עריכת הדף "ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/כא"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}

'''וצדק תרדוף.''' הכוונה לעשה דנפקא מקרא דכתיב {{ממ|בפ' שופטים}} צדק צדק תרדוף. ומנאוה ג"כ הבה"ג וסייעתו ז"ל. אבל הרמב"ם וכל סייעתו ז"ל לא מנאוה. ולא נתבאר מהו ענין עשה זו. וגם טעם מחלקותן של הראשונים לא נתברר. והנה הרשב"ץ ז"ל בזהר הרקיע {{ממ|[[זהר הרקיע/עשה/טו|עשין סי' ט"ו]]}} הבין דהכוונה בעשה זו למאי דדרשו בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/לב/ב|ל"ב ע"ב]]}} צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה. אחר ר"א ללוד וכו'. וכן דרשו בספרי {{ממ|פ' שופטים}} עיי"ש. אלא שכתב כמתנצל בעד עצמו שלא מנאה משום שאין ראוי למנותה מצוה בפ"ע. שאינה אלא חלק ממצות דינים שמנאה כבר מקרא דושפטו את העם משפט צדק. ואין חלק מחלקי המצוה נמנה מצוה בפ"ע. כמו שביאר הרמב"ם {{ממ|בשרשיו [[ספר המצוות לרמב"ם/שורש/יא|שורש י"א]]}} עכת"ד. ודבריו ז"ל תמוהים מאוד לכאורה מדוע חשבה לחלק ממצות הדינים. והא לא קרב זה אל זה. דמצות דינים דנפקא מקרא דושפטו את העם משפט צדק. היא מצוה לדיינים. משא"כ עשה דצדק צדק תרדוף שדרשוה לילך אחר ב"ד יפה. אינה אלא מצוה לבעלי הדין עצמם. דאע"פ שיש להם ב"ד בעירן. מ"מ המצוה עליהם להלך אחר ב"ד יפה. אחר ר"א ללוד אחר ר"ג ליבנה וכו'. וכמש"כ הרמב"ן והחזקוני והרא"ם ז"ל {{ממ|בפ' שופטים}} ועי' בפרט במש"כ הר"ב גור ארי' שם. והרש"א {{ממ|[[מהרש"א - חידושי אגדות/סנהדרין/לב/ב|בח"א בסנהדרין שם]]}} עיי"ש. וא"כ הם שני ענינים נפרדים זה מזה. ויש למנות שתיהן: 

'''אמנם''' בעיקר הדבר יש לתמוה על הרשב"ץ דס"ל דלהלך אחר ב"ד יפה יש בו מצוה דאורייתא. אלא שאינה באה במנין בפ"ע משום שכבר כלולה במצות דינים. אבל הדבר ברור דאין בזה שום מצוה כלל. וכמבואר בסוגיא דסו"פ זה בורר {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/לא/ב|ל"א ע"ב]]}} ובפרק הגוזל בתרא {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/קיב/ב|קי"ב ע"ב]]}} ובכל הראשונים ז"ל שם. דלא אמרינן הלך אחר ב"ד יפה אלא לענין שאם טען התובע. ולקצת ראשונים דוקא הנתבע שרוצה לילך לב"ד הגדול טענתו טענה ויכול לכוף את בע"ד לכך. אע"פ שיש להם ב"ד בעיר מושבם. דבהדיא אמרינן {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/לא/ב|בפרק זה בורר]]}} אמר רבי יוחנן התוקף את חבירו בדין. אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד. כופין אותו וילך למקום הוועד וכו'. אמר אמימר הילכתא כופין אותו וילך למקום הוועד וכו'. וכתב הרמ"ה ז"ל ב[[יד רמ"ה/סנהדרין/לא/ב#|חי' שם]] וז"ל התוקף את חבירו בדין לדון כאן והלה אומר איני רוצה אלא לילך למקום הוועד של חכמים שדינם יפה. כופין אותו והולך למקום הוועד. כדאמרינן {{ממ|בפרק אחד דיני ממונות}} צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה עכ"ל עיי"ש. וכ"כ רבינו יהונתן ז"ל. הביאו בשיטה מקובצת לסנהדרין שם עיי"ש. וכ"כ הרמב"ן בפי' עה"ת {{ממ|[[רמב"ן/דברים/א#יב|פ' דברים א' י"ב]]}} עיי"ש. משום דס"ל דמקום הוועד הוא ג"כ בכלל ב"ד יפה. הרי דדוקא כשזה אינו רוצה לדון כאן בעירם אלא לילך למקום הוועד. הוא דאמרינן דטענתו טענה. דקרינן בי' צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה. אבל בלא"ה ליכא שום מצוה בכך כלל. ורשות בידם לדון בעירם כרצונם. וכן מבואר בסוגיא דפרק הגוזל בתרא שם. דאמרינן התם דמצי אמר לו לב"ד הגדול אזילנא עיי"ש. והרי ב"ד הגדול לכ"ע מיקרי ב"ד יפה וקרינן בי' צדק צדק תרדוף. וכמבואר ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/סנהדרין/ו#|סוף פ"ו מהלכות סנהדרין]]}} ובכ"מ שם עיי"ש. וברא"ש {{ממ|סו"פ זה בורר}} ובסמ"ג {{ממ|[[סמ"ג/עשה/צז|עשין צ"ז]]}} וב[[ב"ח/חושן משפט/יד#|ב"ח]] ופרישה {{ממ|[[פרישה/חושן משפט/יד#|חו"מ סי' י"ד]]}} עיי"ש. ואפי' הכי לא אמרינן אלא דמצי למידחיי' לבעל דינו בטענה זו. אבל מצוה ליכא. וכ"כ הבה"ג הביאו הרא"ש והסמ"ג שם וז"ל ואי טעין לוה לאישתמוטי לב"ד הגדול קאזילנא טענתו טענה עכ"ל עיי"ש. ומבואר דרשות גמור הוא. וליכא שום מצוה בהכי. וטעמא נראה משום דאין זו אלא עשה שלילית. דבלאו קרא הי' ראוי לומר דאין טענתו טענה. דכיון דמצוה להושיב ב"ד בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. ע"כ חייב לדון עם בע"ד בב"ד שבעירו. ולא מצי למידחיי' לומר לב"ד הגדול קאזילנא. וקמ"ל קרא דטענתו טענה וזוכה בדין בטענה זו. וממילא מיחייבי ב"ד לכופו לשכנגדו לילך לב"ד הגדול. וידוע דבכל כיו"ב שיש לפרשו דרך שלילה אין לעשותו מצוה. כמו שביאר בארוכה הרמב"ם {{ממ|בשרשיו [[ספר המצוות לרמב"ם/שורש/ח|שורש שמיני]]}} וברמב"ן [[השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם/שורש/ח|שם]]. והוא מבואר בגמרא {{ממ|[[בבלי/סוטה/ב/א|ריש פ"ק דסוטה]]}} ובזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/סו/א|ס"ו ע"א]]}} ושאר דוכתי: 

