עריכת הדף "אפיקי ים/א/כד"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|סימן כ"ד{{ש}}'''חקירה רבתא בהא דקיי"ל דבתרומה דקדשים מהניא מחשבה לחודא בלא דבור. כמבואר בשבועות {{ממ|[[בבלי/שבועות/כו/ב|דף כ"ו ע"ב]]}}. איך הדין בהו במחשבת עבירה כגון מקדים תרומה לבכורים ומקדיש בעל מום למזבח. אם גם בזה תהני המחשבה לחודא. גם איך הדין בהו בגמר בלבו להוציא בשפתי' ולא הוציא. אי מהניא כה"ג או לא, גם יבואר סוגיא דב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/צ/ב|דף צ' ע"ב]]}} גבי חסמה בקול דאמרינן עקימת שפתים הוי מעשה'''{{הערה|'''*)''' ואף דכבר נדפס זה בשמי '''בקונטרס "מיכל המים"''' הנספח לקובץ "כנסת חכמי ישראל". הדפסתי' כאן שלא יאבד. ופרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. הערות הרבה מהגאון מהו' ר' '''אלכסנדר משה לפידות שליט"א''' הגאב"ד דראסיין אשר יבואו ב[[אפיקי ים/א/כה|סי' כ"ה]]:}}:}}

'''בבא מציעא''' {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/צ/ב|דף צ' ע"ב]]}} איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול. ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ר"י אמר חייב עקימת פי' הויא מעשה. ר"ל אמר פטור עקימת פי' לא הויא מעשה:

==א==
א) '''והנה''' השטמ"ק לעיל {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא מציעא/מג/א|דף מ"ג]]}} הקשה, בש"ס דזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/כט/ב|דף כ"ט ע"ב]]}}. אמר ר' ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה שנאמר לא יחשב. א"ל רב אשי והא לאו שאין בו מעשה הוא. ואין לוקין עליה. א"ל ר"י היא דאמר לאו שאב"מ לוקין עלי'. והשתא לשיטת הסוברים דמחשבה דפגול הוי בדבור דוקא. והוא שיטת תוס' ז"ל {{ממ|ב[[תוספות/בבא מציעא/מג/ב#|דף מ"ג ע"ב]]}} לעיל. ובפסחים {{ממ|[[תוספות/פסחים/סג/א#|דס"ג ע"א]]}} ובזבחים {{ממ|[[תוספות/זבחים/ד/א#|דף ד' ע"א]]}} ובחולין {{ממ|[[תוספות/חולין/לט/א#|דף ל"ט ע"א]]}}. א"כ יקשה מאי קשה לי' לר"א הא לאו שאין בו מעשה הוא הא אנן קיי"ל כר"י בסוגיין דעקימת שפתי' הויא מעשה היכא דבדיבורא אתעביד מעשה. וא"כ כמו דבממיר מקרי אתעביד מעשה בדיבורי'. מאי דבהמת חולין נעשית קודש. כמבואר בתמורה {{ממ|[[בבלי/תמורה/ד/ב|דף ד' ע"ב]]}}. ה"נ בפיגול מקרי אתעביד מעשה בדיבורי'. מאי דהקרבן נפסל עי"ז. ומקרי לאו שיש בו מעשה. ומאי קשה ליה לרב אשי יעוי"ש בשיטה מקובצת שהאריך בזה לתרץ:

==ב==
ב) '''ולכאורה''' הי' נ"ל לישב שיטת התוס' ז"ל דל"ק מש"ס דזבחים. עפ"י מאי דמבואר בדברי רש"י ז"ל בזבחים {{ממ|[[רש"י/זבחים/ב/ב#ונדבה|דף ב' ע"ב]]}} בד"ה ונדבה. דגם במחשבת שלא לשמה איכא הלאו דלא יחשב. אף דהקרבן לא נפסל עי"ז דבמחשבת שלא לשמה קאי התם. ועי' בד"ה בע"א אבל בקדושתייהו קיימי. ולפי"ז כיון דגם במחשבה כזו שאין הקרבן נפסל על ידה איכא הלאו א"כ שפיר פריך רב אשי והא לאו שאין בו מעשה הוא. דהלא ר"י סתמא קאמר המחשב בקדשים לוקה. ומשמע דאפי' במחשבת שלא לשמה קאי. כיון דגם בזה איכא הלאו. ובזה שפיר קשה ליה דלאו שאין בו מעשה הוא דליכא למימר בזה דחשיב לאו שיש בו מעשה משום דבדיבורי' אתעביד מעשה. דהלא כיון דבאמת אין הקרבן נפסל בזה. א"כ לא אתעביד מעשה כלל. ושפיר הקשה רב אשי. ובדעת השיטה מקובצת ז"ל אפשר לומר דס"ל דמאי דאינו עולה הקרבן לשם חובה. ע"י מחשבת שלא לשמו גם זה מקרי פסול בקרבן דנפסל מלעלות לשם חובה. וגם משו"ז מקרי אתעביד מעשה בדיבורי'. ושפיר קשה ליה להשטמ"ק ז"ל, וראי' להש"מ ז"ל מ[[בבלי/פסחים/ס/ב|פסחים ד"ס ע"ב]] דאמרינן דמ"ל שלא לשמו שנוהג בכל הזבחים יעוי"ש ודו"ק: 

==ג==
ג) '''והנה''' השטה מקובצת ז"ל שם רוצה להכריח מקושיא זו. דהעיקר הוא כשיטת הסוברים דמחשבת פיגול הויא במחשבה לחוד ולא בדיבור. והוא שיטת הרמב"ם ז"ל והחינוך ז"ל עי' במל"מ [[משנה למלך/פסולי המוקדשין/יג#א|פי"ג מהלכות פסולי המוקדשין ה"א]]. רק דחזר והקשה גם לשיטה זו. דאכתי קשה מאי פריך לאו שאין בו מעשה הוא. דהא אף אי נימא דמחשבה ממש מהניא לפגל הקרבן. מ"מ הא ר' ינאי ע"כ מיירי כשדיבר בפני עדים שמפגל. דאל"כ האיך לוקה על מחשבה שבלב בלא התראה דמי יודע מה בלבו ואין אדם לוקה עפ"י עצמו. וא"כ אכתי תקשי דשפיר הוי לאו שיש בו מעשה, ע"י עקימת שפתים. וכתב לתרץ דלעולם מיירי ר' ינאי כשדיבר שמפגל בפני עדים. אך כיון דגם במחשבה ממש מתפגל הקרבן שוב אף כשדיבר לא מקרי הדיבור מעשה עכתו"ד ז"ל שם. ובכונת תירוצו ז"ל נ"ל עפ"י מאי דאמר בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/סה/א|דף ס"ה ע"א]]}} ורבי יוחנן מ"ש דכפיפת קומתו לרבנן הויא מעשה. ועקימת שפתים לא הויא מעשה. אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב וערש"י ז"ל. ופי' הרי"ף ז"ל שם דה"ק. דהואיל ויתכן לגדף בלבו בלא הקצת שפתים, ולפיכך הקצת שפתים ומחשבות לבו שאין בה הקצה אחד הן עכ"ל. וה"נ כיון שאפשר לפגל בלב. להכי לא מחשיב גם הדבור למעשה. עוי"ל בכונת הש"מ ז"ל עפ"י שיטת החינוך ז"ל דכל לאו דיצויר בלא מעשה אף אם עבר ע"י מעשה אין לוקין עלי': 

