עריכת הדף "
ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/ז
"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
{{ניווט כללי עליון}} {{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''עשה ז'''}}}} '''בכנפיך ציצית נצח.''' נראה פשוט דרבינו הגאון ז"ל רק לישנא דקרא נקט בזה. וכדרכו ז"ל בכל דוכתי כיו"ב לכלול בכל מאי דאפשר בכל מצוה כלשון האמור בה בתורה. ובמצות ציצית כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. וזה שכתב בכנפיך ציצית נצח. דנצח זה הוא במקום לדורותם האמור בתורה. אבל ודאי פשיטא דגם לרבינו הגאון ז"ל ס"ל כמו שהכריחו כל הראשונים ז"ל מכמה דוכתי דקיי"ל דלא כמאן דאמר דציצית נוהגת ביום ובלילה. ואין חולק בזה. הן אמת שהי' מקום לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל כדעת הפוסקים דכסות יום חייבת בציצית אפי' בלילה. כמו שהאריך הרא"ש בהלכות קטנות הלכות ציצית {{ממ|[[רא"ש/הלכות קטנות/ציצית/א|סי' א']]}}. וזהו שכתב בכנפיך ציצית נצח. לומר דטלית המחוייבת בציצית חיובה נוהג תדיר בלא הפסק כלל. והא דקיי"ל דציצית הו"ל מ"ע שהז"ג היינו רק משום דס"ל דכסות לילה פטור מציצית אבל כסות יום חייב אפי' בלילה. וכמו שביארו התוס' במנחות {{ממ|[[תוספות/מנחות/מ/ב#משום|מ' ע"ב]]}} בד"ה משום עיי"ש. אבל אין הכרח מזה לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל כן. ובפרט דרוב הראשונים ז"ל לא ס"ל הכי ואכמ"ל בזה. ויותר נראה דכוונת רבינו פשוטה כמשכ"ל. ואמינא תו דאפשר לומר עפמש"כ מרן הב"י בפירושו עה"ת שבספר אור צדיקים {{ממ|[[אור צדיקים/פרשת שלח|פ' שלח]]}}. וכ"כ מהר"ם אלשיך [[אלשיך/במדבר/טו#לח|שם]]. דלהכי כתיב בלבן לדורותם ולא בתכלת משום דלבן יהא נמצא תדיר. משא"כ תכלת שלא בכל הדורות ימצא לנו דם חלזון לצבוע בו תכלת עיי"ש בדבריהם. וכ"כ מהר"ח בן עטר ז"ל באור החיים [[אור החיים/במדבר/טו#לח|שם]]. ואכתי צריך טעם למה לי דכתב קרא לדורותם כלל אפי' בלבן. ונראה דהדבר נכון. דלא מיבעי לרבי דסבירא ליה דתכלת ולבן מעכבין זה את זה. דלדידיה בפשיטות איכא למימר דאיצטריך כדי לאשמעינן דאפילו בזמן דליכא תכלת והוה סד"א דגם מצות לבן בטלה. קמ"ל דגם אז נהי דתכלת ליכא מ"מ מצות לבן נוהגת. ודוקא בזמן דאיכא תכלת בעולם הוא דלבן ותכלת מעכבין זא"ז. אבל בזמן דליכא תכלת כלל אין התכלת מעכבת מצות לבן. וכיו"ב אשכחן ריש פ"ב דכריתות {{ממ|[[בבלי/כריתות/ט/א|ט' ע"א]]}} לענין קרבנו של גר. דאע"ג דבזמן שבהמ"ק קיים לא מישתרי בקהל עד שיביא קרבנו וכמבואר לעיל {{ממ|[[בבלי/כריתות/ח/ב|שם ח' ע"ב]]}}. וכעכו"ם הוא לכ"ע. וכמבואר בפירש"י ובשיטה מקובצת שם וברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/מחוסרי כפרה/א#ב|פ"א מהלכות מחוסרי כפרה ה"ב]]}} ובפיה"מ {{ממ|[[פירוש המשנה לרמב"ם/ברכות/ז|ריש פ"ז דברכות]]}} וב[[פירוש המשנה לרמב"ם/הקדמה לסדר קדשים|הקדמתו לפירוש המשנה סדר קדשים]] עיי"ש. ואף דבפירוש המשנה בכריתות [[פירוש המשנה לרמב"ם/כריתות/א|שם]] לא כתב כן עיי"ש. כבר הרגישו האחרונים ז"ל בדבריו שהם תמוהים מהסוגיא במקומו. ובמק"א הארכתי בזה ואכמ"ל בזה. ועכ"פ גם הרמב"ם חזר בו בהלכותיו וכמשכ"ל. וגם בפירוש המשניה גופיה דבריו סותרים זא"ז. ומבואר דגר כל זמן שלא הביא כפרתו הרי הוא עדיין אסור לבוא בקהל. ומ"מ מבואר בסוגיא דהתם דהיינו דוקא בזמן הבית. אבל בזמן הזה הותר בקהל במילה וטבילה. דפרכינן [[בבלי/כריתות/ט/א|התם]] אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים ומשני אמר רבי אתא ב"י וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם לדורותיכם. ופירש"י לדורותיכם אע"ג דליכא מקדש עכ"ל עיי"ש. וכן הוא בשיטה מקובצת [[שיטה מקובצת/כריתות/ט/א|שם]] דמלדורותיכם הוא דנפק"ל עיי"ש. וכן כתבו התוס' בקידושין {{ממ|[[תוספות/קידושין/סב/ב#גר|ס"ב ע"ב]]}} בד"ה גר עיי"ש. וכן כתבו ה[[רמב"ן/יבמות/מו/ב|רמב"ן]] וה[[רשב"א/יבמות/מו/ב|רשב"א]] וה[[ריטב"א/יבמות/מו/ב|ריטב"א]] וה[[נמוקי יוסף/יבמות/מו/ב|נמוק"י]] ביבמות פרק החולץ {{ממ|[[בבלי/יבמות/מו/ב|דף מ"ו ע"ב]]}} עיי"ש. וכן הוא בבה"ג {{ממ|[[הלכות גדולות/כריתות|הלכות כריתות]]}} עיי"ש. הרי דאע"ג דמעיקר דינא דאורייתא בזמן המקדש אינו גר בלא קרבן. מ"מ גלי קרא מלדורותיכם דבזמן הזה דליכא מקדש אין כפרתו מעכבתו. וכן מבואר בתוס' ורמב"ן וריטב"א ונמוק"י שהבאתי דאפילו אם מדאורייתא בעינן מומחין בגרות. ואם נתגייר לפני הדיוטות אינו גר. מכל מקום בזמן הזה דליכא מומחין אינו מעכב כיון דכתיב לדורותיכם עיי"ש בדבריהם. אלא שראיתי להרשב"א ז"ל שם שכתב וז"ל איכא למידק כיון דגר צריך שלשה מדכתיב ביה משפט א"כ אדרבה ע"כ נבעי מומחין וכו'. ואפשר דנפק"ל דלשלשה לחוד כתב בי' רחמנא משפט ולא למומחין מדכתיב לדורותיכם לומר דבכל הדורות מקבלין גרים ואפילו בזמן הזה דליכא מומחין. ומהאי קרא הוא דנפקא לן בפרק ארבע מחוסרי כפרה דמקבלין גרים בזמן הזה אע"ג דליכא הרצאת דמים עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דמדלא מעכבא בזמן הזה איכא למשמע דגם בזמן המקדש לא הוה מעכבא. וע"כ אינו אלא למצוה בעלמא מאי דהוה בעי התם בגמרא לומר דבעינן מומחין עיי"ש. ודבריו תמוהין לכאורה דהרי לענין קרבן אע"ג דבזמן המקדש מעכב. מ"מ בזמן הזה נפק"ל מלדורותיכם דלא מעכב. ואולי י"ל דלהרשב"א ס"ל באמת דגם הקרבן לא מעכב אפי' בזמן המקדש ואינו אלא למצוה בעלמא ומהך טעמא גופא. וכן משמע מלשון הרשב"א שם לעיל בד"ה הא דאמרינן וכו' עייש"ה. וכדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ בכריתות שם שהבאתי לעיל. ובזה אתי שפיר מאי דיש לתמוה עליו מסוגיא דגמרא שם וכמשכ"ל. אבל עם דברי הרשב"א ניחא. די"ל דהיינו רק לפי ס"ד אבל למסקנא דפריך אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים ומשני מלדורותיכם איכא למימר דהדר בי' ממאי דהוה ס"ד מעיקרא וכפי' הרשב"א ז"ל. ואפשר נמי דעיקר פירכא דפריך אלא מעתה וכו'. עלה קאי למיפרך למאי דהוה ס"ד מעיקרא דעיכובא הוא. ולזה מסיק ראב"י דליתא דמלדורותיכם שמעינן דלאו לעיכובא הוא. אלא דבאמת לא משמע הכי ואכמ"ל בזה. ועכ"פ כבר הבאתי דכל שאר ראשונים לא ס"ל הכי. וגם הרמב"ם ז"ל חזר בו. וא"כ מתבאר לנו מזה דאע"ג דבזה"ב מעכב. מ"מ מדכתיב לדורותיכם שמעינן דבזמן הזה לא מעכב. ומשום דיודע הי' הקב"ה שאין לנו לדורות הרצאת דמים. וכלשון הנמוק"י ביבמות שם עיי"ש. וכיו"ב אי' נמי במנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/פד/א|פ"ד ע"א]]}} רחמנא אמר לך לדורותיכם ואת אמרת תיבטל עייש"ה. וכזה איתא נמי סופ"ק דבכורות {{ממ|[[בבלי/בכורות/יב/ב|י"ב ע"ב]]}} עייש"ה. וא"כ הכא נמי אע"ג דבזמן דהוה תכלת ס"ל דתכלת ולבן מעכבין זא"ז. מ"מ האידנא דליכא תכלת לא מעכבא. ולא בטלה מצות לבן מדכתיב בי' לדורותם. וכן מבואר בדברי רבינו בחיי ז"ל {{ממ|[[רבינו בחיי/במדבר/טו#לט|פ' שלח]]}} שכתב וז"ל והנה הציצית והתכלת בדמיון הלולב והאתרוג. וכשם שהלולב והאתרוג מעכבין זא"ז. כן הציצית והתכלת מעכבין זא"ז בזמן שהי' התכלת מצוי. אבל עכשיו שאין לנו תכלת מניח הלבן בלא תכלת וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל כדעת הפוסקים להלכה כרבי דתכלת ולבן מעכבין זא"ז בזמן שהי' תכלת מצוי בעולם. ומ"מ כתב דבזמן הזה אין התכלת מעכב את הלבן. וזה מבואר עפמש"כ. ועי' במש"כ רבינו בחיי שם לעיל מיני' וז"ל ועכשיו שאין לנו תכלת עושין לבן בלא תכלת דקיי"ל התכלת אינה מעכבת את הלבן. וכן הלבן אינו מעכב את התכלת כלומר שאם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן כו' ונשאר התכלת לבדו כשר עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל מגומגמים וגם נראין כסותרין זא"ז. שהרי הוא ז"ל פסק לקמן כרבי דתכלת ולבן מעכבין זא"ז. וגם כיון דמיירי מדינא דעכשיו בזמן הזה שאין לנו תכלת היכי מסיים וכתב וכן הלבן כו'. שאם עשה לבן ותכלת כו' ונשאר התכלת כו'. והרי עכשיו לית לן תכלת ואין לזה ענין לכאן. ולפי הנראה יש שם ט"ס. ובמקום דקיי"ל צ"ל וקיי"ל. ולפ"ז מילתא אחריתא היא. וקאי על זמן שהי' תכלת מצוי. לומר דאע"ג דקיי"ל דתכלת ולבן מעכבין זא"ז כרבי. מ"מ לענין גרדומין אין מעכבין זא"ז. כמבואר ר"פ התכלת עיי"ש. וזהו שכתב כלומר שאם עשה לבן ותכלת וכו'. ורצה לומר דודאי מעכבין זא"ז מעיקרא. אלא דלענין השיריים קיי"ל דאין מעכבין זא"ז. דבזה אפי' רבי מודה כן נראה מוכרח לפרש בכוונתו. אם כי לכאורה הי' נראה דקאי בשיטת הרמב"ם {{ממ|ב[[רמב"ם/ציצית/א#ד|פ"א מהלכות ציצית ה"ד]]}}. ועי' מש"כ הכ"מ [[כסף משנה/ציצית/א#ד|שם]] ולקמן {{ממ|[[כסף משנה/ציצית/א#יח|שם הלכה י"ח]]}} עייש"ה ואכמ"ל. אלא דלפ"ז יהיו דבריו ז"ל סותרין זא"ז. וע"כ צ"ל כמש"כ. וא"כ עכ"פ מבואר דאע"ג דס"ל לרבינו בחיי ז"ל כדעת הרב הנשיא רבינו יצחק ב"ר ברוך ז"ל וסייעתו דקיי"ל כרבי דתכלת ולבן מעכבין זא"ז. מ"מ בזמן הזה דליכא תכלת יוצאין בלבן בלבד. והיינו ע"כ משום דכתיב בי' לדורותם וכמו שביארנו: '''ועפ"ז''' מתבאר דעת הבה"ג. דהנה הרז"ה ז"ל במאור {{ממ|פ"ב דשבת}} כתב דמדברי הבה"ג שהשמיט בהלכותיו דינא דמתניתין דתכלת אינה מעכבת את הלבן מוכח דס"ל דקיי"ל כרבי דתכלת ולבן מעכבין זא"ז עיי"ש. אבל ראיתי לרבינו הר"א אב"ד ז"ל רבו של הרז"ה באשכול {{ממ|[[ספר האשכול/ב/לא|ח"ב סי' ל"א]]<!--מהדורת נחל אשכול כנראה-->}} שכתב איפכא. דבבה"ג מוכח דס"ל כדעת השאילתות והרי"ף וסייעתם דהתכלת והלבן אין מעכבין זא"ז עיי"ש. ונראה דכוונתו פשוטה משום דמכל דברי הבה"ג בהלכות ציצית משמע בהדיא דס"ל דגם בזמן הזה דלית לן תכלת מ"מ מצות ציצית גם לדידן מצוה דאורייתא היא אע"ג דאין לנו אלא לבן בלבד. כמבואר להמעיין שם. וא"כ ע"כ ס"ל דקיי"ל כרבנן דאין תכלת מעכבת את הלבן. ומעתה א"כ הדבר יפלא אנן היכי ניעביד. ואיך נצא ידי חובתנו בביאור דעת הבה"ג. שיש לנו שתי הוכחות מתנגדות וסותרות זו את זו. וממנ"פ דברי הבה"ג תמוהים. אבל עם מה שביארנו הרי דעת הבה"ג מבוארת על נכון. דס"ל דבזמן הזה דליכא תכלת לכ"ע יוצאין בלבן בלבד וחייבין מדאורייתא מדכתיב בי' לדורותם. ואפי' רבי מודה בזה. וא"כ לא הוצרך להביא כלל פלוגתא דרבי ורבנן. דלא שייכא בזמן הזה לדידן וממילא מבואר דליכא שום קושיא בדברי הבה"ג. וגם אין שום ראי' מדבריו לשום צד. דאפשר דס"ל להלכה כרבי וגם יתכן דס"ל דהלכה כרבנן. אלא דצ"ל דהר"א אב"ד והרז"ה ז"ל תרווייהו ס"ל כדעת הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל דפשיטא לי' דמאי דאינו מעכב בזמן הזה גם בזמן הבית לית לן למימר דמעכב. ולהכי שפיר הוכיח כל חד כטעמי'. והרמב"ן ז"ל במלחמות שם שהשיג שם על הרז"ה דס"ל דקיי"ל דתכלת ולבן מעכבין זא"ז. וכתב עליו שם וז"ל והנה הוא פוטר כל העולם כולו מן הדין. שאם כדבריו אנו שאין לנו תכלת אין אנו צריכין להטיל לבן וכו'. והנה לבעל המאור עכשיו במקומות הללו אין אדם צריך להטיל לבן לבדו וכו' עיי"ש. נראה שלא הקשה כן אלא להרז"ה לפי דעתו דס"ל דפלוגתא דרבי ורבנן שייכא גם לדידן בזמן הזה. אבל הרמב"ן ז"ל גופי' דס"ל דאפי' במידי דמעכב כשישנו אפשר דאינו מעכב כשאינו בעולם היכא דגלי קרא כמשכ"ל. א"כ לק"מ וכמבואר. ועי' בתמים דעים {{ממ|[[תמים דעים/רכד|סי' רכ"ד]]}} בתשובת הנשיא רבינו יצחק ב"ר ברוך ז"ל דגם הוא ז"ל כתב דקיי"ל תכלת ולבן מעכבין זא"ז וציצית האידנא אינו נוהג אלא מדרבנן עיי"ש. והביאו הבעל העיטור הלכות ציצית {{ממ|[[ספר העיטור/הלכות ציצית/א#א|שער א' סוף ח"א]]}} עיי"ש. וצ"ל ג"כ דס"ל כהרשב"א דכל דמעכב בזמן הבית גם האידנא מעכב. ובאמת דקשה להך סברא לרבי דאמר תכלת ולבן מעכבין זא"ז מדכתיב לדורותם. הרי דלבן נוהג אפי' בזמן דליכא תכלת. וא"כ מוכח ע"כ לשיטה זו דאין מעכבין זא"ז. וע"כ מוכרח מזה דאפי' לרבי אע"ג דבזמן שהי' תכלת ס"ל דמעכבין זא"ז. מ"מ האידנא דלית לן תכלת מודה דאין התכלת מעכבת את הלבן מדכתיב בי' לדורותם. ואכמ"ל בזה: '''עכ"פ''' מבואר דאליבא דמ"ד תכלת ולבן מעכבין זא"ז שפיר איצטריך קרא דלדורותם לאשמעינן דאפי' הכי האידנא נוהגת מצות לבן מדאורייתא. ואפי' למ"ד דגם בזמן דהוה תכלת אין התכלת מעכבת את הלבן. מ"מ שפיר איצטריך קרא דלדורותם לאשמעינן דהאידנא מותר בלבן בלא תכלת. וכמו שאבאר. דהנה בריש פרק התכלת {{ממ|[[בבלי/מנחות/לח/ב|ל"ח ע"ב]]}} אמרינן ומאן תנא דפליג עלי' דרבי האי תנא הוא דתניא ר"י אומר משום ר"נ שאמר משום ריה"ג שאמר משום ר"י בן נורי אין לו תכלת מטיל לבן עיי"ש. והלשון קשה טובא לכאורה דכיון דהיינו תנא דפליג עלי' דרבי דאמר התכלת והלבן מעכבין זא"ז. ואיהו דאמר אין מעכבין. והיינו חכמים דברייתא דמייתי התם לעיל דקתני וחכ"א אין מעכבין עיי"ש. א"כ הכי הול"ל התכלת אינה מעכבת את הלבן. ועוד מאי שנא דלא קתני אלא אין לו תכלת מטיל לבן. ולא קתני נמי אין לו לבן מטיל תכלת. והנה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל {{ממ|ב[[רמב"ם/ציצית/א#ד|פ"א מהל' ציצית ה"ד]]}} אתי שפיר וכפי הנראה על זה בנה יסוד שיטתו עיי"ש ואכמ"ל בזה. אבל כל שאר הראשונים ז"ל לא ס"ל הכי. ונראה ע"פ מה שהקשה הר"ב שאגת אריה {{ממ|[[שאגת אריה/לב|סוף סי' ל"ב]]}} היכי קתני דאם אין לו תכלת מטיל לבן הרי נהי דס"ל דאין מעכבין זא"ז מ"מ האיך מטיל לבן ולובש טלית זה. הא קעביד איסורא בלבישתו דעבר על מ"ע דתכלת בידים. וליכא למימר דכיון דאין לו תכלת ותכלת אינו מעכב את הלבן אתי מ"ע דלבן ודחי לעשה דתכלת כמו דמ"ע דתכלת דוחה ל"ת דכלאים. דזה ליתא דמאי אולמא דהך עשה מהך עשה לדחות זו מפני זו עיי"ש מה שתי' ע"פ דעת המרדכי בשם הר"י. אבל לדעת הר"ש מטריי"ש שחולק עליו וכן דעת התוס' ביבמות נשאר שם בקושיא עיי"ש. וכן ראיתי להר"ב פמ"ג {{ממ|ב[[פרי מגדים/פתיחה להלכות ציצית|פתיחה כוללת להלכות ציצית]]}} שהקשה כן אלא שהוא לא הקשה כן רק למ"ד תכלת ולבן מעכבין זא"ז עיי"ש. נראה דס"ל דלמ"ד אין מעכבין זא"ז כיון דגלי קרא מדכתיב וראיתם אותו ולא כתיב אותם כל חד לתודי' משמע. כדאמרינן בר"פ התכלת עיי"ש. א"כ הרי שרי קרא ללבוש הבגד בחד מינייהו. אבל נראה דיפה הקשה הר"ב שאגת אריה. דמלבד די"ל דלא גלי קרא אלא דאין מעכבין זא"ז. ונפ"מ לענין שאם יצא בה בשבת דלא מחייב משום שבת כדין היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה וכן לענין דלא מתחייב עלה משום כלאים. דבחדא נמי מקיים עשה. אבל אכתי מנ"ל שיהא מותר ללבשה לכתחילה אע"ג דמבטלה לעשה דאידך בידים. בלא"ה נראה דמאי דקאמרי רבנן וראיתם אותו כל חד לחודי' משמע. לא אתו למימר דמהכא ילפי' דאין מעכבין זא"ז. דודאי קרא לא אייתר להכי דהא איצטריך לכדדרשינן לקמן {{ממ|[[בבלי/מנחות/מג/ב|מ"ג ע"ב]]}} עיי"ש. אלא ודאי לא באו אלא לומר דמהכא ליכא למשמע מינה לומר דמעכבין זא"ז. ולמידחי ראייתו של רבי דיליף מהכא דמעכבין זא"ז קאתו. לומר דאין הכרח מהך לישנא דקרא דוראיתם אותו לומר דעד דאיכא תרוייהו בחד. די"ל דאותו כל חד לחודי'. והא דאין מעכבין זא"ז ע"כ מסברא הוא דנפק"ל לרבנן. משום דהכי משמע פשטי' דקרא דכתיב ועשו להם ציצית וגו' דהיינו לבן. והדר כתב קרא ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והי' לכם לציצית. הרי כתיב ציצית בכל חדא באנפי נפשי' דמשמע דבחדא נמי ציצית מיקריא. ומיהו מדברי מחזור ויטרי {{ממ|דף תרל"ג}} ומבעל העיטור הלכות ציצית {{ממ|[[ספר העיטור/הלכות ציצית/א#א|שער א' ח"א]]}} נראה דס"ל דלרבנן מהך קרא גופי' דוראיתם אותו ילפינן דאין מעכבין עיי"ש. וכ"ה בפרדס לרש"י {{ממ|סי' ל"ו}} ובחי' רשב"א מנחות {{ממ|[[רשב"א/מנחות/לח/א|ל"ח ע"א]]}}. ועכ"פ ליכא למשמע מינה התירא ללבוש לכתחילה בלבן לחוד או תכלת לחוד ולבטל מ"ע דחדא בידים. ובודאי שפיר הקשה הר"ב שאגת אריה: '''ואמנם''' נראה לפמש"כ רבינו בחיי שם דעיקר מצות ציצית היא בלבן עיי"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל {{ממ|ב[[רמב"ם/ציצית/א|פ"א מהלכות ציצית]]}} עיי"ש. וא"כ מצות לבן הו"ל לגבי מצות תכלת כעשה חמורה לגבי עשה קלה. וכן משמע בגמרא מנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/לט/א|ל"ט ע"א]]}} ועי' בפירש"י [[רש"י/מנחות/לט/א#משום|שם]] ד"ה משום מעלין עיי"ש. ומעתה שפיר אפשר לומר דעשה דלבן דוחה עשה דתכלת. כיון דאין מעכבין זא"ז ואי אפשר לקיים מ"ע דלבן מבלי שיעבור על עשה דתכלת. מאחר שאין לו תכלת. דקיי"ל עשה חמורה דוחה עשה הקלה וכמבואר בסוגיא דפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/נט/א|נ"ט ע"א]]}} ובפרק בתרא דחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/קמא/א|קמ"א ע"א]]}} עיי"ש. דרק מטעם מאי אולמא דהך עשה מהך הוא דאמרינן דאין עשה דוחה עשה. אבל היכא דהאחת אלימא מחבירתה שפיר דחיא. ומעתה לפ"ז מדוקדק היטב מאי דקאמר רבי יוחנן בן נורי אין לו תכלת מטיל לבן. דבזה שפיר אפשר ללבוש הבגד ואין בזה משום מבטל עשה דתכלת בידים משום דכיון דאין מעכבין זא"ז אתי עשה דלבן ודחיא עשה דתכלת. ומהאי טעמא נמי פרכינן שפיר לקמן שם ולא יהא אלא לבן. משום דלבן בלא תכלת במקום שאין תכלת שפיר מותר ללבוש. אבל איפכא דהיינו תכלת במקום שאין לו לבן ודאי אסור. דנהי דמעיקר דינא כמו שאין התכלת מעכבת את הלבן הכי נמי אין הלבן מעכב את התכלת. מ"מ הרי אסור ללבוש הבגד משום דמבטל עשה דלבן בידים. דאע"ג דמצות תכלת קיים כיון דאין מעכבין זא"ז הרי עובר על עשה דלבן במה שלבש טלית בת חיובא ולא הטיל בו לבן. ועשה דתכלת לא דחיא עשה דלבן דחמירא טפי. ואע"ג דגם לבן בלא תכלת לא הותר אלא כשאין לו תכלת. אבל כשיש לו ודאי נהי דבלבן עבד מצוה מ"מ אסור ללבוש הבגד. דהו"ל כמבטל עשה דתכלת בידים. מ"מ פריך שפיר התם בההיא דבעי למימר דלהכי אסרו סדין בציצית דגזרו משום קלא אילן. ולא יהא אלא לבן עיי"ש. דאע"ג דכשיש לו תכלת ודאי לא מהני הך סברא דלא יהא אלא לבן אפי' לרבנן דס"ל דאין מעכבין זא"ז. משום דנהי דמצד איסור כלאים שרי מ"מ איכא איסור מצד ביטול עשה דתכלת