עריכת הדף "באר יצחק/יורה דעה/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|{{גופן|7|דרוגולין|'''באר יצחק'''}}{{ש}}{{גופן|5|דרוגולין|חלק יורה דעה}}{{ש}}'''סימן א.'''}}

'''{{עוגן1|נשאלתי}}''' מהרב המאוה"ג חו"ב י"א כו' מו"ה '''אברהם דוב בער''' נ"י אב"ד דק"ק '''ראדושקאוויץ'''.

ע"ד התקנה שנעשה מכבר בעיר אחת שלא ישחוט שוחט א' בלא חבירו עומד ע"ג ופירשו דאם ישחוט א' יהא אסור באכילה, ונולד כעת ספק אם התקנה היתה על דקות ג"כ או רק על גסות לבד, ואירע שם שהשוחט שחט דקות בלא חבירו ונסתפק איך להתנהג, והאריך כת"ה בזה בדברים ראויים:

==א==

{{מרכז|'''ענף א'''}}

'''{{עוגן1|תשובה}}''' בעז"ה, ידוע מש"כ הפוסקים ביו"ד {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/ריח#|סי' רי"ח]]}} דספק בחרם תקנות הקהילות הוי לחומרא כמו כל ספק דאורייתא, א"כ ה"ה בנ"ד, וכמו דקיי"ל ספק נדרים להחמיר וספק נזירות להקל, כמבואר בנדרים {{ממ|דף י"ח}}, והטעם משום דנזירות דספיקו חמור מודאי לא מעייל נפשי' לספיקא אבל נדרים ספיקו אסור, אך י"ל בנ"ד דמוקמינן אחזקת היתר דלא נאסרו בדקות רק בגסות לבד דאף דבבדיקת הסכין אין חלוק בין דקות לגסות, עכ"ז הא יש כמה קהלות שעשו תקנה זו על גסות ולא על דקות, וכמש"כ החתם סופר {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/ב/יג|חלק יו"ד סי' י"ג]]}} ע"ש, והא דיו"ד {{ממ|סי' רי"ח}} הנ"ל דלא מוקמינן אחזקת היתר, היינו משום דהתם מיירי בספיקא דדינא, וכבר כתבו הפוסקים דלא אזלינן בתר חזקה בספ"ד דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין, אבל בנ"ד שפיר י"ל דאוקי אחזקה, וכדאמרינן בעירובין {{ממ|דף ל"ו}} גבי ככר זה היום חול ולמחר קודש דמספיקא לא נחתא לה קדושה ולא מפקינן ממילתא קמייתא, וה"ה בנ"ד כיון דקודם התקנה לא נאסרו בדקות א"כ אמרינן אוקי אחזקת היתר בדקות דלא נעשה דבר מחודש בהם, כי כן הוא הפי' של כל אוקי אחזקתי', והא דנדרים {{ממ|דף י"ח}} באומר הרי עלי כבשר מלוח דמספקינן אם כבשר מלוח של קדשים או כבשר מלוח של שאר איסורים ואמרינן ספק נדרים להחמיר ולא אמרינן אוקי אחזקת היתר, י"ל דשא"ה כמש"כ הרא"ש {{ממ|שם}} בד"ה סתם נדרים להחמיר כו דלכן אזלינן לחומרא דסתם הנודר דעתו לאסור מדלא שתק עכ"ל, אך יש להקשות לפ"ז מאי מקשה הגמ' {{ממ|שם}} דסתם נדרים להחמיר על הא דספק נזירות להקל, דהא דספק נזירות להקל מיירי באומר הריני נזיר, שיש בכרי הזה מאה כור ונגנב כו', הא יש לחלק, שאני בבשר מלוח דיש הוכחה ורגלי' לדבר דנתכוין לאסור דאל"כ הל"ל לשתוק ולכן לא מוקמינן אחזקה, אבל בהריני נזיר אם יש בכרי הזה כו' דלא שייכא סברא זו, לכן ספיקא להקל משום דמוקמינן אחזקה, ולכאורה י"ל דלכן בהריני נזיר אם יש בכרי הזה לא שייך לומר אוקי אחזקה משום דלא מהני רק לברר הספק שיש לנו בהנידון, והחזקה גופא שיש בהנידון מבררת לנו הספק שיש בו, משא"כ בהריני נזיר אם יש בכרי הזה כו' דהספק הוא על הכרי אם יש בו מאה כור או לא, והחזקה הוא באדם הנידון לפנינו לא מהני בכה"ג אוקי אחזקה כמו בספיקא דדינא כנ"ל שכתבו דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין, וה"ה בזה דאטו בשביל החזקה שיש בהאומר להוכיח דלא נעשה נזיר, נוכיח מזה שלא היה בכרי הזה מאה כור, הא על הכרי אין לנו שום חזקה לברר:

'''{{עוגן1|אבל}}''' זה אינו דמצינו בכתובות {{ממ|ד' י"ג}}, בהיתה מעוברת מאיש פלוני דנאמנת לומר איש פלוני וכהן הוא משום חזקה דיש להאשה ומבררת לנו על הבועל שהוא כשר, אלמא אף שנולד הספק בדבר אחר ולא בגוף הנידון, עכ"ז מהני החזקה של הנידון לברר לנו הספק שיש לנו בגוף הנידון אם היה כהן או לא, וכן מצינו בחולין {{ממ|ד' י"א}} בתוס' ד"ה מנא הא מילתא כו' דחזקת טמא שיש לנו באדם מבררת לנו הספק שיש לנו בהפרה אם היא טרפה או לא, ומצינו כן רבים בש"ס, א"כ תקשה גבי הריני נזיר אם יש בכרי הזה כו' אמאי לא נימא אוקי אחזקה דלא נעשה נזיר דהא התם לא שייך סברת הרא"ש הנ"ל, ובע"כ מוכח מזה דלכן לא שייך לומר אוקי אחזקה דלא נעשה נזיר, משום דמיד דאמר הריני נזיר איתרע חזקתו, והוי כמו ספק קרוב לו או לה, שכתבו התוס' בכתובות {{ממ|ד' כ"ג}} דלא אמרינן אוקי אחזקת פנוי', משום דאיתרע חזקתה, וה"ה בזה דכיון דאמר הריני נזיר איתרע חזקתו, אף דהספק הוא בהתנאי מ"מ הא קיבל עליו נזירות בתנאי ואיתרע חזקתו, כן י"ל בסברת הש"ס, והא דבכבשר מליח עלי לא אמרינן אוקי אחזקה, י"ל כסברת הרא"ש שם שכתב דאל"כ ה"ל לשתוק ומשום זה איתרע החזקה, וגם כוונת הרא"ש {{ממ|שם}} לתרץ מדוע לא נאמר אוקי אחזקה, אבל בנ"ד אף שקבלו תקנה בחרם על גסות, עכ"ז בדקות שמספקא לן אם נאסרו כלל, י"ל דלא מקרי איתרע חזקתו, דהא ספק לנו מעיקרא אם הוציאו איסור כלל על דקות ולא שייך בזה סברת הרא"ש הנ"ל, וממה שאסרו גסות לא מרעינן חזקת היתר של הדקות, דהא שני ענינים וגופים נפרדים המה.

'''{{עוגן1|ולכאורה}}''' יש להוכיח כן מהא דנזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/כ/א|כ' ע"א]]}} גבי מי שהיה שתי כתי עדים מעידות אותו, אלו מעידים שנזיר שתים, ואלו מעידים שנזיר חמש, דב"ה אומרין יש בכלל חמש שתים, והוי נזיר שתים, ומשמע דאחר זה לא הוי אף ספק נזיר, והטעם הוא משום דהוי ב' כתות המכחישות דקיי"ל דמוקמינן על חזקה, וכיון דקודם דקיבל הנזירות לא היה נזיר, א"כ אף דעכשיו הוי נזיר שתים בודאי, עכ"ז מוקמינן לי' אחזקתו, במה דמספקא לן על יותר משתים, ומוכח מזה דה"ה בנ"ד דספק לנו אם קבל על דקות ג"כ מוקמינן לי' על חזקת היתר וזהו כש"כ דלא מחזקינן ריעותא משני ענינים נפרדים, מאחד לחבירו, וכ"ז הוא לשיטת התוס' שם בד"ה מי שהיה שתי כתי כו' דמפרשי דשתים היינו שתי גזירות, וחמש היינו חמש נזיררות אבל לפי' רש"י שם דפירש שתים היינו שתי שנים, וחמש היינו חמש שנים, א"כ קשה לפי מה דמבואר בנזיר {{ממ|ד' ח'}} דריו"ח אמר אפילו תימא ר"י התם לא נחת לו לנזירות הכא נחת לו לנזירות במאי לסלוקי מיני' כו' וע"ש בתוס' בד"ה הכא נחת לי' כו' א"כ בספק חמש שנים או שתי שנים דנחת לי' לנזירות, תקשה אמאי לא הוי אלא נזיר שתים, הא גם אחר כלות שתי השנים מבעי לי' להיות נזיר [עוד שלוש שנים] משום אוקי אחזקת נזירות כיון דנחת לו לנזירות, כמו התם דספק אי חרדל קבל עלי' והוי נזירות אריכתא עד יום מותו או כו' והשלים נדרו כבר, ואמרינן דהוי נזיר עולמית.

'''{{עוגן1|ויש}}''' לתרץ דרש"י יסבור כתירוץ הא' שכתבו התוס' {{ממ|שם}} בד"ה מי שהי' שתי כתי עדים כו' דמיירי שמכחיש הנזיר לכאו"א ע"ש, א"כ י"ל דבאומר ברי לי לא אמרינן אוקי אחזקה כדאי' בכתובות {{ממ|דף כ"ג}} גבי שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבהיא אומרת ברי לי לא תצא, וכתב הרשב"א {{ממ|שם}} והובא בפ"י {{ממ|שם}} דאף דיש חזקת א"א עכ"ז מהימן הבע"ד להכחיש החזקה ע"ש, ודלא כהתוס' {{ממ|שם}}, א"כ ה"ה בהא דנזיר שתים דלא הוי אלא שתים ולא יותר, משום דמהימן בברי שלו נגד החזקה.