==ד==
ד) '''ולכאורה''' ק"ל טובא. דא"כ בריש תמורה {{ממ|[[בבלי/תמורה/ג/ב|דף ג' ע"ב]]}} גבי הא דאמר שם. כל ל"ת שבתורה עשה מעשה לוקה לא עשה מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם. א"ל ר"י לתנא לא תתני מימר דבדיבורו עשה מעשה. ולדברי הש"מ ז"ל יקשה טובא. הלא קיי"ל דבקדשים מהניא מחשבה לחוד בלא דיבור. כמבואר בשבועות {{ממ|[[בבלי/שבועות/כו/ב|דף כ"ו ע"ב]]}} וא"כ כמו דבגמר בלבו ששור זה יהי' עולה הוי עולה במחשבתו לחודא. ה"נ שורת הדין דאם חשב בלבו דזו תמורת זו ג"כ תהני מחשבה זו. אף שלא הוציא בשפתי' ותהי' הוא ותמורתו קודש כדין הקרא. דמ"ש מאם חישב שתהא קדושת שלמים או עולה על הבהמה דמהניא. וא"כ למ"ש הש"מ ז"ל דכיון דפגול נקבע במחשבה לחוד. תו אף כשפיגל בדיבור לא מקרי הדיבור מעשה, וא"כ יקשה ה"נ בממיר דמהניא מחשבה לחודא. ג"כ לא יהי' נחשב הדיבור למעשה. ואמאי א"ל לא תתני מימר דבדיבורי' עשה מעשה. וקשה טובא לכאורה: 

==ה==
ה) '''וידידי''' הרב הגאון מוה' ר' יהושע העשיל שליט"א מרגליות הגאב"ד דווישניווע. כתב לי לתרץ קושיא זו. די"ל דכיון דהא דמהניא מחשבה בקדשים שמעינן לה מקרא דוכל נדיב לב. כמבואר בשבועות שם א"כ אפ"ל דהיינו דוקא היכא דאינו עושה עבירה בהקדישו. משא"כ בממיר דעובר על לאו דלא ימיר י"ל דלא מהניא בזה מחשבה לחוד. והוי כמו בכל התורה כולה דמחשבה לאו כלום היא. דבכה"ג לא חדשה תורה. וא"ש דבממיר נחשב הדיבור למעשה. כיון דבאמת לא מהניא מחשבה בזה: 

==ו==
ו) '''ולי''' הי' נראה עוד ראיה לסברתו. מדברי תוספות ז"ל בב"ק {{ממ|דף ע"ג ע"ב}} בד"ה תרי תוכ"ד. שכתבו שם דאפי' לר' יוסי דס"ל באומר הרי זו תמורת עולה. וחזר בו תוך כדי דבור קטן. ואמר הרי זו תמורת שלמים דברים קיימין. מ"מ אם אמר הרי זו תמורת עולה היום ולמחר תמורת שלמים. או שחזר ואמר בתוך כדי דבור גדול. אף אם נתכוין מתחלה לכך אין דברי' קיימין. משום דהוי דברים שבלב. ולכאורה קשה. הרי בקדשים מהני מחשבה ודברים שבלב. אלא ע"כ דבתמורה שאני משום דהויא מחשבת עבירה. והוי כבכל התורה כולה דלא מהני מחשבה ודברים שבלב. ושפיר כתבו דאף אם נתכוין מתחלה לכך. מ"מ לא מהני כיון דאמר לאחר כדי דבור גדול: 

==ז==
ז) '''שבתי''' וראיתי דראיה זו אינה. דיש להסתפק בתרומה וקדשים דמהניא בהו מחשבה לחודא איך הדין בהו בגמר בלבו להוציא בשפתים. אם גם מחשבה כזו מהניא. ונאמר דאף דלא הוציא בשפתים לסוף חלה התרומה וההקדש. או דדוקא בחושב שיגמר בלבו לחוד מהניא. משא"כ בחישב אך להוציא בשפתים ולא הוציא. ומקור הספק הוא עפ"י ש"ס דשבועות {{ממ|דף כ"ו ע"ב}} דאיתא התם. אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתים שנאמר לבטא בשפתים מיתיבי בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא וגו' הא גופא קשיא אמרת בשפתים ולא בלב. והדר אמרת גמר בלבו מנין. אמר רב ששת הא לא קשיא. ה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתים ולא הוציא גמר בלבו סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא וגו'. אלא לשמואל קשיא. אמר ר"ש תריץ ואימא הכי וכו'. וחזינן מהש"ס דלפום מאי דס"ד דלא כשמואל. והי' סובר דגמר בלבו סתם מהני הוה מפרש להברייתא בפשיטות. דגמר בלבו סתם מהני, ולא שגמר בלבו להוציא בשפתים והיינו דזה גרע מגמר בלבו סתם. א"כ ה"ה י"ל בתרומה וקדשים דמהני בהו גמר בלבו סתם. אבל גמר בלבו להוציא בשפתים לא מהני בהו. או די"ל דלמסקנת הש"ס דמתרץ לה להברייתא באופן אחר אליבא דשמואל והכי קיי"ל, שוב לא נאמר לחלק בין גמר בלבו סתם. לגמר בלבו להוציא בשפתים. וגם זה מהני בתרומה וקדשים. והנה הטורי אבן ז"ל בחגיגה {{ממ|דף י'}} חקר בזה. והעלה דגם להמסקנא ע"כ אית לן חילוק זה. וגמר בלבו להוציא בשפתים ל"מ בתרומה וקדשים. והרב הגאון מוהר"א שליט"א ראבינאוויץ הגאב"ד דסמאלעוויץ. כעת במינסק. העיר במכתבו דמד' הש"ך ז"ל מוכח דלא כהטו"א ז"ל דביו"ד {{ממ|סי' רנ"ח ס"ב}} כתב הרמ"א ז"ל. דאם חשב בלבו לומר על סלע זה שיהא לצדקה. והוציא בפי' על אחר אינו מחויב ליתן אותו סלע שאמר. וכתב הש"ך ז"ל דאותו סלע שחשב עלי' חייב ליתנו לצדקה. והיינו משום דבצדקה מהניא גם מחשבה לחוד כמו בהקדש עיי"ש. עכ"פ חזינן דעתו ז"ל דאף גמר בלבו להוציא בשפתים מהני. כמו גמר בלבו סתם ודלא כטו"א ז"ל: 