'''ומעתה''' א"כ דברי הרא"ם והרג"א והרש"א תמוהים הרבה. וגם דברי הרמב"ן והחזקוני צ"ע לכאורה. אלא שיש לצדד בכוונתם ואין להאריך. וביותר תמוהים דברי הרשב"ץ ז"ל. ואולי אפשר לומר בדעתו דס"ל דכיון דאמרו כופין אותו וילך למקום הוועד. ולא קאמר סתמא טענתו טענה וילך למקום הוועד. וממילא ידעינן דכופין אותו כבכל הדינין שבתורה. עכצ"ל דכאן יש מצוה פרטית על הב"ד לכוף אותו שילך למקום הוועד. והיינו מקרא דצדק צדק תרדוף דדרשינן הלך אחר ב"ד יפה. ואף דעל בעלי הדין עצמן ליכא מצוה כמו שנתבאר. מ"מ על הב"ד הדבר מוטל ואינהו קיימי בעשה זו אם האחד מבעלי הדין רוצה בכך. וא"כ הי' ראוי למנות עשה זו. ולזה שפיר כתב הרשב"ץ דמ"מ אינה נמנית בפ"ע משום שכבר נכללה בכלל מצות ושפטו את העם משפט צדק. ואין זו אלא חלק ממצוה זו שעל הב"ד. אבל אין זה נכון לענ"ד ואין להאריך. ובלא"ה כבר ביארנו דלפום הך דרשא דהלך אחר ב"ד יפה אין בה מצוה כלל. דאינה אלא שלילה. וגם עיקר טעמו של הרשב"ץ ז"ל צ"ע אצלי. דמה בין זו לעשה דאחרי רבים להטות שמנאוה הרמב"ם ז"ל וסייעתו. ולא חשבוה לחלק ממצות הדינים. ובאמת דכבר השיג עליהם גם בזה הרשב"ץ בזה"ר {{ממ|[[זהר הרקיע/עשה/נב|עשין סי' נ"ב]]}} מהאי טעמא דאינה אלא חלק ממצות הדינים עיי"ש. אבל מ"מ הרמב"ם וסייעתו ז"ל שמנאוה הי' להם למנות גם עשה זו לילך אחר ב"ד יפה. ואין התנצלותו של הרשב"ץ מספקת לתרץ דעתם לפי שיטתם. גם צ"ע לפי דברי הרשב"ץ מה בין זו למצות דרישה וחקירת העדים דנפקא מקרא דודרשת וחקרת היטב שמנאוה הרשב"ץ גופי' והרמב"ם בסה"מ {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/עשה/קפט|עשין קפ"ט]]}} ושאר מוני המצות. ולא חשבוה כחלק ממצות הדינים. אע"ג דבלא דרישה וחקירה דעדים אין דיניהם דין. וכ"ש כאן לילך אחר ב"ד יפה. דמילתא אחריתא היא ואין הדין תלוי בכך. שיש לחשבה מצוה בפ"ע. אם לא שנאמר כדכתיבנא דליכא בזה מצוה כלל. דאינה אלא שלילה. ובפרט לפמש"כ הרמב"ן ז"ל בעשין הנוספות לדעתו {{ממ|מצוה ט'}} וז"ל שם. והרי זה ברור כי והרימותם ממנו את תרומת ה' מכל חלבו היא צוואה לתרום מן היפה לא מן הרע. א"כ היא ודאי מצוה באה בחשבון המצות. ואל תאמר שהיא נמנית אתת עם מצות הפרשת התרומה שהיא ראשית דגנך תרושך ויצהריך תתן לו (ר"ל שהיא חלק ממצות הפרשת תרומה) לפי שהתורם מן הרע על היפה כיון שתרומתו תרומה כבר קיים מצות ראשית דגנך תתן לו. אבל עובר על זה העשה האחרת שנצטוינו להרים חלבו ממנו עכ"ל עיי"ש. וא"כ גם כאן אין עשה דצדק תרדוף לילך אחר ב"ד יפה נחשבת כחלק ממצות הדינים. כיון דאם עברו ודנום כאן בב"ד שבעירן ודאי דיניהם דין. אבל עברו על עשה דצדק צדק תרדוף שלא הלכו אחר ב"ד יפה. אע"פ שקיימו עשה דבצדק תשפוט עמיתך: 

'''והנה''' מה שהקשינו מעשה דאחרי רבים להטות לכאורה הי' אפשר לתרץ השגת הרשב"ץ שם עפמש"כ הרמב"ם ז"ל בשרשיו {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/שורש/יב|שורש י"ב]]}} דמה"ט מצות מליחת הקרבנות ומצות תמים יהי' אינן נחשבות כחלק ממצות הקרבן. אלא נמנות כל אחת מצוה בפ"ע. משום שהן כוללות כל הקרבנות כולן עיי"ש בדבריו. וא"כ אף אנן נימא הכא דמצות אחרי רבים להטות כוללת כל עניני התורה בין רובא דאיתא קמן דומיא דדיינים ובין רובא דליתא קמן. כפירש"י בפ"ק דחולין {{ממ|[[רש"י/חולין/יב/א|י"ב ע"א]]}} עיי"ש. בין דיני ממונות ובין דיני נפשות או איסור והיתר. ואפי' ביטול איסור ברוב היתר. הילכך אין לחשבה כחלק ממצות הדינים ושפיר נמנית בפ"ע. משא"כ המצוה ללכת אחר ב"ד יפה דלא שייכא אלא בדיינים. שפיר יש מקום לומר דאינה חשובה אלא חלק ממצות הדינים. והילכך אינה נמנית בפ"ע. ואכמ"ל בזה. ועי' מש"כ בזה לקמן {{ממ|[[ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/צו#|עשה צ"ו]]}} דשם מקומו. ועכ"פ מתבאר דאין טעמו של הרשב"ץ ז"ל מספיק שלא למנות מצוה זו דצדק תרדוף בפ"ע. אלא דמ"מ אם מצוה זו היא רק לענין לילך אחר ב"ד יפה. כמו שביאר הרשב"ץ ז"ל. כבר ביארנו מטעמים אחרים שאין ראוי למנותה במנין המצות: 