'''{{עוגן1|ולתירוץ}}''' שכתבו התוס' {{ממ|שם}} דמיירי באומר איני יודע או בשותק אין להקשות הא נחית לנזירות ויש עליו חזקת איסור, משום דלשיטתם אזלו דמפרשי {{ממ|שם}} דשתים היינו שתי נזירות ולא מיירי בשנים כלל, ובזה לא שייך למימר נחית לנזירות, דהא כל נזירות ונזירות הוי נזירות בפ"ע, והוי ספק בעיקר התחלת הנזירות וכמש"כ התוס' {{ממ|שם דף ח'}} ד"ה הכא נחית לנזירות כו' דלת"ק דס"ל מגלח אחת לשלושים יום לא מקרי נחית לנזירות דהא כל נזירות הוי ענין בפ"ע, ולכן לא הוי אלא נזיר שתים ולא יותר אף בספק נזיר. ולתי' הב' של התוס' הנ"ל דמיירי בשותק מוכח דלכן לא הוי אף ספק נזיר ביותר מהב' נזירות, משום דגם בזה שייך חזקה, ואף דאתרע חזקתו בשתי הנזירות שקבל עליו, עכ"ז לא מחזקינן ריעותא על היותר מב' הנזירות, א"כ מוכח דבנ"ד כש"כ דשייך לומר אוקי אחזקה דלא נאסר בדקות, ולמאן דס"ל ביבמות {{ממ|דף ל"א}} דבתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה אלא אסור מדרבנן, אינו קשה אמאי לא הוי אלא נזיר שתים ולא יותר משום די"ל דהך מ"ד יפרש להך דנזיר כתי' הא' של תוס' {{ממ|נזיר כ'}} הנ"ל, דמיירי במכחיש אותם ובכה"ג לא נאסר מספק אף לשיטת התוס' בכתובות {{ממ|דף כ"ב}} ד"ה הבא עלי' באשם תלוי קאי כו' דלא ס"ל כהרשב"א הנ"ל היינו היכא דיש חזקה המכחישתו אז אינו נאמן בברי שלו, אבל בספק השקול כמו הא דנזיר דתרי ותרי אף דלא מהני חזקה עכ"ז אינו אלא ספק השקול ובספק השקל מהימן בברי שלו לכ"ע.

'''{{עוגן1|ובמנחות}}''' {{ממ|דף כ"ו}} בפרשתי ואינו יודע מה פרשתי יהא מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי, קשה אמאי לא נימא אוקי אחזקת פטור דכמו שקודם שקבל הנדר הי' פטור כן עכשיו אינו מחוייב רק הפחות, וי"ל דשא"ה דזה מקרי אתרע חזקתו עכ"פ, דהא קבל עליו נדר ליתן שמן בודאי, רק שהספק הוא כמה, ובזה לא שייך אוקי אחזקה.

'''{{עוגן1|ולפ"ז}}''' יש להעיר בהא דב"מ {{ממ|דף ק'}} גבי הי' לו ב' עבדים או ב' שדות אחד גדול וא' קטן הלוקח אומר גדול לקחתי והמוכר אומר אינו יודע זכה בגדול, והקשה שם הנמוק"י והרבה ראשונים דלפי מאי דקיי"ל דחזקת ממון עדיף חברי, א"כ אמאי זכה בגדול, והוכיחו מזה דין מחודש לגבי משואיל"מ, ולפמש"כ גבי הא דפרשתי ואיני יודע מה פרשתי דלכן לא מוקמינן אחזקת פטור משום דהא יצא מחזקתו הראשונה בקצת, לכן גבי מה שנסתפקנו לא אמרינן אוקי אחזקתו הראשונה, א"כ י"ל בהא דשני עבדים אחד גדול ואחד קטן כו' דלא שייך לומר התם אוקי אחזקת מ"ק דהא עכ"פ אחד יוצא מחזקתו אלא דלא ידעינן איזהו, א"כ איתרע חזקתו של מרא קמא בשלמא באומר איני יודע כמה אני חייב לך והב' תובעו ברי, דקיי"ל דפטור מחמת חזקת ממונא ולא אמרינן דאתרע חזקתו קצת משום דהא בקונטרס הספיקות [בסוף ח"א מקצה"ח] כתב דחזקת ממון אינו מצד חזקה המבררת אלא דאין לנו כח להוציא מיד המוחזק, לכן לא איכפת לן מה דאיתרע חזקת ממונא קצת, דהא עכ"פ כיון דהוא מוחזק אין לנו כח להוציא ממנו, משא"כ בא' גדול וא' קטן הנ"ל דאנו דנים בו מצד חזקת מ"ק [דהא לא שייך חזקת ממונא בזה] וחזקת מ"ק הוי כמו כל חזקה המבררת, א"כ כמו דבפרשתי ואינו יודע מה פרשתי לא מהני חזקת פטור, כמו כן בחזקת מ"ק של העבדים הנ"ל.

'''{{עוגן1|אך}}''' יש לחלק דשאני התם בעבדים דהוי שני גופים מחולקים זמ"ז, דאף דנימא דהקטן יצא מחזקת מ"ק עכ"ז בעבד גדול לא איתרע חזקת מ"ק כלל, ושם דיינינן על גוף העבד הגדול אם נמכר תו לא, משא"כ גבי פרשתי ואיני יודע מה פרשתי דחזקת פטור היא באדם הנודר, וכיון דעכ"פ יצא הנודר מחזקת פטור הראשונה בקצתו בודאי, א"כ מקרי שפיר איתרע חזקתו, ולא מהני מצד חזקה המבררת, וחזקת ממונא לא שייך בנדרי הקדש כמבואר בנדרים {{ממ|דף ז'}} ובראשונים שם, וע' בתוס' ב"מ {{ממ|דף ל"ז}} בד"ה גזל מחמשה כו' שכתבו לחלק דלכן חייב לשלם לכאו"א משום דהא לא' מהם הוא בודאי חייב ע"ש, ויש לחלק ביניהם בפשיטות, וכש"כ לפמש"כ הגאון אחי הקצה"ח שם דחזקת מ"ק לא הוי חזקה המבררת רק כמו חזקת ממונא דאין לנו כח להוציא מיד המוחזק, בודאי תסור קושיית הראשונים בעבד גדול וקטן הנ"ל כנזכר לעיל.

'''{{עוגן1|אך}}''' עדיין תקשה מהא דפרשתי ואינו יודע מה פרשתי להא דנזיר דס"ל לב"ה דהרי זה נזיר שתים דמשמע דיותר לא הוי נזיר משום דמוקמינן אחזקה, וקשה הא בפרשתי ואיני יודע מה פרשתי מוכח דכה"ג לא מוקמינ' אחזקה, משום דזה מקרי אתרע חזקתו, א"כ ה"ה בהא דנזיר דמה לי אם הספק כמה שמן הוא חייב או כמה נזירות הזיר, וכמו דגבי שמן אמרינן דכיון דחייב עכ"פ שמן אתרע חזקתו, א"כ ה"ה גבי נזירות דאתרע חזקתו, ואפשר לומר דשתים הוי נזיר ודאי ויותר הוי ספק נזיר, להך פירושא דמפרשי התוס' דהתם מיירי בשותק או באומר איני יודע.

'''{{עוגן1|אך}}''' בנ"ד יש לומר, דמוקמינן בדקות על חזקת היתר, דשאני זה מהא דפרשתי ואיני יודע כו' משום דהתם אתרע עכ"פ חזקתו בשמן, משא"כ בנ"ד בדקות דלא אתרע חזקתו כלל, ודומה זה להא דב"מ הנ"ל בעבד גדול וקטן משום דהוי שני ענינים מחולקים כמו שנתבאר והא דיו"ד {{ממ|סי' רי"ז סוף סעיף ג'}} במקצת אנשים קורין לכל כבוש כבוש ומקצת כו' דספק נדרים להחמיר ולא מוקמינן אחזקת היתר, יש לחלק קצת, דהתם מיד שנדר מכבוש אתרעו כל הכבושים, דהא באמת גם המה כבושים, וכן בנדרים {{ממ|דף נ"ו}} דכל השמנים מקרו בשם שמן, דהא באמת גם המה הנם שמנים, משא"כ בנ"ד אי נימא דלא נעשתה התקנה לא על גסות ולא בדקות וכיון שלא היו דקות בכלל בפירוש, א"כ לא אתרע חזקת כשרות של דקות מעולם.

==ב==

{{מרכז|'''ענף ב'''}}

'''{{עוגן1|וע'}}''' בש"ך יו"ד {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/רח#יא|סי' ר"ח ס"ק י"א]]}} מש"כ בשם המבי"ט בשכח אי נשבע דאסר מספק ע"ש, ולפמש"כ קשה, אמאי לא מוקמינן אחזקת היתר, דהא אי נימא דלא נשבע כלל, א"כ לא אתרע חזקתו מעולם, ואפשר דשא"ה משום דהא נדרים מקרי דבר שיש לו מתירין דאפשר בשאלה, ובדשיל"מ לא מהני חזקה כמש"כ הצל"ח בפסחים {{ממ|[[צל"ח/פסחים/יז/ב|י"ז ע"ב]]}} גבי דשיל"מ אם הוא בשל תורה לא סמכינן אחזקה ע"ש, ונ"ל להוכיח כן מהא דביצה {{ממ|דף ב'}} תוס' ד"ה מלתא דלא שכיחא כו' שהקשו דלמא אם לא שחטה היתה נולדת היום א"כ מאתמול גמרה לה ותאסר מספק כו' ע"ש, וקשה לפמש"כ התוס' בב"מ {{ממ|דף ק'}} גבי מחליף פרה בחמור וילדה שהקשו {{ממ|שם}} נימא אוקי אחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה, ותירצו דחזקת מ"ק חשיבא טפי ע"ש, משום דס"ל דחזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא, אף בחזקה העשוי' להשתנות, א"כ כמו כן הכא גבי ספק אם נגמרה הביצה מאתמול או לא נימא אוקי אחזקה דמעיקרא דהשתא היא דנגמרה הביצה אע"כ מוכח [כמש"כ הצל"ח] דגבי דשיל"מ לא סמכינן אחזקה, וע' ב"י {{ממ|א"ח סי' תקט"ו}}.

'''{{עוגן1|וכש"כ}}''' להסוברים דגבי דשיל"מ לא סמכינן ארוב אף היכא דלא אקבע איסורא כמש"כ הר"ן {{ממ|ס"פ אין צדין}} והובא במל"מ {{ממ|[[משנה למלך/מעילה/ז#ו|ה' מעילה פ"ז ה"ו]]}} ע"ש, וכיון דרובא עדיף מחזקה א"כ כש"כ דחזקה לא מהני גבי', והמל"מ {{ממ|שם}} הקשה על הר"ן הנ"ל מהא דפ"ק דפסחים בתיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין, ואף דמ"ש הוי דשיל"מ אפ"ה אזלינן בתר רובא ע"ש. ולפענ"ד נראה לתרץ משום דבלא"ה יש להקשות על שיטה זו מהא דביצה {{ממ|דף ז'}} גבי בדק בקינה של תרנגולין מעיו"ט כו' דריו"ח לא שכיח, אלמא דאף דהוי דשיל"מ אפ"ה סמכינן על רוב, וע"כ מוכח לחלק דשא"ה דהוי מיעוט שאינו מצוי דבכה"ג לא חיישינן אף בדשיל"מ, כדמצינו לר"מ דחייש למיעוטא אפ"ה במיעוט דמיעוטא גם ר"מ לא חייש, א"כ ה"ה י"ל לדידן בדשיל"מ וזה ברור ומוכח מסוגיא מפורשת דביצה הנ"ל, ולפ"ז תתורץ קושיית המל"מ הנ"ל, משום דהא מצינו ביבמות {{ממ|דף קי"ט}} דהיכא דהוי רובא וחזקה להתיר מודה ר"מ דלא חייש למיעוט, וכמש"כ התוס' {{ממ|חולין פ"ו}}, א"כ היה גבי דשיל"מ דהיכא דהוי רוב וחזקה להיתר סמכינן להקל ולא חיישינן למיעוט [ע"פ הכלל הנ"ל, דאין לו להחמיר יותר מר"מ דמחמיר בכ"מ כנ"ל], א"כ בהא דמעות חולין ומעות מעשר, דהא יש להמעות חזקת היתר דהא מקודם שנתחללו על מ"ש היו חולין, לכן סמכינן על רוב המברר בצירוף חזקה אף דהוי דשיל"מ לכ"ע.