בידים. מ"מ פריך דאמאי אסרוה. דהרי משום חשש ביטול עשה דתכלת בידים ודאי ליכא למיגזר דילמא אתי למירמי קלא אילן בבגד במקום תכלת. דאטו משום חששא בעלמא דילמא אתי לבטל מ"ע דתכלת נבטל אנן בודאי לעולם מצות תכלת בבגדי פשתן. ועוד דא"כ גם בבגדי צמר נגזור הך גזירה. דגם בהו שייכא גזירה דאתי למירמי בהו קלא אילן במקום תכלת ומבטל עשה דתכלת בידים. ונמצאת מצות תכלת מתעקרה לגמרי. וע"כ מוכרח דאין לנו לגזור גזירה זו אלא מצד חשש איסור כלאים שלא במקום מצוה. וא"כ שפיר פריך ולא יהא אלא לבן דדחי נמי לאו דכלאים לרבנן דאין מעכבין זא"ז. אבל ודאי כשיש לו תכלת ולבן ואינו מטיל בבגדו אלא אחד מהם אפי' לרבנן עביד איסורא כשלובשו כעובר בעשה בידים. אלא דכשאין לו אלא אחד מהן יש חילוק בין תכלת ללבן. דכשאין לו אלא תכלת בלבד אסור ללבשו דמשום מצות תכלת אין לו לעבור בידים על עשה דלבן. אבל כשיש בידו רק לבן שרי בלבישתו. דאע"ג דעובר בידים על עשה דתכלת אתי עשה דלבן ודתי עשה דתכלת המעכבתו מלקיים מצות לבן שהיא העיקר במצות ציצית: '''ועפ"ז''' יתבארו על נכון דברי הרמב"ם ז"ל {{ממ|ב[[רמב"ם/ציצית/א#ד|פ"א מהלכות ציצית ה"ד]]}} שכתב וז"ל והתכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר עכ"ל. ודבריו ז"ל תמוהים מאוד דכפי הנראה מלשונו פסק דלא כרבי ולא כרבנן. דהרי לרבנן כשם שאין התכלת מעכבת הלבן ואם אין לו תכלת מטיל לבן לבדו. הכי נמי אין הלבן מעכב את התכלת. שאם אין לו לבן מטיל תכלת לבדו. ולרבי ס"ל דתרוייהו מעכבי אהדדי ואי אפשר לזה בלא זה. אם לא לגרדומין. דבגרדומין מודה רבי דאי איגרדום תכלת וקאי לבן ואי נמי איגרדום לבן וקאי תכלת לית לן בה. כאוקימתא דרבא התם ר"פ התכלת עיי"ש. והרמב"ם ז"ל הא דתכלת אינה מעכבת את הלבן נקט לה כפשטא לענין שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו. והא דלבן אינו מעכב את התכלת נקט רק לענין גרדומין דוקא דהיינו כשנשאר התכלת לבדו ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף. אחרי שהטיל שניהן התכלת והלבן. ומבואר דבתחילה כשאין לו אלא תכלת לבדו ואין לו לבן אינו מטיל תכלת. וא"כ ס"ל דהתכלת אינו מעכב את הלבן כרבנן והלבן מעכב את התכלת כרבי והוא תימה רבה. וכבר הרגיש בזה מרן בכ"מ שם ובסוף הפרק שם. ובב"י {{ממ|[[בית יוסף/אורח חיים/יב|או"ח סי' י"ב]]}}. עיי"ש שנדחק מאוד בהבנת דברי הרמב"ם אלו. וסוף סוף אי אפשר להעמיד דבריו בלשון הרמב"ם ז"ל. ויותר הי' נכון מש"כ הכ"מ בתחילה במקומו {{ממ|ב[[כסף משנה/ציצית/א#ד|הלכה ד']]}} עיי"ש דזה מכוון יפה בלשון הרמב"ם שם. אלא דלפי דבריו שם נצטרך לומר דגם רבנן לא פליגי עלי' דרבי אלא בתכלת מעכבת הלבן. אבל בלבן שמעכב את התכלת מודו חכמים לרבי עיי"ש. ובאמת דלישנא דרבי יוחנן בן נורי דאמרינן התם דהיינו תנא דפליג עלי' דרבי ודאי משמע הכי וכמשכ"ל. אלא דלישנא דברייתא דמייתינן בריש הסוגיא דהתם וגם כולה סוגיא דגמרא שם לא משמע הכי כלל. וכבר דברו בזה כמה אחרונים ז"ל ואין להאריך: '''ואמנם''' עפמש"כ דברי הרמב"ם ז"ל מתבארים על נכון. דודאי מעיקר דינא קיי"ל כרבנן דאין התכלת מעכב את הלבן ולא הלבן מעכב את התכלת לענין דבחדא מינייהו ג"כ מקיים מצותו. אבל מ"מ לענין ההיתר לכתחילה יש חילוק בין תכלת ללבן. דלבן במקום שאין לו תכלת מותר אפי' לכתחילה להטיל בבגדו וללבשו. דאע"ג דהו"ל בלבישתו כמבטל מצות תכלת בידים. מ"מ כיון שאין לו ואי אפשר בענין אחר אתי עשה דלבן ודחי לעשה דתכלת וכמו שביארנו. אבל בתכלת במקום שאין לו לבן נהי דגם הלבן אינו מעכב את התכלת ומקיים מצותו. ונפק"מ לענין שבת וכלאים. מ"מ לכתחילה אסור ללבשו משום דמבטל מצות לבן בידים. דקלביש טלית של ארבע כנפות דבת חיובא ואינו מטיל בו לבן. ועשה דתכלת לא דחיא עשה דלבן. ומיהו לענין גרדומין אפי' בתכלת בלא לבן שפיר דמי. וכמבואר בגמרא שם דאפי' לרבי דס"ל מעכבין זא"ז בגרדומין מודה. ומכ"ש לרבנן בגרדומי תכלת בלא לבן. ולפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל מדוקדקים. ועוד יתבאר לפנינו בזה ואכ"מ: '''ועכ"פ''' לפ"ז מדוקדק היטב לישנא דריב"נ דאמר אין לו תכלת מטיל לבן ולא אמר נמי איפכא. איברא דאכתי קשה לכאורה גם בלבן במקום שאין לו תכלת. נהי דמצד בטול בידים עשה דתכלת לא תקשה. משום דעשה דלבן דחיא עשה דתכלת וכמו שנתבאר. מ"מ קשה דהרי איכא נמי לאו דבל תגרע. דכיון דתכלת ולבן מצוה אחת הן נמצא כשמטיל חדא מינייהו הו"ל בכלל אזהרת לאו דבל תגרע. וכבר ביארנו לעיל במצות תפילין דאפי' באין לו שייך לאו דבל תגרע עיי"ש. ולכאורה הי' נראה לומר דעד כאן לא שייכא אזהרה דבל תגרע אלא היכא שעושה מצוה חסרה בתורת שלמה. כגון שבשלשה מינים שבלולב רוצה לצאת ידי חובת המצוה כולה לגמרי. דזהו ודאי בכלל גרעון. שהרי מן התורה אין מצוה זו נגמרת אלא בארבעה מינים. והוא גורע מין אחד ורוצה לקיימה רק בשלשה מינים. אבל כשבא לעשות מקצת מהמצוה בתורת מקצתה בלבד. וכגון במצוה שאין חלקיה מעכבין זא"ז ובא לעשות חלק אחד מן המצוה רק בתורת חלק בלבד. וכגון הכא במצות ציצית לדידן דקיי"ל דתכלת ולבן אין מעכבין זא"ז. ויש בידו לבן בלבד ורוצה לצאת בו מיהת ידי חובת לבן לבד. לא שייכא בזה אזהרת בל תגרע. שהרי אין כוונתו לצאת בו ידי חובתו מכל המצוה של עשה דציצית. דיודע הוא שאין כל מ"ע דציצית מתקיימת אלא בתרי מיני. דהיינו תכלת ולבן. אלא כוונתו נצאת ידי חובתו מיהת מחצי מצוה בלבד בלבן או תכלת שנמצא עכשיו בידו. ועפ"ז הוה אתי שפיר משכ"ל בענין מה שחקרו האחרונים ז"ל בחצי שיעור לענין מ"ע אם יש בו מצוה מה"ת באכילתו כמו ח"ש לענין איסורין דאסור מה"ת. והעירותי לעיל לתמוה דהרי אפי' תהא באכילתו מצוה מה"ת אכתי איכא איסורא דאורייתא באכילתו משום לאו דבל תגרע. אבל לפ"ז אתי שפיר דהרי אנן לא אתינן למימר שיאכל חצי שיעור זה שבידו בתורת שיעור שלם. ושיהא יוצא בו ידי חובתו לגמרי. שהרי פשיטא שאין המצוה מתקיימת אלא בשיעור שלם. אלא דבעינן למימר שיקיים מיהת קצת מצוה באכילת חצי שיעור שבידו והילכך אין זה בכלל אזהרת בל תגרע. ועפ"ז יש ג"כ לדון במשכ"ל להביא ראיה דתפילין של יד ושל ראש תרי מצות נינהו מדאין מעכבין זא"ז אפי' יש לו שתיהן. ולא אמרינן דמעכבין משום לאו דבל תגרע עיי"ש. אבל לפי דברינו אלה לא שייך כאן לאו דבל תגרע. משום דהרי ודאי כשאינו לובש אלא של יד אין כוונתו לקיים בה אלא מצות של יד בלבד ולא כל המצוה של תפילין כולה. דהא בהדיא כתיב נמי בקרא של ראש. הילכך אין זה בכלל אזהרת בל תגרע. ואין להקשות לסברא זו מדתנן בפ"ח דזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/פ/א|פ' ע"א]]}} הנתנין במתנות ארבע שנתערבו במתן אחת ר"א אומר ינתנו במתן ארבע ר"י אומר ינתנו במתנה אחת. א"ל ר"א לר"י הרי הוא עובר על בל תגרע א"ל ר"י הרי הוא עובר על בל תוסיף וכו' כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך עיי"ש. והנה לכאורה הך מתניתין מסייע להרשב"א וכפי מה שהבינו האחרונים ז"ל מדבריו דס"ל דגם במבטל מ"ע לגמרי איכא עבירת לאו דבל תגרע. דאל"כ מאי קאמר ר"י לר"א כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך. הרי ודאי גם כשלא נתן אלא מתנה אחת עובר על בל תגרע במעשה בידים. דהא אם לא קיים מצות זריקה כלל אפי' במתנה אחת. לא עבר על לאו דבל תגרע אע"ג שכבר נשחט הקרבן ונתקבל הדם וחיובא רמיא עלי' מדאורייתא לזרוק הדם על המזבח. ורק על ידי זריקתו במתנה אחת הוא שעובר על בל תגרע. וא"כ נמצא דהו"ל עבירה בקום ועשה בידים כמו בעבירה דבל תוסיף. אלא ודאי כשלא נתן כלל ג"כ עובר בבל תגרע ולהכי אין מעשיו גורמים לעבירת בל תגרע. וא"כ מוכח מזה דבאינו מקיים מ"ע המוטלת עליו ג"כ איכא לאו דבל תגרע. אבל נראה דאין מזה הכרח כלל. דבלא"ה נראה דאפי' לסברא זו ליכא לאו דבל תגרע בשאינו זורק דם הזבח. דכיון דבלא זריקה אינו מרצה והקרבן מיפסל בלינה ויוצא לבית השריפה ומתחייב בקרבן אחר. אם היא עולת חובה או שלמי חובה ?וכיו"ב. א"כ אין כאן אלא איסור מביא קדשים לבית הפסול בלבד. אבל על עשה דזריקה לא עבר. שאין כאן מצוה דרמיא על קרקפתא דגברא כשאר עשין של חובת הגוף. אלא הכשר הקרבן בלבד. וצ"ע בפרט זה ואכמ"ל בזה. ולפנינו יתבאר בזה קצת. ולפ"ז ממילא פשיטא דגם לאו דבל תגרע לא שייך כאן. אלא דמ"מ לא חשיבא עבירה במעשה בידים. משום דכיון דבידו להשלים מתנותיו ולא יעבור. נמצא דאין כאן עבירת בל תגרע אלא במה שאינו משלים עוד שלש מתנות. וא"כ הדר הו"ל רק עבירה בשב וא"ת. וזה פשוט. ואמנם אם נימא דכל שאין כוונתו לקיים באותו מקצת מן המצוה שהוא עושה אלא אותו מקצת בלבד. ולא בא לצאת בזה ידי חובת כל המצוה כולה. ליכא לאו דבל תגרע. א"כ מאי קא"ל ר"א לר"י לדבריך הרי הוא עובר בבל תגרע. הרי כבר אפשר שיזרוק במתנה אחת שלא בכוונה לצאת ידי כל חובת הזריקה המוטלת עליו מדאורייתא. אלא יזרוק מתנה אחת רק כדי לקיים קצת ממצות זריקה כפי מה שאפשר לו לעשות. אלא ודאי מוכח מזה דגם בכי האי גוונא קם לי' בבל תגרע. אבל ז"א דהתם כיון דעיקר זריקה אינה אלא כדי לרצות על הקרבן. וכיון דלר"י אסור ליתן יותר ממתנה אחת משום איסור בל תוסיף א"כ כוונתו לרצות על הקרבן להכשירו במתנה האחת בלבד. ונמצא דבמתנה האחת כוונתו לעשות כל המצוה כולה. שהרי הכשרו של קרבן זו היא מצותו וזו היא שרצה לעשות במתנה זו האחת אע"ג דמצותו מה"ת היא בארבע מתנות. ולהכי שפיר הו"ל בכלל אזהרת בל תגרע: '''ועפ"ז''' ניחא נמי קושית הר"ב טורי אבן {{ממ|[[טורי אבן/ראש השנה/כח/ב#הרי|ר"ה כח:]]}} שהבאתי לעיל {{ממ|[[ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/ה|עשה ה־ו]]}} בההיא דפרק לולב הגזול דקתני לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון. ואמרינן עלה בגמרא דאשמעינן דסד"א לייתי כי היכי דלא לשתכח תורת אתרוג קמ"ל משום דאתי למיסרך. וקשה דטפי הו"ל לפרש דחיישינן שמא יכוון לשם מצוה ונמצא עובר על בל תגרע. ועי' משכ"ל במצות תפילין בזה. אבל לפמש"כ כאן בלא"ה לא תקשה. לפמשכ"ל בשם הראב"ד והרא"ש ז"ל דלא חיישינן דילמא אתי למסרך אלא בפריש ורימון במקום אתרוג. משום דאתרוג לא מפורש בקרא אלא פרי עץ הדר. ופריש ורימון נמי פרי עץ הדר נינהו. אבל ודאי צריך ליטול מקצת המינים שיש לו דבזה לא שייך חששא דאתי למסרך משום דארבעה מינים מפורשי' בתורה עיי"ש. והשתא א"כ לק"מ דלא מצי למיתלי טעמא בחששא דחורבה בשעתי' דמיד עכשיו יכוון לשם מצוה ויעבור בבל תגרע. דזה ליתא דהרי עכשיו כל זמן שלא הורגל בפריש ורימון הרי הוא יודע דאין יוצאין אלא באתרוג. שהרי בקש למצוא אתרוג ולא מצא. וכדקתני בברייתא לא מצא אתרוג וכו'. משמע שחפש אלא שלא מצא. וא"כ אפי' יתכוון לשם מצוה ע"כ לא תהי' כוונתו אלא כדי לצאת מיהת ידי חובתו דלולב הדס וערבה בלבד. דהא ארבעה מינים מפורשים בקרא ולא אתי למיטעי שיוכל לצאת במקצת מינים אלו ידי כל חובתו במצוה זו. וא"כ לא שייך כאן איסורא דבל תגרע וכמו שביארנו וליכא למיחש לחורבה בשעתי' כלל. וכי איכא לחוש היינו רק לחורבה דאחר זמן דאתי למסרך שישכח לשנה הבאה שלא הביא עכשיו לפריש ורימון אלא כי היכי דלא לשתכח תורת אתרוג. ויבוא ליטלן לכתחילה לשם מצוה. ואית בה תרתי שיתבטל ממצות ארבעה מינים וגם יעבור בבל תגרע. דהא יתכוון לצאת ידי מצותו לגמרי בהנך שאין בהן אלא שלשה מינים כשרים. ותמיהני על הר"ב ט"א ז"ל שם שכתב שם לחזק קושייתו עוד דטפי הו"ל למינקט החששא משום חורבה בשעתי' משום דחורבה זו דדילמא אתי למסרך לאחר זמן אינו אלא בשב וא"ת דמבטל מצות לולב לימים ושנים הבאים. אבל חורבא דבשעתי' שיש לחוש שיכוון לשם מצוה עכשיו ויעבור בבל תגרע הו"ל בקו"ע עיי"ש. ותמוהים דבריו בתרתי חדא דגם בחורבה דאחר זמן איכא עבירת בל תגרע וכמש"כ. וא"כ עדיפא חורבא דאחר זמן דמלבד בל תגרע איכא נמי עבירת בטול עשה דארבע מינים. דהרי אתי למסרך ליטול לכתחילה פריש או רימון אפי' כשיהי' נמצא לו אתרוג. ויש בה בטול עשה בידים. משא"כ עכשיו ליכא בטול העשה דהרי בלא"ה לא מצא אתרוג. ואין כאן אלא חשש עבירת בל תגרע בלחוד. ועוד מש"כ דעבירת בל תגרע היא בקום ועשה תמוה. דזהו נגד משנה ערוכה דזבחים שם דמפורש דעבירת בל תגרע אינה אלא בשב וא"ת. והיינו כמשכ"ל משום דהרי אם השלים וגמר כל מצותו אח"כ אין מקום לעבירת בל תגרע. והכא נמי אם חזר ונטל אח"כ גם אתרוג אם הי' מזדמן לו לא הי' מקום לאיסור בל תגרע דהא לפי דעת הבה"ג ורוב ככל הפוסקים יוצאין גם בנטילת המינים זה אחר זה. וא"כ אין העבירה אלא משום שלא גמר המצוה אח"כ והו"ל שב וא"ת. ומיהו יש קצת מקום לדבריו ע"פ דעת ר"ת ז"ל דס"ל דאין יוצאין בזא"ז. אלא דכגון זה הי' לו לבאר ואכמ"ל בזה: '''ועכ"פ''' לפי מה שביארנו אין מקום כלל לעיקר קושייתו. ומה"ט נמי לא תקשה מה שהקשה שם לההוא טעמא דר"י דעדיף לי' מחן אחד ממתן ארבע משום שאינו עושה מעשה בידים משא"כ מתן ארבע שעובר בבל תוסיף בקו"ע. א"כ לא יתן כלל אפי' מתן אחד דאז אינו עובר בבל תגרע. אבל כשנותן מתן אחד גורם לעבור בבל תגרע ואטו משום שלא יפסל הקרבן עובר בבל תגרע והול"ל שלא יתן כלל והעשה נעקרת מאילי' שלא בגרמא דידי'. עיי"ש שנשאר בקושיא. גם בקונטרס אחרון חזר והקשה קושיא זו ולא תירצה עיי"ש בדבריו. והנה מש"כ דבמאי שלא יתן אפי' מתנה אחת העשה נעקרת מאיליו אינו מוכרח. לפמש"כ לעיל לדון בזה דכשאינו זורק כלל אין בזה אלא משום איסור מביא קדשים לבית הפסול. אבל ביטול עשה לית בה שהרי מביא אח"כ קרבן אחר לכפרתו ולחובתו. וגם כשאינו מביא קרבן אחר אין זה אלא חיובא דבעלים. אבל הכהן שעליו חובת זריקה לא שייכא בי' שום עשה בהכי. ולפ"ז תתעורר הקישיא עוד ביתר שאת. אלא שיש לדון בזה עפ"מ שביאר הרמב"ן ז"ל בסה"מ {{ממ|[[השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם/שורש/יב|שורש י"ב]]}} בדעת הבה"ג דס"ל דהמצוה שעל הבעלים להביא קרבן על חטאם איננה בכלל מספר העשין. מטעם שביאר שם. ואין בזה אלא העשה במצות הכהנים כדכתיב והקריבו בני אהרן וזרקו את הדם וגו'. ולכך מנה וכתב יציקות בלילות פתיתות וכו'. ואלה העבודות נמנות מצות עשה שהכהן כשיעשה אחת מאלה עושה מצוה ומברך עליה עכ"ל עיי"ש. ונמצא דלפ"ז משנשחט הזבח והוכשר לעבודות שבכהונה רמיא עשה דזריקה ושאר העבודות אקרקפתא דכהנים. וכל שמניחו ליפסל ולא עביד העבודות של הקרבן הרי הוא עובר בכמה עשין האמורות בעבודות של קרבן זה. וגם לפי מה שביאר הרמב"ן ז"ל שם לפי שיטתו דכל מעשה הקרבנות כולם אין בהן אלא מצות עשה אחת שנאמר ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם ירצה לומר תעבדו בכל עבודת הכהונה עיי"ש בדבריו ז"ל. עכ"פ עובר בעשה זו כשאינו זורק הדם והניחו ליפסל. ולפ"ז שפיר כתב בט"א דיש בה עשה אלא שנעקרת מאיליה: '''אלא''' דלפ"ז אין אני רואה בזה מקום קושיא. דכיון דעשה דעבודה חיילא מהשתא מיד בשחיטת הזבח משהוכשר לעבודת הכהן ודאי אין לו לבטל העשה דרמיא עליו השתא משום חששא דלאו דבל תגרע שיחול עלי' אח"כ לאחר זריקת מתנה אחת. ונהי דל"א בזה אתי עשה ודחי ל"ת מאיזה טעם שיהי' מ"מ כיון דאזהרת לאו דבל תגרע אכתי אין לה מקום לחול שתהי' עומדת כנגד קיום העשה. ודאי יש לו לקיים העשה המוטלת עליו חובה עכשיו ולאו דבל תגרע שיחול אח"כ ממילא מיעקר. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בחי' שבת {{ממ|[[רמב"ן/שבת/קלד/ב|פרק ראד"מ קל"ד ע"ב]]}} וכ"כ בחי' הר"ן שם בשם הרא"ה לענין אם נשפכו קודם המילה חמין שהוזמנו לצורך שאחר המילה אע"ג דקיי"ל דמכשירין שאפשר לעשות ערב שבת אין דוחין את השבת ובחמין שהוחמו לצורך קודם המילה כיו"ב דוחין את המילה לאחר השבת. מ"מ באותן דאחר המילה אין דוחין את המילה אלא מלין בשבת משום שאין למצות אלא שעתן ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות את השבת. דבתר הכי פקוח נפש הוא דדחי לי' ולא מכשירי מילה עיי"ש בדבריה' ז"ל והביאן ג"כ בחי' שבת המיוחסים להריטב"א ז"ל שם ובר"ן שעל הרי"ף פראד"מ שם עיי"ש. וא"כ אף אנן הכא אית לן למימר דכיון דהשתא אין דבר עומד בפני עשה דמתן דמים אין למצוה אלא שעתה וחייב להזות מיהת מתנה אחת דבהכי מקיים מצותו. ואע"ג דבתר הכי אי אפשר לו לגמור המתנות וחיילא עלי' דררא דאזהרת בל תגרע. מ"מ הרי אז אנוס הוא מפני חשש בל תוסיף ורחמנא פטרי'. ונראה דאפי' לדעת החולקים שם על הרמב"ן ז"ל ולפמש"כ האשכול {{ממ|ח"ב סי' ל"ה}} זו היא דעת השאילתות ובה"ג והרי"ף עיי"ש. לא פליגי בעיקר סברא זו של הרמב"ן ז"ל. אלא דגבי מילה כיון דקיי"ל דמילה נדחית מקמי סכנה דאפי' כייבין לי' עיני' לא מהלינן לי'. א"כ ע"כ הא דצוה הכתוב על המילה בשמיני היינו רק משום דיש רפואה למכה זו ע"י חמין וכמון ומציצה וכיו"ב. ולהכי לית בה משום פקוח נפש אע"ג דמילה מצד עצמה יש בה סכנת נפש. והילכך דוקא כשיש בידינו לעשות דברים. אלו המסירים הסכנה אבל כל שאין דברים אלו בידינו הרי המילה מצד עצמה מכה של סכנה היא ולא מיבעיא דבכה"ג ליכא מצוה אלא גם איסורא איכא למול אפי' בחול משום דמילה אינה מן הדברים שעומדים בפני פיקות נפש ומתחייב בנפשו של תינוק ונמצא דמעיקרא אסור למול כל כמה דלא ברירא לן דבידן להסיר הסכנה שמחמת המילה מן התינוק. וכיון שנשפכו החמין דלאחר המילה א"כ ליכא מצוה למול. ואדרבה איסור יש בה. ולא שייכא הכא סברת הרמב"ן ז"ל לומר דאין למצות אלא שעתן. דהכא על זה גופא אנו דנין אם יש כאן מצוה כלל. דכיון דנשפכו החמין שוב אדרבה המילה מצד עצמה עבירה חמורה יש בה. אם לא על סמך שנחמם חמין בשבת לאחר המילה שיהי' מותר משום פקוח נפש. וכיון דכל ההיתר למול אינו אלא משום ההיתר של חלול שבת שאח"כ שוב אית לן למימר דנדחה המילה ולא נחלל שבת דקיי"ל מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אין דוחין השבת. אבל כאן דמתנה ראשונה מצד עצמה לית בה שום דררת איסור כלל ואדרבה מ"ע גמורה יש בה. ואיסורא דבל תגרע לא חייל אלא בתר הכי כשאינו משלים שאר המתנות. בכגון זה ודאי לכ"ע שפיר י"ל אין למצות אלא שעתן וחייב לקיים מצותו בזריקת מתן אחד. ואח"כ כשאינו משלים מתנותיו אנוס