'''ולכן''' הי' נראה לומר דענין המצוה היא למה שדרשו בספרי {{ממ|[[ספרי/קמד|פ' שופטים פיסקא קמ"ד]]}} צדק צדק תרדוף מנין ליוצא מב"ד זכאי אין מחזירין אותו לחובה ת"ל צדק צדק תרדוף. יצא חייב מנין שמחזירין אותו לזכות שנאמר צדק צדק תרדוף עיי"ש. והנה בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/לג/ב|ל"ג ע"ב]]}} דרשינן להך מילתא מקרא דונקי וצדיק אל תהרוג. דאמרינן התם ת"ר מנין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מניין שמחזירין אותו ת"ל נקי אל תהרוג. ומניין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מניין שאין מחזירין אותו ת"ל צדיק אל תהרוג עיי"ש. ולפ"ז יש בדבר ל"ת ועשה. ל"ת מקרא דנקי וצדיק אל תהרוג. ועשה מקרא דצדק צדק תרדוף. ולפ"ז לדרכו של רבינו הגאון ז"ל דבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו מונה אלא אחד מהן. כמתבאר אצלנו בכמה דוכתי. אם איתא דכוונתו למנות עשה זו משום דרשת הספרי שם לא הי' לו למנות הלאו דנקי וצדיק אל תהרוג. שהרי לקמן במספר הלאוין מנה לאו זה. ומיהו לזה הי' אפשר לומר עפ"מ דבלא"ה צ"ע לכאורה מה שמנאו רבינו הגאון ז"ל לקמן בלאו אחד. ולפי דרשת תלמודין הי' לו למנות בזה שני לאוין. אחד לנקי ואינו צדיק. ואחד לצדיק ואינו נקי. לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל דבכל שני פרטים שנאמרו בלאו אחד מונה אותן בשתי לאוין בפ"ע. כמו אתנן ומחיר. פצוע דכא וכרות שפכה. נא ומבושל וכיו"ב. ולכן הי' נראה דס"ל לרבינו הגאון כדעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/לא תעשה/רצ|לאוין ר"צ]]}} והסמ"ג {{ממ|[[סמ"ג/לא תעשה/ר|לאוין ר']]}} דהעיקר כדרשת המכילתא דדריש קרא דנקי וצדיק וגו' לענין שלא לדון דיני נפשות מאומד כעובדא דשמעון בן שטח או ע"פ עדות מיוחדת עיי"ש. ולהכי לא מנאוהו אלא בלאו אחד. ואע"ג דלהרמב"ם בלא"ה כל הנפרטים בלאו אחד אין נמנין אלא אזהרה אחת. כמבואר בשורש תשיעי ובשאר דוכתי. מ"מ הרי הסמ"ג דרכו בכל כיו"ב למנותן כל פרט ופרט בפ"ע. וכאן לא מנאן אלא באזהרה אחת. וע"כ היינו כמש"כ האחרונים ז"ל שם דס"ל דדרשת המכילתא היא עיקר. ודרשת תלמודין אינה אלא אסמכתא בעלמא. והילכך אין בזה אלא לאו אחד. וא"כ שפיר אפשר לומר לדעת רבינו הגאון ז"ל שמנה עשה דצדק תרדוף ע"פ דרשת הספרי. ואין בזה אלא עשה גרידא. דלאו דנקי וצדיק אל תהרוג אתי למילתא אחריתא. ואין להקשות דלפ"ז אכתי הו"ל למנות כאן תרי עשין. אחת לצדיק ואינו נקי. ואחת לנקי ואינו צדיק כיון דלדרשת הספרי תרווייהו נפקי מהך קרא. דז"א דדוקא היכא דנפרטו שני הפרטים בהדיא בקרא הוא דנמנין כ"א בפ"ע אפי' כשנאמרו בלאו אחד או בעשה אחת. אבל כאן אע"ג דתרי זמני צדק נזכר בקרא. מ"מ אין זה כאילו נזכרו שני הפרטים בהדיא בקרא. כיון דתרווייהו בחד לישנא אפקינהו קרא. ורק מייתורא דקרא מרבינן נמי אידך. והו"ל כאילו כללן לתרווייהו כחדא. ולכ"ע אין נמנין אלא באחת. איברא דמלשון רבינו הגאון לקמן משמע בהדיא דדעתו ז"ל בביאור הלאו דנקי וצדיק אל תהרוג היינו כדעת הרמב"ן ז"ל. דהעיקר כדרשת תלמודין. מדכתב שם וז"ל נקי בדין מענוש עיי"ש. משמע בהדיא דכוונתו בזה דנקי בדין אע"פ שאינו נקי באמת אלא שיצא נקי מב"ד לא תענשהו. והיינו כדרשת תלמודין. ולהכי כתב מענוש ולא כתב מהרוג כלישנא דקרא. משום דרצה לכלול בזה גם חייבי גליות וחייבי מלקיות. וכדאמרינן בסוגיא דסנהדרין שם חייבי מלקיות מנ"ל אתיא רשע רשע. חייבי גליות מנ"ל אתיא רוצח רוצח עיי"ש. וגם כבר הכריח הרמב"ן ז"ל שם {{ממ|ב[[השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם/לא תעשה/רצ|לאוין ר"צ]]}} דדרשת המכילתא אינה אלא אסמכתא בעלמא עיי"ש שדבריו כראי מוצקים. וכל מש"כ האחרונים ז"ל אינו מספיק כלל ואכמ"ל בזה. והשתא א"כ הדק"ל לפמש"כ דאחר שמנה כאן העשה לא הי' לו לגאון ז"ל למנות הלאו: 