'''{{עוגן1|ועפ"ז}}''' יש ליישב מה שהקשה הגאון ר' עקיבא איגר {{ממ|דו"ח למס' עירובין דף ל"ב}} בהא דחולין {{ממ|דף פ"ו}} מ"ש רישא דשחיטת חש"ו פטור מכסוי ומ"ש סיפא דחייב משום אותו ואת בנו, הא י"ל דברישא באמת סמכינן על הרוב דמעשיהם מקולקלים, אבל בסיפא לענין אותו ואת בנו הוי דשיל"מ, ולא סמכינן על הרוב, ובע"כ מוכח דאף בדשיל"מ סמכינן על הרוב דמרובה פריש וצע"ג עכ"ל, ולפמש"כ תתורץ קושייתו משום דהתם הוי חזקת אינה זבוחה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, לכן אי נימא דרוב מעשיהם מקולקלים אז הוי רוב וחזקה המבררת לנו דשחיטתם היא מקולקלת, א"כ אף גבי אותו ואת בנו דהוי דשיל"מ מ"מ הי"ל להתיר לשחוט אחריהם משום דכה"ג מודה אף שיטה זו להקל אף בדשיל"מ כנ"ל.

'''{{עוגן1|לכן}}''' לא מבעיא להסוברים דרוב לא מהני בדשיל"מ כש"כ דחזקה לא מהני, דהא רוב עדיף מחזקה, ואף להכרעת המל"מ שם דרוב מהני אף בו, מ"מ מודה בחזקה דלא מהני כמו שהוכחתי מהתוס' הנ"ל וכמש"כ הצל"ח כנ"ל, וכן יש להוכיח להסוברים דספק ספיקא לא מהני בדשיל"מ, וגם הא הרבה סוברים דס"ס במקום חזקה אמרינן אלמא דס"ס עדיף מחזקה, א"כ כיון דס"ס לא מהני, כש"כ דחזקה לא מהני בדבר שיל"מ, ולכן שפיר כתב הש"ך בשם המבי"ט דספק אם קבל עליו בשבועה או לא דמחמירין ולא מהני ביה חזקה משום דהא הוי דשיל"מ, דאפשר בהתרת חכם, וממילא ניחא הא דכבושין ושמנים הנ"ל.

'''{{עוגן1|אכן}}''' מהרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/מעשר שני/ו#יא|פ"ו מה' מעשר שני הלכה י"א]]}} שכתב, תיבה שנשתמש בה חולין ומ"ש ונמצאו בתוכה מעות אם רוב מניחין מעשר המעות מעשר ואם רוב מניחין חולין חולין, מחצה למחצה חולין עכ"ל, וע"כ הטעם דמיקיל ולא חשש להחמיר כמו כל ספיקות דאורייתא משום דסמכינן אחזקה שהיו המעות בחזקת חולין מקודם שנתחללו, ואף דמ"ש הוי דישל"מ, מ"מ סמכינן על חזקה להתיר אם כן נראה שלשיטת רמב"ם הנ"ל יש לדון להקל בספק אם נשבע או לא. ובנידון דידן בספק אם נעשתה התקנה על דקות ג"כ או לא, ודאי די"ל דסמכינן אחזקת היתר לכ"ע דזה לא הוי דשיל"מ, דהא אין ביד היחידים להתיר ולבטל התקנה שנעשה מכבר בהסכם כולם:

==ג==

{{מרכז|'''ענף ג'''}}

'''{{עוגן1|ועכ"ז}}''' יש לדון ולהחמיר גם בנידון דידן מהא דמנחות {{ממ|דף ק"ו}} הנ"ל שאמרו שם פרשתי ואיני יודע מה פרשתי דמחמירין עליו [וכן אמרו הלשון הזה שם בכמה משניות] דמשמע דוקא פרשתי ואיני יודע מה פרשתי אזלינן לחומרא, אבל באומר איני יודע אם פרשתי כלל משמע דאזלינן לקולא מדלא נקטו רבותא יתירא, וקשה אמאי לא מספקינן להחמיר שמא אמר שמן או זהב במדה מרובה, ובע"כ מוכח מזה דאמרינן דכיון שאמר סתם הרי עלי זהב או שמן או עצים דאינו נותן רק כמדה פחותה כמבואר שם, לכן באם ספק אם פירש כלל או לא אז אינו נותן רק הפחות משום דיש בזה ספק ספיקא להקל, ספק א' שמא לא אמר רק סתם שמן או זהב, ואת"ל דפירש אכתי ספק דלמא פירש במדה פחותה, ואף דהוי ס"ס משם אחד עכ"ז זה דומה לספק על ארי ואת"ל על שמא לא דרס, וידוע מה שכתב החוו"ד {{ממ|בסי' ק"י}} לפרש דלכן בספק על הארי הנ"ל אמרינן ס"ס אף דהוי מן שם אחד, משום דהוי ספק בעיקר הריעותא, וכיון דלולא הריעותא הגורמת לנו הספק לא הי' לנו ספק כלל לכן סמכינן שפיר אף על ס"ס משם אחד ע"ש, א"כ ה"ה בהא דמנחות דהא אם לא פירש כלל אין לנו שום ספק כמה שמן הוא נותן, רק הספק נולד אי נימא דפירש ואינו יודע כמה פירש, לכן שפיר סמכינן על ס"ס הנ"ל להקל, א"כ ה"ה בנ"ד דהא באמת לחלק בין גסות לדקות בנידן התקנה הנ"ל הוא דבר תמוה, דבעיקר החשש דהוי משום בדיקת הסכין אין חילוק בין דקות לגסות, וכמש"כ החתם סופר {{ממ|בסי' י"ג}} דזהו תמוה רק שכתב דהנח להן מנהג זה אם לא נהגו בפירוש אלא בגסות ולא בדקות ע"ש, אבל מסברא לא מחלקינן ביניהם, א"כ לפ"ז אם עשו התקנה סתם שלא ישחוט אחד בלא חבירו, ואם ישחוט אחד יהי' אסור, ולא פרשו אם רק גסות או גם דקות, ודאי נאסרו בדקות ג"כ כמש"כ החתם סופר, ולכן הוי ספק שמא לא עשו התקנה רק בסתם, ואז נאסרו גם בדקות, [ועכ"ז בעופות לא נאסרו משום דבעופות לא מצינו תקנה זו משום דהסכין קטן הוא, ואת"ל דפירשו בפירוש מהו בכלל האיסור, עכ"ז אכתי יש להסתפק דלמא אסרו בפירוש גם דקות, דהוי כמו נדר בפת סתם דנאסר בכל מיני פת כמבואר ביו"ד {{ממ|סי' ר"י}} והוי ס"ס להחמיר, ובמנחות מקילינן באומר איני יודע אם פרשתי מה"ט, כש"כ דמחמרינן מה"ט בנ"ד, דכללא הוא דאם בלא פירש הי' הדין דנותן בפחות אז אף בספק פירש ג"כ הדין כן, א"כ ה"ה דלחומרא אמרינן כן כיון דבלא פירש, נאסר אף בדקות ואף בפירש אכתי יש להסתפק דלמא פירשו ג"כ דקות ודאי מחמרינן, וזה ברור ופשוט, ואין לומר דאם פירש ודאי לא פירש שמן במדה הפחותה, דלמה לו לפרש והוי לו לומר סתם, משום דהא כתב הב"י בח"מ {{ממ|סי' ס"א}} בשם הרשב"א דלישנא יתירא לטפויי לא דרשינן מעצמנו כ"א היכא שאמרו חז"ל בפירוש ע"ש, וכן מוכח מהא דמנחות הנ"ל, ולכן יש להחמיר מחמת הס"ס בנ"ד.

==ד==

{{מרכז|'''ענף ד'''}}

'''{{עוגן1|ועוד}}''' יש לדון דלא שייך בנידון דידן לומר אוקמא אחזקת היתר משום דהחוו"ד {{ממ|יו"ד סי' א'}} כתב דלכן בעבר השוחט על האיסור ושחט שחיטתו אסורה, משום דקיי"ל כרבא דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולכן אסורה שחיטתו ע"ש, א"כ לפ"ז אם נעשתה התקנה אף בדקות הוי' שחיטתו נבילה, ויש חזקת אינו זבוחה המסייעתו לומר שהיתה התקנה גם על דקות ולא התיר השוחט את הבהמה בשחיטתו.