==ח==
ח) '''ולכאורה''' הדבר מבואר בשיטה מקובצת ז"ל הנ"ל דהביא שם ראיה דמחשבת פיגול הוי בדבור דוקא. מש"ס דפסחים {{ממ|דף ס"ג ע"א}} דמוקי הא דאמרי אחרים הקדים ערלים למולים פסול. בגמר בלבו לתרווייהו בין למולים בין לערלים. והוציא בפי' לערלים ולא הספיק לומר למולים עד שנגמרה שחיטתו. ואי תליא במחשבה לחוד בפגול ובכל פסולי מחשבות דקדשים. א"כ כי לא הספיק לומר למולים נמי אמא' פסול. הא גמר בלבו למולים נמי. אלא ע"כ דמחשבה לחודא לאו כלום היא ורק דיבור בעינן. וראיה זו הביאו התוס' ז"ל בפסחים שם. אכן הש"מ ז"ל שם כתב דאין זו ראיה די"ל דמיירי שגמר בלבו להוציא בשפתים ולומר למולים ולערלים. וכיון שלא אמר בשפתים בסוף כה"ג דוקא לא מהני יעוי"ש. הרי דמפורש הוא דדעתו ז"ל. דגם לפי האמת יש חילוק בכ"מ דמהניא מחשבה. בין גמר בלבו סתם לגמר בלבו להוציא בשפתים. וה"ה דבתרומה וקדשים ג"כ ודאי יש לחלק בזה. והיכא דגמר בלבו להוצא בשפתים לא מהני בהו. וכמדומה לי שראיתי שהרגיש בד' הש"מ ז"ל בס' שפה"י: 

==ט==
ט) '''וכיון''' שזכינו לזה. א"כ אזדא לה ראייתנו מדברי תוס' דב"ק הנ"ל. דבממיר לא מהניא מחשבה משום דהויא מחשבת עבירה. דהלא כונתם במ"ש דאף אם נתכוין מתחלה לכך ל"מ. היינו שנתכוין מתחלה להוציא בשפתים ולומר הרי זו תמורת שלמים. ולא אסקי' לדיבורי' רק לאחר כדי דיבור גדול. ובזה שפיר כתבו דהוי דברים שבלב. דהלא מחשבתו שגמר בלבו להוציא בשפתים לאו כלום היא גם בהקדש דעלמא. ודבורו ג"כ לאו כלום הוא שאסקי' לאחר כדי דבור גדול. ולהכי אין דברי' קיימין. דלא מהני לא מצד דבורו. ולא מצד מחשבתו. משא"כ בגמר בלבי סתם י"ל דגם בממיר מהני. אף דהוי מחשבת עבירה. ונראה עוד הכרח לפרש כן דבריהם וכונתם י"ל, דהלא מחלוקת זו עצמה דר"מ ור"י בתפוס לשון ראשון. דאיתא התם בתמורה {{ממ|דף כ"ה ע"א}} במתני' גבי הקדש דעלמא. באומר היא שלמים וולדה עולה דר"מ אומר הרי זה ולד זבחי שלמים, משום דתפוס לשון ראשון. ור"י אומר אם לכך נתכוין מתחלה הואיל וא"א לקרות שני שמות כאחד דברי' קיימין. ואם משאמר ה"ז שלמים נמלך ואמר ולדה עולה. ה"ז ולדה שלמים. וא"כ גם בזה צריך לפרש דברי ר"י כמו שפי' תוס' ז"ל. והכא דאיירי בהקדש דעלמא. וקשה דהלא גם מחשבה ממש ודברים שבלב מהני בזה. ומ"ט לא מהני מה שחזר ואמר לאחר כדי דבור גדול. אף אם נתכוין מתחלה לכך. אלא ע"כ דכיון דלא גמר בלבו סתם. רק גמר בלבו להוציא בשפתים. ודיבורי' אסקי' לאחר כדי דבור גדול. לא מהני מידי לא מחשבתו ולא דבורו. ושוב אין לנו ראיה למחשבת עבירה בקדשים: 

==י==
י) '''והגאון ה"גדול"''' מו' '''ירוחם יהודה ליב''' ז"ל מד"א דמינסק. כשהרציתי הדברים לפני' בשכבר הימים. בנדון הספק אי מהני בתרומה וקדשים גמר בלבו להוציא בשפתי'. אמר לי אז ראי' דגם זה מהני בתרומה וקדשים. מדברי רש"י ז"ל בקידושין {{ממ|[[רש"י/קידושין/מא/ב#שכן|דף מ"א ע"ב]]}} בד"ה שכן ישנן במחשבה. וז"ל קדשים נמי איתנהו במחשבה. גמר בלבו "לומר" שור זה עולה הרי הוא עולה כדתניא בשבועות כו' עכ"ל הרי דדקדק בלשונו הזהב. דאף אם גמר בלבו לומר ולהוציא בשפתי' מהני ג"כ בקדשים ודלא כהטו"א ז"ל. ומה שהק' הטו"א ז"ל ממתני' דתרומות [[משנה/תרומות/ג#ח|פ"ג מ"ח]]. המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו' עולה ואמר שלמים כו' לא אמר כלום עד שיהי' פי' ולבו שוין. ומשמע דגם מחשבתו בטילה ואמאי כיון דמחשבה מהניא בתרומה וקדשים. א"כ אף דמה שאמר בפי' לא אמר כלום. משום דהוי בטעות. אבל מ"ט אינה מתקיימת מחשבתו. ומזה הוכיח דגמר בלבו להוציא בשפתי' לא מהניא גם בתרומה וקדשים עי"ש. ועי' תוס' עירוכין {{ממ|[[תוספות/ערכין/ה/א#אדם|דף ה' ע"א]]}} בד"ה אדם. אמר הגאון דלק"מ. דכבר הרגיש בזה הר"ש ז"ל במתני' שם וכתב דדוקא כששפתי' ולבו מכחישין זה את זה. אבל לא מכחיש זא"ז מהני בתרומה וקדשים. כדדרשינן בפ' שבועות שתים. דמהני גומר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתי': 

==יא==
יא) '''ועוד''' הוסיף הגאון ז"ל נופך משלו בזה ואמר דבזה מדוייקים דברי המשנה שם. דאמרה המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים. שלמים ואמר עולה. שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה. שאיני נהנה לזה ואמר לזה, לא אמר כלום עד שיהו פי' ולבו שוין. ולכאורה יש לדייק מדוע בתרומה והקדש ציירה המשנה באופן דסתר פי' ללבו. ודעולה ושלמים ותרומה ומעשר בדבר אחד לא משכחת לה. משא"כ בקונם אמר באופן דלא סתר פי' ללבו. דמשכח"ל לאסור כניסתו לשני הבתים וכן הנאתו לשני בני אדם ומ"ט לא נקטה המשנה כולהו בחד גוונא ולומר גם בתרומה והקדש. המתכוין לומר תרומה על זה ואמר על זה עולה או שלמים ע"ז ואמר ע"ז או דנצייר גם בקונם באופן דסתר פי' ללבו כגון מתכוין לומר שאיני נהנה לזה ואמר שאינו נכנס לביתי וכדומה. אבל למ"ש הר"ש ז"ל מדוייק מאד. דבתרומה והקדש דמהניא מחשבה. מצייר באופן שפי' ולבו מכחישין זא"ז דאל"כ הי' לכה"פ מה שבלבו קיים אבל בקונם דלא מהניא גמר בלבו עד שיוציא בשפתי'. מצייר גם באופן דאין פי' ולבו מכחישין זא"ז. דמ"מ לא אמר כלום דמחשבתו ודבורו בטלים. וא"ש בדיוק מאד. עכ"ד הגאון ז"ל. ולפי דבר' יהי' אדרבה ממתני' ראי' דגם גמר בלבו להוציא בשפתי' מהני בתרומה וקדשים וכן מוכרח מדברי הר"ש ז"ל. אכן כבר כתבנו דלא כן נראה שיטת תוס' ז"ל בב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/עג/ב|דף ע"ג ע"ב]]}}. '''והגאון מ' שלום מרדכי שליט"א''' מבערזאן. השיג עלי בכנסת חכמי ישראל {{ממ|[[כנסת חכמי ישראל/קנג|סי' קנ"ג]]}} מתוספתא דתרומות [[תוספתא/תרומות/ג#|פ"ג]] דמוכח דלא מהני גמר בלבו להוציא בשפתי'. ובאמת לא עלי תלונתו דכבר כתבנו דד"ז תלוי באשלי רברבי. וגם עיקר ראייתו יש לדחות. ואכמ"ל יותר: 

==יב==
יב) '''הדרן''' לדידן דאין לנו ראי' מתוס' ב"ק הנ"ל לענין מחשבת עבירה בקדשים. ומצאתי בעזה"י ראי' ברורה דאף מחשבת עבירה מהניא. דבש"ס תמורה דף ד' אמר ריב"ח דמקדים תרומה לבכורים אינו לוקה. משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. ופריך הש"ס מ"ש מימר דבדיבורי' איתעביד מעשה. מקדים תרומה לבכורים נמי איתעביד מעשה בדיבורי'. ובש"ס החדש נדפס עלי הגליון דברי השיטה מקובצת ז"ל וזה לשונו. וא"ת שאני תרומה דאיתא במחשבה. וי"ל דמ"מ ע"י מחשבה איתעביד מעשה. הרי מבואר דגם במקדים תרומה לבכורים אף דהויא מחשבת עבירה. מ"מ מהניא מחשבתו. וכיון שזכינו לזה. הדר תקשי לן מה שהקשיתי על דברי הש"מ ז"ל במסכתין שכתב. דלהכי לא הוי לאו דפגול לאו שיש בו מעשה. משום דאיתא גם במחשבה. וקשה מהא דלאו דמימר דחשבינן ללאו שיש בו מעשה. אף דאיתא גם במחשבה. וכן תקשי גם מלאו דמקדים תרומה לבכורים דחשבינן לאו שי"ב מעשה. וג"כ איתא במחשבה. וכמו דמבואר בדברי הש"מ י"ל דתמורה. עוד קשה דנראה לכאורה דדברי הש"מ ז"ל, סתרי אהדדי בעיקר הסברא. דבמסכתין כתב דאם איתא ע"י מחשבה. גם הדבור לא מחשיב מעשה. ובתמורה כתב דגם מחשבה מקרי מעשה. ועו"ק דברי הש"מ ז"ל בתמורה שהק' על פרכת הש"ס. דמ"ש מימר ממקדים תרומה לבכורים. דלימא שאני תרומה דאיתא במחשבה. וקשה טובא לכאורה. הלא גם בממיר מהניא מחשבה. דלא גרע ממקדים תרומה לבכורים. דהויא ג"כ מחשבת עבירה וכ"ז צריך עיון גדול לכאורה: 

==יג==
יג) '''שוב''' מצאתי בס' באר יצחק {{ממ|[[באר יצחק/יורה דעה/כח|יו"ד סי' כ"ח]]}}. דמתרץ דברי הרמב"ם ז"ל בריש ה' תמורה. דחשיב לאו דתמורה ללאו שאין בו מעשה. עפ"י דברי הש"ס דסנהדרין {{ממ|דס"ה ע"א}} דשאני מגדף הואיל וישנו בלב. אבל אינו מתרץ שם דברי ר"י בש"ס דחשיב לי' ללאו שיש בו מעשה. ולא הביא דברי הש"מ ז"ל שהבאתי. גם מביא שם בשם ס' ושב הכהן {{ממ|}} דבמימר לא מהניא מחשבה משום דהויא עבירה. והוא ז"ל דחה זה וראייתו מדלא חשיב לזה במתני' דתמורה {{ממ|[[בבלי/תמורה/טז/ב|דף ט"ז ע"ב]]}} לחומר בקדשים מבתמורה. דבקדשים מהניא מחשבה משא"כ בתמורה. וע"כ דגם בממיר מהניא מחשבה. וראי' זו תמוה. דכיון דמאי דלא מהני מחשבה בתמורה הוא. משום דהויא מחשבת עבירה. א"כ ל"ש למחשבי' לחומר בקדשים. דגם בקדשים כה"ג במחשבת עבירה. כגון מקדיש בעל מום למזבח נמי לא מהניא מחשבה ולא חמיר קדשים מתמורה כלל. וגם לפימ"ש תוס' ז"ל ביומא {{ממ|[[תוספות/יומא/נ/ב#חומר|דף נ' ע"ב]]}} בד"ה חומר לק"מ יעוי"ש. אכן בעיקר דינא. כבר הוכחנו מדברי הש"מ ז"ל. דגם מחשבת עבירה מהניא בתרומה וקדשים. שוב השגתי ס' ושב הכהן וראיתי דסברתו דלא מהניא מחשבה במימר. משום דמחשבה בקדשים מוכל נדיב לב שמעינן לה. ומימר לאו בכלל נדיב לב הוא כיון דהויא עבירה. ולפי"ז אפ"ל ולחלק. דאף דבקדשים לא מהניא מחשבת עבירה מטעם זה. מ"מ בתרומה מהניא דל"ש האי טעמא דנפקא לה מקרא דונחשב. ולא שני לן בין מחשבת עבירה למחשבה דעלמא. ואדרבה יהי' לזה סיוע מדברי הש"מ דתמורה ז"ל. דמוכח מדברי' דשאני מימר ממקדים תרומה לבכורים לענין מחשבה. כמו שהק' לעיל. ובזה א"ש מאד: 

==יד==
יד) '''אבל''' אחר העיון נראה להביא ראי' דאין לחלק בין תרומה לקדשים לענין מחשבה. דהש"ס בשבועות [[בבלי/שבועות/כו/ב|דכ"ו ע"ב]] שם פריך דנגמר מתרומה וקדשים לעלמא דמהניא מחשבה לחודא ומשני משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד. וכ' התוס' ז"ל ואע"ג דתרומה חול אצל קדשים כדאמר בריש פ' האיש מקדש. ולא ילפינן מקדשים. מ"מ קדשים נילפו מיני' הלכך הוו שני כתובים הבכ"א. ואי נאמר דקדשים חלוקין מתרומה בזה דל"מ בהו מחשבת עבירה. א"כ ע"כ צריך קרא מיוחד לקדשים לומר דלא מהניא בהו מחשבה. רק היכא דהוי בכלל נדיב לב. ומשא"כ מחשבת עבירה. ואי הוה ילפינן קדשים מתרומה. הו"א דגם בקדשים מהניא מחשבת עבירה כבתרומה. וע"כ דאין חילוק בזה בין קדשים לתרומה. וכיון דמוכח מדברי הש"מ ז"ל דבתרומה מהניא מחשבת עבירה. ע"כ ה"ה בקדשים וד' הש"מ ז"ל צ"ע כמ"ש: 

==טו==
טו) '''והנלע"ד''' לבאר כל חמירא בזה בשי' השיטה מקובצת ז"ל. דלכאורה דברי' ז"ל בתמורה צריכים ביאור. במ"ש דמ"מ ע"י מחשבה אתעביד מעשה. וחזינן דעתו ז"ל דגם אם קרא שם תרומה קודם לבכורים בלבו. אף דודאי אין להלקותו על לאו דלא תאחר. דאין מלקות אלא בעדים והתראה ומי יודע אשר עם לבבו. אבל מ"מ מחויב הנהו. דכיון דאתעביד מעשה ע"י מחשבתו הרעה. מקרי דעבר על הלאו במעשה. ולכאורה צ"ע הלא לא שמענו רק דעקימת שפתי' הויא מעשה היכא דאתעביד מעשה וכמ"ש תוס' ז"ל. משא"כ על מחשבה לא שמענו מלקות לעולם. אף דאתעביד ע"י מעשה. דכיון דלא דבר כלל. הויא עברת הלאו בלא מעשה. ואינו מחויב מלקות כלל וע"כ נ"ל בזה עפ"י מאי דיש לבאר. מאי דבחסמה בקול קאמרינן עקימת שפתי' הויא מעשה. וכן בעדים זוממין בסנהדרין {{ממ|דף ס"ה ע"ב}}. ובמימר וכן במקדים תרומה לבכורים קאמרינן דבדיבורי' אתעביד מעשה. ולא עקימת שפתי' הויא מעשה. וצריך להבין מדוע שינה הש"ס לשונו בזה. והלא דבר הוא: 

==טז==
טז) '''והנראה''' סברא מחודשת בזה. דבמימר ומקדים תרומה. לא נצטרך לומר דחיוב המלקות הוא רק על עקימת שפתי' כמו בחסמה בקול ובעדים זוממין. דנאמר משום זה דאם ימיר או יקרא שם תרומה קודם לבכורים בלבו. דאינו מחויב כלל מלקות דהוי כמו שעבר על הלאו בלא מעשה. אלא דבאמת החיוב מלקות בהו על המעשה שיוצאת לפועל ע"י דבורו. דהיינו בממיר מאי דבהמת החולין נעשית קודש. ובמקדים תרומה נמי מאי דחל שם תרומה על התבואה ונתקדשה בקדושת תרומה. וכדפרש"י ז"ל בתמורה ד"ג ע"ב בד"ה דבדבורי'. וכן בד"ד ע"ב שם ד"ה אילימא. וכיון דמעשה זו שנעשית ע"י דבורו היא היא המחייבתו. ממילא לא שני לן בין עבר על הלאו בדבור או בלב. דעכ"פ אתעבידא מעשה גם ע"י מחשבתו נמצא דמחויב מלקות הנהו מ"מ. רק דלא יצוייר מלקות בפועל על מחשבתו. משום דאין מלקות אלא בעדים והתראה. ומי יודע מה בלבו. והוי כמו בכל חייבי מלקות היכא דלא אתרו בי': 

==יז==
יז) '''והסברא''' בזה כך. דאם המעשה דאתעבידא בדבורי' היא היא גוף האיסור ממש. דאותה אסרה תורה. כגון בממיר דמאי דהבהמה נעשית קודש ונתפסת בתמורה. זהו עצם האיסור ממש שהתורה אסרה ההתפסה. וכן גם במקדים תרומה. מאי דחל שם תרומה על התבואה עתה. זהו גוף האיסור שאסרה התורה לקרוא שם תרומה קודם נתינת בכורים. וכיון דבהאי מעשה דאתעבידא בדיבורי'. היא היא גופה של איסור. שפיר מחויב הוא מלקות על מעשה זו דאתעבידא על ידו. וממילא לא שני לן אם אתעבידא ע"י דבור או ע"י מחשבה. ומחויב מלקות הוא מ"מ. משא"כ אם המעשה דאתעבידא בדבורי'. אינה גופה של איסור כגון בחסמה בקול שכתבו תוס' ז"ל בד"ה ר"י. דע"י עקימת שפתי' נעשה מעשה שהבהמה הולכת ודשה בלא אכילה. ולא שייך לומר דמעשה הדישה הוא האיסור. דעצם האיסור הוא מה שגוער בה כשהיא שחה לאכול וחוסמה בזה. וכן בסנהדרין {{ממ|[[תוספות/סנהדרין/סה/ב#הואיל|דף ס"ה ע"ב]]}} בתוד"ה הואיל. כתבו דהמעשה בחסימה היא. מה שזוקפת ראשה כשגוער בה. וכ"ז אינה מעשה האיסור לחייב עלי'. דעצם האיסור הוא החסימה דהיינו גערתו וכן בעדים זוממין כתבו תוס' ז"ל דאתעבידא מעשה בעדותן לשקר. מה שנתחייב הנידון על ידם. וזהו ג"כ אינו גוף האיסור של תורה. דאטו אם לא נתחייב הנידון כלל. כגון שנמצאו זוממין קודם שנגמר הדין. לא עברו על עדותן לשקר. והרי בש"ס מכות {{ממ|[[בבלי/מכות/ה/ב|דף ה' ע"ב]]}} דחיק למצוא קראי לחייבי מיתות ולחייבי מלקיות דאין העדים נענשין עד שיגמר הדין ע"פ. וע"כ דעצם האיסור הוא העדות שקר בעצמה. ולא התחייבות הלדון וכיון דבהני אין המעשה דאתעבידא בדבורי' גופה של איסור. ממילא לא נוכל לחייבו עלי' מלקות. ורק דמהניא עכ"פ המעשה בהו. להחשיב עי"ז עקימת פי' למעשה כמ"ש תוס' ז"ל. ומחייבינן לי' על עקימת פי' ולזה ניחא דלא קאמרינן בהו דבדבורי' אתעביד מעשה. כדקאמר הש"ס בממיר ובמקדים תרומה. משום דאין החיוב בהו על המעשה דאתעביד בדבורי'. רק על עצם הדבור ועקימת שפתי'. משא"כ בממיר ומקדים תרומה קאמר הש"ס דבדבורי' אתעביד מעשה. ולא דעקימת שפתי' הויא מעשה. משום דהחיוב בהו על המעשה דאתעביד בדבורי'. ולא על עקימה שפתי'. ונ"מ דאפי' אם המיר או הקדים תרומה ע"י מחשבתו. ג"כ מחויב מלקות הוא. והוי ככל חייבי מלקיות דלא אתרו בי' וכמ"ש: 