'''אמנם''' נראה דבלא"ה קשה לכאורה בדברי רבינו הגאון ז"ל שם דנהי דעיקר דבריו הם ע"פ דרשת תלמודין דהתם. מ"מ קשה דהתם דרשו מקרא דנקי לנקי ואינו צדיק. דהיינו דבאמת הוא נקי אלא שיצא מב"ד חייב. ואילו מדברי הגאון משמע בהדיא דמפרש נקי בב"ד אבל באמת איננו נקי. דאל"כ לא הי' צריך להאריך בלשונו למיכתב נקי בדין. דגם סתם נקי הכי משמע ודאי שלא פשע כלל ואין עליו עונש ע"פ הדין. ולכן נראה לדעתי דס"ל לרבינו הגאון דודאי פשטי' דקרא דנקי וצדיק אל תהרוג משמע דלא קאי אלא על מי שיצא מב"ד זכאי ונקי אלא שחזרו וראו לו חובה. מדמסיים קרא וכתב הטעם כי לא אצדיק רשע. דמשמע בהדיא דלא מיירי קרא אלא בזה דבאמת הוא רשע למות אלא שיצא נקי וצדיק בדין. וכדדרשו במכילתא שם ובירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/סנהדרין/ד/ג|פ"ד דסנהדרין ה"ג]]}} יכול כשם שיצא מבית דינך זכאי כך יצא מבית דינו של מעלה ת"ל כי לא אצדיק רשע עיי"ש. וכן פירש"י שם. והוא ודאי פשוטו של מקרא. והראב"ע ז"ל נדחק בזה שם עיי"ש. ולפ"ז מה שדרשו משם ג"כ אזהרה לנקי באמת אע"פ שנתחייב בדין. אינו אלא דרך אסמכתא בעלמא. ושפיר כתב רבינו הגאון לקמן ונקי בדין מענוש. משום דעיקר קרא ודאי לא מיירי אלא בהכי דבאמת הוא רשע אלא שיצא נקי בדין. ולכוונה זו נראה דהשמיט שם וצדיק. ולא כתב אלא נקי בלבד. משום דבאמת קרא בחד מילתא מיירי. דהיינו ברשע שנקוהו בלחוד. אבל כאן בקרא דצדק צדק תרדוף הוא איפכא. דלא משמע קרא אלא בנקי וצדיק באמת. דצדק תרדוף משמע דבמקום צדק ראו חובה ורשע. וחייבם הכתוב לרדוף הצדק ולהשיגו ולעשותו. דשם דבר צדק לא שייך אלא בצדק ממש ע"פ האמת. וא"כ מה שלמדו משם גם ליצא מב"ד זכאי וראו לו חובה שאין מחזירין אותו. אסמכתא בעלמא הוא. ועיקר קרא לא אתי אלא למי שיצא מב"ד חייב וחזרו וראו לו זכות שמחזירין אותו. ונמצא לפ"ז דבמקום דאיתא לעשה ליתי' ללאו. ובמקום הלאו ליתא לעשה. ולהכי שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל עשה דצדק תרדוף ומנה ג"כ לקמן הלאו דנקי וצדיק אל תהרוג: 

'''ואמנם''' אע"פ שכן הי' מקום לומר בכוונת רבינו הגאון ז"ל לכאורה. אבל מסוגיא דסנהדרין {{ממ|פרק אחד דיני ממונות [[בבלי/סנהדרין/לב/ב|ל"ב ע"ב]]}} מבואר דהך דרשא דספרי מקרא דצדק צדק תרדוף אינו אלא אסמכתא בעלמא. ועיקר קרא לא מיירי בהכי. דאמרינן התם ריש לקיש רמי כתיב בצדק תשפוט עמיתך וכתיב צדק צדק תרדוף הא כיצד וכו'. רב אשי אמר כו' קראי אחד לדין ואחד לפשרה. כיצד שתי ספינות עוברות וכו' עיי"ש. ופירש"י ז"ל אבל קראי דרמי להו ריש לקיש לא קשו. דצדק צדק לאו לדרישה וחקירה אתי. אלא צדק דין שלך וצדק פשרה שלך לפי ראות עיניך ולא תרדוף את האחד יותר מחבירו עכ"ל עיי"ש. והנה הרמב"ם וכל סייעתו ז"ל מנו עשה דבצדק תשפוט עמיתך. וביאר הרמב"ם בסה"מ {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/עשה/קעז|עשין קע"ז]]}} דענין המצוה היא להשוות בין בעלי הדין. שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ולשני אומר לו קצר דבריך. וגם בכלל המצוה שכל איש מצווה לדין דין תורה כשיהי' יודע הריב שבין בעלי הדין. ובכללה ג"כ שידון את חבירו לכף זכות בכל מעשיו עכ"ד עיי"ש. ומקור דבריו מספרא פ' קדושים {{ממ|פ"ד}} ותוספתא {{ממ|[[תוספתא/סנהדרין/ו|פ"ו דסנהדרין]]}} ובגמרא שבועות {{ממ|[[בבלי/שבועות/ל/א|ל' ע"א]]}} ובריש פרק קמא דסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/ג/א|ג' ע"א]]}} ובפרק בתרא דכתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/קו/א|ק"ו ע"א]]}} עיי"ש דמבואר כל הנך שלשה ענינים שכתבן הרמב"ם. ואמנם רבינו הגאון ז"ל וכן הבה"ג וסייעתו לא מנו עשה זו כלל. דמה שמנה הבה"ג והנמשכים אחריו במנין העשין צדוק הדין. כבר ביאר הסמ"ג {{ממ|[[סמ"ג/עשה/יז|עשין י"ז]]}} והסמ"ק {{ממ|סי' ה'}} דהיינו המצוה להצדיק עליו דין שמים על כל המאורעות ולחבב היסורין. מדכתיב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה"א מיסרך עיי"ש בדבריהם. וכן נראה מאזהרות הר"א הזקן ז"ל שכתב בלשון המצוה לצדק מפעל. עיי"ש. וכך מבואר מלשון הרשב"ג ז"ל באזהרותיו שכתב {{ממ|בעשין ז'}} לצדק דינהו עיי"ש. אלא דהרשב"ץ ז"ל בזה"ר {{ממ|[[זהר הרקיע/עשה/טו|שם סי' ט"ו]]}} אחר שהביא דעת המפרשים כן כוונת הבה"ג. כתב וז"ל ואינו נראה לי שיהי' זה מן המנין. שזה בכלל ואהבת את ה"א הוא. וכמו שדרשו {{ממ|בפרק אחרון מברכות}} בכל מאדך בכל מדה ומדה שמודד לך. אבל צדוק הדין הוא לדין את הדין בצדק. ובאה בזה מצוה בצדק תשפוט עמיתך וכו' עכ"ל עיי"ש. וכיו"ב ראיתי להרא"ם ז"ל ביראים {{ממ|[[ספר יראים/רלד|סי' רל"ד]]}} שכתב וז"ל צוה הקב"ה לצדק את הדין ושפטתם צדק פי' שיעשה הדיין צדקה בדין וכו' עכ"ל עיי"ש. אבל ודאי מלשון הר"א הזקן והרשב"ג ז"ל מבואר שהבינו בכוונת הבה"ג כדעת הסמ"ג וסמ"ק. והכי ודאי משמע מלשון הבה"ג. דאל"כ הו"ל