'''{{עוגן1|אך}}''' בעיקר מש"כ החוו"ד לאסור בהנ"ל משום אי עביד לא מהני, הנה מתשובת הרא"ש המובאת בי"ד {{ממ|סי' א'}} מוכח דלא ס"ל כן, דהא כתב שם דלכן אסור' שחיטתו דהוי חשוד לאותו דבר, ומדלא כתב טעם החוו"ד מוכח דלא סבירא לי' כן, ואפשר דבתשובת הרא"ש אזיל לשיטתו דהא מבואר {{ממ|שו"ת שם}} והובאה ביו"ד {{ממ|סי' רכ"ח בע"ז ס"ק מ"ד}} בעברו על החרם דלא שייך אי עביד לא מהני משום דלא אמרינן זה אלא במצות שאי אפשר לבטלם, אבל בתקנה שאפשר לבטלה לא שייך זה ע"ש, א"כ כאן בעבר השוחט על התקנה ושחט דכיון דאפשר לבטלה, לא שייך לומר אי עביד לא מהני, אך באמת י"ל דגם בתשובת הרא"ש הנ"ל מודה דבנ"ד לא מקרי אפשר לבטלה, דהא לכאורה י"ל לסברת הרא"ש הנ"ל שכתב דהיכא דאפשר לבטלן לא אמרינן אי עביד לא מהני אמאי פריך הגמ' {{ממ|ריש תמורה}} מאונס שגירש דמחזיר תיובתא לאביי דס"ל אי עביד מהני דלמה צריך להחזיר, אבל לרבא דס"ל אי עביד לא מהני לא פריך מהא, וקשה הא התם הוי אפשר לבטל למ"ע דולו תהי' לאשה דהא אי אמרה לא בעינא לי' מי איתא לעשה כלל כמבואר בכתובות {{ממ|דף מ'}}, וע"כ מוכח דזה לא מקרי אפשר לבטלו דדוקא בנידון דתשובת הרא"ש {{ממ|שם}} בקהל שעשו תקנה ואח"ז עשו תקנה אחרת הסותרת לתקנה הראשונה והוי זה בידם לבטל התקנה הקדומה [דהא כל הציבור רצו לעשות' תקנה האחרת הסותרת לראשונה], משא"כ באונס שגירש הא אף אי אמרה לא בעינא לי' דאז ליתא לעשה, עכ"ז הא זה לא הוי ביד המאנס, לכן מקרי זה שפיר אינו יכול לבטל, ואמרינן בזה אי עביד לא מהני, ולפ"ז בעובדא {{ממ|יו"ד סי' א'}} דעבר השוחט על התקנה ושחט, שייך שפיר בזה אי עבד לא מהני, דהא אף שהשוחט ירצה לבטל התקנה אין ביד היחיד לבטל אם הקהל לא ירצו וכיון דהקהל אינם רוצים לבטל מקרי שפיר לא אפשר לבטל, ויפה כתב החוו"ד בזה דאי עבד לא מהני, והא דכתב הש"ך {{ממ|יו"ד סי' ר"ל}} בנשבע שלא ימכור דאי עבד מהני משום דאפשר לבטלו, היינו משום שבידו לאתשולי על השבועה, כדמצינו ביבמות {{ממ|ריש פרק י'}} דבידו לאתשולי וכמו שאמרו בשבת {{ממ|דף מ"ו}} דאי לא מזדקיק לי' חכם מזדקקי לי' ג' הדיוטות, והוי זה בידו, וזה פשוט דאין להקשות על סברת דאפשר לבטלן דתשובת הרא"ש הנ"ל מהא דמקשה הגמ' {{ממ|תמורה שם}} מתורם מן הרעה על היפה, והא אפשר לבטלן בשאלה, דהא תרומה אפשר בהתרה לחכם, כי לא כתב הרא"ש סברתו כ"א באפשרות ביטול האיסור והמעשה ישאר על מקומו, ולא כן התם אם ישאל עליו אין כאן מעשה כלל, ופשוט.

'''{{עוגן1|ואחרי}}''' כתבי זאת ראיתי בספר בית יהודא על יו"ד {{ממ|בסי' א'}} שדחה דברי החוו"ד הנ"ל מהא דתשובת הרא"ש הנ"ל שכתב דהיכא דאפשר לבטלן מודה רבא דמהני וכן מצאתי בפר"ח לק"א {{ממ|סי' א'}} שכתב ג"כ כהמחבר הנ"ל, ולפמש"כ נדחו דבריהם, דהא אין ביד השוחט לבדו לבטלן, וכן מה"ט י"ל דאין זה בכלל מש"כ התוס' בתמורה גבי שבועה שהוא בדה האיסור מלבו משום שהא הציבור יכולין לתקן בע"כ של היחיד.

'''{{עוגן1|אכן}}''' לאחר העיון נראה דלא כהחוו"ד הנ"ל, ולא שייך בזה לומר אי עביד לא מהני, ושפיר כתב הרא"ש לפסול רק משום דהוי חשוד לאותו דבר, דהא התוס' בתמורה {{ממ|[[תוספות/תמורה/ד/ב#|ד' ע"ב]]}} כתבו דבצורם אוזן בכור לא שייך לומר אי עביד לא מהני, משום דלא גרע מאלו נפל בו מום מאיליו, אלמא דבענין הנעשה כעת ע"י מעשה שלא באיסור כיון שהיה יכול להיות בלא מעשה איסור לא שייך בזה לומר אי עביד לא מהני, משום דעיקר אי עביד לא מהני הוא דמסלקינן המעשה שלו שנעשה באיסור, וזה לא שייך אלא בקדושין באיסור דבעינן כוונה לזה, וכן בתרומה שתורם באיסור וכן כל כה"ג דמבואר התם בתמורה, משא"כ בשחיטה דקיי"ל דשחיטת חולין לא בעי כוונה ואף בזרק סכין לנועצו בכותל ושחט כשרה, ולכן אף אי נימא אי עבד לא מהני, עכ"ז השחיטה כשרה, דהא לא מסלקינן אלא המעשה שנעשה באיסור, וכיון שהי' יכול להיות מעשה השחיטה בלא מעשה של האיסור כגון אם זרק סכין לנועצו בכותל והלך ושחטה, דאז לא עבר על החרם, [דהא קיי"ל דדבר שאינו מתכוין מותר אף בשאר איסורים כמו הא דמוכרי כסות מוכרים כדרכן באינם מכוונים ואין בזה איסור כלאים], לכן אף עכשיו דעבר ומכוין לשחוט, עכ"ז לא שייך בזה אי עביד לא מהני, ודומה ממש לצורם אוזן בכור הנ"ל דאף דהמום נעשה עכשיו באיסור עכ"ז הוי מום כנ"ל, וכבר הארכתי בסברא זו לתרץ קושיית הפוסקים בח"מ {{ממ|סי' ר"ח}} שהקשו אמאי השוחט בשבת שחיטתו כשרה כמו שנתבאר כ"ז אצלי במק"א, ומ"מ מוכרח חילוק האחרונים {{ממ|ח"מ שם}} דעדיין תקשה מהא דפסחים {{ממ|ד' ע"א}} דאמרו גם בשחיטת קדשים בשבת דהזבח כשר וכן מבואר בירושלמי בשבת {{ממ|[[ירושלמי/שבת/יג/ג|פ' י"ג ה"ג]]}} דשחט חטאתו בשבת כיפר, ושחיטת קדשים הא בעי כוונה, ולכן שפיר הקפו, וכן מבואר בביצה {{ממ|דף כ'}} ע"ש.

'''{{עוגן1|ועדיין}}''' יש להקשות על הכלל הנ"ל מהא דתמורה {{ממ|דף ו'}} דמקשה הגמ' שם והרי משכון דרחמנא אמר לא תעבוט עבוטו וחנן מחזיר הכר בלילה ומחרישה ביום תיובתא דרבא דאמר לא מהני ע"ש, ולפמש"כ דהיכא דהי' יכול להיות הענין בלא העבירה לא שייך בזה אי עביד לא מהני, מאי פריך הגמ' מהא דמשכון על רבא הא יש לחלק שאני משכון דהא אם הגיע לרשות המלוה שלא ע"י ניתוח המלוה אלא ע"י פיל וקוף ונכרי וכה"ג דהגיע החפץ ממילא לרשותו אז ודאי יכול המלוה לתפוס את המשכון עבור חובו, דהא דווקא לכנוס לרשותו של לוה או לנתחו בשוק אסור כמבואר בב"מ {{ממ|דף קי"ג}}, משא"כ אם החפץ הוא כבר ברשותו אף בתורת פקדון מותר לעכבו עבור חובו כמבואר, ודוקא באוכל נפש שפיר כתבו התוס' בב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/קטו/א#וחייב|קט"ו ע"א]]}} ד"ה וחייב משום ב' כלים כו' דאי נימא אי עביד לא מהני מחוייב להחזיר, משום דאוכל נפש אסור לעכבו אף בהגיע לרשותו שלא ע"י תפיסתו, משא"כ בכלי שאינו אוכל נפש שעיקר האיסור הוא ליכנס בבית הלוה או ניתוח בשוק, אבל בלא כניסה לביתו אינו עושה שום איסור, א"כ קשה מאי פריך הגמ' שם על רבא הא י"ל דלכן קנה המשכון בעבר ותפס באיסור, משום דאף דעכשיו הגיע החפץ לרשות המלוה ע"י עשיית האיסור, מ"מ הא הי' יכול להיות זה בלא מעשה האיסור כנ"ל.

'''{{עוגן1|אך}}''' לפי שזוהי סברא נכונה ומוכרחת לכן אפשר לתרץ דאין סתירה מתמורה הנ"ל להכלל הנ"ל דהא בב"מ שם על הא דמחזיר הכר בלילה ומחרישה ביום אמרו דאם מת אינו מחזיר ליורשיו משום דקנה להחפץ בתורת משכון ע"ש במשנה דב"מ {{ממ|דף קי"ג}} ומשמע התם דאף אם מת הלוה בעת שהי' החפץ מוחזר לו אפ"ה קנה המלוה ושומטו מע"ג בניו כמבואר {{ממ|שם קי"ד}} דאר"י משכנו ומת שומטו מע"ג בניו, וזה ברור דהא דבע"ח קונה משכון היינו דוקא אם קנה המשכון בקנין הנוהג במטלטלין, קנין משיכה וכה"ג, אבל אם לא כיון לקנות אז לא קנה המשכון כמבואר בכתובות {{ממ|דף פ"ה}} בההיא אתתא דהוה מיפקדא גבה מלוגא דשטרא דהי' מצריכים לו לברר בעדים דתפס בחיי' את החפץ למשכון משום דאם לא תפס בחיי' לא קנה ממילא בלא כוונה, והוי כמו עודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו כבר דלא קנה, ומצד קנין חצרו שלא מדעתו דקנה לא שייך בזה, כמש"כ התוס' בב"ב {{ממ|דף נ"ד}} ד"ה אדעתא דציבי לא קנה כו' דאם יודע שהוא בחצרו ואינו מתכוין לקנות לא קנה ע"ש, ולכן כיון דמשמע בהא דמחזיר את הכר בלילה כו' דמיד שתפס קנה את המשכון להיות שומטו מע"ג בניו אף דאחר שתפס לא נתכוין לקנותו בחזרת קנין אחר שהגיע לרשותו, קשה שפיר מזה על הסובר אי עביד לא מהני, דהא כיון דלקנותו בדין קני' להמשכון בעינן כונה כמו בכל קניות שאחד קונה מחבירו, ולכן אי נימא דאי עביד לא מהני מסלקינן מעשה האיסור והוי כמו דלא קנה בעת שתפסו מרשות הלוה, ואח"ז הא לא נתכוין לקנותו, וגם קנין חצרו לא שייך בזה כנ"ל, וגם הא אמרו בב"מ {{ממ|דף ק"ב}} דכל היכא דאיהו לא מצי זכי לי' חצרו נמי לא מצי זכי לי', ולכן הקשה הש"ס שפיר בזה על רבא מהא דמחזיר הכר כו' משום דגם בזה שייך שפיר אי עביד לא מהני כיון דבעינן כונה כנ"ל, ואין מזה סתירה על הכלל שכתבנו, ולכן אתי שפיר מש"כ הרא"ש טעם דהוי חשוד לאותו דבר ולא הטעם של החוו"ד הנ"ל.