==יח==
יח) '''והא''' דפריך לי' ר"י לר"ל דפוטר בחסמה בקול. ממתני' דתמורה דהממיר סופג את הארבעים. והלא לפימ"ש בשי' הש"מ ז"ל שאני מימר מחסמה בקול דבמימר מחייבינן לי' על המעשה דאתעבידא בדבורי'. ואפשר דר"ל מודה בזה. ולא פטר רק בחסמה בקול משום דעקימת שפתי' לא הויא מעשה לדידי' י"ל דהנה באמת ר"י ור"ל בתרתי פליגי בחסמה בקול והנהיגה בקול ובהנהגה דמי ממש למימר דמעשה זו דאתעבידא בדבורי' דהיינו ההנהגה. זהו עצם האיסור שאסרה התורה. ונוכל לחייבו עלי' כמו בממיר. ואפ"ה גם בזה פוטר ר"ל וא"כ שפיר פריך לי' ר"י מממיר. זהו שנ"ל בשי' הש"מ ז"ל דתמורה: 

==יט==
יט) '''ואחרי''' שביארנו בעה"י שיטת הש"מ ז"ל דתמורה יתורץ גם דברי הש"מ ז"ל במסכתין שהקשינו עלי' לעיל. מהא דלאוי דממיר ומקדים תרומה מיחשבי לאוי שיש בהן מעשה. אף דאתנהו גם במחשבה דנתרץ כתי' הש"מ ז"ל בתמורה דמ"מ גם ע"י מחשבה ג"כ אתעביד מעשה. וא"כ אף אם המיר וקרא שם תרומה בלב. מחויב מלקות הוא. משא"כ בפגול שפיר כתב הש"מ ז"ל דכיון דפסול הקרבן איתא גם במחשבה. להכי בפיגל בדבור אינו לוקה משום דהוי כמו מגדף דישנו בלב. לא קשה דאדרבה מדוע לא נימא בזה כמו בממיר ומקדים תרומה. דיתחייב מלקות על מעשה הפסול דאתעבידא בדבורי'. וגם אם פיגל במחשבה נימא דמחויב מלקות הוא. די"ל דס"ל להש"מ ז"ל דאיסור הלאו דלא יחשב. אינו על מה שמקלקל את הקדשים. דנאמר דהפסול היוצא מדבורו הוא הוא גופו של איסור הלאו ולא שני לן בין אם פיגול בדבור או בלב כיון דעכ"פ אתעבידא מעשה הפסול. אלא דעיקר הלאו הוא על מחשבת הפגול בלבד. והמחשבה עצמה היא היא גופה של איסור ולא הפסול. וא"כ הוי כמו בחסמה בקול ובעדים זוממין. דאין החיוב מלקות בהו רק על עקימת שפתי' וא"כ אם מפגל בלב אינו מחויב מלקות כלל דעבר הלאו בלא מעשה, ולזה שפיר כתב הש"מ ז"ל דכיון דהפסול נקבע גם במחשבה ואזי אינו מחויב כלל מלקות דלא הויא מעשה. ולהכי אף דפיגל בדבור לא מקרי מעשה כיון דישנו בלב וכמו במגדף או כמש"ל דכונת הש"מ ז"ל עפ"י שי' החינוך ז"ל דכל לאו דיצויר בלא מעשה אף אם עברו במעשה אין לוקין עלי': 

==כ==
כ) '''ואמרתי''' ראי' לזה בדרך החידוד. דלאו דלא יחשב אינו על המקלקל את הקדשים ע"י מחשבתו. ורק דעצם המחשבה אסורה ואף אם לא בא לידי פגול בסוף. מש"ס דזבחים הנ"ל דמחייבינן מלקות על לאו זה. ומשמע ודאי דבכל ד' עבודות של קרבן איכא מלקות. וא"כ למאי דקיי"ל בזבחים {{ממ|דף כ"ח ע"ב}} דבנשפך הדם ולא נזרק. לא הוקבע הפגול שפגל מקודם. א"כ אם נאמר דהלאו אינו רק על קילקול הקדשים. וקשה איך מחייבינן לי' מלקות אם פגל בעבודות דלפני זריקה. הלא התראת ספק הוא. דבשעת התראה ספק הוא אם יבוא לידי מלקות. דאולי ישפך הדם ולא יבוא לידי זריקה ולא יוקבע פגולו. ואז יהי' אגלאי למפרע דלא קלקל את הקדשים במחשבתו כלל. וממילא לא עבר על הלאו דלא יחשב כלל. ואפי' אם לבסוף בא הדם לידי זריקה והוקבע הפגול. מ"מ לא ילקה דבשעת התראה ספק הי'. וכזה איתא בש"ס חולין {{ממ|דף פ"א ע"א}} בהדיא דהוי התראת ספק אולי ישפך הדם. אלא ע"כ דאיסור הלאו אינו תלוי בקלקול הקדשים. ואם פגל לפני זריקה ואח"כ נשפך הדם ולא נקבע הפגול. אף דלא נתהוה קלקול בקרבן יותר ע"י פגולו. מ"מ עבר על הלאו דלא יחשב. דעברת הלאו נגמרה תיכף כשחושב. ולהכי לא הוי התראת ספק: 

'''ובזה''' י"ל גם עיקר קושי' הש"מ ז"ל. דמ"ט לא אמרינן בזה דעקימת שפתי' הויא מעשה. ואתעביד מעשה ג"כ עי"ז מה שהקרבן נפסל. דלמ"ש א"ש דא"כ שוב יהי' המלקות תלוים בקביעת הפגול. דאם לא יוקבע הפגול לבסוף. נמצא דלא אתעבידא מעשה כלל ע"י עקימת שפתי' ואינו מחויב מלקות. וא"כ שוב הוי התראת ספק דאולי ישפך הדם. ואפי' למאי דמוקמינן כר' יהודה איכא תנא אליבי' במכות {{ממ|דף ט"ז ע"א}} דס"ל התראת ספק ל"ש התראה, וא"כ יקשה אמאי לוקה. וע"כ מוכרח לתרץ דר"י היא דס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עלי'. ועתה אינו תלוי הלאו בקביעת הפגול. וא"ש ברם מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ח מה' פסולי המוקדשין ה"ב מבואר. דעיקר האיסור דלא יחשב אינו רק על המקלקל את הקדשים יעוי"ש. וכתבתי מזה במק"א: 

'''ועדיין''' נשאר לנו לבאר דברי הש"מ ז"ל בתמורה. במה שנראה מדברי' ז"ל דמחלק בין מקדים תרומה לבכורים ובין ממיר. דבמקדים תרומה מהניא מחשבה ובממיר לא מהניא. וצ"ע סברתו בזה כיון דלדידי' גם מחשבת עבירה מהניא. א"כ מ"ש ממיר ממקדים תרומה: 

==כא==
כא) '''והנלע"ד''' בזה. דהנה בתמורה {{ממ|דף ט' ע"א}} מבואר. דלשון זו חליפת זו סובל הכונה דתצא זו ותכנס זו. היינו דתחול על השני' קדושת הראשונה והראשונה תצא לחולין. ולשון זו תמורת זו הכונה דתותפס השני' בקדושת הראשונה והראשונה תשאר גם היא בקדושתה. והנה לפי הדין בין אם אומר לשון חליפין ובין לשון תמורה תרוייהו קדישי כמבואר במתני' שם {{ממ|דף כ"ו ע"ב}}. ואף דכונתו הי' בלשון חליפין דתכנס השני' ותצא הראשונה לחולין. מ"מ גזה"כ הוא דשתיהן קדושות. ויש לחקור. איזה משתיהן קדושה רק מגזה"כ. אם מהני דבורו וחלה על השני' קדושת הראשונה. וא"כ השני' קודש מצד דבורו שהחליפה בראשונה. והי' מן הדין דהראשונה תצא לחולין. ובא הקרא וחידש דגם הראשונה תשאר הקדש מגזה"כ. או דבאמת לא מהני דבורו כלל דתחול על השני' קדושת הראשונה. וא"כ הראשונה הרי היא קודש מצד הדין כמקדם. ומן הדין הי' שגם השני' תשאר חולין כמקדם. ובא הקרא וחידש דגם על השני' תחול קדושה מגזה"כ: 

==כב==
כב) '''והנה''' {{ממ|בדף ה' ע"ב}} שם פריך הש"ס לרבא דס"ל כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני. מהא דאם המיר מומר. ומשני שאני התם דא"ק והי' הוא ותמורתו וגו'. ופריך תו לאביי ל"ל קרא ומשני. דאי לאו קרא הו"א תצא זו ותכנס זו קמ"ל. וחזינן דלאביי דגם בעלמא כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד מהני. באמת גם הכא מהני דבורו שאמר דזו חליפת זו וחלה על השני' קדושת הראשונה. דע"כ הש"ס אלשון זו חליפת זו קאי. ואי לאו קרא הו"א באמת דתצא הראשונה לחולין. ובא הקרא וחידש דגם הראשונה תשאר הקדש מגזה"כ. ונמצא דלאביי. בלשון תמורה דכונתו שיהי' שתיהן קודש. אין שום חידוש בקרא. ובאמת מהני דבורו והתפסתו. ונתפסת השני' בקדושת הראשונה מצד דבורו. ובלשון חליפין מה דשני' קדושה הוא ג"כ מצד דבורו דמהני ואף מה דהראשונה קדושה זהו מגזה"כ. אכן לרבא דבלאו הקרא הו"א דבין בלשון חליפין ובין בלשון תמורה לא מהני דבורו כלל. משום דא"ר ל"ת ואי עביד לא מהני והי' מן הדין שהראשונה תהי' קודש כמקדם והשני' חולין כמקדם. ובא הקרא וחידש לנו בשתי הלשונות דשתיהן קודש. ובין בחליפין ובין בתמורה הוי חידוש לדידי'. לכאורה יש לחקור. אם חדשה לנו התורה דהכא שאני מבכל התורה כולה,, דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני והכא מהני. וממילא הוי כמו לאביי. דבלשון תמורה שתיהן קודש מצד דבורו ובלשון חליפין השני' קודש ג"כ מצד דבורו והראשונה קודש מגזה"כ. או דבאמת דבורו לא מהני כלל וכמו בכל התורה כולה דל"מ היכא דא"ר ל"ת. והקרא חידש לנו דבין בחליפין ובין בתמורה אף דדבורו לא מהני כלל. מ"מ השני' נתפסת בקדושת הראשונה מגזה"כ וכמו דגזה"כ הוא בעלמא גבי שביעית דתופס דמי' ואינו יוצא לחולין: 

ויותר נייח לומר דלרבא בין בחליפין ובין בתמורה דבורו לא מהני כלל והראשונה קודש כמקדם וגזה"כ על השני' דתהי' נתפסת בקדושת הראשונה. דאם נאמר לרבא דהקרא חידש לנו דהכא מהני דבורו משא"כ בעלמא. א"כ נצטרך לומר דבלשון חליפין הויין תרי חידושי חדא דמהני דבורו וחלה על השני' קדושת ראשונה. וזהו חידוש לרבא. ועוד דגם הראשונה, תשאר קודש דגם זה חידוש. כמו דאמרינן לאביי דאי לאו קרא הו"א דתצא הראשונה לחולין. משא"כ אם נאמר באמת דדבורו לא מהני וא"כ הראשונה קודש כמקדם. ולא הוי חידוש וגזה"כ רק על השני' שתהי' נתפסת. אבל בראשונה אין שום חידוש. גם בלא"ה יותר נייח לומר דדבורו לא מהני הכא כמו בעלמא לרבא היכא דאמר רחמנא לא תעביד דאי עביד ל"מ. ולפי"ז יצא לנו דלאביי בין בלשון חליפין ובין בלשון תמורה. השני' קודש מצד דיבורו. ולרבא בתרווייהו השני' אינה קודש רק מגזה"כ וכמו גזה"כ בשביעית דתופס דמי': 

==כג==
כג) '''ונראה''' דנ"מ רבתא לדינא בין רבא לאביי. באם המיר בלבו דחישב הרי זו תמורת זו. לאביי דהשני' נתפסת בקדושת הראשונה מצד דמהני דבורו. א"כ הוי כבכל קדשים דעלמא דמהניא מחשבה לחוד. משא"כ לרבא דדבורו בעצמו אינו מועיל כלל. וקדושה השניה היא רק מצד גזה"כ. דכן גזרה התורה. דאם המר ימיר היינו דאומר זו תמורת זו. אף דדבורו בטל ואינו חל על הבהמה. מ"מ היא קודש מגזה"כ. בזה ודאי לא נוכל לומר דאם ימיר בלבו ג"כ יהי' נכלל בקרא דאם המר ימיר ותיתפס השניה מגזה"כ. דלא מצינו למילף מהקדש דעלמא לרבא. דבעלמא ההקדש בא מגוף הדבור. דדבורו חל על דבר הנקדש. וחדית לן רחמנא דגם אם גמר בלבו להקדיש חלה מחשבתו ג"כ. משא"כ בממיר לרבא דאין קדושת השניה בא מגוף הדבור. דדבורו בטל. ואין דבורו פועל רק דיקרא דהמיר כדי שתחול קדושה מגזה"כ. וא"כ אם הוציא בפי' הרי זו תמורת זו. ע"ז קאי הקרא דאם המר ימיר לומר דחלה קדושה על השניה. משא"כ בגמר בלבו הוי דברים שבלב ואינם דברים. ולא נקרא דהמיר כלל דתהיה בזה קדושה מגזה"כ. ושאני מקדשים דעלמא דהדבור והמחשבה פועלים את עצם ההקדש: 

==כד==
כד) '''ובזה''' א"ש קושית הש"מ ז"ל וסברתו דבממיר לא מהני מחשבה. דכונת קושיתו היא. דמאי פריך הש"ס מ"ש ממיר דבדבורי' אתעביד מעשה ממקדים תרומה לבכורים דהתם נמי בדבורי' אתעביד מעשה. הלא י"ל דס"ל כרבא דכ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ. ולדידי' קדושת השניה הוא רק מצד גזה"כ. וא"כ אם ימיר בלבו לאו כלום הוא כמ"ש. ולהכי הוי ממיר לאו שי"ב מעשה כיון דאינו בלב. משא"כ מקדים תרומה כיון דאיתא במחשבה ממילא גם דבור לא מחשיב מעשה דהוי דומיא דמגדף דישנו בלב. וכמש"ל בכונת הש"מ ז"ל במסכתין. וא"ש הכל וגם שני דבורי הש"מ ז"ל עולים בקנה אחד: 

==כה==
כה) '''ואחרי''' כל מה שחידשנו בענין דתמורה. נוכל לתרץ בזה שיטת הרמב"ם ז"ל והרע"ב ז"ל ותוס' ז"ל מובא בש"ך ז"ל חו"מ {{ממ|סי' רנ"ה}} דס"ל דבהקדש לא מהני חזרה בתוך כדי דבור. והש"ך ז"ל תמה עלייהו דאשתמיטתייהו ש"ס ערוך בב"ק {{ממ|דף ע"ג ע"ב}} דרמי הש"ס דר"י אדר"י דלענין עדות ס"ל תוכ"ד כדבור דמי. ובאומר הרי זו תמורת עולה ונמלך בתוכ"ד ואמר הרי זו תמורת שלמים ס"ל דתכ"ד לאו כדבור דמי ולא מהני חזרתו. הרי דלא מחלק הש"ס בין הקדש לעלמא לענין תוכד"ד. ודלא כשי' הני ראשונים ז"ל, ולפי דברינו בזה א"ש. דהנה סברת הראשונים ז"ל בזה דלא מהני חזרה בתוכ"ד בהקדש. מבואר בתוס' ז"ל מנחות דפ"א ע"א בד"ה תודה משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולהכי אמירה להקדש מקרי מעשה. ולא אתי דבור של חזרה ומבטל אמירה דהקדש דהויא מעשה והנה בביאור דבריהם ז"ל צ"ל. דאף דבמסירה להדיוט גופי' מהני חזרה בתוכ"ד כמבואר בשו"ע חו"מ {{ממ|סי' קצ"ה ס"ז}}. היינו משום דגבי הדיוט המסירה וכן המשיכה גרידא אינה עושה קנין. אם אינו אומר להקנות לו. וכן אמירה גרידא לאו כלום היא עד שיהי' קנין מסירה או משיכה. ומשו"ה כיון דלא הוי קנין במסירה או במשיכה עד שיאמר לו קני. יכול לחזור תוכ"ד ואמירתו זו שא"ל קני, והו"ל ממילא משיכה או מסירה בלא דבור. וממילא לאו כלום היא. משא"כ גבי אמירה דבהקדש. דהאמירה בעצמה עושה וגומר הקנין להקדש והויא מעשה ומשו"ה אינו יכול לחזור בו כן הסביר הקצוה"ח ז"ל:

==כו==
כו) '''ועתה''' נ"ל דבאומר הרי זו תמורת זו אם יכול לחזור בו תוכ"ד. או דהוי כהקדש דעלמא ואינו יכול לחזור בו. למאי דביארנו לעיל יהי' תלוי בפלוגתא דאביי ורבא. דלאביי דקדושת השני' בתמורה הוא משום דמהני דבורו והתפסתו בקדושת הראשונה. וא"כ האמירה זו תמורת זו הויא מעשה ככל אמירה דהקדש בעלמא כיון דלדידי' הקדש השניה יוצא מגוף דבורו. וא"כ בודאי לא מהני חזרה בזה ג"כ כמו בהקדש דעלמא להני ראשונים ז"ל. משא"כ לרבא דקדושת השניה אינה יוצאת מגוף דבורו. ורק משום דממיר בדבורו אף דדבורו בטל. מ"מ גזה"כ הוא שתחול קדושה על השני' א"כ ל"ש למיחשב דבורו למעשה כמו בהקדש דעלמא. דהרי אין ההקדש יוצא מגוף דבורו ואינו מוסרה בדבורו להקדש כמו בעלמא. ויכול לחזור מדבורו ולעקרו והו"ל כאילו לא דיבר. וממילא תבטל התמורה כמו בלא דבר מעולם. דלא גזרה תורה שתחול קדושה. וכמו דיכול לחזור מדבורו גבי מסירה להדיוט. דהיינו משום דדבורו בעצמו אינו עושה קנין. וממילא כשחוזר מדבורו והו"ל כאילו לא דיבר והו"ל משיכה ומסירה בלא דיבור ובטיל וה"נ יכול לחזור מדבורו משום דדבורו בעצמו אינו עושה מעשה ההקדש לרבא. והוי כאילו לא דיבר וממילא בטלה התמורה ונכון. וא"ש לפי"ז קושית הש"ס דר"י אדר"י. משום דהש"ס קאי התם גם לשי' רבא שם דע"ז מכאן ולהבא נפסל. ולרבא בודאי דמי תמורה לעלמא לענין חזרה בתוכ"ד. משא"כ הראשונים ז"ל שכתבו דינם דל"מ חזרה בתוכ"ד אף בתמורה. היינו משום דדעתם לפסוק כאביי בהא דכ"מ דא"ר לא תעביד. וכן דעת הכ"מ ז"ל והלח"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל. ולאביי שייך גם בתמורה הסברא משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי. והאמירה בעצמה מעשה היא ואינו יכול לעקרה בדבור של חזרה וכמ"ש. וא"ש: 

==כז==
כז) '''ובזה''' יתורץ קושיא גדולה שהקשה הפ"י ז"ל בסוגיא דב"ק שם. דאמאי מותיב הש"ס מר"י דגבי ה"ז תמורת עולה תמורת שלמים. ולא פריך מר"י דמתני' קמייתא בתמורה שם. גבי האומר ה"ז חטאת וולדה שלמים. דגם שם אמר ר"י ממש בהאי לישנא דנמלך אין דברי' קיימין ומוקמינן התם דנמלך היינו בתוכ"ד ואדרבה אוקימתא דר"פ דנמלך בתוכ"ד עיקר איתאמרה על מתני' קמייתא שם. והיא פליאה עצומה. ולמ"ש א"ש. דמבבא דקדשים ממש לא מצי הש"ס להקשות כלל. די"ל דקדשים שאני דלא מהני בהו חזרה בתוכ"ד כשיטת הראשונים ז"ל. משא"כ מבבא דתמורה מותבינן שפיר לשי' רבא. דל"ש בזה הסברא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכמ"ש. ויהיה מזה עוד סייעתא גדולה לשיטת הראשונים ז"ל דבהקדש לא מהני חזרה בתוכ"ד. ע"כ דברי הקונטרס מיכל המים שנדפס זה יותר מעשרה שנים. ועתה נוסף בו חדושים אחדים:

<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}
[[קטגוריה:רבי יהושע השיל מרגליות]]
[[קטגוריה:רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון מברעזאן]]
[[קטגוריה:רבי ירוחם יהודה ליב פרלמן]]</noinclude>