הוא בעבירת בל תגרע ואין זה מעכב את המצוה בשעתה. ומה שהביאו ראי' נגד הרמב"ן ז"ל ממתניתין דרפ"ק דביצה דתנן בה"א לא ישחוט אא"כ הי' לו דקר נעוץ מבעו"י ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. ואם איתא שמלין מפני שבשעת מילה אין כאן דחיית מכשירין ואח"כ פקוח נפש הוא שדוחה הכא נמי נשחוט משום שאין למצוה של שמחת יו"ט אלא שעתה. ולאח"כ נימא דמצות כיסוי הוא שדוחה. אלא ש"מ כל שאנו יודעים בתחלת הדבר שיבא לידי איסור מלאכה דוחין את המצוה כדי שלא נבוא בסוף לידי כך. כמבואר באורך בר"ן פראד"מ שם עיי"ש. ונראה משום דגבי מצות כיסוי הדם נמי כיון דאמרה תורה וכסהו בעפר מבואר ע"כ שהקפידה תורה שלא לגלות דם של חי' או עוף. ורק על צד ההכרח כדי שיהי' אפשר לאכול בשרן הוא שהתירה תורה לשחטן ולשפוך דמן וחייבה לכסותו ודבר הלמד מענינו הוא שכל שיודע מעיקרא שלא יהי' לו עפר לכסותו איסורא איכא בגילוי הדם ע"י שחיטה. ונראה דזהו טעמו של הראבי"ה ז"ל שהביא במרדכי סו"פ כיסוי שכתב דאסור להפסיק בין ברכת שחיטה לברכת כיסוי הדם. ולא נודע טעמו כמש"כ במרדכי שם עיי"ש: '''וראיתי''' להראב"ן ז"ל בספרו {{ממ|[[ראב"ן/רפד|סי' רפ"ד]]}} דכתב ג"כ כן דאסור לדבר בין שחיטה לכיסוי עיי"ש. וגם הוא ז"ל לא ביאר טעמו. ולפמש"כ הטעם מבואר דכיון דאסרה תורה לגלות הדם א"כ כל שגמר השחיטה חייב לכסות מיד וכל רגע שמניחו בגלוי עובר בעשה ואסור להפסיק בשום דבר אחר בין שחיטה לכיסוי. ונראה דט"ס הוא במרדכי וצ"ל בין שחיטה לברכת כיסוי. ולענ"ד הי' נראה דזהו ג"כ טעמו של הבה"ג {{ממ|ב[[הלכות גדולות/כיסוי הדם|הלכות כיסוי]]}} שכתב דבתר דמכסי לי' לדמא מחייב לברוכי וכו' עיי"ש. והוא תמוה טובא דמ"ש מכל הברכות דקיי"ל דמברך עובר לעשייתן. וכבר תמה עליו בזה הרמב"ן ז"ל בחי' לחולין {{ממ|[[רמב"ן/חולין/פו/ב|פ"ו ע"ב]]}} ונדחק לתרצו וז"ל ואפשר מפני שזו מצוה תלויה בשחיטה שאם שחט שחיטה שאינה ראוי' פטור מלכסות וכבר התחיל בה ואינו עובר לעשייתו ולפיכך תקנו לאחר כיסוי שהכשר מצוה היא ומשוה"כ תקינו בה על וכו' עכ"ל עיי"ש. והביאן ג"כ הרשב"א ז"ל בחי' שם ובתורת הבית הארוך {{ממ|סוף בית ראשון}} עיי"ש. ובאמת שאין זה מספיק כלל. וכמעט שאין הדברים מובנים דמאי ענין זה לזה. דנהי דהקפידה תורה על שחיטה ראוי' היינו רק משום דלא חייבה תורה בכיסוי אלא כשהבשר נאכל או עכ"פ ראוי לאכילה. אבל כשאסור באכילה הו"ל כחי' ועוף טמא דמיעטינהו קרא ממצות כיסוי. ואיזה ענין הוא לענין שנאמר משום זה דשחיטה היא התחלת מצות כיסוי שיחשב הכיסוי רק כהכשר מצות שחיטה ושלא יחשב עובר לעשייתה כשמברך בין שחיטה לכיסוי. ועוד דא"כ אכתי קשה דיברך קודם שחיטה על השחיטה ועל הכיסוי. או שיתקנו ברכה אחת הכוללת שחיטה וכיסוי כאחת. אם איתא דשחיטה היא התחלת הכיסוי. וכבר כתב הרא"ה ז"ל בבדק הבית דאין זה נכון ולא אמרה הרמב"ן ז"ל אלא לפרושה למימרא דגאון ז"ל ולא משום דס"ל הכי עיי"ש בדבריו ז"ל. ודברי הרשב"א ז"צ במשמרת הבית שם שדחה דברי הרא"ה ז"ל שם בשתי ידים וכתב עליו שנשאו לבו לדחות דברי הבה"ג בגזרה בלא טעם ובלא ראי' וכו' ושנראה מבואר בדברי הרמב"ן שקבל דבריו עיי"ש. אין דבריו ז"ל מובנים אצלי כלל דמלבד דהרא"ה ז"ל טעמו מבואר להדיא בדבריו שם אף שדבריו קצרים ולא כתב כגזרה בלא טעם ודברים ברורים הם. גם אין שום משמעות בדברי הרמב"ן שם שקבל דברי הבה"ג להלכה. אדרבה מלשונו שכתב ואפשר וכו' משמע שהרגיש בחולשת סברתו ורפיא בידו. ועדיפא מינה כתב הרשב"א ז"ל גופי' בחי' שם על דברי הרמב"ן שם לעיל מינה בההיא ענינא גופי' במש"כ לפרש דברי הבה"ג לענין אם שחיט כמה עופות והפסיק בשיחה בנתים דצריך לחזור ולברך. וכתב הרשב"א ז"ל דלא משום דס"ל הכי אלא שחשש לדברי הבה"ג אבל לדינא לא ס"ל הכי עיי"ש וכ"כ בתה"א שם. אע"ג דהרמב"ן הביא דעת הבה"ג באחרונה והאריך לפרש דבריו ומסיים שם וכן עיקר עיי"ש: '''עכ"פ''' ודאי דברי הבה"ג סתומין ואינם מובנים. אבל עפמש"כ דברים ברורים הם. וטעמו מבואר דס"ל ג"כ כדכתיבנא דהקפידה תורה על גילוי דם חי' ועוף ורק ע"פ ההכרח התירה תורה שחיטתן כדי להתיר אכילת בשרן. ולכן מיד מששחטן צותה תורה לכסות הדם בעפר. דבדבר אחר לא חשבי' רחמנא כיסוי וכגלוי חשיב. ואע"ג דכסהו ונתגלה פטור. היינו משום דמכיון שנעשה מצותו הו"ל כנשפך דמו מאיליו דאין אחריותו עלינו ולא קפיד קרא אלא שלא יתגלה הדם על ידינו. וממילא מבואר עפ"ז דבכל רגע ורגע שנשאר הדם מגולה עובר השוחט בעשה. וצריך להסמיך הכיסוי לשחיטה בכל מאי דאפשר. ולכן ס"ל דגם הברכה אי אפשר לברך עד לאחר כיסוי כדי שלא להפסיק בה בין השחיטה לכיסוי דאית בה עבירת עשה והו"ל מצוה הבב"ע. ואע"ג דהראב"ן והראבי"ה ז"ל דקיימי ג"כ בשיטה זו ס"ל דהברכה לא חשיבא הפסק ומברך בין שחיטה לכיסוי. י"ל דס"ל דברכה צורך כיסוי היא ואע"ג דאינה אלא מדרבנן אפשר דהעמידו דבריהם. מדפסיק ותנא כל הברכות מברכין עובר לעשייתן. אבל הבה"ג לא ס"ל הכי ואין למדין מן הכללות. דאם איתא הו"ל לפרש בהדיא דגם הכא בעינן עובר לעשייתה. דמסתמא אין לנו לומר שיעבור בעשה דאורייתא משום ברכה דדבריהם. ועפ"ז נראה ג"כ לבאר דברי הבה"ג שהביא הרמב"ן ז"ל שם לעיל שכתב וז"ל והיכא דבעי משחט עשר זגאתא (פי' תרנגולות) ושחט חדא מינייהו ואשתעי חייב לכסות והדר לבריך ולשחוט הנך אחרינייתא עכ"ל. וכתב עליו הרמב"ן שם ז"ל ואיני יודע למה אמר לכסיי' והדר ליבריך. אלא ליבריך והדר לישחוט ולכסיינהו לתרוייהו. כענין שאמרו בהב לן וניבריך וכו' ואפשר דגמר לה מדר"י דאמר שחט חי' יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף. ולא אמר שחט חי' ישחוט את העוף ויכסה החי' ואח"כ יכסה העוף. דאלמא כיון שמצות חלוקות הן צריך לגמור מצוה ראשונה וכו'. ואע"פ שאין הלכה כר"י גמרינן מינה לרבנן וכו' עכ"ל עיי"ש. הנה נדחק ליישב דברי הבה"ג. וגם לפ"ז עדיין קשה היכי יתכן ללמוד מדר"י לדידן. דאע"ג דלר"י דס"ל דמצות חלוקות הן צריך לכסות דם החי' קודם שחיטת העוף משום שצריך לגמור מצוה ראשונה קודם שיתחיל בשני'. מ"מ לדידן דקיי"ל כרבנן דחי' ועוף חדא מצוה נינהו כחי' וחי' או עוף ועוף דכיסוי אחד לכולם. גם כשהפסיק אית לן למימר דאע"ג דס"ל להבה"ג דחוזר ומברך על השחיטה מ"מ אית לן למימר דכיסוי אחד לכולם. כדאמרינן לענין ברכהמ"ז גבי ההיא דהב לן וניבריך. והקושיא במקומה עומדת. ועי' בר"ן מה שצדד לחלק בזה עיי"ש. ועכ"פ אינו מוכרח. גם בדר"י גופי' עדיין אינו ברור אמאי לא נימא דכיון דקעסיק במצות שחיטה יגמרנה בכל חיות ועופות שיש לפניו ואח"כ יתחיל במצות כיסוי דכולן כאחת. דחי' ואח"כ דעוף בזא"ז בלא הפסק. אבל לפמש"כ הדברים ברורים. דכיון דמה"ת בעינן תיכף לשחיטה כיסוי ואסור להניח הדם מגולה כלל. הילכך אע"ג דכדשחיט הרבה עופות בלא שום הפסק לא מחייבינן לי' לכסות עד אחר שחיטת כולן. היינו משום דכולהו כחדא חשיבי. והו"ל כדלא גמר השחיטה דאכתי לא רמיא עלי' חובת כיסוי עד שיגמור. אבל משהפסיק בנתים חיילא עלי' מיד חובת כיסוי. דהרי אסור להניח הדם מגולה אף רגע כמש"כ. וכ"ש בההיא דר"י דאתי שפיר בפשיטות דכיון דלדידי' יליף מקרא דבעינן לחי' כיסוי בפ"ע ולעוף בפ"ע. א"כ מיד כשגמר שחיטת החי' רמיא עלי' חובת כיסוי ואסור להניח דמה מגולה עד אחר שחיטת העוף דהרי חלקן הכתוב ולאו כחדא חשיב להו: '''ובעיקר''' דברי הרמב"ן ז"ל אלו. במה שרצה להוכיח מדברי הבה"ג אלו דס"ל דבהפסיק בין שחיטה לשחיטה חוזר ומברך. ונמשכו אחריו בזה הרשב"א בחי' שם ובתוה"ב הארוך שם והרא"ש והר"ן ז"ל בפרק כיסוי הדם. וכ"כ הסמ"ג {{ממ|[[סמ"ג/עשה/סד|עשין ס"ד]]}}. לענ"ד לא ירדתי לסוף דעתן של רבותינו ז"ל בזה. ואינני רואה שום משמעות לזה בדברי הבה"ג אלו כלל. שהם ז"ל הבינו דמש"כ הבה"ג ליכסיי' והדר ליבריך ולישחוט וכו' כוונתו לברכת השחיטה. ולא אדע מנ"ל הא. דבפשיטות י"ל דאין כוונת הבה"ג בזה אלא לברכת הכיסוי דהבה"ג לטעמי' אזיל דס"ל דברכת הכיסוי לאחר הכיסוי צריך לברך. וזהו שכתב ליכסיי' והדר ליבריך (ר"ל על הכיסוי כדיני' וכמש"כ הבה"ג שם לעיל מיני' בסמוך) ולישחוט הנך אחרני אתא. ובאמת כוונתו דשוחט בלא ברכה אחריתא. וכן נראה דהרי כאן בהלכות כיסוי הדם קא עסיק. ואילו הי' כוונת הבה"ג בזה לאשמעינן שצריך לחזור ולברך על השחיטה אין זה מקומו. דלעיל בהלכות שחיטה הו"ל לכתבו כמש"כ הבה"ג שם שאר הלכות ברכת השחיטה עיי"ש. אלא ודאי בברכת כיסוי מיירי. וכל עיקר כוונת הבה"ג בזה אינה אלא לאשמעינן דכשהפסיק בין שחיטה לשחיטה אין לו לחזור ולהתחיל בשחיטה עד שיכסה ויברך ברכת הכיסוי תחלה. ודין זה ודאי לא שייך אלא בהלכות כיסוי. ואין לומר דהוכחתם הוא מדכתב הבה"ג בלשונו לכסיי' והדר ליבריך ולישחוט כו'. ואם בברכת כיסוי מיירי הכי הול"ל. לכסיי' וליברך והדר לישחוט. שאין מזה שום הכרח די"ל דמשום דברכת כיסוי משונה משאר ברכות המצות שמברכין עובר לעשייתן דקדק בלשונו למיכתב ליכסיי' והדר ליבריך. אע"ג שכבר כתב דין זה. ובאמת דבספר והזהיר. שכידוע רוב דבריו הם מדברי הבה"ג בלשונו ממש אלא שמעתיקו מלשון ארמי שבבה"ג ללשון הקודש. כתב בפ' שמיני {{ממ|דף מ"ט ע"ב}} וז"ל והרוצה לשחוט עשר תרנגולות ושחט אחד מהן וסיפר יכסה את הדם ויברך ואח"כ ישחוט עכ"ל עיי"ש. הרי שהי' כן לפניו ז"ל בלשון הבה"ג. ובאמת דמלבד מה שכתבתי אין שום הכרח מלשון זה אפי' לפמש"כ לפנינו בבה"ג. ואכמ"ל בזה יותר. ועכ"פ נראה בטעמו של הבה"ג שסובר דברכת כיסוי הוא לאחר כיסוי כמו שביארנו דעיקר מצות כיסוי היינו משום שאסור לגלות הדם וכעין זה כ' ג"כ החינוך בפ' אחרי {{ממ|[[ספר החינוך/קפז|מצוה קפ"ז]]}} ובמאמר השכל המיוחס להראב"ן דבור ראשון {{ממ|מצוה כ'}} עיי"ש. וכן דעת בעל ס' והזהיר שם שפסק ג"כ כן עיי"ש: '''אלא''' שראיתי להבה"ג לעיל מינה שם שכתב וז"ל ומותר לשחוט לחולה בשבת ואסור לכסות דמו. מאי טעמא דהא אפשר לכסויי' לאורתא עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בס' והזהיר שם עיי"ש. ולפמש"כ דבריהם ז"ל תמוהים דהרי לפי שיטתם חייב מה"ת לכסות תיכף לשחיטה ובכל שעתא קעבר בעשה דוכסהו בעפר. והיכי כתבו דאפשר לכסוייה באורתא. איברא דבלא"ה דבריהם תמוהים לכאורה. דמאן לימא לן דבלילה ישאר עכ"פ מקצת הדם או שיהי' מיהת רישומו ניכר בלילה כדי לקיים מצות כיסוי במקצת. ודילמא בלילה שוב לא יהי' אפי' רישומו ניכר. ובטלה מצות כיסוי לגמרי. גם תמוה דא"כ כוי אמאי אין שוחטין אותו ביו"ט לשחוט וליכסי באורתא. וכן במתני' דרפ"ק דביצה אמאי קתני דלא ישחוט אא"כ יש לו דקר נעוץ מבעו"י כיון דאפשר לכסויי' לאורתא. וגם אמאי קתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. ולמה הקילו כיון דאפשר לאורתא. אלא ודאי ע"כ אי אפשר להמתין עד לאורתא וכמש"כ. גם תמוה מאי דמשמע מדבריהם ז"ל דאי לא הוה אפשר לכסוייה לאורתא הוה מחייבינן לכסויי' בשבת. והיכי לידחי עשה דכיסוי איסור שבת דהו"ל עשה ול"ת. וגם לאו שיש בו כרת וסקילה. וקצת אפשר ליישב זה ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל בחולין {{ממ|[[רמב"ן/חולין/פד/ב|פ"ד ע"ב]]}} גבי ההיא דדרש רב עינא עיי"ש. וכ"כ הרשב"א והריטב"א ז"ל שם עייש"ה. אלא דאינו מספיק ואין להאריך. ולכן נראה דאין כוונת הבה"ג וס' והזהיר אלא לומר דלהכי לא התירו לכסות בשבת אע"ג שהותר לשחוט. משום דאין הכיסוי מעכב אכילת הבשר דאפי' לא מכסה עד לאורתא מותר לאכול הבשר כל היום. ואילו הי' אסור לאכול הבשר עד שיכסה ודאי הוה שרינן לכסות מכ"ש דשחיטה. וכ"כ בארחות חיים ח"ב {{ממ|סי' כ"ז}} ובכלבו {{ממ|סי' ק"ח}} טעם זה וז"ל השוחט לחולה בשבת חייב לכסות אחר שבת אבל אינו מכסה עד אחר שבת לפי שלא ניתנה שבת לדחות אלא למה שהתירו לחולה דהיינו השחיטה. אבל הכיסוי אינו מעכב הבשר מלאכול וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ רבינו יהונתן בחי' לחולין שם וכיו"ב כתב הר"ן שם עיי"ש. וזהו שכתבו הבה"ג ובס' והזהיר מ"ט דהא אפשר לכסויי' לאורתא. ור"ל דמצד אכילת הבשר אפשר לכסויי' לאורתא ואין מעכב אכילתו אבל ודאי אסור מה"ת להשהות הכיסוי כל עיקר. כן נראה מוכרח בכוונתם אע"פ שהלשון דחוק קצת. והנה בירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/ביצה/א/ג|פ"ק דביצה ה"ג]]}} גרסינן עלה דההיא מתניתין דתנן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. וקאמר עלה הדא דתימא וכו' חברייא אמרין שמ"ע דוחה למצוה בל"ת. על דעתי' דרבי יונה דו אמר דוחה למצוה בל"ת אע"פ שאינה כתובה בצדה ניחא. על דעתי' דרבי יוסי דו אמר הואיל ואין מ"ע דוחה בל"ת אא"כ היתה כתובה בצדה מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק עיי"ש. פי' דלחבריי' טעמא דמתני' דקתני דאם שחט שיחפור בדקר ויכסה היינו משום דאתי מ"ע דכיסוי ודחי ל"ת דיו"ט. ועל זה פריך הניחא לרבי יונה דאמר דמ"ע דחי ל"ת בכל ענין אפי' אינה כתובה בצדה. אבל לרבי יוסי דאמר דאין מ"ע דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצדה מאי איכא למימר. דהרי עשה דכיסוי ול"ת דיו"ט לא כתיבי זה בצד זה. ועל זה משני דהכא אפי' לרבי יוסי דחי משום דמכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק. ועי' להר"ב פ"מ שפי' דמכיון שהתחיל במצות שמחת יו"ט אומרים לו מרוק ותכסה הדם עיי"ש. ולכאורה הכוונה לסברת רש"י בחולין פרק כיסוי הדם {{ממ|[[רש"י/חולין/פד/ב|פ"ד ע"ב]]}} בההיא דדרש רב עינא השוחט לחולה בשבת חייב לכסות. ופירש"י וז"ל דכיון דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה זו נדחית לכל מצותה של שחיטה זו עכ"ל עיי"ש. והיינו ממש כההיא דהכא. דגם שם לא שייך דחיי' דהא שבת עשה ול"ת היא וגם ל"ת שיש בה כרת וסקילה דלא מידחי מקמי עשה דכיסוי. אלא משום שכבר התחיל במצוה אומרים לו מרוק. אלא דלא לבד דבירושלמי גופי' לעיל מיני' נקט בפשיטות. וגם אליבא דרבי יוסי גופי'. דהשוחט לחולה בשבת אין מכסין את דמו עיי"ש. והיינו כמסקנא דסוגיא דחולין שם דאידחי לגמרי מילתא דרב עינא עיי"ש. הרי דלא אמרינן הואיל והתחיל אומרים לו מרוק בכה"ג. בלא"ה כבר דחה הרמב"ן ז"ל סברת רש"י שם בשתי ידים. וכ"כ הריטב"א שם וכ"כ הרשב"א בתורת הבית הארוך {{ממ|בית ראשון שער חמשי}} עייש"ה: '''ולכן''' נראה דגם ביאור דברי הירושלמי אלו הוא ע"פ סברתנו. וזה ע"פ מה שכבר ביאר הרמב"ן ז"ל {{ממ|בפי' עה"ת פ' יתרו}}. וכן מבואר ביסוד מורא להראב"ע {{ממ|[[יסוד מורא/ז|שער שביעי]]}} ובמאמר השכל המיוחס להראב"ן ז"ל {{ממ|דבור ראשון מצוה י"ג}}. דקיום מ"ע ודאי עדיפא טפי מקיום מצות ל"ת עיי"ש. אלא דמ"מ עבירת עשה לא חמירא כ"כ כעבירת ל"ת משום דמצות עשה עבירתה היא בשב וא"ת ועובר על ל"ת הוא בקו"ע. והילכך אי לאו דגלי קרא לא הוה אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כמבואר בתלמודין {{ממ|רפ"ק דיבמות}} עיי"ש. ולחד מ"ד בירושלמי כאן גם לפי האמת אין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצדה דומיא דכלאים בציצית. אלא דזהו דוקא היכא דאינו עובר על העשה במעשה בידים כלל. אלא שאינו מקיימה כדי שלא לעבור על הלאו בקו"ע. אבל כאן בעשה דכיסוי שיש בכללה ג"כ איסור שלא לגלות הדם אם לא שיש בידו לכסותו מיד בעפר. דמה"ט כשאין לו עפר לכסותו אסור לו לשחוט כלל וכמבואר בתוספתא דחולין {{ממ|[[תוספתא/חולין/ו|פ"ו]]}} דאם הי' בספינה לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר מוכן עיי"ש. ופשוט דספינה אורחא דמילתא נקט. וכן הכריח הרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך שם מסוגיא דפ"ב דחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/לא/א|ל"א ע"א]]}} דפריך והא בעי כיסוי עיי"ש. דמבואר דאיכא איסור בשחיטה באופן שלא יוכל אח"כ לכסות כראוי. ואף דמה שהכריח שם הרשב"א ז"ל כן גם מההיא דפ"ק דביצה לענ"ד אינו מוכרח. דלא מיבעיא דממתני' דקתני לא ישחוט אא"כ וכו' אין הכרח. כיון דהתם אם שחט מותר לכסות כדקתני ומודים שאם שחט וכו'. והאיסור דלכתחילה ע"כ אינו אלא משום דהו"ל כמתנה לחלל יו"ט לכתחילה. אלא אפי' מסוגיא דגמרא שם לגבי כוי. אע"ג דהתם גם בדיעבד אסור לכסות ביו"ט. מ"מ אין הכרח כלל משם. דשאני התם דהרי בידו לכסות וחיובא רמיא עלי'. אלא דאיסורא דיו"ט הוא שמעכב עליו. ובפרט לפי מאי דמיירי התם דליכא אלא איסור דרבנן בעלמא או משום גזירה דהתרת חלבו עיי"ש. וא"כ מעיקר דינא חיובא רמיא עלי' מדאורייתא לכסות ודבר אחר הוא שגורם לו. ויש כח בידם לעקור דבר מה"ת בשוא"ת. והילכך לכתחילה אסור לשחוט ולהכניס עצמו לביטול מ"ע דאורייתא דרמיא עלי'. משא"כ היכא דלית לי' עפר מהיכא תיתי לאסור עליו לשחוט כיון דלא אמרה תורה שלא לשחוט בלא כיסוי. אלא שחייבתו תורה כששחט לכסות הדם. וכיון דאין לו עפר ואי אפשר לו לא רמיא חיובא עלי' כלל. ומידי דהוי למאן דלית לי' מזוזה או שאי אפשר לו לעשות מעקה לגגו דליכא למאן דאמר דליתסר עלי' לדור בביתו משום כך. והיינו ע"כ מהאי טעמא דכתיבנא. ודברי הרשב"א ז"ל בראייתו זו צ"ע אצלי ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מסוגיא דפ"ב דחולין שם ודאי ראי' מוכרחת היא. וכן מהתוספתא שהבאתי מבואר כן בהדיא ומה"ט באמת יש להכריח ג"כ כדכתיבנא דבכלל עשה דכיסוי יש ג"כ איסור לגלות דמן של חי' ועוף. ושחיטה לא שריא קרא אלא לצורך אכילת בשרן ומשום דבידו לכסות דמן מיד בגמר השחיטה והילכך ממילא כשאין לו עפר וא"א לו לכסות אסור לשחוט מדאורייתא וקעביד איסורא בידים. ועפ"ז ניחא שפיר מה שנתקשו כמה אחרונים על דברי המרדכי בהלכות קטנות הלכות ציצית {{ממ|[[מרדכי/הלכות קטנות/תתקמד|סי' תתקמ"ד]]}} בשם ר"י עיי"ש. ותמהו עליו מההיא דריש פ"ק דביצה דאסרו לשחוט אם לא יכול לכסות ולא עלתה בידם לסלק תמיהא זו. ולפמש"כ אין כאן מקום קושיא כלל ואכמ"ל בזה: '''ומעתה''' א"כ בעשה דכיסוי מיד בשחיטה מתעסק בעקירת עשה דכיסוי אלא שמתקנה אח"כ ע"י הכיסוי. ואם אינו מכסה קעביד איסורא למפרע משעת שחיטה והו"ל עקירת העשה בידים בקו"ע. וא"כ בעשה זו של כיסוי תרתי אית בה. דיש בה מעלת עשה לענין שקיומה היא במעשה