למינקט לישנא דקרא בצדק תשפוט או צדוק משפט כדרכו ז"ל. ומש"כ הרשב"ץ דאין למנותו משום דהוא בכלל מצות ואהבת וגו'. כבר כתב הסמ"ק גופי' שם וז"ל ומצוה זו נוטה מאוד אל האהבה כאשר דרשו רבותינו בכל מאודך בכל מדה ומדה וכו' עיי"ש. הרי שהרגיש בזה. אלא שכתב שאין זה אלא נוטה מאוד אל אהבה. אבל מ"מ אינה בכלל אהבה ממש. דלא דרשו מבכל מאודך אלא שלא תסור אהבתך ממנו בכל מדה ומדה שהוא מודד לך. אפי' מביא עליך יסורין תעמוד בנסיון לאהוב אותו. ומ"מ עדיין אין בכלל זה שיצדיק עליו את הדין לומר דזהו גמול מעשיו הרעים ועונש הראוי לו כפי מעשיו. ולכן שפיר נמנית לדעתם מצוה בפ"ע. והנה גם רבינו הגאון ז"ל לא מנה מצוה זו. ולדידי' לא יתכן תירוצו של הרשב"ץ. שהרי רבינו הגאון לא מנה מצות אהבת ה'. וכבר ביארנו טעמו לעיל {{ממ|במצות מורא שמים}} עיי"ש. ואפשר דסבירא לי' דהוא בכלל אזהרת חלול השם שמנה לקמן במספר הלאוין. שאם לא יצדיק עליו דין שמים ויחשוב דעביד קב"ה דינא בלא דינא חלול השם יש בדבר. ואין להאריך בזה. ועכ"פ רבינו הגאון ז"ל והבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו עשה דבצדק תשפוט עמיתך: 

'''ונראה''' דלטעמייהו אזלי דלפי המבואר בסוגיא דסנהדרין שם לפירש"י ז"ל שהבאתי לעיל דקרא דצדק צדק תרדוף כולל דין ופשרה. דשני פעמים צדק דכתיב בקרא אתי לומר צדק דין שלך וצדק פשרה שלך. דמפרש מאי דקאמרינן התם אחד לדין ואחד לפשרה קאי על קרא זה דצדק צדק תרדוף גופי'. וכ"כ הרמ"ה ז"ל שם וז"ל ואית דמפרשי דכי קאמרינן אחד לדין ואחד לפשרה תרוייהו אקרא דצדק צדק תרדוף קאי. כלומר דאיצטריך למיכתב בי' צדק צדק תרי זימני אחד לדין ואחד לפשרה. כלומר צדק דין שלך צדק פשרה שלך עכ"ל עיי"ש. ונמצא לפ"ז דהך קרא דצדק צדק תרדוף כולל עשה דבצדק תשפוט. ומוסיף עלה גם צדוק הפשרה. דלא מיירי בי' בקרא דבצדק תשפוט עמיתך. ומ"מ אין זה כשני פרטים הנאמרים בעשה אחת כדכתיבנא לעיל. וא"כ אחר שמנה רבינו הגאון עשה זו דצדק תרדוף לא הוצרך עוד למנות עשה דבצדק תשפוט. דאינה אלא פרט אחד מהפרטים שנכללו בכלל עשה זו. וכן י"ל בדעת הבה"ג וסייעתו. שמנו ג"כ עשה זו דצדק צדק תרדוף. אבל הרמב"ם וסייעתו ז"ל שלא מנו עשה זו לטעמייהו אזלי. ולהכי מנו עשה דבצדק תשפוט. ואדרבה יש לדקדק עליהם שלא מנו עשה דצדק תרדוף לענין צדק הפשרה. דודאי נראה דאין פשרה בכלל דין. וכמתבאר מסוגיא דסנהדרין שם. ואין להאריך בזה. ועכ"פ נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל: 

'''אלא''' דלפ"ז יש לתמוה דאחר שמנה רבינו הגאון עשה דצדק תרדוף למה חזר ומנה לקמן במספר הלאוין לאו דלא תעשו עול במשפט. דהרי לדרכו של רבינו הגאון כל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו בא במנין המצות אלא אחד מהן. וא"כ כיון שכבר מנה עשה דצדק תרדוף שנכללה בה גם עשה דבצדק תשפוט. ודאי נכלל בה גם שלא לעשות עול במשפט. ולא הי' לו שוב למנות לאו זה במנין הלאוין. והנה ראיתי להחינוך {{ממ|פ' קדושים [[ספר החינוך/רלג|מצוה רל"ג]]}} שכתב וז"ל מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שהמענה את הדין בכלל מעול משפט הוא וכו' עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה אצלי דלא מצאתי זה בשום דוכתא לרז"ל שיאמרו דעינוי הדין הוא בכלל לאו דלא תעשו עול במשפט. וקצת נראה בכוונתו ע"פ מאי דאמרינן {{ממ|בפרק במה מדליקין [[בבלי/שבת/לג/א|ל"ג ע"א]]}} בעון עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין וכו' חרב וביזה רבה עייש"ה ופירש"י ז"ל עינוי הדין שמאחרין הדיינין לדינו ולא לשם שמים אלא לאחר שהוברר להן הדין משהין אותו. עיוות הדין שמעוותין אותו מזידין. קלקול הדין שלא היו מתונין בו לעיין כל צרכן ונתקלקל מאיליו עכ"ל עיי"ש. והנה בספרא {{ממ|[[ספרא/קדושים/פד|פ' קדושים פ"ד]]}} תניא לא תעשו עול במשפט בדין מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול וכו' ומפיל את ישראל בחרב וכו' עיי"ש. הרי דקלקול הדין הוא בכלל אזהרה זו דלא תעשו עול במשפט. וכן עיוות הדין פשיטא דהו"ל בכלל אזהרה זו. דאין לך עול יותר ממעוות הדין במזיד. וס"ל להרב החינוך דמסתמא גם עינוי הדין דחשיב התם בכלל אזהרה זו הוא. דמשום עבירת אזהרה זו בא עונש זה. ובפרט דבהדיא מבואר בספרא דבעון זה של עבירת לא תעשו עול במשפט החרב בא. וגם שם אמרינן דבעון עינוי הדין וכו' חרב וביזה רבה. וכן מש"כ בחינוך שם בכלל אזהרה זו שצריך שיהי' הדיין מתון וישוב הדעת הרבה