:'''הגה.''' ['''{{עוגן1|וכן}}''' יש להוכיח דבשחיטה לא שייך אי עביד לא מהני אף בעבר על שבועתו מהא דחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/ג/ב|ג' ע"ב]]}} דאמר רבא מומר אוכל נבילות לתאבון בודק סכין ונותן לו ופי' רש"י דמומר להכעיס לאכול נבילות אף אם נמצא סכינו יפה לא דמומר הוא לנבל סכינו בידים, וכן כתב. הר"ן שם דלפ"ז אם אחרים רואים אותו ששחט בכשרות מותר לאכול משחיטתו, וקשה אמאי לא ניחוש שמא נשבע שלא ישחוט ואז אם עבר ושחט הוי שחיטתו נבילה משום אי עביד לא מהני, דהא מ"ד דמומר אוכל נבלות לתאבון הוא רבא, ורבא ס"ל אי עביד לא מהני, וכיון דהוא אוכל נבילות להכעיס א"כ חשוד לעבור על השבועה כמבואר ביו"ד {{ממ|סי' ב' ס"ג}} משום דהוי חשוד לאותו דבר כמש"כ הש"ך {{ממ|שם}}, וכיון דהוא מומר לאכול נבילות להכעיס א"כ חשוד הוא להיות עושה טצדקי כדי שתהא שחיטתו נבלה, ואף דיש חזקה לומר דאוקי אחזקה שלא כעשה דבר מקודש בהשבועה, עכ"ז יש להיפך חזקת אינה זבוחה כנ"ל, ולכאורה מוכח מזה דבשחיטה לא שייך אי עביד לא מהני.

: '''{{עוגן1|ויש}}''' לדחות גם זה, משום דיש לדקדק אמאי כתב רש"י ההסבר הזה שם בד"ה חוץ מחש"ו כו', ולא כתבו מתחלה על עיקר מימרא דרבא תוכל נבילות לתאבון כו', אכן לפמש"כ ניחא משום דבעיקר המימרא דרבא י"ל דלכן להכעיס לא משום דחיישינן שמא נשבע מתחלה כנ"ל. ורבא לשיטתו דס"ל דאי עביד לא מהני, אבל במימרא דרב אשי ליכא למימר כן דהא כזה פוסקים ס"ל דלהלכה קיי"ל כאביי דאי עביד מהני, א"כ קשה לרב אשי [דבודאי יסבור ג"כ כהלכתא] אמאי ס"ל דמומר להכעיס לא, לכן הוכרח לפרש משום דמומר לנבל בידים, [או דרש"י מפרש כן לדינא דקיי"ל כאביי כנ"ל], ובלא"ה יש לדחות זה משום דנפ"מ אם בא לב"ד והתיר את כל שבועותיו דאז אינו פסול אלא משום דמועד לנבל בידים, או משום דחשש דינבל ה"ל איסור ודאי וחשש שכתבתי לא ה"ל אלא ספק.]

'''{{עוגן1|שוב}}''' ראיתי דאף לשיטת החוו"ד דשייך בנשבע שלא ישחוט אי עביד לא מהני, עכ"ז לא שייך לומר בנ"ד אוקי אחזקת הינה זבוחה, משום דהא התוס' בחולין {{ממ|[[תוספות/חולין/מג/ב#קסבר|מ"ג ע"ב]]}} ד"ה קסבר עולא כו' הקשו בהא דישב לו קוץ בושט דנימא נשחטה הותרה ואף דנקובת הושט הוי נבילה, א"כ מוכח דזה לא מקרי ספק בשחיטה משום דשאני ספק במעשה השחיטה אי שחט אי לא, בזה אמרינן אוקי אחזקה דלא נעשה הדבר המחודש, משא"כ היכא דשחט והרי היא זבוחה לפניך, רק שהספק הוא מצד אחר, בזה לא שייך לומר אוקי אחזקת אינה זבוחה וכמש"כ החוו"ד {{ממ|בסי' ק"י}} ע"ש, [וגם אני כתבתי ראיות הרבה לזה], ולפ"ז בנ"ד כיון דנעשה מעשה השחיטה רק שנולד הספק מצד אחר, לא לא שייך אוקי אחזקה דאינה זבוחה, ובפרט לפי מה שנתבאר דבשחיטה לא שייך לומר אי עבד לא מהני, ולכן אף בעבר ושחט באיסור מהני השחיטה לטהר מידי נבילה, אף דנימא דעשו התקנה גם על דקות ופי' לאסור באכילה, עכ"ז חזקה אינה זבוחה אינו שייך בזה, ושייך שפיר לדון בזה ולומר אוקי אחזקת היתר.

==ה==

{{מרכז|'''ענף ה'''}}

'''{{עוגן1|אך}}''' כבר נתבאר מהא דמנחות בפרשתי וא"י מה פרשתי דאם אמר איני יודע אם פרשתי אינו נותן אלא הפחות משום ס"ס, וה"ה בנ"ד הא הוי ס"ס להחמיר, אכן יש לחלק בניהם דשא"ה דאין שום חזקה המנגדת להס"ס משא"כ בנ"ד יש חזקת היתר המנגדת להס"ס, וכמה פוסקים ס"ל דס"ס במקום חזקה לא מהני, ומ"מ יש להחמיר בנ"ד לפמש"כ הפוסקים דהא דס"ס במקום חזקה לא מהני היינו דאין כח בהס"ס להוציא מן חזקת האיסור ונשאר ממילא ספק השקול, א"כ ה"ה בנ"ד אי נימא דנשאר ספק השקול. ע"כ הוי ספק בדאורייתא כמש"כ הפוסקים ביו"ד {{ממ|סי' רי"ח}} גבי ספק בחרם דמחמירים בו.

'''{{עוגן1|ולפ"ז}}''' י"ל דזהו דווקא באם שהתקנה הנ"ל נעשתה מקרוב, לכן מקרי ספק דאורייתא ואזלינן לחומרא, משא"כ אם התקנה הנ"ל נעשתה מכבר בדורות הקודמים אז יש לדון ולומר דמקרי ספק דרבנן ולקולא, וכמש"כ הנודע ביהודא {{ממ|מה"ת ח' יו"ד סי' קמ"ו}} לחלק דדווקא לאותו הקהל שתקנו החרם הוי איסור דאורייתא ממש, משא"כ לדורות הבאים אחריהם, כיון שהם בעצמם לא עשו התקנה לא הוי זה אלא דברי קבלה, ולא עדיף זה מדבר שהוא הלכה למשה מסיני דנ"ל דספיקו לקולא, כמבואר במסכת מקוואות {{ממ|פ"ו מ"ז}} בפי' הרמב"ם ופי' הרש שם דדווקא דבר שעיקרו מה"ת ושיעורו הלמ"מ אמרינן דספיקו להחמיר אבל מה שעיקרו הלמ"מ משמע מהם דס"ל דספיקו להקל ע"ש בנו"ב, וכ"כ בנו בשיבת ציון {{ממ|סי' מ"ח}} והאריך לפרש דברי אביו הנו"ב הנ"ל, ומפלפל בסוגיא דקדושין {{ממ|דף ל"ט}} גבי ספק ערלה בחו"ל וכן מפלפל במש"כ הרמב"ם {{ממ|ה' שחיטה}} דז' מיני טריפות ספיקן מותר משום שהם הלמ"מ, ומסיק שם דדווקא אם הלמ"מ הוא לפרש מש"כ בתורה בזה ספיקו להחמיר, אבל אם הלמ"מ הוא העיקר ספיקו להקל ע"ש, ולפ"ז בנ"ד אם נעשתה התקנה מכבר י"ל דספיקו להקל ואף דיש להחמיר כנ"ל, מ"מ הא יש חזקת היתר המנגדתו, ולהסוברים דס"ס במקום חזקה לא אמרינן י"ל דנשאר ספק השקול כנ"ל.

==ו==

{{מרכז|'''ענף ו'''}}

'''{{עוגן1|אך}}''' בעיקר הכלל של הנו"ב הנ"ל שכתב דבהלמ"מ ספיקו להקל והש"ך {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/רצד#יט|יו"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ט]]}} כתב דבכל ספק של הלמ"מ ספיקו להחמיר וע' בב"י שם, לפע"ד יש להוכיח דלא כהנו"ב והוא דבמג"א {{ממ|סי' ל"ב ס"ק ס"ו}} הביא בשם האגור דאין לקנות גידים מנכרים דשקלי נמי מבהמה טמאה וספק דאורייתא ספיקו להחמיר וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"ל, אלמא דאף דהא דתפילין נתפרים בגידים טהורים הוי הלמ"מ עכ"ז מחמיר בספיקו, אלמא דספק הלמ"מ ספיקו להחמיר, אך יש לדחות זה דהא חזינן בזבחים ריש פרק כל הזבחים שנתערבו בהם חטאות המתות דימותו כולם והא חטאות המתות הוי הלמ"מ ואפ"ה בנתערבו חטאות המתות ימותו כולם משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי והוי כמו קבוע באיסור דרבנן, ולא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא משום דגם באיסור דרבנן שנתערב אם הוא דבר חשוב ג"כ לא בטיל כמבואר {{ממ|יו"ד סי' ק"י}} בכללי הס"ס שלהש"ך שם, משום דבאיקבע איסורא גם בדרבנן ספיקו להחמיר, ולכן כיון דהאגור כתב שם הטעם משום דהוי קבוע, לכן אף בדרבנן ממש בזה ספיקו להחמיר, אכן מלשון האגור שכתב דהוי ספק דאורייתא משמע דס"ל דספק הלמ"מ דין ספיקו כמו בכל ספק דאורייתא.

'''{{עוגן1|ונ"ל}}''' להוכיח דספק הלמ"מ הוא להחמיר, מהא דקיי"ל חמש חטאות המתות הוי הלמ"מ, ואפ"ה במה דאיבעי להו רש"ס בתמורה {{ממ|דף כ"ב}} באבודה ממנו ומן הרועה ואחד מכירה אף בסוף העולם אי תמות או תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה, וכן איבעי להו {{ממ|שם}} בנמצאת אחר שנשחט החטאת הב' מקודם שנזרק דמה דג"כ הוא בעיא דלא איפשטא, והרמב"ם {{ממ|ה' פסולי המוקדשין פ"ד ה' י"ב וה' י"ג}} פסק בהנך ספיקות דימותו כולם, אלמא חף במה דהוי עיקרו הלמ"מ אפ"ה ספיקו להחמיר, ואין לומר דלכן פסק הרמב"ם דימותו, משום דהתם הוי הספק אי תמות או תרעה עד שיפול בו מום והוי בגדר איתחזק איסורא דהא קודם שנפל בו המום הי' אסור בודאי, דהא ידוע מש"כ הפוסקים דבספיקא דדינא לא שייך לאוקמא אחזקה כדמוכח ברמב"ם {{ממ|פ"ג מה' שחיטה ה"י}} גבי הנך איבעיות בשחיטה שכתב דהוי ספק נבילה, ולא אמרינן דזה הוי ספק בשחיטה ובהמה בחיי' בחזקת איסור כו', וכהנה רבות, א"כ הנך ספיקות דתמורה הנ"ל הא הוו ספיקא דדינא ואפ"ה פסק הרמב"ם לחומרא, ומוכח דספק הלמ"מ ג"כ יספיקו לחומרא, והא דחמורה {{ממ|ד' ט"ז}} לר"ל דאמר ארבעה ניתנו להם והעמידו על חמש, י"ל משום דהא רוב מה' חטאות קים להו דימותו, הילכך אזלינן בתר רובא, וכן לר' נתן דאמר {{ממ|שם}} א' ניתנה להם והעמידוה על חמש י"ל דשאני התם שגזרו חז"ל בפירוש שימותו כולן והיכא שגזרו בפי' שאני ואין למדין מזה להיכא דלא מצינו בפי' דאסרו ספיקו, ועוד י"ל דזה דומה למש"כ הר"נ בערבי פסחים גבי והלכתא כולהו בעי הסיבה, וכן גבי ספק מוקפות חומה מימות יהושע דלא שייך בזה ספק דרבנן לקולא כיון דמיעקר כולי מילתא דרבנן, וה"ה בזה דאם ניזיל לקולא תעקר כולי מילתא דהחטאות המתות.

'''{{עוגן1|וכן}}''' יש להוכיח מהא דתמורה {{ממ|דף י"ח}} ונזיר {{ממ|דף כ"ה}} דמקשה הגמ' על ר' עקיבא דדרש מן אשם הוא דהוא קרב ואין תמורתו קריבה, למה לי קרא הא הלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם רועה, אבל בלא מום אינה קריבה, ואי נימא דספק הלמ"מ להקל א"כ מאי מקשה הש"ס ל"ל קרא הא נפ"מ בספיקו כנ"ל.

'''{{עוגן1|אכן}}''' יש לדחות ההוכחה הזאת, לשיטת הרמב"ם דס"ל דגם ספק בדאורייתא ממש הוי מה"ת להקל אלא דמדרבנן הוי כל ספק תורה לחומרא, א"כ שפיר מקשה הגמ' ל"ל קרא הא הלכתא גמירי כו' דהא מה"ת לא נאסר שום ספק כלל, אך גם זה יש לדחות לפמש"כ התוס' בסנהדרין {{ממ|[[תוספות/סנהדרין/ד/א#|דף ד' ע"א]]}} ובסוכה {{ממ|[[תוספות/סוכה/ו/ב#|ו' ע"ב]]}} דר"ע ס"ל דגם בחתיכה אחת חייב אשם תלוי וזה ידוע דמאן דס"ל כן ס"ל דספק הוא מה"ת להחמיר, א"כ תקשה מאי מקשה הגמ' לר"ע {{ממ|בנזיר ובתמורה שם}} ל"ל קרא והא הלכתא כו', הא נפ"מ בספק, דלר"ע ספק הוא להחמיר מה"ת, ובע"כ מוכח דגם ספק הלמ"מ להחמיר וכן יש להוכיח במו"ק {{ממ|דף ד'}} ובסוכה {{ממ|דף ל"ד}} ע"ש ודוחק לומר דספק בחטאות המתות הוי כעין ספק פירוש במה שמבואר בתורה דקדשים שנפלו בהם מום דיפדו, דהא הא דמתה אין שום רמז בתורה.

'''{{עוגן1|וביותר}}''' יש להוכיח דספק הלמ"מ ספיקו להחמיר מהא דנזיר {{ממ|דף ל'}} דס"ל לרבי דאב מדיר בנו בנזיר עד שיביא ב' שערות ומסיק הש"ס שם דאי אייתי במיצעי דלר' ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוה, ופי' רש"י התם דאי אייתי במיצעי ב' שערות היינו אחר שהדירו אביו קודם שבא לב"ד ולא ידעינן אי הני ב' שערות הוי קודם שהדירו אביו או לא הוי בו עד השתא דימנה נזירות אביו מספיקא וגם נזירות שלו, [ובמק"א הארכתי להוכיח מסוגיא הנ"ל כשיטת הרמב"ן המובאת באה"ע בב"י {{ממ|סי' מ"ג}} דפליג על הרא"ש דס"ל אם שהו לבודקו זמן רב ונמצאו לו ב' שערות אחר זמן דהוי בחזקת גדול משעה שהגיע לי"ג שנה, והובאה שיטת הרא"ש בחו"מ {{ממ|סי' ל"ה}}, ושיטת הרמב"ן הוא דלא מחזקינן לי' בגדול למפרע, ולשיטת הרא"ש דמחזקינן א"כ אמאי אי אייתי במיצעי ב' שערות ולא ידעינן אי אייתי למפרע חייב למנות נזירות אביו, הא יש חזקה המבררת לנו שהי' גדול למפרע מחמת חזקה דרבא, ובע"כ מוכח דלא מחזקינן לי' בגדול למפרע, ואף דיש חזקה דרבא עכ"ז מוכח דאמרינן דהא יש חזקת קטנות הסותרתו ומוכח כשיטת הרמב"ן הנ"ל והארכתי בזה ואי נימא דספק הלמ"מ הוא להקל א"כ תקשה אמאי חייב למנות נזירות אביו מספק הא אף אם האב מדירו אינו אלא הלמ"מ, ושם בנזיר מתחלה לשתי האוקימתות מסיק הש"ס אליבא דרבי דהא דאם מדירו בנזיר עד שיביא ב' שערות דס"ל הלמ"מ, משום דלאוקימתא בתרא {{ממ|שם}} שאמרו דכ"ע ס"ל כדי לחנכו במצוות ודאי לא שייך להחמיר בספיקו, דהא ספק דבריהם להקל, ובע"כ מוכח דהא דקאמרי בש"ס דלרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דילי' ויתיב דאבוה היינו לשתי אוקימתות דלעיל, דאמרו {{ממ|שם}} דרבי ס"ל דזה הוי הלמ"מ, א"כ אי נימא דספק הלמ"מ הוא להקל א"כ תקשה למה החמירו למנות נזירות אביו מספק הא הוי ספק הלכה, אע"כ מוכח דספק הלכה להחמיר, וראי' זו עדיפא מקמייתא, משום דבקמייתא יש לדחות קצת, דהא דחטאות המתות הוי כעין פירוש להא דמבואר בתורה דקדשים שנפל בהם מום דיפדו כנ"ל, משא"כ להא דאב מדיר את בנו בנזיר דבזה לית לן שום רמז בתורה, רק כתיב איש כי יפליא גו' אבל מהא דמצי האב להדירו לא נזכר שום רמז, ועיקרו לא הוי אלא הלמ"מ, א"כ אי אזלינן בספיקא להקל קשה אמאי מחמירינן התם למנות נזירות אביו, לא יהא חייב למנות אלא עבור נזירותו מספק שמא אייתי שערות ובזה חייב מה"ת, אבל למנות גם נזירות אביו הא זה לא הוי רק ספק הלמ"מ ולהקל, אע"כ מוכח דאף ספק הלמ"מ הוי להחמיר, ואין לומר דהתם יש חזקת קטנות, דהא יש חזקה דרבא המנגדתה כידוע.

'''{{עוגן1|וכיון}}''' שזכינו בעז"ה להוכיח דספק הלמ"מ הוא להחמיר, נראה לעיין בעיקר הראי' שהוכיח ממנה הנו"ב והשיבת ציון הנ"ל מהא דפ"ו דמקוואות שכתבו הר"מ והר"ש, והוא דבתוספתא שהובאה {{ממ|שם}} בר"ש בספק כזית מן נבלה וכעדשה מהשרץ ספק יש בהן כשיעור ספיקו טמא שכל שעיקרו מה"ת ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא, והיא לכאורה ראי' ברורה דבמה דאין עיקרו מה"ת דספיקו להקל, אבל לענ"ד נראה דאין להוכיח מזה משום דהא התם מיירי בספק טומאה ברשות היחיד כמש"כ הברטנורה שם {{ממ|פ"ו דמקוואות}} ע"ש, וזה נראה ברור ופשוט, דהא דספק טומאה ברה"י דעמא ודאי אף היכא דיש חזקת טהרה כמש"כ התוס' בחולין {{ממ|[[תוספות/חולין/ט/ב#התם|ט' ע"ב]]}} ד"ה התם הלכתא גמירי כו' משום דהלכתא גמירי לי' מסוטה דעשתה התורה לספק כודאי, דזה לא שייך אלא בדאורייתא ממש ולא בהלמ"מ, דהא מן הסברא אין לנו לומר דספק יהיה כודאי ובפרט כנגד חזקת טהרה הסותרתו רק הלכתא גמירי לה מסוטה, והא ידוע דאין דנין בנין אב מהלכה כמבואר בשבת {{ממ|דף קל"ב}} וזבחים {{ממ|דף צ"ג}} ומנחות {{ממ|דף ז'}}, א"כ ה"ה דאין דנין להלכה בבנין אב מן המפורש בתורה, ולכן כיון דהא דספק טומאה ברה"י טמא בודאי נלמד מסוטה מנין לנו למילף זה על הלמ"מ, הא אין דנין בבנין אב להלכה, ולכן מסיים התוספתא להא דאמרו שם מתחלה דכזית מן המת וכעדשה מהשרץ בספק אם יש כשיעור או לא דטמא, דמשמע כמו כל ספק טומאה ברה"י דטמא ודאי משום דנלמד מסוטה, וע"ז מסקי בתוספתא שם לפרש לפי שעיקרו מה"ת ופירושו מדברי סופרים, ולכן הוי זה כדאורייתא ממש ולא מקרי בשם הלמ"מ, ולכן שפיר דינו כמו כל טומאה ברה"י דספיקו טמא בודאי.

'''{{עוגן1|והא}}''' שכתבו בתוספתא שם מתחלה לספק אם יש שם כשפופרת הנוד או לא, ואח"ז נסתפקו אם יש בו כזית אי לא וכן בכעדשה, ואח"ז מסקי בנתינת טעם לפי שהוא עיקרו מה"ת ופירושו מד"ס, י"ל דגם בספק כשפופרת הוי נפ"מ רבתא מהא דאמרו דהוי עיקרו מה"ת, משום דהא ידוע דספק במקוה הטמא הטובל בו הוי טמא ודאי כמבואר בריש נדה ובעירובין {{ממ|דף ל"ה}}, משום חזקת טומאה שהיתה להטובל ואזלינן בתר חזקה, וגם זה ידוע דהא דאזלינן בתר חזקה אינו מן הסברא רק ילפינן זה בחולין {{ממ|דף י'}} מקרא דויצא הכהן מן הבית, וכן ידוע דחזקה לא הוי' בגדר בירור אלא מצד גזירת הכתוב, כמש"כ החמדת שלמה {{ממ|[[חמדת שלמה/יורה דעה/כט|חלק יו"ד סי' כ"ט]]}} בשם פי' המשניות להרמב"ם בנזיר, ולהך מ"ד דיליף לחזקה מויצא הכהן כו' יליף כ"ב מהתם בבנין אב לכל התורה דאזלינן בתר חזקה, א"כ אין לנו למילף אלא על המפורש בתורה אבל במה שעיקרו הלכה מנ"ל, הא אין דנין להלכה בבנין אב מן המפורש בתורה כנ"ל, וכן לרב אחא בר יעקב דחולין {{ממ|שם}} דלא קים לי' חזקה מקרא אלא מהלמ"מ, ג"כ י"ל דלא נאמרה הלכה זו אלא על מה שכתוב בתורה ולא על מה שעיקרו הלכה, וכמו שמצינו בכל י"ג מדות דקיי"ל דאין דנין מהלכה, והטעם כמבואר בכללי הש"ס משום דכי אגמרי' למשה על הפסוק הוא דאגמרי' ולא על הלכה ע"ש, וכמו כן י"ל על חזקה להך מ"ד דיליף זה מהלכה.

'''{{עוגן1|ולכן}}''' בספק כשפופרת הנוד שאמרו במשנה {{ממ|שם}} דפסולה, דמשמע דהוי פסול בודאי ולא ספק, וכמו כל ספק במקוה דפסול בודאי משום חזקת טומאה כנ"ל, לכאורה יש לנו לדון בזה דאינו אלא ספק פסולו, משום דמנ"ל דאזלינן בתר חזקה לעשות הספק כודאי במה שעיקרו הלכה כנ"ל, לכן מסיים התוספתא {{ממ|שם}} והר"ש והר"מ {{ממ|שם}} לפי שעיקרו מה"ח ופירושו מד"ס והוי זה כעין דאורייתא ממש וכמו כל המפורש בתורה, אבל אם היה עיקרו הלכה לא הוי אזלינן בתר חזקה לעשות הספק כודאי כנ"ל, ואף שגם בדרבנן אזלינן בתר חזקה הא גם זה אינו פשוט כ"כ דהא יש הרבה פוסקים דס"ל דלא אזלינן כמבואר ביו"ד {{ממ|סי' ק"י}}, ואף להנך דס"ל דאזלינן בתר חזקה אף בדרבנן, היינו משום. דס"ל דכל מאי דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, וזה גופא אינו אלא תק"ח, אבל למיזל בתר חזקה מה"ת במה שעיקרו רק הלכה מנ"ל.

'''{{עוגן1|וכ"ז}}''' הוא אם לעשות הספק כודאי, אך בספק טומאה ברה"י דהוי טמא בודאי, וכן בספק כשפופרת הנוד דטמא בודאי מחמת חזקת טומאה, בזה הוכרחה התוספתא לפרש משום שעיקרו מה"ת ופירושו מד"ס כו', אבל בספק השקול דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא וידועה שיטת הרשב"א וש"פ דס"ל דספק דאורייתא לחומרא הוי מן התורה, וזה הוא מצד הסברא כמש"כ הפר"ח {{ממ|יו"ד סי' ק"י}} וכמש"כ רש"י ביבמות {{ממ|[[רש"י/יבמות/פח/ב#היכי|פ"ח ע"ב]]}} ד"ה היכי דמי כו' דלאיסור ספק לא איצטרך קרא ע"ש, וכיון דזה נאסר מצד הסברא דמהיכי תיתי להקל בחשש דאורייתא, א"כ כמו כן מבעי לן לדון בספק הלמ"מ אף במה שעיקרו הלכה לאסור הספק, דמהיכי תיתי לן להקל בחשש זה, דהא הלמ"מ הוי כמו דאורייתא לגבי זה, וידוע מש"כ המגלת אסתר דלכן ספק דרבנן להקל משוס שכן התנו חז"ל בפי' בעת תקנתם שספיקם יהי' להקל, וזה לא שייך בהלמ"מ, ולא יתכן לומר דאין ללמוד הלמ"מ מן המפורש בתורה, דהא כמו במפורש בתורה נאסר ספיקו מצד הסברא כמו כן בהלמ"מ שייכא הסברא הנ"ל, ואף לשיטת הרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן ויליף זה מממזר ודאי ולא ממזר ספק [משום דס"ל דמצד הסברא אין לנו לומר כן כמש"כ הפר"ח שם ואינו אלא תק"ח לאסור ספיקא], מ"מ כיון דחזינן בהא דנזיר דאי אייתי במצעי הנ"ל דמוכח מהתם דס"ל להש"ס דכמו דאסרו חז"ל כל ספק דאורייתא ה"ה שתקנו כן בספק הלמ"מ כמו שנתבאר לעיל.

'''{{עוגן1|שוב}}''' ראיתי דלשיטת הרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן, יש לדחות להא דנזיר הנ"ל, דקאמר הש"ס אליבא דרבי דאי אייתי במצעי חייב למנות גם נזירות אביו מספיקא, משום די"ל דר' לשיטתו אזיל דס"ל דעל חתיכה א' חייב אשם תלוי כמש"כ התוס' בסנהדרין {{ממ|דף ד' ע"א}} בד"ה כולהו ס"ל כו' וכמבואר בכריתות {{ממ|דף י"ח}}, א"כ מוכח דס"ל דספק דאורייתא לחומרא הוי מה"ת, כמש"כ הפר"ח {{ממ|בסי' ק"י}} כנ"ל דמאן דס"ל כן ס"ל מצד הסברא דמנלן להתיר ספק בדאורייתא, לכן י"ל דס"ל לרבי דגם ספק הלמ"מ נאסר מן הסברא הנ"ל, ולכן קאמר הש"ס דלרבי חייב למנות גם נזירות אביו מספק, משא"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל כנ"ל י"ל עדיין כמש"כ הנו"ב הנ"ל דספק הלכה למ"מ לא נאסר משום די"ל דלמא לא גזרו על הספק וזה גופא הוי ספק דרבנן, משום דספק לנו אם גזרו רבנן על ספק הלמ"מ או לא, והוי כמו כל ספק דרבנן דלקולא, א"כ לשיטת הרמב"ם הנ"ל יש לדחות הראי' דנזיר הנ"ל.

'''{{עוגן1|אכן}}''' לפמש"כ התוס' בסנהדרין {{ממ|שם}}, דלכן ס"ל רבי דחתיכה א' חייב א"ת, משום דס"ל דהיכא דהמקרא ומסורת אינן מכחישין אהדדי מקיימינן שניהם ומצות כתיב, א"כ הא דרבי ס"ל דספק דאורייתא לחומרא הוי מן התורה נלמד מכתוב הדר, א"כ עדיין תקשה דמנ"ל להש"ס דרבי מחמיר גם בספק הלמ"מ, הא י"ל דהך דרשא דמצות כתיב לא נדרש אלא על מה שמפורש בתורה ולא על הלכה למ"מ, וממילא מוכח דס"ל להש"ס דמן הסברא אין לחלק ביניהם א"כ אף לדידן דס"ל דאינו אלא מדרבנן ג"כ י"ל דאין לחלק ביניהם, ואף דעדיין יש לפקפק בהראי' מנזיר הזאת לשיטת הרמב"ם הנ"ל, אך כיון שכל הראשונים חלקו על הרמב"ם, וכהסכמת האחרונים דספק דאורייתא נאסר מן התורה [אף דקיי"ל גבי א"ח דבעינן חתיכה משתי חתיכות] א"כ ודאי הראי' מנזיר ה"ל ברורה, ומכחת דגם ספק הלמ"מ הוא להחמיר.

'''{{עוגן1|ואין}}''' לדחות הראי' הנ"ל, דלכן חייב למנות נזירות אביו מספיקא אף דספק הלמ"מ הוא להקל, משום שגם ספק דרבנן היכא דהוי דשיל"מ ספיקו להחמיר כמבואר בריש ביצה], ונזירות הא הוי אפשר בהתרה לחכם, דהא מבואר בתשובות הגאון רע"א {{ממ|סי' ס"ה}} דאם אחד הדיר לחבירו מן פירותיו ונתערבו דבטלין ברוב משום דאין זה בכלל דשיל"מ דהא אין ביד המודר להתיר את נדרו ע"ש, א"כ ה"ה גבי הא דאב מדיר בנו בנזיר מבואר במל"מ {{ממ|פ"ב מה' נזירות הי"ג}} דהבן אינו יכול לשאול על נזירות אביו אלא האב יכול לשאול ע"ז ע"ש, א"כ הא אינו ביד הבן להתיר נזירות אביו ואין זה בכלל דשיל"מ, וכיון דעיקר סמיכת הנו"ב להקל בספק תקנה בחרם שנעשתה בדורות קדמונים היא משום שהוכיח דספק הלמ"מ הוא להקל, וכיון שהוכחתי בע"ה, שהוא להחמיר, א"כ ממילא ה"ה גם בספק תקנה בחרם אף שנעשה מכבר ג"כ ספיקו להחמיר, וכן יש להוכיח מבכורות {{ממ|דף ט"ז}} דמקשה הגמ' למ"ל קרא ולמ"ל הילכתא ומתרץ דאי מקרא ה"א כו' ואי מהלכתא כו' ואמאי לא מתרצי דאי מהלכתא ה"א דספק מותר. ע"כ מוכח דספק הלמ"מ ג"כ להחמיר:

==ז==

{{מרכז|'''ענף ז'''}}

'''{{עוגן1|והנה}}''' הנו"ב כתב שם בשם התשובה המיוחסת להרמב"ן דדיני המנודה אינם דבר תורה, ולכן בהנך תיקו {{ממ|שבפרק אלו מגלחין}} כולהו לקולא משום דהוי דברי קבלה מן אורו ארור יושבי' כו' הרי מפורש שמה שהוא דברי קבלה ספיקו להקל, וכיון שגם החרם הוא מדברי קבלה לכן גם ספיקו להקל, ודוקא מי שהיה בעצמו בעת התקנה ואף שלא שמעו חלה התקנה עליהם משום דשלוחו של אדם כמותו והפרנסים הוו כשלוחים להקהל וזה הוי מה"ת אבל על דורות הבאים אינו אלא ד"ק וספיקו להקל עכ"ל הנו"ב ובאמת מצינו כה"ג בר"ן למגילה {{ממ|דף ה'}} גבי חזקיה קרא בטבריא בארביסר וחמיסר כו' שכתב דאף שמצד הספק היה לנו להקל כמו כל ספק דבריהם אלא שאני התם נו וכן כתב המ"מ {{ממ|[[מגיד משנה/תעניות/ה#ז|ה' תענית פ"ה ה"ז]]}} גבי בה"ש של ט"ב דספק בד"ק ספיקו להקל ע"ש אך מצאתי בטו"א למגילה שכתב דמסתבר לו דספק בד"ק כדברי תורה דמי וספיקו להחמיר כיון דאל אחד אמרן אין לחלק ביניהם עכ"ל, א"כ לשיטת הטו"א הנ"ל דספק בד"ק הוא להחמיר, ה"ה י"ל בספק בחרם דהוי ד"ק ג"כ מיבעי להיות ספיקו להחמיר.

'''{{עוגן1|ועוד}}''' נלע"ד להוכיח דגם הר"ן דס"ל דספק בד"ק הוא להקל, עכ"ז י"ל דתקנה בחרם שאני, דהא חזינן דמי שנשבע שלא לקרות המגילה דחלה השבועה כמבואר ביו"ד {{ממ|סי' רל"ט סעי' ו'}} משום דהוי זה כמו מצוה דרבנן דקיי"ל דחלה שבועה לבטלו, ואילו בנשבע שלא לכנוס בתקנות הקהל מבואר {{ממ|שם סי' רכ"ח סעי' ל"ג}} דאין השבועה חלה והוי שבועת שוא, וזה נובע מתשובת רש"י המובאת במרדכי {{ממ|שבועות פ"ג}} וראיתי בגוף התשובה שם שכתב בנשבע שלא להכנס בתקנת הקהל חייב מלקות דהוי שבועת שוא וזה הוי דאורייתא והוי בכלל ארור אשר לא יקים וגו' ועי"ש, אלמא דשבועה אינה חלה לבטל תקנת הקהל ולכן לוקה כמו בדאורייתא ממש, ואף שעל דבר שאינו מפורש בתורה פסק המחבר דחלה השבועה, עכ"ז בנשבע לבטל חרם הקהל פסק דאינה חלה, אלמא דחרם הקהל עדיף יותר מקריאת מגילה וכיון דחזינן כן יש לומר דגם הר"ן שפסק להקל במגילה משום דהוי כמו כל ספק דבריהם עכ"ז חרם הקהל הוי דאורייתא ממש מדכתבו דלוקה מלקות, ולכן גם ספיקו להחמיר, והא דהקילו בהנך דינים, השייכים להמנודה בהנך תיקו שבפ' אלו מגלחין, י"ל כמש"כ הש"ך {{ממ|יו"ד סי' ר"ח ס"ק י"ד}} בשם הריב"ש דשאני ספק חרם מהא דספק דיני מנודה משום דדיני מנודה מה שהמנודה נאסר בהם אינן אלא מדרבנן משא"כ גוף החרם היי דאורייתא ע"ש, ולכן אין ראי' דהקילו בהנך תיקו.

'''{{עוגן1|ובעיקר}}''' מה שכתב הנו"ב בשם הרמב"ן להקל בספק תקנה י"ל שאין ראי' ממנו משום די"ל דהרמב"ן אזיל לשיטתו דפליג על תשובת רש"י הנ"ל והובא בש"ך {{ממ|סי' רכ"ח ס"ק צ"א}} וס"ל במי שנשבע שלא להכנס בתקנת הקהל צריך להתיר שבועתו ולקבל חרמי הציבור ע"ש, משום דסברתו דזה הוי כמו כל שאינו מפורש בתורה, ולכן ס"ל דספיקו להקל, משא"כ לדידן דקיי"ל כשיטת המחבר {{ממ|יו"ד שם}} שפסק כתשובת רש"י הנ"ל דשבועה אינה חלה לבטל תקנת הקהל [וכן ס"ל הרבה ראשונים שם, משום דתקנת הקהל היי כמו כל המפורש באורייתא כנ"ל, לכן י"ל דגם ספיקו להחמיר. משום דעיקר ראיות הנו"נ הנ"ל מתשובה המיוחסת להרמב"ן הנ"ל אינה ראי' מוכחת כנ"ל.

'''{{עוגן1|ובהא}}''' דיו"ד {{ממ|סי' רכ"ח}} הנ"ל שפסק המחבר דשבועה אינה חלה לבטל תקנת הקהל אין לחלק דשא"ה דהא אנשי דורו תקנו זה, דהא עיקר הטעם דהנו"ב הנ"ל שלכן אף מי שלא שמע לתקנת הקהל מחוייב מן התורה לקיים תקנתם שנעשתה מאנשי דורו משום דשלוחו של אדם כמותו והפרנסים הוי שלוחיהם של הציבור ע"ש, א"כ זה אינו שייך אלא באינו מוחה בפירוש, אבל בנשבע ומוחה בפירוש שאינו רוצה בתקנתם כמו הא דסי' רכ"ח הנ"ל, ודאי לא שייך בזה סברת הנו"ב הנ"ל דהוי פרנסים כשלוחיהם דהא מבטל שליחותם בפירוש, ובע"כ הטעם משום דציבור יכולין לתקן תקנה בע"כ של המיעוט, ולכן ה"ה בנולדים דג"כ יכולין לגזור מה"ת משום דמאי נפ"מ אי בע"כ או בנולדים דסוף סוף לא שייך בזה דהפרנסים הוי כשלוחיהם, ואפ"ה יכולים לתקן מה"ת היכא דהוי למיגדר מילתא דעבירה, כמש"כ הט"ז {{ממ|יו"ד שם ס"ק מ"ב}} דהתקנה שנוגעת למיגדר מילתא הממשלה מה"ת ביד הציבור לעשותה ואין שבועה חלה ע"ז כלל ע"ש, ואף דיש. עדיין לדחוק ולחלק בין נולדים ובין בע"כ דשאני נולדים שלא באו לעולם, מכל מקום כיון שעיקר ראייתו מן הרמב"ן אינה ראיה מוכחת כנ"ל, לכן אין לנו לחדש סברות מנפשנו להקל בזה, וע' בב"ש {{ממ|אה"ע סי' א' ס"ק כ"א}} שכתב דכיון דאחר אלף החמישי כבר כלה הזמן לכן במקום ספיקא מעמידים על ד"ת ע"ש משמע דלולא זה היה ספיקו להחמיר אף בנולדים, וא"כ ה"ה בנ"ד שעשו תקנה שלא לשחוט בלא עומד ע"ג דזוהי תקנה הנוגעת להרחיק מן איסור, הוי זה כמו דאורייתא ממש כנ"ל.

'''{{עוגן1|ובלא"ה}}''' דוחק גדול לומר דהא דמבואר בב"י בשם תשובת הרשב"א וריב"ש {{ממ|יו"ד סוף סי' רכ"ח}} דספק בחרם לחומרא [וכן בהא דש"ך {{ממ|סי' רי"ח שם}}] דמיירי באותו הקהל שתקנו בעצמם להתקנה, ומדסתמו מוכת דס"ל דבכל גווני הוי ספק להחמיר, ובפרט בנ"ר דהא באמת אין סברא כלל לחלק בין גסות לדקות כמש"כ החתם סופר אלא היכא שיודע שקבלו התקנה על גסות ולא בדקות אז לא מחינן בידם, אבל מצד הסברא אין לחלק ביניהם כיון דהחשש בשחיטה הוי מחמת פגימת הסכין, א"כ מאי נפ"מ בין גסות לדקות וכמש"כ לעיל, וזה דומה להא דנדרים {{ממ|[[בבלי/נדרים/נה/ב|נ"ה ע"ב]]}} וביו"ד {{ממ|סי' רי"ח}} בנודר ונשבע דרואין הדברים שבגללן נשבע ונדר והולכים אחר הענין כגון היו טעון משא של צמר כו' להקל ע"ש, כש"כ דהולכים להחמיר מחמת הענין שנשבע בשבילו, ואף דלענין הריאה יש לחלק בין גסות לדקות כמבואר ביו"ד {{ממ|סי' ל"ט}} גבי גדיים וטלאים עכ"ז לענין שחיטה אין לחלק, ודוקא בעופות לא נמצא תקנה זו משום דסכין קטן הוא ואין בו חשש כ"כ [וכמש"כ לעיל] משא"כ בדקות דמ"ש, כמש"כ החתם סופר {{ממ|סי' י"ג ע"ש}}, ולכן אף שיש חזקת היתר כנ"ל מ"מ הא יש ס"ס להחמיר כמו שנתבאר, לעיל ואף דהוי ס"ס משם א' הא נתבאר לעיל דבכה"ג אמרינן אף משם א', ועוד דהא ידוע דהיכא דיש איזה חילוק בין הספיקות אז לא מקרי ס"ס משם א' כמבואר ביו"ד {{ממ|סי' ק"י}} ובנ"ד הא יש חילוק בין אם פי' או שעשו סתמא כגון אם הי' המדובר בפירוש על גסות ודקות דאם אירע דבעת החרם בא א' ועבר ושחט דקות לבדן דהוי עובר על החרם במזיד, ומבואר בחו"מ {{ממ|סי' ל"ד סעיף ה'}} דבעובר על החרם שהחרימו הקהל דפסול לעדות א"כ הוא הדין בזה דשחט לבדו לאכילה דדינו כמו עובר על החרם כנ"ל, אבל אם לא פירשו דגם דקות הוא בכלל התקנה אלא עשו סתמא, ואף שאז ג"כ הדין דנאסרו אף בדקות דהוי כמו בנודר מפת סתם דאסור בכל מיני פת, מ"מ הא לאו כ"ע דינא גמירי ויכול לומר שהיו סובר דלא נעשתה התקנה אלא בגסות לבד ואז בנותן אמתלא זו לא מיפסל לעדות, משא"כ אם היתה התקנה בפי' על דקות ג"כ, אז אין להעובר שום אמתלא כלל אם ידוע שהי' בעצמו בעת התקנה שהתנו בפירוש גם בדקות, ואף באומר שכחתי מבואר בחו"מ {{ממ|סי' ל"ד}} פלוגתת הפוסקים אי מהימן אי לא, אבל באינו אומר שכחתי, ואומר שלא היתה התקנה על דקות אז מיפסל, א"כ הוי נפ"מ בין הספיקות הנ"ל, ולכן שפיר יש לדון בזה ס"ס, ובפרט דהא כבר הוכחתי מהא דמנחות בפירשתי ואינו יודע מה פירשתי דכה"ג הוי ס"ס גמור, ולא מיבעיא להסוברים דס"ס עדיף מחזקה בודאי יש להחמיר ואף להסוברים דס"ס אינו מוציא מחזקת איסור עכ"ז י"ל דשקולין הן ולכן אין בידינו להתיר מחמת הס"ס לפי שיש חזקה כנגדו ונשאר ספק השקול, א"כ בנ"ד כיון דאכתי הוי ספק השקול לכך יש להחמיר, כנלע"ד.

א"ד ידידו הדו"ש '''יצחק אלחנן''' בהרב מוה' ישראל איסר זצ"ל חופ"ק '''נאווהרדק'''.

{{מרכז|{{ממ|בשולי המכתב}}}}

'''{{עוגן1|וע'}}''' בתשובת הרדב"ז ח"ב {{ממ|סי' תשל"ד}}, אבל מהאחרונים לא משמע כן:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>