בידים. וגם יש בה מעלת ל"ת דעבירתה היא בקו"ע בידים. ובעשה כזו לא צריך קרא לומר שדוחה ל"ת. והילכך אע"ג שאינה כתובה בצדה דלא דמיא לכלאים בציצית דחיא ל"ת לכ"ע אליבא דחברייא. והיינו דקאמר בירושלמי מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו גמור. כלומר מכיון שכבר התחיל משעת שחיטה בעבירת מצוה דכיסוי ואם לא יכסה נמצא עובר למפרע על העשה בידים לכן אומר לו גמור וכסה כדי לקיים העשה ואין חוששין לדחיית הלאו. ובאו"ז שם הביא בגירסת הירושלמי מכיון שהתחיל אומר לו גמור עיי"ש. והך לישנא אתי שפיר טפי עפ"מ שביארנו: '''ועכ"פ''' לפ"ז שפיר הביאו ראי' מההיא דפ"ק דביצה גבי כיסוי הדם לענין מילה דלא נימא דאין לה אלא שעתה. דלפי מה שביארנו דמיין להדדי. אבל בעיקר סברת הרמב"ן ז"ל לומר דאין למצות אלא שעתן בשאר מצות דעלמא. שפיר יש מקום לומר לכאורה דאין חולק עליו בזה. וא"כ הכא לענין מתנות דמים שפיר י"ל דלכ"ע כיון דהשתא חובה רמיא עלי' מדאורייתא להזות. וליכא השתא לפנינו שום דבר עומד נגד מצוה זו. ודאי חייב ליתן מיהת מתנה ראשונה. ואע"ג דבתר הכי תחול עלי' אזהרת בל תגרע כיון שלא יוכל לגמור כל המתנות מחששא דבל תגרע. מ"מ אית לן למימר אין למצוה אלא שעתה ואח"כ לענין בל תגרע אנוס הוא ורחמנא פטרי' ולית לן בה. ולק"מ קושית הט"א. והרב ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דמיד בנתינת מתנה ראשונה הו"ל כעקירת לאו דבל תגרע בידים. אבל כבר ביארנו לעיל דליתא. וא"כ שפיר מיתרצא קושיא זו כדכתיבנא. הן אמת דלכאורה זה לא יתכן אלא לדעת הרמב"ן ז"ל {{ממ|בסה"מ שהבאתי לעיל}} אליבא דהבה"ג וכן הכריח הרשב"ץ ז"ל בזהר הרקיע עשין {{ממ|[[זוהר הרקיע/עשה/מה|ס"ק מ"ה]]}} עיי"ש בדבריו ז"ל דעשה גמורה יש על הכהן לעבוד כל העבודות שבקרבנות. אבל מפשטות לשון הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם נראה להדיא דס"ל דאין בזה מ"ע חיובית אקרקפתא דכהן. ואין ענין המצוה בזה אלא שכשיקריב עולה יקריבנה רק על תואר שמבואר בה בתורה בפרשת העולה וכן שלמים וכן אשם וחטאת ותודה וכיו"ב. וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם לקמן בעשין הללו. שכתב שם {{ממ|ב[[ספר המצוות לרמב"ם/עשה/סג|עשה ס"ג]]}} וז"ל שצונו במעשה קרבן עולה. והוא כשיהיה כל קרבן עולה שיהיה קרב יהי' קרבן יחיד או צבור שיהי' על תנאי כך וכך ועל תואר כך וכו' עכ"ל. וב[[ספר המצוות לרמב"ם/עשה/סג|מצוה ס"ד]] ז"ל שצונו שיהי' מעשה קרבן חטאת על התואר הנזכר איזה חטאת שיהי' וכו' עיי"ש. וכך הוא לשונו ז"ל שם בעשין {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/עשה/סה|ס"ה]] [[ספר המצוות לרמב"ם/עשה/סו|ס"ו]] [[ספר המצוות לרמב"ם/עשה/סז|ס"ז]]}} עיי"ש. ונמצא דלדבריו ז"ל כשלא יעשה הכהן עבודות הקרבן שלפניו ויניחוהו ליפסל אין בזה משום ביטול עשה. דענין המצוה אינו אלא שכשיקריבנו לא ישנה כלום מסדר ותואר עבודתו שמבואר בתורה. אבל אם לא יטפל בו כלל. באופן שיבוא הקרבן לידי פסול ויתחייבו הבעלים להביא קרבן אחר לא עבר בעשה. וא"כ לפ"ז ודאי הדרא קושיא לדוכתה וכמבואר. אלא שראיתי לבעל [[מגילת אסתר/שורש/יב|מג"א]] ושאר אחרונים ז"ל {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/שורש/יב|בשורש י"ב]]}} שם שהבינו מדברי הרמב"ם ז"ל דגם הוא לא פליג בעיקר דברי הרמב"ן ז"ל בזה. עיי"ש בדבריהם ובלשון הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול {{ממ|[[רמב"ם/מעשה הקרבנות/א|ברמזי המצות שבראש הלכות מעה"ק]]}} עייש"ה ואכמ"ל בזה. ומ"מ לפ"ז ניחא שפיר: '''איברא''' דנראה דע"כ הך סברא דחדית לן רבינו הרמב"ן ז"ל דאין למצוות אלא שעתן לאו כ"ע היא. דהרי עיקר מקור הך קושיא שהקשו על הרמב"ן ז"ל בזה מההיא דפ"ק דביצה גבי כיסוי הדם הוא מדברי הרשב"א ז"ל בשבת {{ממ|[[רשב"א/קלד/ב|קל"ד ע"ב]]}} ובביצה {{ממ|[[רשב"א/ביצה/ח/ב|ח' ע"ב]]}} עייש"ה. ושם מתבאר בהדיא דהרשב"א ז"ל בעיקר הסברא פליג על הרמב"ן עיי"ש בדבריו ואין להאריך. וגם בלא"ה נראה דאין הדבר מוסכם. דהנה דעת רש"י ז"ל נראה מוכרח דס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל מההיא דתנן בפסחים פרק האשה {{ממ|[[בבלי/פסחים/צא/א|צ"א ע"א]]}} אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר. ומבואר בפירש"י ז"ל שם בד"ה ואפי' חבורה וכו' דלרבי יוסי דמתיר לשחטו על היחיד אפי' כשאינו יכול לאכול ממנו אלא כזית אחד שרי. וחייב לעשות הפסח אפי' כשא"א לו למצא אחרים שיצטרפו עמו. ונמצא דע"כ יעבור אח"כ בלאו דלא תותירו וגם יביאנו לידי פסול וע"כ היינו מטעמא דהרמב"ן ז"ל דאין למצות אלא שעתן. דאל"כ נהי דרבי יוסי נפק"ל מקרא דשוחטין פסח על היחיד. מ"מ אימא דהיינו רק היכא שיכול לאכלו כולו דלא אתי לעבור בלאו דנותר. אבל היכא דא"א לו לאכול ממנו יותר מכזית דודאי אתי לידי עבירת לאו דלא תותירו. וגם מביא בודאי קדשים לידי פסול. מהיכא תיתי להתיר. אלא ע"כ כסברת הרמב"ן ז"ל. וגם רבי יהודה לא פליג אלא משום דמקרא נפק"ל דאין שוחטין על היחיד ואפי' בשיכול לאכלו כולו. אבל בעלמא ודאי בהך סברא לא אשכחן דפליג. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל {{ממ|ב[[רמב"ם/קרבן פסח/ב#ב|פ"ב מהלכות ק"פ ה"ב]]}} שכתב דאף דשוחטין הפסח על היחיד. מ"מ היינו דוקא כשראוי לאכול את כולו עיי"ש. וזה דלא כפירש"י וגם דלא כסברת הרמב"ן ז"ל. וכפי הנראה דייק הרמב"ם ז"ל כן מלישנא דברייתא התם דקתני יחיד ויכול לאכלו שוחטין עליו עשרה ואין יכולין לאכלו אין שוחטין עליהם עיי"ש. דמלישנא דיכולין לאכלו ואין יכולין לאכלו אכילת כולו משמע. אבל רש"י ז"ל פירש שם יכול לאכלו ואין יכולין לאכול כזית ממנו עיי"ש. ולטעמו אזיל. אבל ודאי פשטא דלישנא משמע כדברי הרמב"ם ז"ל. וכנראה רש"י דייק לה מלישנא דמתני' שם. דקתני בסיפא ואפי' חבורה של מאה שאין יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם. דמשמע דאפי' יכולין רק לאכול כזית אחד בין כולם שוחטין עליהם. וכן פירש"י שם בהדיא עיי"ש. וכ"ש יחיד שיכול לבדו לאכול כזית דשפיר דמי לר"י. ובאמת דזהו חידוש גדול. דכיון דרק בין כולם הוא שיכולין לאכול ממנו כזית. ונמצא שאין אחד מהם יכול לאכול כזית. הול"ל דהו"ל כנשחט שלא לאוכליו. וכמתבאר לעיל {{ממ|[[בבלי/פסחים/עח/ב|ע"ח ע"ב]]}} בברייתא עייש"ה. ולכן הי' נראה מוכרח כדעת קצת אחרונים ז"ל דכוונת רש"י במש"כ דמאה ואין יכולין לאכול כזית בין כולם וכו'. היינו שאין בין כולם אחד שיכול לאכול כזית לכן אין שוחטין עליהם. אלא דלא משמע הכי מלשון רש"י. ועכ"פ לפירש"י מוכח כשיטתו. אלא דהרמב"ם {{ממ|ב[[רמב"ם/קרבן פסח/ב#ג|פ"ב מהלכות ק"פ ה"ג]]}} יש לו פי' אחר במשנה זו כמש"כ בכ"מ שם עיי"ש. וכן פי' הרע"ב {{ממ|ב[[רע"ב/פסחים/ח#ז|פ"ח מ"ז דפסחים]]}} עיי"ש. ולעיל במתני' דהאונן וכו' והחולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית שוחטין עליהן ועל כולם אין שוחטין עליהן בפ"ע שמא יביאו את הפסח לידי פסול. ופירש"י וז"ל שמא יטמא אונן למתו וכו' וחולה וזקן שמא יכבד חליו ולא יוכל לאכול כזית עכ"ל עיי"ש. ולכאורה לשיטת רש"י גם שם הו"ל לומר דאין למצות אלא שעתן וכיון דהשתא בשעת שחיטה וזריקה יכולין לאכול כזית אמאי לא ישחטו עליהם. ומ"ש מיחיד דאע"פ שאינו יכול לאכול אלא כזית דודאי יבוא הנשאר לידי פסול ומ"מ שוחטין עליו. אבל לק"מ דמלבד דיש לחוש דשמא בין שחיטה לזריקה יכבד עליו חליו ואנן קיי"ל דבעינן שיהי' גברא דחזי לאכילה גם בשעת זריקה כמבואר לעיל {{ממ|בפרק כיצד צולין שם}} ויפסל הפסח לגמרי שלא יהא יוצא בו ידי חובתו כלל. ואפי' הכביד חליו או נטמא למתו אחר זריקה מיחזי כנשחט לגמרי שלא לאוכליו. ולכן כיון דמעיקרא יש מקום לחוש לזה מקמי שחיטה אסרו לשחוט עליהן בפ"ע. משום דאפשר שלא יהא מי שיאכל ממנו אפי' כזית אחד בשעת אכילה ונראה כדמעיקרא הי' עומד לכך. והו"ל בשעת שחיטה וזריקה שלא לאוכליו דפסול לגמרי. אבל ודאי אם הוה ברירא לן דעכ"פ יאכל ממנו כזית אחד אית לן למימר דאין למצוה אלא שעתה ומותר לשחוט עליהן בפ"ע ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מבואר דבסברת הרמב"ן ז"ל איפליגו רש"י והרמב"ם ז"ל וא"כ לדעת החולקים על הרמב"ן אכתי קושית הט"א במקומה עומדת. ויהי' מזה ראי' נכונה לדעת הרמב"ן וסייעתו ז"ל ואכמ"ל בזה יותר: '''נחזור''' למה שרצינו לבאר דלכאורה שפיר יש מקום לומר דלאו דבל תגרע ליתא אלא כשרוצה לצאת ידי חובתו לגמרי כאילו עשה כל המצוה כולה. אבל כשאין כוונתו אלא לעשות מקצת המצוה כפי מה שבידו לעשות לא מיקרי גרעון. ואין זה בכלל אזהרת בל תגרע. והנה ראיתי ביסוד עולם להר"י הישראלי ז"ל {{ממ|[[יסוד עולם/ד/ו|מאמר רביעי פרק ששי]]}} שכתב בשם רבינו סעדי' גאון ז"ל וסייעתו דהיינו טעמא דראו המעברים שלא יחול ר"ה באחד בשבת. משום דאילו הי' ר"ה בא באחד בשבת היתה הסוכה נעשית ביום הששי ליותר משבעה ימים וכו' עכ"ל. ושם הביא דברי רבינו יצחק ב"ר ברוך ז"ל שדחה דברים אלו וז"ל ומה שאמר לגבי סוכה אינו כן. שהמצות אינו עובר עליהן משום בל תוסיף אלא בזמנן ועוד שהרי כשיחול חג הסוכות ביום השבת היא נשארת שמונה ימים עכ"ל עיי"ש. והנה כל דברי רבינו הגאון ז"ל ודברי רבינו יצחק ב"ב המשיגו ז"ל צריכים ביאור רחב ואכמ"ל בזה ובמק"א עמדתי עליהם. ולא באתי לדון כאן אלא במה שנוגע לענין שלפנינו. והנה מבואר מדברי רבינו הגאון וסייעתו ז"ל דאיסורא איכא בעשיית הסוכה קודם ערב החג בין הערבים. משום שנאמר חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים ומבואר בפ"ק דסוכה {{ממ|[[בבלי/סוכה/ט/א|ט' ע"א]]}} דקרא קאי על עשיית הסוכה עיי"ש. ולזה ס"ל דאסור לעשותה ליותר משבעת ימים כדכתיב בקרא. והוא תמוה טובא לכאורה דלא מצינו שום מקור לזה בשום מקום. ובודאי דעכצ"ל דגם לסברא זו לא מיפסלא הסוכה בהכי וליכא בזה אלא איסורא בפ"ע. אבל הכשר סוכה לא מיגרע בהכי. וכדמתבאר להדיא במתניתין ובסוגיא דגמרא בפ"ק דסוכה שם עיי"ש. אלא דמ"מ לכאורה אין לדבר שורש וענף. וגם קשה לכאורה מדתנן במתני' דפ"ק דסוכה שם דשוים ב"ש וב"ה שאם עשאה בתוך שלשים יום סמוך לחג דכשרה אע"ג דלב"ש סוכה ישנה פסולה. והיינו משום דאז עוסקין בהלכות החג הילכך מסתמא לשם חג עשאה עיי"ש. ואם איתא דאיכא איסורא דאורייתא בעשייתה קודם ערב החג א"כ גם בתוך שלשים ע"כ אית לן למימר דלא לשם חג עשאה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. ובודאי לא עשאה אלא לצל בעלמא אמאי מכשרי ב"ש. ומיהו אי משום הא יש מקום לדחות ע"פ סוגיא דתמורה {{ממ|[[בבלי/תמורה/כז/א|כ"ז ע"א]]}} עייש"ה ובתשו' חוות יאיר {{ממ|[[חות יאיר/נח|סי' נ"ח]]}} עיי"ש ואין להאריך. אבל עיקר הדבר מתמיה מאוד מאין הרגלים לחידוש גדול כזה: '''ואמנם''' נראה דמקור דין זה שחידש לן רבינו הגאון ז"ל והסכים על ידו רבינו יצחק ב"ר ברוך ז"ל הוא ממשנה ערוכה פרק לולב וערבה {{ממ|[[בבלי/סוכה/מח/א|מ"ח ע"א]]}} דתנן התם סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה כו' עיי"ש. ופירש"י ז"ל גמר מלאכול בשביעי לא יתיר את סוכתו לסותרה דהא כל היום חובתה לישן ולשנן ואי איקלע לי' סעודתא אכיל בגווה עכ"ל עיי"ש. ולכאורה לפ"ז מתניתין רק עצה טובה קמ"ל שלא יסתור סוכתו משום שמא יצטרך עוד לאכול או לישן או לשנות. דכל זה אסור חוץ לסוכה. אבל אם ברור אצלו שלא יצטרך לשום אחת מאלה עוד היום. ודאי רשאי לסתור סוכתו. אבל לפ"ז יש לתמוה טובא דהרי הך מתניתין לא באה אלא לפרש מאי דתנן ר"פ לולב וערבה סוכה וניסוך המים שבעה עיי"ש. והיינו דקתני תנא הכא בסיפא סוכה שבעה כיצד. וא"כ מאי ענין הך עצה טובה לכאן. דהרי אין זה ענין למצות סוכה כלל. דהא אין בזה שום איסור ולא מצוה שנוהגין בסוכה לא מדאורייתא ולא מדבריהם. והכי הוא דהו"ל למיתני סוכה שבעה כיצד אפי' ביום השביעי מצוה לאכול ולישן ולשנות בסוכה עד ליל שמיני. וממילא מובן דאם אין לו סוכה אחרת אפי' בשאלה מחבירו. לא יתיר סוכתו אא"כ יודע בודאי שלא תצטרך לו עוד. ואם ברור אצלו שלא תצטרך לו כגון שיוצא לדרך ולא יחזור עד תחילת ליל שמיני מותר לסתור סוכתו אפי' בתוך ימי החג. אבל לשון המשנה כמו שהיא שנויה תמוה וגם משנה שאינה צריכה. וראיתי להר"ן ז"ל שם שנראה שהרגיש בזה. ולזה כתב וז"ל סוכה שבעה כיצד גמר לאכול לא יתיר סוכתו. נ"ל דהיינו טעמא דכיון דאמר רחמנא בסוכות תשבו שבעת ימים צריך שתהא לו סוכה כל שבעה והיינו דקתני סיפא אבל מוריד הוא הכלים וכו'. כלומר שאע"פ שצריך כל שבעה לעשות סוכתו קבע היו לו כלים נאים ומצעות נאות וראוי שיהיו בסוכה כל שבעה אפ"ה מפני כבוד יו"ט האחרון של חג רשאי להורידן עכ"ל עיי"ש. ומשמע מדבריו ז"ל שבא לומר דמתניתין לאו עצה טובה אתי לאשמעינן אלא דינא קתני. דבכלל קרא דבסוכות תשבו שבעת ימים נכלל ג"כ הציווי שתהא לו סוכה כל שבעה והילכך אע"ג שכבר גמר מלאכול. ואפי' ברור לו שלא יהא צריך עוד לישב בסוכתו אסור לו לסתור סוכתו קודם שכלו לגמרי שבעת הימים. שמבטל בזה מצות בסוכות תשבו שבעת ימים. וגם עבר בלאו דבל תגרע. כיון דהמצוה היא שתהא לו סוכה שבעת ימים והוא גרע מקצת מאותן שבעת ימים במה שסתרה מקמי דכלו להו הנך שבעת ימים שלמים. וממילא מבואר נמי לפ"ז דאם עשאה ליותר משבעת ימים הו"ל בכלל אזהרת בל תוסיף. ומכאן הוא שיצא לו לרבינו הגאון ור"י ב"ב ז"ל דבר זה. ואפשר שלזה כוון ג"כ בשאילתות פ' וזאת הברכה {{ממ|[[שאילתות דרב אחאי/קסט|שאילתא קס"ט]]}} וז"ל דמחייבין דבית ישראל למעבד מטללתא ומיתב בה שבעה יומי דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וכתיב בסכות תשבו שבעת ימים עכ"ל עיי"ש. דודאי ליכא מצוה לעשות לו סוכה דוקא שהרי אפי' סוכת גנב"ך ורקב"ש קיי"ל דכשרות אפי' לכתחילה. אע"ג דמעולם לא נעשו אלא לצרכיו של כל השנה. וכ"כ בתשו' הרשב"ש ז"ל {{ממ|[[שו"ת רשב"ש/שלד|סי' של"ד]]}} בפשיטות דעשיית סוכה אין בה מצד עצמה שום מצוה ולא הו"ל אלא הכשר מצוה עיי"ש. ועי' בתשו' מהר"ח או"ז {{ממ|[[שו"ת מהר"ח אור זרוע/יא|סי' י"א]]}} עייש"ה. וכן מבואר להדיא בתשובות הרמב"ם ז"ל {{ממ|סי' נ"ט}} כדבר פשוט עיי"ש בדבריו ז"ל. ועי' בלשון הרמב"ם {{ממ|ב[[רמב"ם/ברכות/יא#ח|פי"א מהלכות ברכות ה"ח]]}} דלכאורה לא משמע הכי. אבל באמת אין הכרח משם עייש"ה. ומדברי הירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/ברכות/ט/ג|פרק בתרא דברכות ה"ג]] ו[[ירושלמי/סוכה/א/ב|פ"א דסוכה ה"ב]]}} דאמרינן דהעושה סוכה מברך לעשות סוכה עיי"ש. אין ראי' לומר דגם העשיי' מצוה היא מדאורייתא. דאדרבה דוק מינה להיפוך. דהרי בתלמודא דידן {{ממ|ב[[בבלי/מנחות/מב/א|מנחות מ"ב ע"א]]}} ופרק לולב וערבה {{ממ|[[בבלי/סוכה/מו/א|מ"ו ע"א]]}} מבואר דאין מברכין לעשות סוכה עיי"ש. והכי קיי"ל לדעת רוב ככל הפוסקים. וגם מדברי הירושלמי אין שום ראי' כלל. דע"כ טעמא דירושלמי אינו משום דס"ל דגם העשיי' מצוה בפ"ע אלא משום דס"ל דגם הכשר והכנה דמצוה טעונה ברכה. דהא בירושלמי שם מבואר דגם בעשיית תפילין מברך לעשות תפילין ובעשיית לולב מברך לעשות לולב. אע"ג דבהני ליכא שום רמז ורמיזא בקרא בעשייתן כלל. וע"כ טעמא דירושלמי אינו אלא כדאמרן. ולכן ע"כ כוונת השאילתות היא עפמש"כ דהמצוה שתהי' לו סוכה כל שבעה וגם שישב בה כל שבעה לכל צרכיו. ונקט לשון למעבד כלישנא דקרא חג הסוכות תעשה לך. אבל ודאי דאין המצוה לעשות דהרי יוצאין אפי' בשאולה ואפי' סוכת גנב"ך ורקב"ש כשרין אפי' לכתחילה. ועי' חרדים במנין מ"ע שמן התורה {{ממ|סופ"ו}} עייש"ה שנמשך אחר פשטות לשון הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/ברכות/יא#|פי"א מהלכות ברכות]]}} שם ועיי"ש לעיל {{ממ|[[רמב"ם/ברכות/ה|סוף פרק ה']]}}. ואין להאריך בזה כאן. ועפ"ז נראה לומר בההיא דאמרינן בירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/סוכה/א/ב|פ"א דסוכה]]}} שם עלה דתנן סוכה ישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין איזו היא ישנה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום אבל אם עשאה לשם החג אפי' מתחילת השנה כשרה. ואמרינן התם עלה תני צריך לחדש בה דבר. חברייא אמרו טפח ר"י אמר כל שהו כו' עיי"ש. ולכאורה כיון דטעמייהו דב"ה דמכשרי היינו משום דלא בעו סוכה לשם חג מאי ענין חידוש זה דבעינן אליבא דב"ה. וגם דלכאורה משמע דעל כולה מתניתין קאי להצריך חידוש אפי' בעשאה לשם חג. וכן כתב הב"ח {{ממ|ב[[ב"ח/אורח חיים/תרלו|סי' תרל"ו]]}} בשם הראבי"ה ז"ל עיי"ש. ובזה למה לי חידוש מאחר שנעשית מעיקרא לשם חג אפי' לב"ש. והב"ח שם נדחק בזה ואין דבריו מספיקים עיי"ש. גם כבר הקשה הר"ב קרבן העדה בשיירי קרבן [[שיירי קרבן/סוכה/א/ב|שם]] בההיא דאמרינן שם לקמן אף במצה כן וכו'. פי' דאף במצה ישנה פליגי ב"ש וב"ה דלמר כשרה ולמר פסולה. והרי כיון דאפי' ב"ה מודו דצריך מיהת לחדש בה דבר א"כ במצה דלא שייך חידוש דבר לכ"ע פסולה והניחה בצ"ע עיי"ש ומה שרצה שם בתחילה לומר דלא בעינן חידוש אלא למצוה לכתחילה עיי"ש. הן אמת שכן דעת הר"ן שם אבל כבר כתב מרן הב"י {{ממ|[[בית יוסף/אורח חיים/תרלו|ריש סי' תרל"ו]]}} דאין דעת שאר הפוסקים כן עיי"ש. ואע"ג דהר"ב מג"א שם דחה דבריו. כבר כתב הר"ב אליהו רבה שם שלא ראה מש"כ בשבולי הלקט משם רב יהודאי גאון ז"ל וכ"כ בתניא רבתי בשם רב נטרונאי גאון ז"ל דאם לא חידש בה דבר פסולה עיי"ש. ואני מוסיף שכן הוא גם בס' הפרדס לרש"י {{ממ|סוף סי' קפ"ח}}. וכן הוא דעת הר"ב העיטור בהלכות סוכה {{ממ|[[ספר העיטור/סוכה/ד|שער רביעי]]}} עיי"ש וכן הוא במחזור ויטרי {{ממ|[[מחזור ויטרי/שס|סי' ש"ס]]}} בשם הלכות קצובות דרב יהודאי גאון ז"ל שכתב ואם הסוכה ישנה צריך לחדש בה דבר וכשירה. ואם לאו אסורה עכ"ל עיי"ש. ואם כי לשון ואם לאו אסורה שכתב אינו מובן לכאורה ויתבאר לפנינו. מכל מקום מבואר דס"ל דמעכב גם בדיעבד וכן הוא בהלכות קצובות דר"י גאון שנדפסו בתורתן של ראשונים {{ממ|ח"א הלכות סוכה}} אלא דשם נקט לשון פסולה עיי"ש. וא"כ קושית הר"ב קרבן העדה קשה טובא. ויפה עשה שהניחה בצ"ע. ועוד תמוה מה שהקשה בשבולי הלקט השלם הלכות סוכה {{ממ|[[שבלי הלקט/שלז|סי' של"ז]]}} מדתניא בפרק לולב וערבה {{ממ|[[בבלי/סוכה/מו/א|מ"ו ע"א]]}} תנו רבנן העושה סוכה לעצמו אומר ברוך וכו' היתה עשוי' ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך ואם לאו לכשיכנס בה מברך שתים הא למדת שאפי' בלא חידוש כשרה עיי"ש. דמשום זה רצה לומר דליכא בזה אלא מצוה מן המובחר ואם לא חידש כשרה. אבל דברי רבינו יהודאי גאון דכתב דאם לא חידש פסולה הניח בקושיא וסתר דבריו מכח קושיא זו. וראיתי להריטב"א ז"ל שם פרק לולב וערבה שכתב עלה וז"ל העושה סוכה לעצמו וכו'. ומאי דאמרינן היתה עשויה ועומדת היינו אפי' בשהיתה עומדת ועשויה מקודם שלשים יום לשם החג ממש ולא בירך עלי'. ולא כמי שפירש שהיתה עשויה שלא לשם החג אלא לשם צל בלבד עכ"ל עיי"ש. וכוונתו מבוארת שבא לתרץ קושית הר"ב שבולי הלקט שהבאתי ולהכי מוקי לה בשהיתה עשויה ועומדת לשם החג וס"ל דבזה אין צריך חידוש. ויצא לנו מזה דגם הריטב"א ז"ל הוא מהסוברים דבלא חידוש אפי' בדיעבד פסולה. ומ"מ בעיקר תירוצו כבר הבאתי דברי הב"ח בשם ראבי"ה דאפי' סוכה ישנה שנעשית לשם חג צריכה חידוש והכי משמע פשטות לישנא דירושלמי שם. וזו היא דעת השבולי הלקט אשר לכן הקשה שפיר. ומיהו בלא"ה נראה די"ל דלא ניחא לי' להר"ב שבולי הלקט בהך אוקימתא דהריטב"א ז"ל משום דא"כ קשה אמאי לא בירך מעיקרא בשעת עשיי' כיון דלשם חג עשאה מתחילה. והריטב"א ז"ל גופי' הרגיש בזה. ולכן כתב דמיירי בגוונא שלא בירך עלי'. וכוונתו דכך אירע במקרה שלא בירך משום שכחה או אונס וכיו"ב. אלא דא"כ קשה מאי דקפסיק וסתים תנא דברייתא וקתני היתה עשוייה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך וכו'. והרי כיון דלשם החג עשאה מעיקרא ומעיקר דינא מיד בשעת עשיי' בעי לברוכי מסתמא ודאי הכי עבדי. אלא דכאן אירע מקרה שלא בירך. וא"כ לא הו"ל לתנא למסתם הך דינא. והכי הו"ל למיתני היתה עשוייה ועומדת ולא בירך בשעת עשיי' אם יכול וכו' ועוד דעדיפא מינה הו"ל למינקט לשון קצרה ולמיתני העושה סוכה לעצמו אומר ברוך וכו' ואם לא בירך אם יכול לחדש וכו'. דהא רישא בעושה לשם חג מיירי דאל"כ לא שייכא ברכה בשעת עשיי'. וא"כ אמאי חלקינהו לרישא וסיפא בתרי בבי. הו"ל למיכללינהו בחדא ולמיתני ואם לא בירך וכו' וכמש"כ. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת מי שפירש דבלא עשאה לשם חג מיירי אלא לשם צל בעלמא ואורחא דמילתא נקט תנא. משום דבעשה לשם חג מסתמא הוא נזהר לברך מיד בשעת עשיי' כדינו. ולהכי הוצרך למיפלגינהו בתרי בבי באנפי נפשייהו. וזה נראה מוכרח. ודברי הריטב"א ז"ל שדחה פי' זה צ"ע לכאורה. איברא דהא לא תקשה דהריטב"א ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דהא דמברך בשעת עשיי' מיד היינו דוקא בתוך שלשים יום לחג דחיילא עלי' חובת הרגל אבל אם עשאה מקמי שלשים יום סמוך לחג אינו מברך. כמבואר בדבריו ז"ל ארישא דההיא ברייתא עיי"ש. וא"כ רישא וסיפא לאו בחדא גוונא מיירי. דרישא מיירי בשעשאה תוך שלשים יום סמוך לחג ולכן מברך עלי' מיד. אבל סיפא מיירי בשעשאה קודם שלשים יום סמוך לחג דלא הוה מצי לברוכי מיד בשעת עשייה. ולהכי בע"כ צריך למיפלגינהו בתרתי בבי באנפי נפשייהו אע"ג דכולה ברייתא בשעשאה לשם חג מיירי. ומה"ט ניחא נמי מאי דלא מדכיר בהדיא בסיפא שלא בירך בשעת עשייה. והיינו משום דכיון דבעשאה קודם שלשים יום סמוך לחג מיירי א"כ לא הוה מצי לברוכי ואפי' בירך נראה שלא נפטר אז בברכתו לדעת הריטב"א. אמת דלפ"ז אינו מובן מש"כ הריטב"א וז"ל ומאי דאמרינן היתה עשוי' ועומדת היינו אפי' בשהיתה עומדת ועשוי' מקודם שלשים יום לשם החג ממש וכו' עיי"ש. והרי לפי המתבאר ע"כ מיירי להריטב"א בסיפא דוקא בשעשאה מקודם שלשים יום ומאי אפי' דקאמר. ואין להאריך בזה. עכ"פ ברור דזו היא כוונת הריטב"א ז"ל: '''אמנם''' גם לפ"ז קשה טובא דהיאך לא נרמז בברייתא כל עיקר מהחילוק שבין תוך שלשים לקודם שלשים ונמצא העיקר חסר. וגם בירושלמי סוף ברכות {{ממ|}} וגם בתוספתא שם דמיירי מהך דינא ליכא שום רמז מזה כלל. גם רואה אנכי דהריטב"א ז"ל יחידאה הוא בדין זה. כי לא מצאתי לו חבר בשום אחד מהראשונים ז"ל כלל. גם בפוסקים לא נזכרה סברת הריטב"א כלל. וגם האחרונים לא שמו זכר לה. וא"כ עכ"פ לפי דעת כל הראשונים קשה טובא מברייתא זו לדינא דהירושלמי וכמו שהקשה בשבולי הלקט: '''ולכן''' נראה דלהגאונים ז"ל דסברי דאפי' לענין עיכובא בדיעבד קאמר בירושלמי דצריך לחדש בה דבר טעמא אחרינא איכא במילתא. והיינו משום דקיימי בשיטת רבינו סעדי' גאון ז"ל ורבינו יצחק ב"ב והר"ן ז"ל דאיכא מצוה מה"ת מקרא דחג הסוכות תעשה לך שבעת ימים שתהא לו סוכה כל שבעה. ומה"ט אסור לסתור סוכתו אפי' אחר שכבר גמר מלאכול בשביעי בסוכה ועובר בזה משום בל תגרע. ואם עשה סוכתו קודם ערב החג עובר בבל תוסיף. וא"כ אם יש לו סוכה ישנה כדי שלא יהא נראה כעובר על בל תוסיף ועושה הסוכה ליותר משבעה צריך לחדש בה דבר. להראות דעכשיו הוא עושאה לסוכה לשבעת הימים בלבד. ולפ"ז כשעשאה לשם חג מיגרע גרע מכשלא עשאה מעיקרא אלא לצל בעלמא. דבעשאה לצל נראה דאפי' לשיטה זו ליכא בל תוסיף דאורייתא שהרי אינו מייחד אותה לסוכת מצוה אלא עכשיו בערב החג. אבל כשעושה אותה לשם חג הרבה ימים קודם החג. קאי מדאורייתא באזהרת בל תוסיף לשיטה זו. ומדוקדק בהכי שפיר מאי דנקט בלישנא דרבינו יהודאי גאון ז"ל שבמחזור ויטרי שהבאתי לעיל ואם לאו אסורה. דבאמת הסוכה מצד עצמה כשרה גם בלא שום חידוש. אלא דאיכא איסורא מצד לאו דבל תוסיף. אם לא שמחדש בה דבר. דאז הו"ל כעושה אותה עכשיו לסוכת מצוה. ואפי' כשעשאה מעיקרא לשם חג סגי בהכי לאפוקי מאיסורא דבל תוסיף. דהרי ודאי כשעשאה כמה ימים קודם לחג לשם חג. ולבסוף לא ישב בה בחג אלא בסוכה אחרת שעשה בזמנו. פשיטא דלא הו"ל בכלל אזהרת בל תוסיף. דהרי איגלאי מילתא למפרע דלא הוה קיימא לסוכת מצוה. וא"כ גם כשמחדש דבר בסוכה זו עצמה הו"ל כסוכה אחריתא שעשה מחדש. ואיגלאי מילתא למפרע דלא עבר בבל תוסיף. כן נראה בביאור דברי הירושלמי לשיטת הגאונים ז"ל. ואפשר דגם מירושלמי זה לקחו יסוד לשיטתם זו. ועפ"ז ממילא מבואר דלק"מ קושית הרב שבולי הלקט. דהרי פשיטא דלפ"ז אם קנאה עכשיו או שאלה אע"ג שהיתה עשויה כבר לא שייך בה שום חשש בל תוסיף אפי' מדבריהם. רק היכא שהיתה כבר עשויה אצלו אע"ג שלא עשאה מעיקרא אלא לשם צל בעלמא בזה הוא דאיכא למימר דאית בה משום בל תוסיף מדרבנן מיהת אם לא יחדש בה דבר. משום דמיחזי כמוסיף. אבל היכא שבאה עכשיו לרשותו וכיו"ב ודאי לית בה דררא דבל תוסיף כלל. והיינו דקתני בהך ברייתא אם היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד. ואם לאו וכו' משום דשפיר משכחת לה גווני דמצד בל תוסיף לא צריך לחידושי בה מידי. והך ברייתא לאו בהכי מיירי דלא עסיק אלא בדינא דברכת סוכה בלחוד: '''האומנם''' לכאורה יש להקשות לשיטה זו מדאמרינן בפרק לולב וערבה {{ממ|[[בבלי/סוכה/מו/ב|מ"ו ע"ב]]}} אר"י אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר סוכה אפי' בשמיני אסורה וכו' א"ל ר"פ לאביי לרבי יוחנן מ"ש סוכה מ"ש אתרוג א"ל סוכה דחזיא לבין השמשות דאי איתרמי לי' סעודתא בעי מיתב ואכיל בגווה איתקצאי לבין השמשות ומיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא דשמיני אתרוג דלא חזיא לביה"ש וכו' עיי"ש. ולשיטה זו למה לי' להך טעמא דבעי מיתב בגווה ומיכל בגווה תיפוק לי' דבלא"ה בעי לה לסוכה ביה"ש משום דהמצוה מה"ת היא שתהא לו סוכה כל שבעה וא"כ ביה"ש דאכתי ספק יום שביעי הוא אפי' אם לא הי' איסור סתירה משום ספק יו"ט. אסור לסתור סוכתו משום דאכתי לא גמרה מצותה. ואיתקצאי לביה"ש ומשה"כ איתקצאי נמי לכולי יומא. משא"כ באתרוג דלא שייך לומר כן. מיהו נראה דלק"מ די"ל דחדא באידך מישך שייכא דכיון דאי הוה מתרמי לי' סעודתא אכתי הוה בעי מיתב ומיכל בגווה וא"כ אכתי לא עבר זמן המצוה וממילא חייב שתהא לו עדיין הסוכה אפי' ברור לו בודאי דלא תתרמי לי' סעודתא תו היום אבל אם אפי' כד איתרמי לי' סעודתא לא הוה בעי מיתב ומיכל בגווה עוד היום א"כ ע"כ כבר עברה מצותה בודאי ליכא נמי מצוה שתהא לו סוכה עוד וזהו נמי שכתב הר"ן ז"ל שהבאתי לעיל דכיון שאמרה תורה בסוכות תשבו שבעת ימים צריך שתהא לו סוכה כל שבעה וכו'. דכוונתו דמאי שאמרה תורה לישב בסוכה כל שבעה יש בכללו נמי להתחייב שתהא לו סוכה כל זמן שאפשר בשום פעם שתצטרך לו לקיום מצותו. אע"ג דעכשיו יודע בברור דלא תצטרך לו עוד בחג הזה. דלא נתנה תורה דברי' לשיעורין ואין להאריך: '''ואמנם''' לכאורה יש לתמוה לשיטה זו מדגרסינן בפ"ב דסוכה {{ממ|[[בבלי/סוכה/כז/ב|כ"ז ע"ב]]}} תניא ר"א אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחולו של מועד. וחכ"א יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחולו של מועד וכו' מ"ט דר"א א"ק חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים עשה סוכה הראוי' לשבעה ורבנן ה"ק רחמנא עשה סוכה בחג עיי"ש. ולכאורה לא תתכן שיטה זו אלא לר"א דאמר אין עושין סוכה בחוש"מ דבעינן סוכה לשבעה. אבל לרבנן דעושין סוכה בחוש"מ. ע"כ מבואר דאין צריך סוכה לשבעה. וממילא נמי דרשאי לעשותה ליותר משבעה. ונמצא דהגאונים ז"ל שבקו רבנן ונקטי כר"א. ואף דקצת יש מקום לומר דהיינו משום דסתם מתניתין דסו"פ לולב וערבה דקתני גמר מלאכול לא יסתור סוכתו כר"א אתיא ע"פ מה שביארנו לעיל. ונמצא דהו"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא דקיי"ל הלכה כסתם. ועפ"ז הי' מקום ליישב דברי מהרי"ל {{ממ|}} התמוהים שהביא במג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/תרלז|ריש סי' תרל"ז]]}} עיי"ש ובמש"כ הר"ב [[אליה רבה/אורח חיים/תרלז#|אלי' רבה שם]] וכל דבריו אינם מספיקים עיי"ש ואכמ"ל בזה. אבל באמת לא יתכן לומר כן. ובפרט דלהדיא מבואר בפ"ק דסוכה {{ממ|[[בבלי/סוכה/ט/א|ט' ע"א]]}} דב"ש כר"א וב"ה כרבנן דמוקמי לקרא דחג הסוכות תעשה לך לומר דעושין סוכה בחוש"מ עיי"ש. והרי קיי"ל דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. אבל נראה דבלא"ה אין מזה מקום קושיא. דודאי אפי' לרבנן נהי דמצוה מה"ת היא שתהא לו סוכה כל שבעת ימי החג מ"מ שפיר קאמרי רבנן דמשום זה עדיין אין הכרח לומר שאם שגג או הזיד ולא עשה סוכה בתחילת ימי החג שיהא יושב ובטל ממצות סוכה בשאר ימי החג. וכמו שאם לא שבת ממלאכה בתחילת יום השבת ויוה"כ ויו"ט דפשיטא דלא נימא דאינו מתחייב תו לשבות בשאר היום. והכא נמי מאי דעבר עבר ומ"מ בשאר ימות החג חייב לעשות לו סוכה אע"פ שא"א לו לעשותה לשבעה. דאין זה אלא מצוה דרמיא עלי' דגברא. אבל אין זה מעכב בהכשר הסוכה. מיהו אכתי קשה דא"כ כמו שאם עשה ליותר משבעה עובר בבל תוסיף לדעת רבינו סעדי' גאון ז"ל וסייעתו. הכי נמי אית לן למימר שאם עשה לפחות משבעת ימים עובר בבל תגרע. ואיך אפשר שיעשה סוכה בחוש"מ. איברא דלכאורה הי' אפשר לומר לזה דמזה יהי' ראי' דגם כשמבטל מ"ע לגמרי ולא עשה ממנה כלום עובר בבל תגרע. וכפי הנראה מפשטות דברי הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל. והילכך כיון דגם אם לא יעשה תו סוכה כלל לא ימלט בזה מעבירת לאו דבל תגרע שפיר אית לן למימר דיעשה מיהת סוכה מכאן ואילך אלא דכבר ביארנו דז"א ולא נתכוון לזה הרשב"א ז"ל. אלא די"ל דהכא גלי קרא דשרי. דהרי לרבנן הכי משמע ייתורא דקרא עשה סוכה בחג וכן מבואר לעיל {{ממ|[[בבלי/סוכה/ט/א|ט' ע"א]]}} אליבא דב"ה עיי"ש. וא"כ אין להקשות מאיסור בל תגרע. כיון דבהדיא שרי' קרא. אלא דבאמת הא ליתא דהרי קרא לא מיירי הכא מאיסורא דבל תגרע. ולא גלי קרא אלא דראוי לעשות סוכה אע"ג שאינה לשבעה. ונפק"מ להיכא דליכא חששא דבל תגרע. וכגון שעשה סוכה כבר בערב החג אלא דהשתא רוצה לעשות לו סוכה אחרת מאיזה טעם או סיבה שאירע לו דמשום בל תגרע ליכא דהרי קיים המצוה כהילכתה מתחילת החג. ומ"מ לר"א אין עושין סוכה בחג משום דלדידי' אין יוצאין אלא בסוכה הראוי' לכל שבעה. ואתי קרא אליבא דרבנן וגלי לן דעושין אפי' בתוך החג. אבל עבירת בל תגרע לעולם ודאי במקומה עומדת הכא כבעלמא. ואין לנו ראי' מקרא דשרי הכא. ואין לומר דאין ה"נ דלא שרי רבנן אלא בגוונא דלא שייך בי' אזהרת בל תגרע. דהא תרתי קאמרי רבנן יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחוש"מ. משמע דאפי' עבר ולא עשה סוכה כלל בתחלת החג רשאי וחייב לעשות לו סוכה וכפירש"י שם עיי"ש. והרי בזה איכא אזהרת בל תגרע. ויותר מזה קשה מדאמרינן שם לקמן. ור"א האי כל האזרח מאי עביד לי'. מיבעי לי' לגר שנתגייר בינתים וקטן שנתגדל בינתים. ורבנן כיון שאמרו עושין סוכה בחוש"מ לא איצטריך קרא עיי"ש. ואם איתא הרי צריך וצריך קרא בזה להתיר איסור בל תגרע. דהנך הרי עתה הוא שבאו לעשות סוכה בתוך החג ולא עשו מעיקרא כלל והו"ל בכלל אזהרת בל תגרע אי לאו דשריי' קרא מכל האזרח. ועכ"פ חזינן דגם בכה"ג שרו רבנן וקשה אמאי לא מיתסר מצד איסור בל תגרע: '''ולכן''' הי' נראה דמזה ראי' למה שביארנו לעיל דאזהרת לאו דבל תגרע ליתא אלא אם כוונתו לצאת באותו מקצת משיעור המצוה שהוא עושה. ידי חובת כל המצוה שאמרה תורה. שנמצא גורע מן השיעור שאמר הכתוב. אבל כל שלא בא אלא כדי לצאת מיהת ידי קצת חובתו שאפשר לו עכשיו. ויודע הוא שאינו יוצא בזה ידי כל חובתו שחייבתו תורה. אין זה בכלל אזהרת לא תגרע. וכיון דבההיא דהתם פשיטא דאין כוונתו לצאת בזה ידי חובתו של כל הימים מתחלת ימי החג שעברו עליו בלא סוכה. ולא בא אלא כדי לקיים מיהת מצות סוכה מכאן ואילך עד סוף ימי החג הילכך אין בזה איסורא דבל תגרע. איברא דאין זה מוכרח. דאפשר לומר דאפי' אם תמצא לומר דשייך בזה לאו דבל תגרע. מ"מ אתי מ"ע דסוכה ודחי ל"ת דבל תגרע. מיהו יש לדון בזה אם סוכה בתוך החג הו"ל דין עשה גמורה כדי לדחות ל"ת כשאר עשין שבתורה דדחו ל"ת. דהרי סוכה בשאר הימים אחר לילה ראשונה היא רשות אלא שאינו רשאי לאכול אכילת קבע חוץ לסוכה. וא"כ הרי אפשר לו שלא לאכול אכילה המחייבתו לאכלה בסוכה. ואע"ג דאכתי אי אפשר לו בלא שינה. דאסורה חוץ לסוכה. מ"מ הא תינח כשיש לפניו עדיין יותר משלשה ימים מימות החג. דאי אפשר לשלשה ימים בלא שינה אבל כשלא נשאר לפניו יותר משני ימים או יום אחד דאפשר לו בלא שינה מאי איכא למימר. והרי רבנן סתמא קאמרי דעושין סוכה בתוך החג בחוש"מ. וגם פסיק וקאמר בגמרא בגר שנתגייר בינתים וקטן שנתגדל בינתים דלא בעי קרא לרבנן למישרי לעשות לו סוכה בחש"מ. ואם איתא הרי אכתי צריך קרא להתיר היכא שלא נשאר מימות החג אלא פחות משלשה ימים. ואע"ג דאנן השתא לדעת הגאונים ז"ל קיימינן דס"ל דיש בכלל המצות שתהא לו סוכה מוכנת כל שבעת ימי החג ואפי' אם ברור לו שלא יצטרך לישב בה עוד. וא"כ אכתי גם בשאר ימות החג איכא עשה חיובית שתדחה ל"ת דבל תגרע. מ"מ אפשר לומר דגם מצד זה לאו כל כמינה למידחי ל"ת. לפמש"כ הרמב"ם ז"ל {{ממ|ב[[פירוש המשנה לרמב"ם/נגעים/יד#|פיה"מ סוף נגעים]]}} דלא אמרינן עשה דחי ל"ת אלא כשמקיים את כל המצוה כולה על השלמות עיי"ש. וכיו"ב כתב הלבוש {{ממ|[[לבוש/אורח חיים/ט|או"ח סי' ט']]}} שהבאתיו לעיל במצות תפילין עיי"ש. וא"כ כיון דמצד עיקר עשה דסוכה דהיינו הישיבה בסוכה לא שייך כאן לדחות הל"ת כדכתיבנא. גם מצד הסוכה עצמה אע"ג דלשיטה זו אית בה מצוה מה"ת שתהא לו סוכה מוכנת כל שבעה מ"מ לא דחי ל"ת. דאין זה רק חלק מן המצוה. וצ"ע בפרט זה ואכמ"ל בזה: '''האמנם''' יש לדון בזה ע"פ מאי שביארתי במק"א בההיא דתנן {{ממ|[[בבלי/סוכה/כ/ב|ריש פ"ב דסוכה]]}} הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו עיי"ש. ולשון המשנה תמוה אצלי דמאי לא יצא ידי חובתו שייך בשינה בסוכה אטו חיובא איכא לישן בסוכה והרי אין חובת סוכה אלא באכילת כזית ראשון של לילה ראשונה של חג. אבל מכאן ואילך רשות גמור הוא. כדגמרינן בפ"ב דסוכה שם לקמן {{ממ|[[בבלי/סוכה/כז/א|כ"ז ע"א]]}} ט"ו ט"ו מחג המצות עיי"ש. אלא דאיסורא איכא בשינה חוץ לסוכה. כמו שאסור באכילה חוץ לסוכה כל ימות החג אבל כל כמה שאינו אוכל אכילת קבע דפת ואינו ישן לא מיחייב כלל בסוכה אחר שאכל כזית ראשון בליל ראשון של חג. ואפשר שיעברו עליו כל ימי החג כולם בלא שינה בסוכה וכגון שירדו גשמים פעם ופעמים וישן מעט בביתו באופן שאפשר לו לעמוד בלא שינה יותר. דאז אין שום חובה כלל עליו לישן בסוכה בכל ימי החג הנותרים. והיכי שייך למינקט בזה לא יצא י"ח. ולא הו"ל למיתני אלא עובר בעשה. דהישן תחת המטה כישן בבית דמי. ונמצא כישן חוץ לסוכה ועבר בעשה. אבל לישנא דלא יצא י"ח לא שייך אלא במקום שיש עליו חובה לעשות דבר בקום ועשה והוא לא עשאו באופן המועיל. והכא לא שייך זה: '''ונראה''' בזה עפמש"כ הרז"ה ז"ל {{ממ|סוף פסחים}} וז"ל ויש ששואלין באכילת מצה מה טעם אין אנו מברכין עלי' כל שבעה כמו שמברכין על הסוכה כל שבעה. דהא גמרינן מהדדי דלילה הראשון חובה ושאר הימים רשות בין במצה בין בסוכה. כדאי' בפרק הישן. ויש להשיב לפי שאדם יכול בשאר הימים לעמוד בלא אכילת מצה ויהי' נזון באורז ודוחן וכל מיני פירות. משא"כ בסוכה שאינו יכול לעמוד בלא שינה שלשה ימים והוא חייב לישן בסוכה ולטייל בה. והיינו דאמרינן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קלא/ב|פר"א דמילה]]}} מצה וכל מכשירי' דוחין את השבת דברי ר"א. מנ"ל לר"א הא אי מסוכה מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים וכו'. וטעם נכון הוא עכ"ל עיי"ש. וכוונתו לסוגיא דשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קלא/ב|קל"א ע"ב]]}} עיי"ש. ומשום דקשה מאי קאמר מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים והרי אין חובת סוכה נוהגת אלא בכזית ראשון של ליל ראשון של חג. כמו במצה. ועכצ"ל דהיינו משום דסוכה שאני דא"א לעמוד שלשה ימים בלא שינה ואי אפשר לישון חוץ לסוכה. אבל אין דברי הרז"ה ז"ל אלו מובנים לכאורה דאכתי מאי פירכא היא זו. כיון דבעצם המצוה אין שום חומר בסוכה מבמצה כלל. דבשניהם לילה