ולהועץ עם גדול ממנו כדי שלא יטעה עיי"ש. היינו משום דזהו בכלל קלקול הדין. דמבואר בספרא שם שהוא בכלל אזהרה זו. וכפירש"י בשבת שם. ועי' {{ממ|בערוך [[ספר הערוך/ען-ב|ערך ען השני]]}} דעינוי הדין ועיוות הדין פי' על הדיין. וכפירש"י שם. אבל קלקול הדין פי' על בעלי הדין שמקלקלין את הדין עיי"ש. והוא מתמיה בעיני מי הכריחו לפרש כן. וגם בהדיא מבואר בספרא קלקול הדין על הדיין. וכפירש"י והחינוך ואולי י"ל שהוצרך לזה מדאמרינן {{ממ|בפ"ק דסנהדרין [[בבלי/סנהדרין/ז/ב|ז' ע"ב]]}} מנ"ל הא מילתא דאמור רבנן הוו מתונין בדין. דכתיב ולא תעלו במעלות ע"מ וכו' עיי"ש. ואם איתא למה להו לרמז זה. תיפוק לי' מדכתיב לא תעשו עול במשפט שיש בו לאו מדאורייתא. וזה צ"ע לכאורה לפירש"י. אלא דבלא"ה יקשה מדתניא בספרי {{ממ|דברים פיסקא ט"ו}} ומייתי לה בפירש"י עה"ת שם עה"פ ואצוה את שופטיכם. דמפיק לה מההוא קרא. וא"כ אמאי לא מייתי מהתם. ומצאתי לבעל ז"א על הספרי שם שעמד בזה. אבל מה שתי' בזה אינו נכון עיי"ש. גם אשתמיטתי' דברי הפסיקתא זוטרתי שם שכתב ואצוה את שופטיכם אזהרה לבית דין שיהיו מתונים בדין עיי"ש. ומבואר דמהך קרא גופי' יליף לה. אבל ראיתי שכבר עמד בזה הר"ב צדה לדרך על פירש"י שם. ומה שתי' שם שייך נמי הכא לקושייתנו עיי"ש ואכמ"ל בזה: 

'''עכ"פ''' מבואר דעינוי הדין נפק"ל מאזהרה זו דלא תעשו עול במשפט כדברי החינוך. שוב נזכרתי שכדברי החינוך כתב ג"כ הרמב"ם ז"ל {{ממ|ב[[רמב"ם/סנהדרין/כ#ו|פ"כ מהלכות סנהדרין ה"ו]]}} ובטור חו"מ {{ממ|[[טור/חושן משפט/יז#יח|סי' י"ז סעי' י"ח]]}} ובשו"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/חושן משפט/יז#יא|שם סעי' י"א]]}}. ולא נתעוררו האחרונים להראות מקורו. ובמכילתא {{ממ|[[מכילתא/שמות/יח#|משפטים פי"ח]]}} מבואר דעינוי הדין נפק"ל מקרא דאלמנה ויתום לא תענון. ומרבה שם גם כל אדם בכלל. וכן הוא במס' שמחות {{ממ|[[מסכת שמחות/ח|פ"ח]]}} עיי"ש. אלא דממכילתא שם משמע דאיכא פלוגתא בהכי אם גם כל אדם בכלל. ועי' בסמ"ג {{ממ|[[סמ"ג/לא תעשה/ח|לאוין ח']]}} ובביאורי הרש"ל ובדינא דחיי שם עייש"ה ואכמ"ל בזה. והרמב"ם והחינוך לטעמייהו אזלי. דהרמב"ם בסה"מ {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/לא תעשה/רנו|לאוין רנ"ו]]}} והחינוך {{ממ|בפ' משפטים [[ספר החינוך/סה|מצוה ס"ה]]}} לא פירשו לאו דלא תענון על עינוי הדין. גם נקטוהו באלמנה ויתום דוקא עיי"ש. ומ"מ לפ"ז ניחא שפיר מה שמנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא תעשו עול במשפט אע"פ שכבר מנה כאן עשה דצדק תרדוף. משום דנפק"מ לענין עינוי הדין. דאע"ג שכבר דן בצדק מ"מ מוזהר אח"כ על עינוי הדין משום אזהרת לא תעשו עול שלא להשהות פסק הדין. אלא לאחר שנתברר הדין אצלו יפסקנו ויאמרנו לבעלי הדין מיד. ובפרט לפי המתבאר מברייתא דמכילתא שם. ומפורש בהדיא במס' שמחות שם. דגם על שאלות איסור והיתר עובר על עינוי הדין עיי"ש. ונמצא דלאו דלא תעשו עול כולל נמי הוראות איסור והיתר טומאות וטהרות. משא"כ בעשה דצדק תרדוף. וא"כ אין לאו זה נכלל בעשה זו. ולכן נמנה בפ"ע. ומה שמנה לקמן לאו דלא תטה משפט י"ל משום שכולל נמי משפט רשע. דהא תלתא לאוי דלא תטה כתיב. לא תטה משפט {{ממ|בפרשת שופטים}} דקאי בכל אדם. ולא תטה משפט גר יתום {{ממ|בפרשת תצא}} דמיירי רק בגר ויתום ולעבור עליהם בשני לאוין. כדקתני בספרי {{ממ|פ' תצא [[ספרי/רפא|פיסקא רפ"א]]}} עיי"ש. ולא תטה משפט אביונך בריבו {{ממ|בפ' משפטים}}. ומבואר במכילתא שם דקאי על רשע. דקתני התם רשע וצדיק שבאו לפניך לדין לא תאמר הואיל ורשע הוא אטה את דינו. ת"ל לא תטה משפט אביונך בריבו. אביון הוא במצות עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם בסה"מ {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/לא תעשה/רעח|לאוין רע"ח]]}} ובחינוך שם בביאור ענין מצוה זו עיי"ש. ורבינו הגאון ז"ל לא מנה בזה במנין הלאוין אלא לאו אחד. וכולל כולם כאחד. וכדרכו ז"ל לקצר במנין המצות. שבכל מצוה שיש בה לאו הכולל הכל ויש בה ג"כ לאוין מיוחדין בכל פרט ופרט מונה רק הלאו הכולל בלבד. כמש"כ בכמה מקומות כיו"ב. וא"כ כאן דלאו דלא תטה משפט אביונך כולל הכל. דפשיטא דאף דמיירי ברשע וכשר. מ"מ כשר וכשר לא גריעי מרשע וכשר. אלא דלרבותא נקט קרא רשע וכשר. וכן גר ויתום ודאי פשיטא דלא גריעי משאר ישראל. ואם כן לפ"ז מטה משפט רשע עובר בלאו אחד. משפט כשר עובר בשני לאוין. משפט גר עובר בשלשה לאוין. ומאי דקתני בספרי {{ממ|תצא [[ספרי/רפא|פיסקא רפ"א]]}} דהמטה משפט גר עובר בשני לאוין. לא תטה משפט האמור בכל ישראל ולא תטה משפט גר עיי"ש. י"ל דלא נחית אלא לאשמעינן דקרא דלא תטה משפט גר איצטריך לאפושי לאו אחד בגר יותר מבכל ישראל. אבל לא נחית תנא דספרי ליחשב וליזל כל הלאוין שבכל ישראל. וכן ע"כ צ"ל להסמ"ג {{ממ|[[סמ"ג/לא תעשה/רו|לאוין ר"ו]]}} שכתב דהמטה משפט אחד מכל ישראל עובר בשני לאוין לא תעשו עול במשפט ולא תטה משפט עיי"ש. וכ"כ הר"ב דינא דחיי שם לדעת הסמ"ג שם והוא מוכרח. ומש"כ המעתיק בביאורי הרש"ל שם לא יתכן כלל. דתנא דספרי לא בתשבון המצות שבתורה מיירי עיי"ש. אבל על דברי הרמב"ם בסה"מ {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/לא תעשה/רפ|לאוין ר"פ]]. וב[[רמב"ם/סנהדרין/כ#יב|פ"כ מהלכות סנהדרין הי"ב]]}} יש מקום עיון בזה עיי"ש. אלא דבלא"ה כבר תמה עליו הר"ב דינא דחיי שם מצד אחר עיי"ש. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ רבינו הגאון ז"ל לפי דרכו הנכונה לא כתב שם אלא לא תטה סתם. שכולל הכל רשע וכשר גר ויתום. דלפי דרכו אין בזה לענין מנין המצות אלא לאו אחד. דהיינו לא תטה משפט אביונך. דממנו נשמע אזהרה לכולם. ומעתה א"כ שפיר מנה רבינו הגאון לקמן במנין הלאוין לאו דלא תטה משפט. משום רשע דלא רביי' קרא לעשה דצדק תרדוף: 

'''ומלבד''' זה הי' אפשר לומר בזה עפמש"כ הרא"ם ז"ל ביראים {{ממ|[[ספר יראים/רלה|סי' רל"ה]]}} וז"ל צוה הקב"ה שלא יטו את המשפט אפי' בדבור. דכתיב לא תטה משפט. ותניא בספרי לא תטה משפט לא תאמר איש פלוני עשיר איש פלוני נאה איש פלוני קרובי איני יכול שלא לעזרו. למדנו מזה שהטיי' הזאת היא בפה. ומשעת הטייה אע"פ שלא עשה עובר בלא תטה עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז בפשיטות ניחא דאין לאו דלא תטה בכלל עשה דצדק תרדוף. דהא אפי' בדבור בעלמא איתא לאזהרה זו דלא תטה. אע"פ שעדיין לא עשה שום דבר שלא בצדק. אלא דדברי היראים הללו צ"ע אצלי טובא מדאמרינן {{ממ|בריש פרק בתרא דכתובות [[בבלי/כתובות/קה/א|ק"ה ע"א]]}} תניא ושוחד לא תקח מה ת"ל אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי. הרי כבר נאמר לא תטה משפט וכו' עיי"ש. הרי בהדיא דאזהרת לא תטה משפט היינו שלא לעשות מעשה לזכות את החייב או לחייב את הזכאי. וביותר יש לתמוה דהיראים גופי' הביא ברייתא זו שם לקמן {{ממ|[[ספר יראים/רמב|סי' רמ"ב]]}} עיי"ש. מיהו נראה דאדרבה משם יש להביא ראי' להיראים. דהנה סוגיא דכתובות שם הכי איתא. קרנא הוה שקיל איסתרא מזכאי ואיסתרא מחייב ודאין להו דינא. ופרכינן עלה והיכי עביד הכי והכתיב ושוחד לא תקח. וכ"ת ה"מ היכא דלא שקיל מתרווייהו דלמא אתי לאצלויי דינא. קרנא כיון דשקיל מתרווייהו לא אתי לאצלויי דינא. וכי לא אתי לאצלויי דינא מי שרי והא תניא ושוחד לא תקח מה ת"ל וכו'. הרי כבר נאמר לא תטה משפט. אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח וכו' עיי"ש. ולכאורה קשה טובא אכתי מאי פריך. דילמא מיירי התם בשקיל מחד אבל שקיל מתרווייהו לעולם אימא לך דשרי. דהא גם מעיקרא דבעינן לשנויי דשוחד לא תקח דוקא בשקיל מחד קרנא מתרווייהו שקיל. היינו דומיא דקרנא. דשקיל ע"מ לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ואפי' הכי בשקיל מחד אית בי' אזהרת שוחד לא תקח. וא"כ מאי ראי' מייתי מהך ברייתא דלא קתני בה אלא דאפי' לזכות את הזכאי וכו'. ומצאתי להר"ב פ"י [[פני יהושע/כתובות/קה/א|שם]] שעמד בזה. ותי' בזה דהכי פריך דע"כ הא דקתני בברייתא אם ללמד שלא לזכות את החייב. לא מתפרש כפשטי' שלוקח שוחד ע"מ כן. דלהא לא איצטריך למילף מלא תטה. דתיפוק לי' דהו"ל רשע גמור ורשעים לאו בני דינא נינהו. כדאמרינן התם לקמן בסמוך. אלא ע"כ הא דקתני אם ללמד שלא לזכות את החייב. ה"ק אם ללמד שלא ליקח מחד אפי' לזכות את הזכאי כדי שלא יבוא לזכות את החייב. דא"א שלא יטה. הרי כבר נאמר לא תטה. ואפי' שוחד דברים אסור. ומדאיצטריך לא תקח שוחד ע"כ היינו בשנוטל משניהם. דלא אתי לאצלויי דינא. ובודאי יזכה את הזכאי. והיינו דקתני בברייתא אלא אפי' לזכות את הזכאי וכו' עכת"ד עיי"ש. ולפ"ז מבואר דפשיטא לי' לתלמודא דקרא דלא תטה לא קאי לאזהרה שלא להטות הדין ממש לחייב את הזכאי. אלא לאזהרה שלא יעשה דבר כזה שאפשר שיביאנו לכך להטות. וע"כ היינו כמש"כ היראים דקרא אתי להזהיר שלא יטו את המשפט אפי' בדבור. ומשעת אמירה להטות עובר בלא תטה. והיינו משום דע"י הדבור אפשר שיבוא לידי מעשה. ואינו נראה לומר דאיצטריך לא תטה שלא לקבל שוחד מחד ע"מ לזכות את הזכאי. והיינו ג"כ משום דעי"כ אפשר שיבוא להטות. דשוחד בהאי קרא דלא תטה מאן דכר שמי'. ובפרט לפמש"כ הפ"י לקמן דכאן קאי אקרא דלא תטה משפט אביונך {{ממ|דפרשת משפטים}}. ומשום דכבר כתיב {{ממ|בפ' שופטים}} לא תטה משפט. וקאי על כל ישראל. והילכך ע"כ האי קרא דלא תטה משפט אביונך דאייתר. לאסור אפי' בכה"ג דאתי לידי הטייה אתי עיי"ש. וא"כ כיון דבתר הך קרא דלא תטה משפט אביונך כתיב ושוחד לא תקח מכלל דהך קרא דלא תטה דלעיל מיני' לא מיירי בנתינת שוחד כלל. וע"כ א"א לאוקמי' אלא כמש"כ הרא"ם ז"ל ביראים שם. והפ"י שם לא כתב כן עיי"ש. אבל העיקר כדכתיבנא. ואין להאריך. ובלא"ה עיקר מש"כ הפ"י שם דלא קאי אקרא דפ' שופטים והשיג על המרשים עיי"ש. אפי' לפי דרכו אין דבריו מוכרחים. די"ל דקרא דפ' שופטים אייתר להך מילתא. משום דכבר כתיב לא תעשו עול במשפט. ואין להאריך בזה. ועכ"פ מבואר דאדרבה מההיא סוגיא דכתובות לא מיבעיא דליכא קושיא להרא"ם ז"ל ביראים אלא אדרבה משם מוכח כדבריו: 

'''וא"כ''' בפשיטות ניחא מה שמנה רבינו הגאון לאו דלא תטה משפט אע"ג דכבר מנה עשה דצדק תרדוף. ואפי' נימא דקרא דלא תטה קאי על אזהרה דלקיחת שוחד מחד ע"מ לזכות את הזכאי. ג"כ הוה אתי שפיר. דהרי בזה לא שייכא ג"כ עשה דצדק תרדוף. דהרי אפי' דן בצדק וחייב את החייב וזכה את הזכאי עובר באזהרה זו. אלא דז"א. דלפ"ז אכתי לא הי' צריך למנותו אחר שכבר מנה לאו דושוחד לא תקח. דקאי אפי' בדשקיל משניהם ע"מ לזכות את הזכאי. כדמסקינן בכתובות שם. ובשלמא אקרא ל"ק די"ל דאי לאו קרא דלא תטה לא הוה מוקמינן קרא דשוחד לא תקח אלא בשקיל מחד. לכך איצטריכו תרווייהו. אבל בחשבון מנין המצות לדרכו של רבינו הגאון ז"ל אין למנות שניהם כמבואר. אבל ע"פ דברי הרא"ם ביראים ניחא שפיר. ועפ"ז ניחא נמי שפיר מה שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במנין הלאוין לאו דלא תטה משפט. וגם לאו דלא תעשו עול במשפט. אפי' אם נימא דס"ל דקרא דלא תטה משפט אביונך הוא כפשוטו. ולא כדרשת המכילתא. וכדעת הרא"ם ביראים {{ממ|[[ספר יראים/רמ|סי' ר"מ]]}} וסמ"ג {{ממ|[[סמ"ג/לא תעשה/רו|לאוין ר"ו]]}} וסמ"ק {{ממ|[[סמ"ק/רלא|סי' רל"א]]}} עיי"ש. וא"כ לא יתכן מה שתירצנו לעיל. מ"מ ניחא שפיר. דלא תעשו עול במשפט נמנה משום אזהרה לעינוי הדין כמשכ"ל. ולאו דלא תטה משפט נמנה משום אזהרתו על הדבור. דמשעת דבורו עבר בלא תטה. כדעת הרא"ם ז"ל. ולפ"ז כוונת הגאון שם כפשוט על לאו דלא תטה משפט הכתוב בפרשת שופטים דקאי על כל אדם. אבל לאו דלא תטה משפט אביונך לא הוצרך למנותו. משום דליכא נפק"מ בלאו זה אלא כדי לעבור על האביון בשנים או בשלשה לאוין. כמש"כ בסמ"ג וסמ"ק שם וביראים שם. וכל כיו"ב אינו נמנה בפ"ע ודרכו של רבינו הגאון ז"ל. דמה"ט לא מנה ג"כ לאו דלא תטה משפט גר יתום כמשכ"ל. ומה שמנה רבינו הגאון במנין הלאוין לאו דלא תכירו פנים. ולא תשא פני דל. ולא תהדר פני גדול. אין בזה גמגום. דאי לאו קרא ה"א דמשפט צדק הוא אע"פ שמכיר פנים ונושא פני דל ומהדר פני גדול. כמבואר בספרא {{ממ|פ' קדושים}} ובספרי {{ממ|דברים ופ' שופטים}} עיי"ש ובסה"מ להרמב"ם {{ממ|לאוין [[ספר המצוות לרמב"ם/לא תעשה/רעה|רע"ה]] [[ספר המצוות לרמב"ם/לא תעשה/רעז|רע"ז]]}} ובסמ"ג {{ממ|לאוין [[סמ"ג/לא תעשה/רג|ר"ג]]. [[סמ"ג/לא תעשה/רד|ר"ד]]}} וביראים {{ממ|[[ספר היראים/רלז|רל"ז]]. [[ספר היראים/רלח|רל"ח]]}} עיי"ש ובמש"כ הט"ז {{ממ|בחו"מ [[ט"ז/חושן משפט/ט|סוף סי' ט']]}} עייש"ה ואכמ"ל בזה. ויבואר לפנינו במקומו. ועכ"פ יפה עשו רבינו הגאון וסייעתו ז"ל למנות עשה זו דצדק תרדוף. וראיתי להרש"ך {{ממ|בנתיב מצותיך}} שכתב בטעמו של הרמב"ם וסייעתו שלא מנו עשה זו משום שהיא עשה הכוללת כל התורה כולה. ועשה כזו אינה נמנית לפי שרשי הרמב"ם {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/שורש/ד|שורש ד']]}} עיי"ש. ואין בזה ממש. ואשתמיטתי' סוגיא דסנהדרין ודברי הספרי שהבאתי. דלפי כל מה שדרשו מהך קרא מבואר דאין זו עשה הכוללת כל התורה. אלא עשה פרטית ככל שאר עשין הנמנות בפ"ע כמו שנתבאר. ועי' מש"כ בזה עוד לקמן {{ממ|לאוין [[ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/לט|ל"ט]]. [[ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/פה|פ"ה]]}}:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}