הראשון חובה ושאר הימים רשות. מאי פירכא היא זו במאי דאי אפשר לעמוד שלשה ימים בלא שינה. אטו משום זה המצוה חמורה יותר דנימא דדחיא שבת יותר ממצה. הרי מה שא"א לעמוד בלא שינה שלשה ימים לא מחמת חומר המצוה הוא אלא טבע הדברים כך הם. וגם לענין הברכה אין הדברים מספיקים. שהרי גם במצה אם אין לפניו מה לאכול אלא חמץ או מצה בע"כ לא יאכל אלא מצה. ואי משום דבסוכה אי אפשר לו שלא יישן עכ"פ פעם אחת בשלשה ימים. משא"כ במצה דאפשר להזדמן לו לאכילתו דברים אחרים שאינם של חמץ ולא מצה. זה אינו. דגם בסוכה אם בסוף שלשה ימים יזדמן שירדו גשמים או ילך בדרך או יעסוק במצוה וכיו"ב. והותר לישן אז מעט בביתו שוב לא יצטרך לישן בסוכתו כל ימות החג. ונמצא שאין חילוק בין מצה לסוכה. אבל נראה דביאור דברי הרז"ה ז"ל הוא ע"פ מאי דאמרינן {{ממ|ב[[בבלי/סוכה/כז/א|פ"ב דסוכה]]}} שם עלה דתנן ר"א אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. וחכ"א אין לדבר קצבה. מ"ט דר"א תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה כו'. ורבנן כדירה מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה נמי אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל וכו' עיי"ש. הרי דבאמת הי' ראוי לומר לפום פשטי' דקרא דסוכה. כדירתו של כל השנה לכל דבר. וחייב אפי' לאכול בה שני פעמים בכל יום. אי לאו דאיכא למימר דגם דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל וברצונו הדבר תלוי. והשתא הא תינח לענין אכילה אבל לענין שינה דאי אפשר לעמוד שלשה ימים בלא שינה. ונמצא דלאו ברצונו הדבר תלוי. דבע"כ יישן בדירתו. ומינה דבסוכה ג"כ חייבהו הכתוב לישן. וחייב בקום ועשה לישן בסוכתו אפי' אפשר לו עכשיו לעמוד בלא שינה. דתשבו כעין תדורו בעינן וכל דבר שמוכרח לעשות בדירתו מצוה עליו רמיא לעשותו בסוכה. ונמצא לפ"ז דשינה חמורה מאכילה. דלא אמרו בשאר הימים רשות אלא באכילה ולענין זה הו"ל סוכה ממש דומיא דמצה. אבל שינה חובה בסוכה כל שבעה. ובזה מבואר על נכון סוגיא דשבת שם. וגם מבואר שפיר החילוק שבין סוכה למצה לענין ברכה. כן נראה ברור בכוונת בעל המאור ז"ל: '''ועפ"ז''' אתי שפיר לנכון מתניתין דרפ"ב דסוכה ומדוקדק היטב לישנא דמתניתין דקתני הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו. דודאי חיובא איכא בקום ועשה כל שמתאוה לישן שילך וישן בסוכתו וכשישן תחת המטה בסוכתו לא יצא בזה ידי חובתו. ויש לי בזה אריכות דברים הרבה ואכמ"ל בזה. ולפ"ז נמצא דגם עיקר מצות ישיבת סוכה נוהגת כל שבעה. ושפיר יש כאן עשה גמורה וכדאי לדחות ל"ת דבל תגרע. ושפיר קאמרינן לרבנן דעושין סוכה בחוש"מ גם בגר שנתגייר בינתים וקטן שנתגדל בינתים. ולא חיישינן לאיסורא דבל תגרע. דמידחי מקמי עשה דסוכה. אלא דמדברי שאר ראשונים ז"ל לא נראה כדעת הר"ב המאור בזה. והי' נראה יותר לומר בדעת הגאונים ז"ל כמשכ"ל דבכהאי גוונא לא שייך איסורא דבל תגרע מטעם שביארנו לעיל: '''אמנם''' נראה עיקר דגם בכהאי גוונא הו"ל בכלל אזהרה דבל תגרע. כיון דעיקר שורש אזהרת בל תגרע היינו שלא לשנות תואר המצוה מכפי שציותה תורה. וכמשכ"ל בשם הר"א ממיץ ז"ל בס' יראים {{ממ|[[ספר יראים (חלוקה ישנה)/לב|סי' ל"ב]]}}. וא"כ מה בכך שאין כוונתו אלא כדי לעשות קצת מצוה שבידו. מ"מ הרי לא על תואר זה ציותה תורה לעשות מצוה זו. וכן נראה מברייתא דספרי {{ממ|[[ספרי/דברים/פרשת ראה|פ' ראה]]}} שהבאתי לעיל. דקתני מנין שאין מוסיפין על הלולב ועל הציצית ת"ל לא תוסיף עליו ומנין שלא יפחות ת"ל לא תגרע עיי"ש. ולכאורה דכיון דארבעה מינים שבלולב מעכבין זא"ז כדתנן בפרק הקומץ רבה {{ממ|[[בבלי/מנחות/כז/א|כ"ז ע"א]]}} וגמרינן לה התם מקרא דולקחתם לקיחה תמה עיי"ש. וכן ציצית קיי"ל דארבע ציצית מעכבין זא"ז כדתנן התם {{ממ|[[בבלי/סוכה/כח/א|לקמן כ"ח ע"א]]}}. והכי ס"ל לסתם ספרי {{ממ|סו"פ שלח [[ספרי/במדבר/קטו|פסקא קט"ו]]}} עיי"ש. וא"כ מהיכא תיתי שיפחות. ולמה לו לעשות כן מאחר שלא יצא ידי חובתו ולא עשה ולא כלום. דאיצטריך קרא להזהיר בהנך שלא יפחות. ועכצ"ל דאיצטריך כדי שלא יאמר נהי דלא יצא ידי חובת המצוה בפחות מארבעה מינים וארבע ציצית. מ"מ כשאין בידו אלא קצתם יעשה מיהת קצת מצוה באותן הנמצאים בידו. קמ"ל קרא דאסור ועובר בבל תגרע. הרי דאפי' בכה"ג הו"ל בכלל אזהרת לא תגרע. וכן יש להוכיח מברייתא דפרק לולב הגזול {{ממ|[[בבלי/סוכה/לא/א|ל"א ע"א]]}} לפי גירסת הרי"ף והרא"ש ושאר ראשונים. דקתני ארבעה מינים הללו אין פוחתין מהן וכו' עיי"ש. דקשה מהיכא תיתי יפחות כיון שמעכבין זא"ז ולאו כלום עבד. אלא ודאי כדכתיבנא. ועי' בלשון הטור {{ממ|[[טור/אורח חיים/תרנא|או"ח סי' תרנ"א]]}} ובמש"כ עליו בב"י [[בית יוסף/אורח חיים/תרנא|שם]]. ודברי הב"ח שם אינם מספיקים ע"ש. ולפמש"כ ניחא. מיהו מההיא דהתם יש לדחות קצת ואין להאריך. ועי' ג"כ מש"כ לעיל ב[[ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/ה|מ"ע דתפילין]] בענין זה עיי"ש: '''ומעתה''' א"כ קושייתנו במקומה עומדת בההיא ברייתא דמנחות דקתני אין לו תכלת מטיל לבן. נהי דעשה דלבן דעדיפא מצי למידחי עשה דתכלת. כדין עשה החמורה שדוחה לעשה הקלה. מ"מ כיון דאיכא נמי לאו דבל תגרע והו"ל עשה ול"ת. וקיי"ל דאפי' בכה"ג לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. כמבואר בסוגיא דסוף חולין שם שהבאתי לעיל עיי"ש וכ"כ התוס' בזבחים {{ממ|[[תוספות/זבחים/לג/ב#לענין|ל"ג ע"ב]]}} בד"ה לענין מלקות עיי"ש ועי' פ"ב דמציעא {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/ל/א#הא|ל' ע"א]]}} בתוס' ד"ה הא אין וכו' ובמש"כ ה[[מהרש"א - חידושי הלכות/בבא מציעא/ל/א#|רש"א ז"ל שם]]<!--אולי ט"ס וצ"ל הרשב"א? לא נבדק--> ובשאר ראשונים שם עייש"ה. ומלבד זה נראה לפמש"כ הרמב"ם ז"ל {{ממ|ב[[רמב"ם/ציצית/א#ה|פ"א מהלכות ציצית הלכה ה']]}} וז"ל והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו אלו דאע"ג דלכתחילה חייבה תורה להטיל תכלת. מ"מ בדיעבד אין חסרון התכלת מעכב במצוה כלום ומקיים בלבן לחוד כל העשה כולה כמו עם התכלת ממש. והשתא א"כ הו"ל ממש כההיא דהניתנין בארבע מתנות שנתערבו בניתנין מתנה אחת דשייך בה לאו דבל תגרע. כדאי' במתניתין דזבחים שהבאתי לעיל. וא"כ אפי' לפי החילוק שרצינו לחלק בזה איכא הכא לאו דבל תגרע כבמתניתין דזבחים מטעם שביארנו לעיל. וא"כ הו"ל ל"ת ועשה דלא דחי להו עשה. והו"ל לומר דגם מצוה דתכלת לא מידחיא מקמי מצוה דלבן: '''ולכאורה''' הי' נראה לומר בזה עפמשכ"ל במצות תפילין דהכא לא דמי לשאר ל"ת ועשה דלא מידחו מקמי עשה. דשאני לאו דבל תגרע דמיתלי תלי בהעשה וכל דהעשה נדחית ממילא ליתא נמי ללאו דבל תגרע. וכיוצא בזה ראיתי להר"ב טורי אבן {{ממ|בפ"ק דר"ה [[טורי אבן/ראש השנה/ה/א|ה' ע"א]]}} שהקשה ל[[רש"י/ראש השנה/ה/א|רש"י]] ו[[תוספות/ראש השנה/ה/א|תוס']] שם דס"ל דבק"פ שייך לאו דבל תאחר. א"כ בפי"ב דזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/ק/א|ק' ע"א]]}} בעובדא דיוסף הכהן שמתה אשתו בעה"פ וטמאוהו בע"כ משום דס"ל לה יטמא חובה. ופירש"י וכיון דטומאת קרובין אין לה תשלומין. ופסח יש לו תשלומין בפסח שני. אלים טומאת קרובים לדחות פסח. ואם איתא דבלא הקריב הפסח בזמנו עובר בבל תאחר הו"ל פסח עשה ול"ת ולא מידחי אפי' מקמי עשה דאלים. כדמוכח שלהי מס' חולין. וע"ז תי' שם דדוקא היכא דהל"ת קאי באנפי נפשה ולא באה מכח העשה כההיא דהתם. אבל הכא אין ל"ת דבל תאחר באה אלא מכח העשה להזהיר שלא יאחר מלקיים העשה בזמנה. וא"כ כשהעשה דלה יטמא דאלים דחיא עשה דפסח שוב ממילא ליתא לל"ת דבל תאחר ומעיקרא לא חייל כלל עיי"ש בדבריו. וא"כ אף אנן נימא הכא הכי לענין לאו דבל תגרע. מיהו נראה דהא ליתא דודאי אי הוה אמרינן דבביטול עשה לגמרי שייך לאו דבל תגרע כפשטות דברי הרשב"א ז"ל. ואנו באין לדחות כל העשה. שפיר שייכא סברא זו. לומר דכיון דהדין נותן לדחות העשה ממילא לא חייל ל"ת דלא תגרע. וכדכתיבנא לעיל בההיא דשלהי חולין. אבל מאחר דאסקינן דבבטול כולה עשה לא שייכא אזהרת בל תגרע אלא בבטול מקצתה וקיום מקצתה. כהכא בעשה דציצית שמטיל לבן בלא תכלת שהוא משנה תואר המצוה מכפי שאמרה תורה. נהי דלא מתסר מטעם שמבטל מצות תכלת בקו"ע כשלובש לבן בלא תכלת. משום דמצות לבן אלים לדחות מצות תכלת. מ"מ ודאי אזהרת לא תגרע אכתי בדוכתה קיימא. שהרי מ"מ הוא עושה מצות ציצית בשינוי לגריעותא ממה שאמרה תורה. וממילא לא מידחי נמי עשה דתכלת. דהו"ל עשה ול"ת ואין עשה ול"ת דקילי נדחין מקמי עשה דאלים. ובאמת דגם לענין ביטול העשה לגמרי אין הסברא ברורה ומוכרחת כ"כ לומר דאם קאי עלה לא תגרע שלא יהא נחשב כל"ת ועשה לענין שלא לידחות מקמי עשה. ויש לפקפק בזה טובא ולא כתבתי כן לעיל אלא בדרך דיחוי קצת. אבל לקושטא דמילתא אין זה מחוור ואין להאריך. ומ"מ עכ"פ למאי דאסקינן דביטול כל המצוה לא הו"ל בכלל אזהרת בל תגרע אלא בביטול מקצת וקיום מקצת ומשום שינוי תואר המצוה. ודאי פשיטא דהו"ל כל"ת ועשה שלא לידחות מקמי עשה דאלים וכמבואר. והשתא א"כ קושייתנו במקומה עומדת: '''ולכן''' הנראה לומר בזה דעד כאן לא שייכא אזהרת בל תגרע אלא בשעושה מקצת מן המצוה שלא על דעת להשלימה כולה אח"כ. אבל כשעושה קצת מן המצוה עכשיו על דעת לגומרה ולהשלימה אח"כ ודאי אין זה בכלל גרעון ולא קאי עלה אזהרת בל תגרע. ונראה ראי' לזה ממקרא מלא דאמרה תורה במחצית השקל העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל. דקשה טובא לכאורה דבשלמא בעשיר המרבה צריך קרא להזהיר. ולא קשה דתיפוק לי' דאסור להרבות משום אזהרה דבל תוסיף. משום דלא מיבעיא לפמש"כ התוס' {{ממ|ריש פרק התכלת}} בשם רש"י. וכ"כ ברא"ש ומרדכי שם. דבמוסיף כמה חוטין בציצית לית בה משום בל תוסיף. וכ"כ התוס' {{ממ|ב[[תוספות/ראש השנה/כח/ב#ומנא|ר"ה כ"ח ע"ב]]}} בד"ה ומנא וכו' דבמוסיף הרבה הדסים או ערבות בלולב אין בה משום ב"ת עיי"ש. הכא נמי ליכא משום בל תוסיף בעשיר המרבה יותר ממחצית השקל. דהו"ל ממש דומיא דהתם. אלא אפי' להסוברים דהתם נמי שייכא אזהרת בל תוסיף. מ"מ י"ל לפמש"כ התוס' בר"ה שם ולעיל {{ממ|[[תוספות/ראש השנה/טז/ב#ותוקעין|ט"ז ע"ב]]}} בד"ה ותוקעין וכו'. וכ"כ שאר ראשונים דבעשיית המצוה שתי פעמים כגון שנטל לולב כמה פעמים ביום או אכל בפסח כמה זיתים מצה או ברך ברכת כהנים כמה פעמים לצבור אחד לא שייך בי' בל תוסיף עיי"ש. וא"כ הי' ראוי לומר דמצד בל תוסיף גם כאן לא מיתסר ליתן כמה חצאי שקלים בזה אחר זה מיהת. ולזה שפיר איצטריך קרא דעשיר לא ירבה. ואפי' למאי דמבואר מדברי הרי"ף ז"ל בההיא דברכות {{ממ|[[בבלי/ברכות/כא/א|כ"א ע"א]]}} ועוד הרבה ראשונים בההוא ענינא דלא ס"ל סברא זו עיי"ש. מ"מ נראה דקרא דהעשיר לא ירבה איצטריך משום דסד"א כיון דרבי קרא דהצבור רשאין להוסיף. כמבואר במתניתין {{ממ|ד[[משנה/שקלים/ב#ד|פ"ב דשקלים מ"ד]]}} ובברייתא דבכורות {{ממ|[[בבלי/בכורות/נ/א|נ' ע"א]]}} ובספרא {{ממ|[[ספרא/פרשת בחוקותי|פ' בחוקתי]]}} עיי"ש. הכי נמי יהא מותר ליחיד. קמ"ל דהעשיר היחיד לא ירבה. וכדתנן במתניתין דשקלים שם דבעינן שתהא יד כולם שוה עיי"ש. ועי' מש"כ לקמן {{ממ|[[ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/כ|מצוה כ']]}} בענין זה. אבל קרא דהדל לא ימעיט ודאי קשה טובא לכאורה למה לי. ותיפוק לי' משום אזהרת בל תגרע. ולכן נראה דקרא אתי לומר דחייב ליתן מחצית השקל בפעם אחת. ואף אם דל הוא ואין ידו משגת ליתנו בפעם אתת. לא יאמר אתן היום מעט ואחר ימים מעט עד תשלום מחצית השקל. דמשום אזהרת בל תגרע ליכא כיון דדעתו להשלים כולו. קמ"ל קרא דאף הדל לא ימעיט ממחצית השקל בפעם אחת. וראיתי להרמב"ם ז"ל {{ממ|ב[[רמב"ם/שקלים/א#א|פ"א מהלכות שקלים ה"א]]}} שכתב כן וז"ל ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו בפעם אחת כאחד עכ"ל. ולא הערו המפרשים מקורו מנ"ל הא. לבד זה מצאתי להרב המבי"ט ז"ל ב[[קרית ספר/שקלים/א#א|קרית ספר שם]] שכתב עלה. וז"ל ואינו נותנו מעט אלא כולו כאחד דכתיב לא ימעיט ממחצית השקל. דאי למימר שיתן חצי שקל. הוה סגי למכתב יתן חצי שקל. וקאמר לא ימעיט דרוצה לומר אפי' בנתינה לא ימעיט ממחצית השקל עכ"ל עיי"ש. אבל אין דבריו ז"ל מספיקים. דאי לא הוה כתיב אלא שיתן חצי שקל לא הוה שמעינן מיני' אלא דחיובא רמיא על כל אחד ליתן מחצית השקל ולא יצא ידי חובתו בפחות מזה. אלא דמ"מ אם דל הוא ואי אפשר ליתן חצי שקל ומ"מ חפצה נפשו ליתן רביעית השקל או פחות מזה. כפי מה שהשיגה ידו כדי שיהי' לו חלק מעט כפי כוחו בקרבנות צבור. הוה סד"א שיקבלו ממנו. אע"פ שאינו יוצא בזה ידי חובת המצוה של מחצית השקל. קמ"ל קרא דהדל לא ימעיט דפחות ממחצית השקל אין מקבלין. אבל ודאי אם רוצה ליתן מחצית השקל שלם אלא דאינו יכול ליתנו כאחד בפעם אחת ורוצה ליתנו מעט מעט. אכתי לעולם אימא לך דשפיר דמי. אבל לפמש"כ שפיר הכריח הרמב"ם ז"ל דאפי' בכה"ג אין מקבלין. ועכ"פ מוכרח מזה דכל שאפשר לו להשלים ועל דעת כך הוא עושה לית בי' איסורא דבל תגרע: '''וכן''' יש להביא ראי' מדאמרינן בפ"ב דמכות {{ממ|[[בבלי/מכות/י/א|ד"י ע"א]]}} יודע הי' משה רבינו שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש שבארץ כנען ואמר מצוה שבאה לידי אקיימנה עיי"ש. והשתא כיון דאין המצוה מתקיימת אלא בכל שש הערים. הו"ל לומר דבשלש לא זו שלא עשה מצוה אלא דאיכא נמי עבירת לאו דבל תגרע. אלא ודאי כיון שהי' דעתן להשלים גם השלש שבארץ כנען. ועל דעת כך הפריש משה אותן שלש שבעבר הירדן. לית בה משום דררא דלא תגרע. וכן יש להכריח מסוגיא דמנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/כז/א|כ"ז ע"א]]}} לפי פי' הבה"ג {{ממ|}} שהביאו בתוס' [[תוספות/מנחות/כז/א|שם]] ובסוכה {{ממ|[[תוספות/סוכה/לד/ב#לא|ל"ד ע"ב]]}} בד"ה לא שנו עיי"ש. וכן הוא דעת רוב הראשונים ז"ל. ועי' מש"כ הרי"ף פרק לולב הגזול ובר"ן בשם הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש היטב ואין להאריך. ומעתה לפ"ז נראה ג"כ בההיא דאמרינן בפרק התכלת דאם אין לו תכלת מטיל לבן לא שייך איסורא דבל תגרע. משום דהא בזמנם דהוה שכיחא תכלת מיירי אלא דלפי שעה בדרך מקרה וארעאי בעלמא לא נזדמן לו תכלת. וא"כ ודאי דעתו להטיל בה גם תכלת מיד כשיזדמן לו. ובזה ליתא לאזהרת בל תגרע. כיון דדעתו להשלים המצוה אח"כ וכמו שביארנו. אבל ודאי כשאין דעתו להשלים המצוה ולהטיל בה גם תכלת אחר שיזדמן לו הו"ל בכלל אזהרת בל תגרע. אלא דרבי יוחנן בן נורי לא מיירי בהכי דלאו ברשיעי עסקינן. ולכן נקט בפשיטות וקאמר אין לו תכלת מטיל לבן משום דאין מעכבין זא"ז. ומשום בל תגרע ליכא. ומשום ביטול מצות תכלת בקו"ע ג"כ לא חיישינן מטעם שביארנו לעיל. אבל איפכא לא דמשום מצות תכלת לא מבטלינן בקו"ע מצות לבן וכמו שביארנו. '''אלא''' דלפ"ז הא תינח בזמנם דהוה להו תכלת שפיר מצי להטיל עכשיו מיהת לבן ע"ד להשלים אח"כ המצוה בתכלת. אבל האידנא דלית לן תכלת הי' ראוי לומר דאי אפשר להטיל גם לבן. דנהי דמשום מבטל מצות תכלת בידים לית לן למיחש מטעם שנתבאר. מ"מ אית בה משום עבירת בל תגרע. וכמו שביארנו לעיל דגם בדלית לי' שייך לאו דבל תגרע. וגם כיון דלית לן תכלת לא שייך לומר שנטיל לבן על דעת להשלים אח"כ בתכלת. ונמצא דרמיא עלה אזהרת בל תגרע. ואין תקנה לקיים מצות ציצית אפי' בלבן לחוד. אלא דאית לן למימר דהיינו דכתב רחמנא גבי לבן לדורותם למישרי להטיל מיהת לבן לחוד אחר שנגנז התכלת ולא ימצא עוד בעולם. ולא נחוש לאיסורא דבל תגרע. ונמצא דשפיר איצטריך קרא דלדורותם אפי' למ"ד דתכלת ולבן אין מעכבין זא"ז. ועפ"ז מתבאר אצלי על נכון לשון המדרש תנחומא {{ממ|[[מדרש תנחומא/פרשת שלח|סוף פרשת שלח]]}} דאמרי' שם ועשו להם ציצית וכו'. מצוה להביא לבן ותכלת ויעשה. אימת כשהיה תכלת ועכשיו אין לנו אלא לבן שהתכלת נגנז עיי"ש. וכן הוא במדרש רבה שם עיי"ש. והוא תמוה לכאורה דכפי הנראה אתי לאשמעינן דינא דאם אין לו תכלת מטיל לבן וכדאמר רבי יוחנן בן נורי. אלא דא"כ אמאי תלי לה בזמן הזה שאין לנו תכלת שנגנז. אטו בזמן שהי' תכלת מצוי לא שייך דין זה. והו"ל למינקט סתמא כלישנא דר"י בן נורי. והכי הול"ל אימת כשיש לו תכלת. אבל אין לו תכלת מטיל לבן לחוד. אבל עם דברינו מתבאר יפה ומדוקדק היטב. והכי קאמר מצוה להביא לבן ותכלת תרווייהו דוקא. דבלא זה אי אפשר אע"פ שאין מעכבין זא"ז מטעם שנתבאר. ואם אין לו תכלת בזמן שהי' נמצא בעולם אין רשאי להטיל לבן לחוד אלא על דעת להשלים המצוה אח"כ מיד כשיזדמן לו. ואמנם כל זה אימת כשהי' תכלת. אבל עכשיו אין לנו אלא לבן שהתכלת נגנז ומשום הכי שרי בלבן לחוד אע"ג שאין דעתנו להשלים המצוה. והיינו מקרא דלדורותם. ונראה דהמדרש קאי לפרושי קרא דלדורותם דכתיב בסיפא דההוא קרא גופי' דועשו להם וגו': '''ומעתה''' מדוקדק היטב לשון רבינו הגאון ז"ל שכתב בכנפיך ציצית נצח. דרצה לומר דציצית דהיינו לבן. כמבואר בלישנא דקרא דכתיב ועשו להם ציצית וגו' ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. וכ"כ הרמב"ם ז"ל {{ממ|[[רמב"ם/ציצית/א|ריש הלכות ציצית]]}} וז"ל ענף שעושין על כנף הבגד הוא הנקרא ציצית וכו'. וזה הענף הוא הנקרא לבן וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בעל העיטור {{ממ|[[ספר העיטור/ציצית/א|ריש שער א']]}} מהלכות ציצית. וז"ל ולבן הוא שפתח בו הכתוב תחלה וקראו ציצית בלא תכלת. דכתיב ועשו להם ציצית וכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת עכ"ל עיי"ש. הוא נוהג נצח. אפי' בזמן שנגנז התכלת. אע"פ שהי' מקום לומר דהשתא גם לבן אינו נוהג לכ"ע וכמו שנתבאר ואין להאריך יותר: '''והנה''' כבר הקשה הרמב"ן ז"ל {{ממ|[[השגות הרמב"ן/על ספר המצוות לרמב"ם/שורש/ט#סוף|סוף שורש תשיעי]]}} על הרמב"ם ז"ל שמנה תפילין של יד ושל ראש בשתי מצות. א"כ גם הלבן והתכלת שבמצות ציצית ראוי למנותן שתי מצות שהרי שתים אלו נשנו במשנה אחת. התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. תפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד. והבה"ג {{ממ|}} שמנה ג"כ ציצית מצוה אחת ניחא. דלטעמי' אזיל שמנה ג"כ מצות תפילין באחת. והיינו משום שהוא ענין אחד שבתשלום התכלת והלבן תשלם לנו הכוונה במצוה הזאת לזכור את כל מצות ה' ולעשותם. וכן בתפילין ש"י וש"ר למען תהי' תורת ה' בפינו שימה כנגד הלב והמוח. והילכך אע"ג שאין מעכבין זא"ז נמנין מצוה אחת. אבל הרמב"ם שמנה תפילין ש"י וש"ר שתי מצות. וע"כ משום שאין מעכבין זא"ז. א"כ גם בציצית הו"ל למנות שתים התכלת והלבן. עכת"ד הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. וקושיא זו בעינה תקשה לכאורה גם לרבינו הגאון ז"ל. דאע"פ שמנה תפילין ש"י וש"ר שתי מצות מ"מ כאן לא מנה בציצית אלא מצוה אחת. ואמנם בעיקר הקושיא כבר הרגיש הרמב"ם ז"ל גופי' {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/שורש/יא#סוף|סוף שורש י"א]]}} שכתב שם וז"ל ואמנם מקום הקושיא בדברים שאמרו בהם אין מעכבין זא"ז. כי העולה במחשבה הי' אחר שאלו החלקים כל חלק מהם בלתי צריך לחבירו. שיהי' כל חלק מהם מצוה בפ"ע. כמו אמרם התכלת אינה מעכבת את הלבן וכו'. לולא שמצאנו להם לשון מבואר במכילתא דרבי ישמעאל. נאמר שם. יכול שהם שתי מצות. מצות התכלת ומצות הלבן ת"ל והי' לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות וכו' עכ"ל עיי"ש. ולכאורה כוונתו דבציצית בהדיא גלי קרא דמצוה אחת היא כדדריש במכילתא שהביא. וכן משמע מלשון הרמב"ם {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/עשה/יד|עשין י"ד]]}} וז"ל ואע"פ שהעיקר אצלנו התכלת אינה מעכבת את הלבן וכו'. אינה נמנית בשתי מצות. שהרי נאמר בספרי יכול שהן שתי מצות וכו' ת"ל והי' לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות עכ"ל עיי"ש. משמע מדבריו שהי' ראוי ודאי לומר דכיון דתכלת ולבן אין מעכבות זא"ז שתי מצות הן. דמה"ט באמת תפילין ש"י וש"ר נמנין בשתי מצות. מ"מ בציצית בהדיא גלי קרא דמצוה אחת היא וא"כ לק"מ לכאורה קושית הרמב"ן ז"ל. וכן כתב באמת לתרץ בזה הרב מג"א שם {{ממ|[[מגילת אסתר/שורש/ט#סוף|סוף שורש תשיעי]]}} עיי"ש בדבריו. אבל באמת זה אינו כלום. ודברי הר"ב מג"א תמוהים מאוד. והרמב"ן יפה הקשה ודבריו ז"ל מדוקדקים כדרכו ז"ל. שהרי בהדיא מסיים הרמב"ם ז"ל {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/שורש יא|סוף שורש י"א]]}} שם וז"ל הנה כבר התבאר לך שאפי' החלקים שאינן מעכבין זא"ז פעמים יהיו מצוה אחת כשיהי' הענין אחד. כי הכוונה בציצית למען תזכרו. א"כ כלל הדבר המחוייב בזכרון ימנה אחת הנה לא נשאר לנו א"כ שנביט במנין המצות לאמרם מעכבין או אין מעכבין כ"א אל הענין לבד האם הוא לענין אחד או לענינים רבים וכו' עכ"ל עיי"ש הנה להדיא ביאר הרמב"ם ז"ל בשפה ברורה דעיקר הטעם בציצית דחשבה הכתוב מצוה אחת משום דתכלת ולבן שתיהן ענין אחד הם ואין זה גזירת הכתוב בציצית בלבד. אלא אנו למדין מינה לכל כיו"ב למנותה מצוה אחת אע"פ שאין החלקי' מעכבין זא"ז. וא"כ מה מאוד מדוקדקים דברי רבינו הרמב"ן ז"ל שכ' שם וז"ל ואם נביט לענינם הרי התפילין יחשבו יותר ענין אחד. שכל מה שכתוב בזה כתוב בזה והענין בהם למען תהי' תורת ה' בפיך שימה כנגד הלב והמוח משכנות המחשבה לבד וכו' עכ"ל. ותשובה נצחת הוא. והר"ב מג"א ז"ל לא השגיח לא בדברי הרמב"ן ולא בדברי הרמב"ם ז"ל גופי'. ובזה בטלו גם דברי מהר"ח קזיס ז"ל בקנאת סופרים [[קנאת סופרים/שורש/יא|שם]]. ולחנם הרחיב פה האריך לשון על רבינו הרמב"ן ז"ל עיי"ש. וכבר נשאל רבינו אברהם מיימון ז"ל בנו של הרמב"ם ז"ל בספרו מעשה נסים {{ממ|[[שו"ת מעשה נסים/ה|סי' ה']]}} בקושיא זו מן רבינו דניאל הבבלי ז"ל. ממש כקושית הרמב"ן ז"ל באריכות יותר עיי"ש. אבל מה שהשיב שם על זה הר"א מיימון ז"ל וז"ל אמנם הוכחתך ממאמרו בתכלת ולבן כי תכליתם אחד ועל כן שתיהן מצוה אחת. והי' ראוי מזה לפי מה שנראה לך כי ימנו שתי מצות של תפילין מצוה אחת כאשר זכרת. זהו טעות. וזה כי יהי' ראוי לפ"ז כי כל המצות אשר יהי' תכליתם אחד מצוה אחת. ויהיו א"כ התרי"ג מצות נמנות במצות מועטות. כי תכלית מאכלות אסורות והייתם קדושים. וכמוהם כל תרי"ג מצות מצוה אחת או שתי מצות. כי תכלית כולם האהבה והיראה. ככתוב בתורה וכו' וזה לא דבר כי אלו שתי מצות של תפילין מחולקים. ואף שהמה לתכלית אחד. ולבן ותכלת בעבור היותם שתיהם לתכלית אחד מדובקים וכו'. עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל תמוהים טובא שהרי להדיא מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל גופי' כמו שהבין השואל רבינו דניאל הבבלי ז"ל. וכל קושיותיו שעל הר"ד הבבלי על הרמב"ם ז"ל גופי' הו"ל להקשות. אבל הר"ד יפה הקשה לפי המבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. ובאמת הר"ד הבבלי ז"ל גופי' בשאלתו שם כבר הוקשה לו סברת הרמב"ם בזה. וכתב שם וז"ל וכאשר תתבונן בדברי המכילתא לא יראה לנו שיכריע כי ראיית התנא מההסכם בהכוונה. כי כבר מצאנו הרבה מצות מסכימים בכוונה אחת. והוא זכר יציאת מצרים. מצות שבת זכר לי"מ ושאר מועדות זכר ליציאת מצרים ומצות תפילין זכר לי"מ ומצות בכורות זכר לי"מ. ולא יתכן לנו שנעשה כל אלו מצוה אחת. אמנם היותר ראוי שנאמר כי ראיית התנא על התכלת ולבן מצוה אחת ממאמר הפסוק והי' לכם לציצית בלשון יחיד. ולא אמר והיו לשון רבים. ועפ"ז ההיקש בתפילין אשר נאמר בהם בשתיהם והי' לך לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שכבר הקשה השואל ז"ל גופי' ממקומות רבים על מה שהבין הרמב"ם ז"ל בטעם דרשת המכילתא דהכל תלוי באם הם מענין וטעם אחד או מענינים חלוקים. ולזה העלה הוא דאין בזה טעם. אלא דכך גלי קרא דתכלת ולבן מצוה אחת הן ואין למדין מינה לענין אחר. אלא דלפ"ז הקשה ג"כ דראוי לומר עכ"פ בתפילין דגם כן מצוה אחת הן מההיא טעמא גופא דמכילתא שהרי גם בהו כתיב בתרווייהו לשון יחיד והי'. ולא כתיב והיו לשון רבים. וא"כ גם בתפילין גלי קרא דמצוה אחת הן כציצית. וזה עכ"פ דלא כהרמב"ם שמחלק בזה בין תפילין לציצית. ועל זה לא השיב הר"א מיימון ז"ל כלום. ואמנם לענ"ד אם הי' מקום לפרש כך המכילתא לדעת הרמב"ם לא הוה קשה מידי. דאין דמיון בזה ציצית לתפילין. משום דבציצית כיון דמעיקרא כתיב בקרא לבן ותכלת כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ומסיים קרא עלה וכתב והי' לכם לציצית. שפיר הוכיח מינה במכילתא דהלבן עם התכלת כאחת אינם אלא מצוה אחת. משא"כ בתפילין דבין בפרשת קדש ובין בפרשת והי' כי יביאך. דכתיב והיה לאות וגו'. לא כתיב מעיקרא מקמי הך קרא תפילין כלל. אלא קאי על הגדת ספור יציאת מצרים. ועלה הוא דקמסיים קרא ואזיל והי' לך לאות וגו'. וכפירש"י ז"ל שם יציאת מצרים תהי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. רצה לומר שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע עכ"ל עיי"ש. וא"כ שפיר כתב קרא לשון יחיד והיה. דהספור של יצ"מ אחד הוא. שחייבנו הכתוב לכתבו בתפילין של יד ובשל ראש. ולא שייך בי' והיו לשון רבים. אבל התפילין ש"י וש"ר עצמן שפיר אימא לך דלעולם תרתי מצות נינהו. ואדרבה מהך ברייתא דמכילתא גופי' יש מקום להוכיח דתפילין תרתי מצות נינהו. דאל"כ אמאי דריש הכי מקרא דציצית המאוחר ולא מקרא דתפילין המוקדם לו הרבה. אלא ודאי בתפילין לא שייך למידרש הכי. ובאמת תרתי מצות נינהו. ורק מקרא דציצית שפיר דריש דמצוה אחת היא ומטעם שביארנו: '''ומעתה''' א"כ שפיר הי' מקום לתרץ ע"פ דרך זו דברי הרמב"ם. לולא שאין זו דרכו של הרמב"ם גופי' בכוונת המכילתא. שהרי בהדיא כתב שם דלא נשאר לנו שנביט בזה אלא אם הן מענין אחד או ענינים חלוקים. וא"כ השגת הר"ד הבבלי ז"ל במקומה עומדת על הרמב"ם ז"ל. וכמו שהרשה ג"כ הרמב"ן ז"ל. ודברי הר"א מיימון ז"ל תמוהים אצלי. וגם זולת זה ראיתי בדבריו ז"ל דברים תמוהים אצלי טובא בהך ענינא אלא שאכמ"ל בזה. ואמנם לפי מה שנתבאר אף דלדעת הרמב"ם ז"ל לא סלקא לן פירוקא בהכי. מ"מ לדעת רבינו הגאון ז"ל שפיר יש מקום לתרץ ע"פ דרכו של הר"ד הבבלי ז"ל בכוונת המכילתא. דכבר ביארנו דלפ"ז אין שום סתירה וקושיא מציצית לתפילין. ולא ראי זה כראי זה. ודברי הר"ד הבבלי ז"ל דמחית להו בחדא מחתא תמוהים אצלי. וא"כ שפיר י"ל דבתפילין דלא גלי קרא הא לא גלי. ואית לן למימר דתרי מצות נינהו. כיון שאין מעכבין זא"ז. ושאני ציצית דבהדיא גלי קרא דחדא מצוה היא. כדדריש לה במכילתא: '''איברא''' דבעיקר ראייתו של הרמב"ם מההיא ברייתא דמכילתא שדי בה נרגא הרשב"ץ ז"ל בזהר הרקיע {{ממ|[[זוהר הרקיע/עשה/כ|עשין סי' כ']]}} וז"ל ואינה ראי'. שהברייתא הזאת לדעת רבי נשנית שאמר בפרק התכלת שהתכלת מעכבת את הלבן. וזהו פי' של הברייתא זו יכול שהן שתי מצות ולא יעכבו זה את זה. ת"ל והי' לכם לציצית. דמשמע שהיא מצוה אחת ויעכבו זא"ז. וכן אמרו בספרי ובמשנה במס' מנחות ארבע ציצית מעכבין זא"ז שארבעתן מצוה אחת רבי ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות. כלומר אין מעכבות זא"ז. והנלמד מזה שבכל מקום שהם אומרים שהן מצוה אחת לא יאמרו כן אלא לדעת רבי שאמר מעכבין זא"ז. אבל למ"ד שאין מעכבין זא"ז הם שתים. והי' ראוי לפי שורש הרב ז"ל למנותן שתי מצות כמו שמנה תפילין שתי מצות וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בתשובות הרשב"ץ {{ממ|[[שו"ת תשב"ץ/ג/קלז|ח"ג סי' קל"ז]]}}. אלא דשם כתב זה בשם הרמב"ן ז"ל עיי"ש. ובאמת בדברי הרמב"ן ליתא כלל דחיי' זו לראייתו של הרמב"ם. וגם בזהר הרקיע שם מדעת עצמו כתבה ולא משם הרמב"ן עיי"ש. והוא תמוה. ועכ"פ דחייה גמורה היא לכאורה לראייתו של הרמב"ם ז"ל מהמכילתא. אלא דמה שהכריח הרשב"ץ ז"ל שם מהספרי וממתניתין דמנחות {{ממ|סו"פ הקומץ רבה}} דכל מקום שאמרו שהן מצוה אחת לא אמרו כן אלא למ"ד דמעכבין זא"ז. אבל למ"ד אין מעכבין זא"ז הם שתים. מדקתני התם ארבע ציצית מעכבין זא"ז שארבעתן מצוה אחת. רבי ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות. כלומר אין מעכבות זא"ז עיי"ש. לכאורה אין מזה שום הכרח. דמה שהבין הרשב"ץ ז"ל דלר"י דאמר ארבעתן ארבע מצות ס"ל דאין מעכבין זא"ז. הנה ראיתי בחי' הרשב"א למנחות {{ממ|[[רשב"א/מנחות/לז/ב|סו"פ הקומץ רבה]]}} שהכריח מסוגיא דהתם דלענין עיכובא גם רבי ישמעאל מודה דמעכבין זא"ז וכל כמה דליכא ארבע ציצית לא קיים מצוה כלל. דאל"כ מאי פריך התם מאי בינייהו. ושקיל וטרי לאשכוחי מאי איכא נפקותא בין רבי ישמעאל לת"ק. ואם איתא הרי איכא בינייהו טובא דלת"ק מעכבין זא"ז ולר"י אין מעכבין. ואם יש לו שתים שלש ציצית חייב להטיל מיהת אותן שיש לו עיי"ש. ומעתה לפ"ז לאו הא בהא תליא. דכבר אפשר שיהיו שתי מצות או יותר ויעכבו זא"ז. וא"כ ממקום שבא הרשב"ץ להביא ראי'. משם איפכא מוכח. וממילא נמי ע"כ הא דקתני במכילתא יכול שהן שתי מצות וכו'. ע"כ לא לענין שיהיו מעכבין קאמר לה. דא"כ הכי הו"ל למימר בהדיא. כיון דלאו הא בהא תליא. דכבר אפשר שיהיו שתי מצות ומ"מ יעכבו זא"ז. וא"כ ראייתו של הרמב"ם ז"ל נכונה לכאורה. מיהו גם לפ"ז אכתי אפשר לקיים דברי הרשב"ץ ז"ל. די"ל דנהי דלרבי ישמעאל לאו הא בהא תליא. דס"ל דאע"ג דמעכבין זא"ז מ"מ ארבע מצות הן. מ"מ ת"ק דקאמר התם ארבע ציצית מעכבין זא"ז שארבעתן מצוה אחת הן. מבואר דס"ל דהא בהא תליא. דכל שהם מצוה אחת מעכבין זא"ז. ואם אינם מצוה אחת אין מעכבין. וא"כ אפשר דהך מכילתא אתיא כת"ק דס"ל דהא בהא תליא. ושפיר יש מקום לפרש הך ברייתא כפי' הרשב"ץ ז"ל ואידחי לה ראייתו של הרמב"ם ז"ל. מיהו כיון דכתב הרמב"ם שם {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/שורש/יא|סוף שורש י"א]]}} דהך ברייתא היא שנויה במכילתא דרבי ישמעאל. וכן הרשב"ץ כתבה בשם המכילתא. וא"כ רבי ישמעאל לטעמי' אזיל דס"ל דלאו הא בהא תליא. ושפיר הביא הרמב"ם ראי' מהתם. אלא דבמנין המצות {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/עשה/יד|עשין י"ד]]}} כתב הרמב"ם גופי' דהך ברייתא היא שנויה בספרי עיי"ש וכ"כ במגדל עוז {{ממ|[[מגדל עוז/ציצית/א|פ"א מהלכות ציצית]]}} עיי"ש. וגם לפמש"כ הרמב"ם בשרשים דאיתא במכילתא דר"י. מ"מ אין הכרח לומר דאתיא אליבא דרבי ישמעאל גופי' דזה לא שייך אלא בסתם ברייתא שבמכילתא. אבל הך ברייתא לפי מה שהובאה במחזור ויטרי הלכות ציצית {{ממ|[[מחזור ויטרי/תקט|סי' תק"ט]]}} לאו סתמא היא אלא רבי שמעון בן אליעזר הוא דקאמר לה עיי"ש. וא"כ שפיר יש מקום לומר דרשב"א ס"ל כת"ק דר"י. ויפה דחה הרשב"ץ ראייתו של הרמב"ם משם: '''ואמנם''' לא הוצרכנו לכל זה אלא לפי דרכו של הרשב"א ז"ל אלא דאני רואה דמלבד דעיקר דברי הרשב"א שם אינם ברורים. וקשה טובא להעמידם בסוגית הגמרא שם ואכמ"ל בזה. אם כי ראיתי להר"ב קרן אורה [[קרן אורה/מנחות/לז/ב|שם]] דגם הוא הלך בדרך זו עיי"ש בדבריו. בלא"ה כל הראשונים ז"ל ס"ל כדברי הרשב"ץ ז"ל דלרבי ישמעאל דאמר ארבע מצות הן ס"ל דאין מעכבין זא"ז. דמלבד שכן מבואר בד' הרמב"ן ז"ל {{ממ|[[השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם/שורש/ט|שורש תשיעי שם]]}} עיי"ש. הנה מבואר כן גם בשאילתות פ' שלח {{ממ|[[שאלתות דרב אחאי/קכז|שאילתא קכ"ז]]}} ובהלכות גדולות [[הלכות גדולות/ציצית|הלכות ציצית]]. וביותר ביאור בה"ג כת"י רומי שם עיי"ש. וכן מתבאר מתשו' הגאונים מהדורת רנ"ק {{ממ|[[תשובות הגאונים (קורונל)/לט|סי' ל"ט]]}} עייש"ה. וכן הוא ג"כ ברוקח {{ממ|[[ספר הרוקח/שסא|סוף סי' שס"א]]}} ובתשו' מהר"מ מר"ב {{ממ|[[שו"ת מהר"ם מרוטנבורג/א/רפז|ח"א סי' רפ"ז]]}}. עיי"ש שכתב כן בשם הר"ש משאנץ ז"ל. ויותר מזה ראיתי שכן מפורש בברייתא ערוכה במסכת ציצית שבכלל שבע מסכתות קטנות. דקתני התם טלית שנטלה אחת מציציותי' אוחז בה ויוצא. ניטלו שתים מכסה כמין טריגון. ניטלו שלש אסור לצאת בה עיי"ש. והדבר מבואר דהך ברייתא אתיא כרבי ישמעאל דס"ל דארבע ציציות ארבע מצות הן ואין מעכבות זו את זו. והילכך ס"ל דמדינא רשאי לצאת בבגד זה אע"פ שאין בו ארבע ציציות כולן אלא מקצתן כיון שאין מעכבות זא"ז אלא דאסרוהו מפני מראית עין. שנראה כלובש בכוונה טלית שאינה מצוייצת כהילכתה. אם לא כשרובה או מיהת מחציתה מצוייצת ובצנעא וכן הוא מסקנת המפרש שם. ומה שרצה לפרש מתחלה אינו נכון כלל. וגם דלפ"ז אתיא דלא כת"ק ולא כר"י וכמו שכתב המפרש גופי' שם עיי"ש. ועכ"פ נשמע להדיא מזה דלרבי ישמעאל אין מעכבין זא"ז. וגם לפי' הראשון של המפרש שם יש להכריח כן עייש"ה ואין להאריך. ומבואר מזה כדעת כל הראשונים ז"ל שהבאתי ודלא כהרשב"א והקרן אורה. וכבר ידוע דחי' מנחות אלו אינם להרשב"א הקדמון ז"ל הנודע ומעתה א"כ ודאי דברי הרשב"ץ ז"ל נכונים במה שדחה לראייתו של הרמב"ם ז"ל מהמכילתא. ואם כי ראיתי להר"ב קנאת סופרים {{ממ|[[קנאת סופרים/שורש/יא|סוף שורש י"א]]}} שהרחיב פה ודבר גדולות על הרשב"ץ ז"ל בזה. אבל כל דבריו שם אין בהם ממש במח"כ ואין כדאי לטפל בהם עיי"ש בדבריו. וכיון דראייתו של הרמב"ם ז"ל נדחית ממילא קמה קושית הרמב"ן ז"ל כחומה בצורה. מ"ש ציצית מתפילין שמנאן בשתי מצות. ומיהו לכאורה עיקר קושיא זו ליתא אלא לפי דעת הסוברים דלרבנן דסברי דתכלת ולבן אין מעכבין זא"ז. היינו לומר דאם אין לו תכלת אין לו להטיל בבגדו אלא שני חוטים של לבן בלבד. וכן אם אין לו לבן מטיל רק שני חוטים של תכלת. וא"כ הו"ל ממש דומיא דתפילין של ראש ושל יד שאין מעכבין זא"ז ומניח רק אותה האחת שיש לו. אבל לדעת רש"י {{ממ|ר"פ התכלת}} וסייעתו ז"ל דס"ל דנהי דלרבנן אין צבע תכלת מעכב. מ"מ אם אין לו תכלת חייב להטיל ארבעה חוטין של לבן. ואם אין לו לבן חייב להטיל בו ארבעה חוטין של תכלת. ולא סגי בפחות מארבעה חוטין. אלא דמעיקר המצוה הוא להטיל בו שני חוטי תכלת ושני חוטי לבן ואם אין לו אין זה מעכב לרבנן. וסגי לי' בארבעתן של לבן או ארבעתן של תכלת עיי"ש בתוס' ושאר ראשונים מש"כ בזה. והשתא לפ"ז לא דמי כלל ציצית לתפילין דבתפילין כיון דבשאין לו מניח רק האחת. אותה שנמצאת בידו. ויוצא בה ידי חובתו. וכן ביש לו והניח אחת מהן יצא ידי חובתו בה אפי' לא יניח האחרת. ועכ"פ לא מתחייב אלא בזו שעדיין לא הניח. אבל אותה שהניחה כבר יצא בה י"ח. דלא מעכבי זא"ז כלל. להכי שפיר חשיבי תרתי מצות באנפי נפשייהו. משא"כ בציצית דגם רבנן מודו דכל הארבעה חוטין מעכבין זא"ז. ואם אין לו שני חוטין של תכלת לא סגי לי' בשני חוטין של לבן בלבד. אלא חייב להטיל ג"כ שני חוטי לבן במקום שני חוטין של תכלת. וכן אם לא היו לו שני חוטי לבן חייב להטיל ארבעה חוטי תכלת. דהיינו שני חוטי תכלת כמצותו. ועוד שני חוטי תכלת במקום שני חוטי לבן החסרים לו. הילכך ודאי נראה לומר דחדא מצוה נינהו אפי' לרבנן. אלא דמעיקר המצוה הוא שיהיו מחצית מספר החוטין מראה תכלת. ומחציתן מראה לבן או שאר מראות. ומיהו כשאין לו יוצא י"ח במראה אחת. כולן לבן או כולן תכלת. ואין זה ענין כלל לתפילין ש"י וש"ר דחשבינן להו תרי מצות: '''אלא''' דבאמת אין זה מוסכם. כי לפי המבואר בדברי הראשונים ז"ל שם לקמן {{ממ|[[בבלי/מנחות/לח/ב|ל"ח ע"ב]]}} באוקימתא דגרדומין נחלקו הראשונים בזה. ואפי' בהנך ארבעה חוטי לבן שמטילין במקום שאין תכלת ס"ל לקצת ראשונים דכיון דשני חוטין במקום תכלת ושנים במקום לבן. חשיבי תרתי מצות באנפי נפשייהו לרבנן דאמרי התכלת והלבן אין מעכבין זא"ז. וכמש"כ התוס' והרא"ש שם דמאי דאמרינן שם דאי איגרדום תכלת וקאי לבן אי נמי איגרדום לבן וקאי תכלת לית לן בה. היינו משום דקיימינן התם אליבא דרבי דאמר דתכלת ולבן מעכבין זא"ז אבל לרבנן דאמרי דאין מעכבין זא"ז גם האידנא דאין לנו תכלת ומטילין ארבעה חוטי לבן. אם נפסקו שנים מהן פסול. משום דדוקא לרבי דמעכבין זא"ז וא"כ חדא מצוה נינהו. מגין האחד על חבירו דתסגי לי' בגרדומין. אבל לרבנן דאין מעכבין זא"ז ותרתי מצות באנפי נפשייהו נינהו. אי איגרדום חד וקאי אידך אין מועילין זה לזה. ולרבינו תם ס"ל התם דגם לרבנן מגינין זה על זה להכשיר גרדומין עיי"ש בדבריהם ז"ל. ובמה שהאריכו שם האחרונים ז"ל ואכמ"ל בזה. ועכ"פ חזינן דלר"ת ז"ל אליבא דרבנן חדא מצוה נינהו כמו לרבי. והיינו מטעם שביארנו כיון דגם לרבנן מיהת מספר החוטין מעכבין זא"ז. אבל החולקים ס"ל כיון דהשנים במקום תכלת ושנים במקום לבן תרתי מצות נינהו לרבנן. ועדיפא מינה ראיתי לבעל העיטור ז"ל דדעתו דגם לרבנן דאמרי דתכלת ולבן אין מעכבין זא"ז מ"מ מודו דכשאין לו תכלת חייב להטיל צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת. ומאי דקאמר רבי יוחנן בן נורי התם דאם אין לו תכלת מטיל לבן. היינו צמר לבן במקום צמר תכלת מלבד שני חוטי לבן כדינו. וכמו שהביאו הרא"ש ז"ל בהלכות ציצית {{ממ|[[רא"ש/הלכות קטנות/ציצית/יז|סי' י"ז]]}} עיי"ש. הרי דאפי' צמר במקום תכלת מעכב לרבנן. ורק הצבע לחוד הוא דס"ל לרבנן דאינו מעכב לדעת בעל העיטור. ומ"מ מבואר בדברי בעל העיטור ז"ל בהדיא דלרבנן תרי מצות נינהו. כמש"כ בהלכות ציצית {{ממ|[[ספר העיטור/הלכות ציצית/א|שער ראשון]]}} וז"ל תניא וראיתם אותו מלמד שמעכבין זא"ז. דתרווייהו חדא מצוה כערבה שבלולב דברי רבי. וחכ"א שניהם אין מעכבין זא"ז כתפילין של ראש ושל יד. ולכתחילה בעי שני מינים למצוה. ואי לית לי' תכלת עביד לי' צמר במקומו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי בהדיא דלרבנן הו"ל תרי מצות כתפילין ש"י וש"ר. אע"ג דגם לדידהו תרי חוטי צמר מיהת במקום תכלת מעכב. מיהו אין מדברי בעל העיטור ז"ל הכרח. דכפי הנראה מדבריו שם בכמה מקומות יש לו שיטה אחרת לגמרי בזה. דלדידי' לרבנן לגמרי אינו מעכב. דבשני חוטי לבן ג"כ יוצא מיהת י"ח בלבן. וכן בתכלת יוצא ידי חובת תכלת בשני חוטין של תכלת בלבד. אלא דמ"מ דעתו ז"ל דאם אין לו תכלת חייב להטיל שני חוטי צמר לבן במקום שני חוטי תכלת משום מצות תכלת והיינו דקאמר ר"י בן נורי אם אין לו תכלת מטיל לבן. דהיינו צמר לבן במקומה ואם לא עשה כן מצות לבן מיהא קיים. דאין מעכבין זא"ז כלל עייש"ה בכמה מקומות ולענין גרדומין ואכמ"ל בזה. ומ"מ מדברי שאר ראשונים ודאי מתבאר כדכתיבנא ובתוס' שם נסתפקו בזה עייש"ה. ודברי הצ"ק שם כבר דחו האחרונים ז"ל שם עיי"ש שאכמ"ל בזה: '''וראיתי''' במס' ציצית שבשבע מס' קטנות דתניא התם. שייר את התכלת ולא שייר את הלבן. את הלבן ולא את התכלת. מעכב. שהתכלת והלבן מעכבין זא"ז. רבי אומר אינם מעכבין ע"כ עיי"ש. ופירושה מבואר דמיירי לענין גרדומין. וכדאמרינן בסוגיא דמנחות שם {{ממ|[[בבלי/מנחות/לט/א|ל"ט ע"א]]}} דנקט שיוריו לאשמעינן דבעי שיורא לגרדומיו עי"ש. וקמ"ל בהך ברייתא דלענין גרדומין הו"ל איפכא. דרבי לקולא ורבנן לחומרא דלרבי דס"ל דבתחלה התכלת והלבן מעכבין זא"ז וחדא מצוה נינהו. מגינין זה על זה ומכשיר באיגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן. אבל לרבנן דסברי דבתחילה אין התכלת והלבן מעכבין זא"ז ותרתי מצות נינהו אין מועילין זה לזה. והילכך הך דאיגרדם הו"ל כליתא כלל. וזה ראי' מפורשת לשיטה זו וסתירה מבוארת לדעת החולקים בתוס' וברא"ש שם ובטור {{ממ|[[טור/אורח חיים/יב|סי' י"ב]]}} ושאר ראשונים ז"ל ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מבואר דהך מילתא אי תכלת ולבן מצוה אחת או תרי מצות הן. תליא בפלוגתא דרבי ורבנן וכמו שכתב ג"כ הר"ב העיטור שהבאתי דהו"ל לרבנן כתפילין ש"ר וש"י. וזהו כדברי הרמב"ן ז"ל. והוא מוכרח מאותה ברייתא של מס' ציצית. אלא דמ"מ אין מזה קושיא לרבינו הגאון ז"ל. משום דאפשר דס"ל כדעת הנשיא ריב"ב ז"ל והרז"ה ז"ל דפסקו כרבי דתכלת ולבן מעכבין זא"ז. וכבר הבאתי לעיל מדברי הרז"ה שהוכיח שכן גם דעת הבה"ג ז"ל ושדבריו מוכרחים. והוכחתו של הר"ב האשכול מדברי הבה"ג להיפוך כבר ביארנו על נכון דאינה ראי'. ואם כי ראיתי לקצת אחרונים שהוכיחו מדברי הבה"ג דדעתו כרוב הפוסקים דקיי"ל כרבנן דאין התכלת והלבן מעכבין זא"ז ממה שהביא הא דתניא בפרק התכלת ר"מ אומר קשה עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת וכו' עיי"ש. ונמשך אחריהם גם המפרש של האשכול שם. וכתב שם שזו היא גם הוכחת האשכול עיי"ש. אבל לדעתי אין בזה סרך ראי' כלל. דודאי גם ר"מ כרבי ס"ל דתכלת ולבן מעכבין זא"ז. והכי קאמר גדול עונשו של המבטל מצות ציצית משום חסרון הלבן. יותר מעונש המבטלה משום חסרון התכלת. דמי שיש לו תכלת ולא טרח למצוא גם לבן כדי לקיים המצוה. עונשו גדול ממי שיש לו לבן ואינו טורח למצוא גם תכלת כדי שיוכל לקיים המצוה. משום שזה מצוי ונוח להשיגו ואין לו שום התנצלות על ביטול המצוה משא"כ תכלת שאינו מצוי ודמיו יקרים. ונראה שכן מוכרח מדתניא בספרי {{ממ|סו"פ שלח}} רבי מאיר אומר וראיתם אותם לא נאמר אלא וראיתם אותו מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאילו הקביל פני השכינה וכו' עיי"ש. ולכאורה קשה בהך דרשא לפי מאי דאמרינן בסוגיא דריש פרק התכלת אההיא דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבין זא"ז דברי רבי וחכ"א אין מעכבין. מ"ט דרבי דכתיב הכנף מין כנף וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא וראיתם אותו עד דאיכא תרוייהו בחד. ורבנן וראיתם אותו כל חד לחודי' משמע עיי"ש. וכבר הבאתי לעיל מדברי מחזור ויטרי וספר הפרדס ובעל העיטור וחי' הרשב"א שם דטעמא דרבנן דאמרי אין מעכבין זא"ז. היינו מהך קרא גופי' דכתיב וראיתם אותו דכל חד לחודי' משמע. וז"ל הר"ב העיטור שם ורבנן דאמרי לא מעכבי אדרבה מדכתיב אותו חד בלא חברי' משמע ובלבן קיים מצות ועשו וכן בתכלת עכ"ל עיי"ש. ומדברי מחזור ויטרי וספר הפרדס שם נראה שכן הי' הגירסא לפניהם בהדיא בספרי. וז"ל שם ד"א גדילים תעשה לך זה לבן מנין לרבות התכלת ת"ל ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ומנין שאם אין לו תכלת שמטיל לבן ואם אין לו לבן שמטיל תכלת ת"ל וראיתם אותו אפי' מין אחד עכ"ל עיי"ש והנה רישא דהך ברייתא הוא לפנינו בספרי פ' תצא {{ממ|פיסקא רל"ד}} עיי"ש. ומשמע דגם הסיפא היתה לפניהם בספרי שם. ועכ"פ מבואר לפ"ז דלכ"ע בין לרבי ובין לרבנן איצטריך קרא למיכתב אותו ולא אותם. למר לאשמעינן דעד דאיכא תרווייהו בחד דמעכבין זא"ז. ולמר אדרבה לאשמעינן דאין מעכבין זא"ז. דאותו כל חד לחודי' משמע. וא"כ לכאורה ר"מ דלא כמאן. וע"כ צ"ל לפ"ז דבאמת לענין דנימא דתכלת ולבן מעכבין זא"ז לא צריך קרא. דכיון דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ע"כ אית לן למימר דמצותו בכך ובלא זה לא עשה כלום. דלא בעינן שינה עליו הכתוב לעכב אלא בקדשים בלבד. אלא דמדכתיב בלישנא דקרא וראיתם אותו. דמשמע בכל חד לחודי' נמי נפיק ידי חובתו. איכא למשמע לכאורה דאין מעכבין זא"ז ולהכי איצטריך לומר אליבא דרבי דמהך לישנא דקרא אין הכרע. דשפיר איכא לפרושי אותו דעד דאיכא תרוייהו בחד. אבל אין הכי נמי דגם בלא שום קרא אית לן למימר דמעכבין זא"ז. וכן כתב בהדיא בחי' הרשב"א שם בתחלת דבריו וז"ל מ"ט דרבי. דאי משום וראיתם אותו לא משמע דקאי אלא אחדא מינייהו דלאו לשון רבים הוא. דאי כתב רחמנא וראיתם אותם. אע"ג דהוה מצינן למימר דקאי לשון רבים אציציות. מ"מ כיון דנוכל לומר כמו כן דקאי אלבן ואתכלת נימא דקאי אכולהו. ועוד דמסתמא אית לן למימר דקאי טפי אלבן כו'. אבל אותו ציצית שנעשה משני מינים יכול לומר בהם אותם דליקו לשני המינים אבל השתא דכתיב אותו דהוי לשון יחיד. משמע דקאי אחדא מינייהו אתכלת או אלבן דלא מעכבי וכו' עכ"ל עיי"ש. אלא דסוף דבריו שם מגומגמים. דמסיק שם אליבא דרבי דאדרבה אי לא כתיב קרא ה"א דאין מעכבין משום דלא כתיב אלא חדא זימנא וה"א דהוי למצוה עיי"ש. והוא תימא דהא ידוע דלא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב אלא בקדשים דוקא. אבל בעלמא גם בחדא זימנא שמעינן עיכובא. וכמש"כ התוס' שם בההיא סוגיא ד"ה ואם הקדים עיי"ש. ומיהו יש מקום לצדד בזה ואכמ"ל בזה. אלא דעיקר הדברים אינם מוכרחין. דבלא"ה לפמש"כ לק"מ מה שהקשה שם עיי"ש ואין להאריך. ומעתה א"כ גם אי לאו דכתיב אותו בלשון יחיד. אלא הוה כתיב בלשון רבים אותם. שפיר הול"ל דמעכבין זא"ז וכמש"כ הרשב"א שם. וא"כ שפיר קאמר ר"מ דהו"ל למכתב וראיתם אותם דעדיף טפי. דתו ליכא למיטעי כלל לומר דלא לעכבו זא"ז. ולזה שפיר דריש מינה לומר דהו"ל כאילו הקביל פני השכינה. ומעתה ע"כ מוכח מזה דס"ל לר"מ כרבי דתכלת ולבן מעכבין זא"ז. דאילו לרבנן ודאי ע"כ הוכרח למיכתב וראיתם אותו כדי לאשמעינן דאין מעכבין זא"ז. וע"כ הא דקאמר ר"מ גדול ענשו של לבן וכו' היינו כמו שביארנו: '''וכן''' נראה להדיא מפירש"י ז"ל שפירש שם וז"ל גדול עונשו של לבן למי שאינו מטיל ציצית ותכלת עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה טובא לכאורה למה הוזקק לפרש שאינו מטיל גם תכלת כיון דלא קיימינן השתא אלא בעונשו של לבן לחוד. וכבר ראיתי להמהרש"א ז"ל בח"א שעמד בזה וז"ל ומיהו הוה מצי לפרושי הכא נמי בשני אנשים ובמי שיש לו לבן אין לו תכלת ושיש לו תכלת אין לו לבן. ולמאי דמסיק לעיל לכ"ע דהתכלת אינו מעכב הלבן והלבן אינו מעכב התכלת עכ"ל עיי"ש. הרי שהרגיש בדברי רש"י אלו. אלא דכפי הנראה הוה ניחא לי' לומר דרש"י נקט הכי כי היכי דתיתי שפיר גם אליבא דמ"ד התכלת והלבן מעכבין זא"ז. וכוונת רש"י היינו על דרך שפירשתי לעיל. ולזה פי' בשלא הטיל לא לבן ולא תכלת. אלא דהוקשה לו ז"ל דהא מסיק לעיל דלכ"ע תכלת ולבן אין מעכבין זא"ז. וא"כ טפי הו"ל לפרש כפשטה. בשלא הטיל אלא לבן לחוד או תכלת לחוד. אבל דבריו ז"ל תמוהים מאוד. דמסקנא כזו ליתא כלל לא לעיל ולא בשום דוכתא. ואדרבה לעיל מסקינן דאפי' מתניתין דקתני התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת מצי אתיא כמ"ד דתכלת ולבן מעכבין זא"ז. וכי קתני מתניתין אין מעכבין למילתא אחריתא היא. לענין הקדמה או לענין גרדומין עיי"ש. אבל ודאי פשיטא דאיפליגו תנאי בהכי אי תכלת ולבן מעכבין זא"ז או לא. כמפורש בברייתא. ואמרינן נמי התם במסקנא מאן תנא דפליג עלי' דרבי וכו' עיי"ש. וגם מחלוקת הפוסקים הראשונים ז"ל בזה כמאן הילכתא. וא"כ לחנם הניח הרש"א ז"ל דברי רש"י בקושיא. דשפיר י"ל לפי דרכו דרש"י נקט הכי כדי לפרושי אליבא דכ"ע גם למ"ד דמעכבין זא"ז. עכ"פ כבר הרגיש גם הרש"א ז"ל דלפירש"י אתי שפיר מילתא דר"מ לכ"ע אפי' למ"ד מעכבין זא"ז וכמש"כ. אלא דלפמש"כ אתי שפיר ברווחא. דרש"י הוכרח לפרושי הכי משום דבאמת מוכרח דס"ל לר"מ דתכלת ולבן מעכבין זא"ז. וא"כ ע"כ צריך לפרש בשאינו מטיל לא תכלת ולא לבן. וגדול עונש לבן מעונשו של תכלת. היינו לומר שגדול עונש המבטל המצוה כולה משום חסרון הלבן מהמבטלה משום חסרון התכלת. ועי' בצ"ק שם שגם הוא כבר הרגיש בדברי רש"י אלו ושלח ידו להגיה בלשון רש"י עיי"ש. ואין צורך. ועי' ג"כ בלשון רש"י שעל הרי"ף דשם ליתא כלל בסוף לשון רש"י ותכלת עיי"ש. אלא דגם לפי לשון זה משמע דרש"י מפרשה בשאינו מטיל ציצית כלל. דאל"כ הכי הו"ל לומר גדול עונשו של לבן למי שאינו מטיל לבן. ואמאי התחיל בלבן ומסיים בציצית סתם. אלא ודאי שאינו מטיל ציצית כלל קאמר. דסתם ציצית שבלשון חז"ל כולל בין לבן ובין תכלת. וע"כ אין לנו אלא על דרך שביארנו. ועכ"פ מבואר דמההיא דר"מ דגדול עונשו של לבן וכו' אין שום ראי' כלל לומר דתיתי אליבא דמ"ד דתכלת ולבן אין מעכבין זא"ז. וא"כ ממילא אין הכרח כלל ממה שהביאה הבה"ג ז"ל לומר דפסק כמ"ד תכלת ולבן אין מעכבין זא"ז. וגם האשכול לא לכך נתכוון אלא כמשכ"ל. וכבר ביארנו לעיל מה שיש לדון בראייתו של האשכול. וא"כ דברי הרז"ה ז"ל מוכרחים בדעת הבה"ג. וגם הרמב"ן ז"ל במלחמתו הודה לו בזה. דמדחזינן דהביא הבה"ג בהלכותיו {{ממ|[[הלכות הגולות/תפילין#|בהלכות תפילין]]}} הא דתנן תפילין של ראש ושל יד אין מעכבין זא"ז. וכן הביא הא דארבע פרשיות שבתפילין מעכבין זא"ז. וכן הביא מאי דתנן ארבע מינים שבלולב מעכבין זא"ז. וגם הביא בהלכות ציצית מאי דתנן ארבע ציצית מעכבין זא"ז. ואמאי לא הביא נמי מאי דתנן התכלת אין מעכבת את הלבן. אלא ודאי פסק כמ"ד מעכבת. ומה שלא הביא הך דינא דמעכבת. היינו משום דמדרבנן מיהת לכ"ע חייבין בלבן אע"פ שאין תכלת. וכמש"כ הנשיא ריב"ב והרז"ה ז"ל. או כמשכ"ל לפי דעת האשכול. וכדמשמע באמת מלשון הבה"ג ואין להאריך: '''ומעתה''' לא נפלאת היא ולא רחוקה לומר שכן גם דעת רבינו הגאון ז"ל לפסוק הלכה כרבי דתכלת ולבן מעכבין זא"ז. ואתי שפיר בפשיטות מה שמנאן מצוה אחת אף דתפילין מנה בשתי מצות: '''אמנם''' לכל זה לא הוצרכנו אלא כפי דרכו של הרמב"ם ז"ל וסייעתו אבל לפום דרכו של רבינו הגאון ז"ל בלא"ה אתי שפיר לפמש"כ הרמב"ן ז"ל {{ממ|[[השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם/שורש/ט|סוף שורש תשיעי]]}} וז"ל. ואולי יטעון הרב (הרמב"ם) שזה מעשה אחד לבישת התכלת והלבן כאחד והתפילין שני מעשים. מה שבאמת לא יחשבו שני מעשים שאינן מעכבין זא"ז כאלו שתי מצות. שהרי הוא מונה ק"ש שחרית וערבית מצוה אחת. והקטרת בוקר וערב אחת. ושני תמידין אחת עכ"ל עיי"ש. והנה סברא זו וחילוק זה ודאי ברור ונכון הוא לחלק בין ציצית לתפילין. אלא שהרמב"ן ז"ל מסיק דלא יתכן לדעת הרמב"ם גופי' שהוא מונה ק"ש שחרית וערבית וכן קטורת ושני תמידין אחת אחת. ותקשה אכתי לדידי' מ"ש תפילין מהנך. דהו"ל ג"כ שני מעשים. אבל כל זה לא יקשה לדעת רבינו הגאון ז"ל דק"ש שחרית וערבית באמת מנאן שתי מצות כמו שביארנו לעיל. וקטורת ותמידין אע"פ שמנאן אחת אחת. כבר ביארנו לעיל טעמו על נכון. ואין להן ענין כלל לתפילין. כמו שנתבאר לעיל במצות ק"ש ובמצות תפילין עיי"ש. וא"כ החילוק שכתב הרמב"ן ז"ל לחלק בין ציצית לתפילין חילוק ברור הוא שאין עליו תשובה. דודאי ציצית כיון דתכלת ולבן נכללו במעשה אחת. אע"פ שאינן מעכבין זא"ז אין למנותם אלא במצוה אחת. ובפרט לפי דעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דהתכלת אינה אלא חצי חוט אחד מארבעה חוטי הלבן. ועיקרו לא בא אלא כדי לכרוך בו את הלבן. וכמש"כ הרמב"ם {{ממ|ב[[רמב"ם/ציצית/א#ב|פ"א ה"ב]]}} ובתשובתו לחכמי לוניל הביאה הכ"מ שם {{ממ|ב[[כסף משנה/ציצית/א#ח|הלכה ח']]}} עייש"ה. ועי' מה שהאריך בזה הר"ב משכנות יעקב {{ממ|או"ח [[משכנות יעקב/אורח חיים/יב|סי' י"ב]] וב[[משכנות יעקב/אורח חיים/יז|סי' י"ז]]}} עייש"ה בארוכה. וא"כ ודאי אינו אלא חלק מחלקי המצוה ואין מקום כלל למנותו מצוה בפ"ע. אע"פ שאינו מעכב את הלבן ולא הלבן מעכבו. ולא דמי כלל לתפילין ש"י וש"ר דכל חדא מעשה בפ"ע. ומקום מיוחד להנחת כל חדא בפ"ע. לזה שפיר חשיבי כל חדא מצוה בפ"ע כיון שאין מעכבין זא"ז: '''ומלבד''' זה לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל גם לזה לא הוצרכנו. דלטעמי' אזיל דכל שתי עשין שבאו במצוה אחת ואפי' ל"ת ועשה. אין דרכו למנות אלא אותה שכוללת יותר והאחרת נכללת בה. כמו שנתבאר אצלנו במקומות הרבה. וא"כ כאן אע"ג דבפרשת ציצית {{ממ|סו"פ שלח}} בא בלבן ציווי בפ"ע ובתכלת בפ"ע. מ"מ בפרשת תצא באה עשה אחת כוללת הלבן והתכלת כאחת. דכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך וגו'. ודרשינן גדיל שנים גדילים ארבעה {{ממ|ב[[בבלי/מנחות/לט/ב|מנחות ל"ט ע"ב]]}} עיי"ש. וא"כ בהך קרא נכללו לבן ותכלת. דבשניהן יחד הו"ל ארבעה חוטין. וא"כ יפה עשה לפי דרכו ז"ל שלא מנאן אלא במצוה אחת. והו"ל ממש כהקטרת שחרית ובין הערבים ושני תמידין שלא מנאן אלא אחת אחת מהך טעמא גופא. כמו שביארנו לעיל במצות ק"ש עיי"ש. ועי' בנתיב מצותך שהבין בדעת הר"י אלברגלוני שהוא מונה לבן ותכלת בשתי מצות עיי"ש. ואינו מוכרח. והמפרש הראשון הר"ם מועטי לא הבין כך אלא שגם הוא שגה במה שהביא בשם הרמב"ן ז"ל שמנה בה שתי מצות עיי"ש. וזה טעות. ועי' מנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/מד/א|מ"ד ע"א]]}} דאמרי' שם מצוה אחת ציונו ד' אלקינו וציצית שמה עייש"ה: {{ניווט כללי תחתון}} {{פורסם בנחלת הכלל}} [[קטגוריה:ציצית]]
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
תבניות המופיעות בדף זה:
תבנית:Min
(
עריכה
)
תבנית:Str find
(
עריכה
)
תבנית:Str len
(
עריכה
)
תבנית:Str mid
(
עריכה
)
תבנית:Str mid/core
(
עריכה
)
תבנית:Trim
(
עריכה
)
תבנית:Yesno
(
עריכה
)
תבנית:אות למספר
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:בלי סוגריים מרובעים
(
עריכה
)
תבנית:גופן
(
עריכה
)
תבנית:דף הבא
(
עריכה
)
תבנית:דף קודם
(
עריכה
)
תבנית:היררכיה
(
עריכה
)
תבנית:זי
(
עריכה
)
תבנית:חלונית
(
עריכה
)
תבנית:חץ משולש
(
עריכה
)
תבנית:ממ
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/בבלי ומפרשיו
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/ירושלמי
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/ירושלמי ומפרשיו
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/מסכת
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/תנ"ך ומפרשיו
(
עריכה
)
תבנית:מסגרת2
(
עריכה
)
תבנית:מספר לאות
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:מרכז
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי עליון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ניווט כללי תחתון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:סרגל כללי
(
עריכה
)
תבנית:סרגל כללי/פנים
(
עריכה
)
תבנית:עוגן
(
עריכה
)
תבנית:פורסם בנחלת הכלל
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק1
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק2
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק3
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק4
(
עריכה
)
תבנית:ש
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מסכתות תחתון
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מפרשים כללי
(
עריכה
)
יחידה:Arguments
(
עריכה
)
יחידה:Math
(
עריכה
)
יחידה:PV-options
(
עריכה
)
יחידה:ParamValidator
(
עריכה
)
יחידה:String
(
עריכה
)
יחידה:Yesno
(
עריכה
)
יחידה:סוגריים
(
עריכה
)
יחידה:סוגריים2
(
עריכה
)
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף