עריכת הדף "אפיקי ים/א/כב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|סימן כב{{ש}}'''יבאר דין הזמה בעדים פסולים שלא נודע פסולם לב"ד. וגמרו הדין ע"פ ונמצאו אח"כ זוממין. אי מקיימינן בהו כאשר זמם. או לא. וגם אם עברו על לאו דלא תענה ונ"מ לכמה דברים כמו שיבואר בס"ד.'''}}

==א==
א) '''בבא קמא''' {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/עג/א|דף ע"ג ע"א]]}} תנן גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם. ונמצאו זוממין משלמין את הכל. מאי לאו שהעידו על הגגיבה וחזרו והעידו על הטביחה. והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה, ואי ס"ד. עד זומם למפרע נפסל. הני כיון דאיתזמו להו אגניבה. איגלאי מילתא למפרע דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו אמאי משלמין אטביחה. אמרי הכא במאי עסקינן כגון שהוזמו על הטביחה תחילה. אמרי סוף סוף כי הדרי מיתזמי אגניבה. איגלאי מילתא דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו אמאי משלמי אטביחה. והלכתא שהעידו בבת אחת והוזמו. ע"כ. ועי' רש"י ותוס' ז"ל. מבואר מדברי הש"ס בזה. דעדים שהי' פסולין בשעת הגדתן. אף דב"ד לא ידעו מזה וגמרו הדין ע"פ. אם נמצאו זוממין אח"כ אין בהם דין עשיית כאשר זמם. וכמו דפריך הש"ס דאמאי משלמי אטביחה. הא איגלאי מילתא למפרע דפסולין הי' בשעה שהעידו. הרי דאף דבשעה שהעידו לא נודע פסולן וגמרו הדין על פיהם. מ"מ אין בהם חיוב כאשר זמם. ואינו מבואר דין זה במקום אחר בש"ס. וכ"מ בשיטה מקובצת שכתב וז"ל ושמעינן משמעתין דעדים זוממין דחייבינהו רחמנא תשלומין. אי איתברר דמקמי דאסהידו לה לההיא סהדותא. הוו פסולי מעיקרא לא מחייבי תשלומין. פריטי הרמ"ה ז"ל עכ"ל. אמנם צריך להבין טעמא דמילתא מ"ט אין בהם דין הזמה. והראשונים ז"ל לא ביארו לן בזה: 

==ב==
ב) '''ולכאורה''' נראה בטעמא דהאי דינא. דהתורה לא חייבה את העדים בכאשר זמם. רק אם העדים כשרים לעדות בעלמא וקרינן בהו והנה עד שקר וגו' ועשיתם לו וגו'. משא"כ אם העדים הם בלא"ה פסולים לעדות מגזה"כ. לא קרינן בהו והנה עד שקר וגו'. דלא הוי עלייהו שם עדים כלל. ולאו עדות שקר מקרי. וכמו דהדין בשבועות העדות דליכא בפסולין לעדות. אף במקום דמהני עדותן כגון נשים בעדות מיתה דכשרות. מ"מ ליתנהו בדין שבועת העדות. משום דכיון דפסולין לעלמא לא קרינן בהו והוא עד. דמשמע עד הראוי לעדות. וכמו שביארו האחרונים ז"ל ועי' בנודע ביהודה {{ממ|[[נודע ביהודה/תניינא/חושן משפט/ח#|תנינא חחו"מ סי' ח']]}}. ה"נ לענין דינא דכאשר זמם דכתיב והנה עד שקר וגו'. בעינן שיהא ראוי לעדות. וכן משמע מדברי תשו' הגאון רע"א ז"ל בסי' קע"ט. דזהו הטעם דליכא דין הזמה בעדים פסולין. ומשו"ז כתב שם דאפי' קיבל עלי' קרוב או פסול ונמצאו זוממין. ליכא בהו דין הזמה. משום דעכ"פ לאו שם עד עלי' יעוי"ש: 

==ג==
ג) '''אמנם''' ראיתי להגאון בעל בית מאיר ז"ל בחי' למס' ב"ק שנדפס מחדש. שכתב דנראה דהטעם בזה הוא משום דאישתכח השתא דהגמר דין שגמרו ב"ד עפ"י עדותן היה בטעות. וכאילו לא נגמר הדין דמי. ואין עדים זוממין נענשין עד שיוגמר הדין על פיהם. ואף דבלא"ה הי' טעות בגמר דין כיון דשקר העידו. גזרת הכתוב הוא. אילו לא הי' הטעות רק מצד מה שהעידו לשקר. לחייבם בכהאי גונא. משא"כ אם היו פסולין מקודם לא הוי בזה גזה"כ לחייבם ושפיר קיימא בזה הסברא. דכיון דאישתכח השתא דמעיקרא היה הפסק דין בטעות. הו"ל כלא נגמר הדין כלל. וכן ראיתי מכבר בס' נחל יצחק שכתב האי טעמא: 

==ד==
ד) '''ונ"מ''' רבתא בין הטעמים. חדא לענין קיבל עלי' קרוב או פסול. דלטעמא דלא קרינן ביה והנה עד שקר וגו'. אף בכה"ג אין בו דין הזמה כמ"ש הגרע"א ז"ל שם. משא"כ להטעם משום דהוי גמר דין בטעות. והוי כעדים שהוזמו קודם גמ"ד. א"כ אם קיבל עלי' קא"פ. בודאי איכא בי' דין הזמה. דלא הוי טעות כלל בפסק דין. ועוד נ"מ לענין אם עברו העדים משום לאו דלא תענה בכה"ג. דאם נימא דהטעם משום דלא קרינן בהו והנה עד שקר וגו'. ה"נ לא קרינן בהו לא תענה ברעך עד שקר. ולא עברו על הלאו כלל. ויהי' כשרים לעדות בעלמא דלא נעשו רשעים כלל. משא"כ לטעמא משום דהוי כהוזמו קודם גמר דין. א"כ זהו שייך רק לענין חיוב הזמה דבעינן שיגמר הדין ע"פ. משא"כ על לאו דל"ת בודאי עברו העדים תכף בהעדאתן לשקר. אף שנמצאו זוממין קודם שנגמר הדין. וה"נ עכ"פ עברו על ל"ת ברעך וגו' ונעשו רשעים ונפסלו לכל עדות שבתורה: 

==ה==
ה) '''ואמינא''' לכאורה להביא ראי' דטעמא משום דגמ"ד בטעות הוא. דקשה לי לכאורה בהא דמבואר בש"ס. דלמ"ד עד זומם למפרע נפסל. אם העידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה והוזמו על הגניבה. שוב אין משלמין כשהוזמו על הטביחה. משום דאיגלאי למפרע דכי אסהדו אטביחה פסולין היו. ואינן בדין כאשר זמם רק על עדות הגניבה. לשלם קרן וכפל שרצו לחייבו. אבל לא לשלם עוד ב' וג' על עדות הטביחה. וקשה לי. למאי דקיי"ל באומר לחבירו מנה לי בידך. והוא אומר אין לך בידי כלום. והעדים מעידים שלוה ופרע. דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. והיינו דמהימנינן לי' במאי שהוא לחובתו נגד העדים. דהיינו באומרו דלא פרע. ומהימנינן לעדים שלוה ומחייבינן לי'. וכ"ז מטעם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי: 

'''ולפי"ז''' יקשה טובא בכאן כיון דהמוזמין עומדים בפנינו וצועקים דהאמת אתם בכל מה שהעידו שגנב וטבח. וא"כ לדבריהם הרי כשרים היו בשעה שהעידו על הטביחה. דגם עדות הגניבה אמת היא לדבריהם הם ואף דלא מהימנינן להו על עדות הטביחה נגד המזימין מ"מ נהימנינהו על עדות הגניבה שהוא לחובתם. משום דנמצא ממילא שהיו כשרים בשעת עדות טביחה. וממילא ישלמו כאשר זמם על עדות הטביחה. דהוי שלשה בשור יותר מכאשר זמם דעדות גניבה. דהוי רק שנים. ומדברי הש"ס מבואר דלעולם ישלמו רק שנים על עדות הגניבה. ולא על הזמת הטביחה. אף בשור דהזמת טביחה הויא יותר מהזמת גניבה. והרי בזה שייך שפיר דניהימנינהו לחובתם דעדות גניבה אמת היא. וממילא ישלמו על עדות טביחה. דבזה מהימני המזימין. הן אמנם דזהו לא קשה דנהימנינהו להמוזמין דעדות הגניבה אמת היתה. לענין זה שנחייבם לשלם כאשר זמם על עדות טביחה. ובכ"ז נהימנינהו גם להמזימין. דגם עדות גניבה היתה בשקר ושישלמו גם עלי' כאשר זמם. די"ל כיון דממ"נ סתרי אהדדי. דאם מהימנינן להמוזמין דהיו כשרים בשעת עדות טביחה. ממילא ל"ש דליהימני המזימין לחייבם על עדות גניבה. אבל זהו בודאי קשה. דנהימנינהו להמוזמין דהאמת אתם בעדות גניבה. משום דהוא לחובתם דיצטרכו ממילא לשלם על עדות הטביחה. והודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ועל עדות טביחה נהימנינהו להמזימין. ולא סתרי אהדדי. ועי' בתשו' הגרע"א ז"ל בסי' קמ"ט ובחי' לכתובות דף ק"ז יעוי"ש: 

'''אמנם''' זהו לא קשה רק להטעם. משום דלא קרינן בהו והנה עד שקר וגו'. ובזה שפיר קשה. דהרי לדברי עצמם כשרים היו וקרינן בהו והנה עד שקר וגו' ונהימנינהו לחובתם. משא"כ אם נאמר דהטעם משום דהוי גמ"ד בטעות לק"מ דמאי מהני מאי דלדבריהם כשרים היו בשעת עדות טביחה. עכ"פ לוא ידעי ב"ד מהזמתן לא היו גומרין הדין על פיהם. ואכתי גמ"ד בטעות היה. ויהיה מזה סייעתא לטעם זה. דהעיקר משום דהוי גמ"ד בטעות. ולכאורה היא ראיה נפלאה: 

==ו==
ו) '''שבתי''' וראיתי דאין זו ראיה כלל. דאיך נוכל לחייב להעדים לשלם כאשר זמם מצד הודאת בעל דין דכמאה עדים דמי. והם צועקים דהאמת אתם בעדותם. דהרי יש לנו כנגד זה הודאת הגנב דהוא עומד וצועק דשקרנים הם ולדברי' הרי פסולים היו בשעת עדות טביחה. משעה שהעידו לשקר עדות הגניבה ואין עליהם לשלם על עדות הטביחה. וא"כ איך נחייב להעדים לי' כאש"ז. כיון דלדברי' אינם מחוייבים כלל וא"כ נגד הודאתם הוי הודאתו. והודאה כנגד הודאה הויא ופטירי: 

==ז==
ז) '''אולם''' לפי"ז יקשה טובא. דמדוע פריך הש"ס ממתני' דמשלמי אטביחה לאביי דוקא. הלא גם לרבא דס"ל עד זומם מכאן ולהבא נפסל נמי קשה. דהלא טעמי' דרבא הוא משום דעד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידוש ואילך. ומשום דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. וכ"ז לדידן דלא נוכל לפוסלם בבירור למפרע. משום דתרי ותרי נינהו. וע"כ אין לך בו אלא משעת חידושו. אבל עכ"פ יקשה מ"ט מחייבינן להו לשלומי כאשר זמם על עדות הטביחה הלא מי שהעידו עליו עומד וצועק דשקרנים הם. ולדבריו נפסלו לכל עדות שבתורה. מאז העידו בשקר על הגניבה. וכלפי שמיא גליא לדברי' דפסולין ולאו בני עדות הם ולא קרינן בהו והנה עד שקר וגו' לדברי'. ואף דב"ד אינם פוסלים אותם כ"ז שלא נתברר ע"י מזימים. אין זה אלא מחסרון ידיעה. אבל כלפי שמיא גליא דהמה פסולים ואין עדותן עדות והוו לדברי' כקיבל עלי' קרוב או פסול. דאף דמקבלין עדותו. מ"מ כיון דאינו בר עדות. לא קרינן בי' והנה עד שקר וגו'. כמ"ש הגרעק"א ז"ל. א"כ לפי דברי' ה"נ אף דב"ד מקבלין עדותן למפרע. מ"מ אין עליהם חיוב כאשר זמם. דלגבי שמיא גליא דפסולין הם ולא קרינן בהו והנה עד שקר וגו', וא"כ יקשה טובא דאמאי מחייבינן להו לשלומי לי' הלא נאמן הוא לחובתו כמאה עדים. ולדברי' פטירי כנ"ל אלא ע"כ צ"ל דאף לדברי' דפסולים הם למפרע. מ"מ כיון דדין התורה הוא. דב"ד לא יפסלו עדותן למפרע. אף דהוא מחסרון ידיעה, אבל עכ"פ ב"ד מקבלין עדותם בכל מקום ממילא הוי עלייהו שם עדים ועדותן עדות. וקרינו בהו והנה עד שקר וגו'. ושוב חייבין בכאשר זמם עפ"י דין. ולא הוי כקיבל עלי' קרוב או פסול. דאינו בר עדות לעלמא כלל: 

==ח==
ח) '''ואין''' לומר דהא דלא פריך הש"ס גם לרבא. היינו משום דללישנא דטעמא דרבא משום פסידא דלקוחות. א"כ חכמים הכשירוהו לעד זומם למפרע אף דכלפי שמיא גליא וגם לדין התורה פסולים. מ"מ חכמים הכשירוהו לעדות. ולזה אף לפי דברי' דהי' פסולים למפרע מ"מ ישנם בתורת הזמה כיון דרבנן הכשירום לעדות אבל באמת ללישנא קמא דטעמא משום דחידוש הוא. אף לרבא תקשי כנ"ל. דזה אינו. דנראה ברור דלטעם דפסידא דלקוחות כיון דבאמת מן הדין פסולים למפרע ואף רבנן שהכשירום לא הכשירום רק לעדות ממון משום פסידא דלקוחות. אבל לעדות נפשות ולאסור אשה לבעלה ולענין גיטין וקידושין פסולים כמ"ש תוס' ז"ל בד"ה אי נמי. א"כ נראה פשוט דלא עדיף מנשים בעדות אשה. דאף דהאמינו אותן בזה ומקבלין את עדותן. מ"מ לא קרינן בהו והוא עד בשבועת העדות. כיון דפסולין הן לכל עדות. א"כ ה"נ אף שהאמינו לעד זומם בעדות ממון. מ"מ לא קרינן בי' והנה עד שקר וגו'. וכמ"ש הגרעק"א ז"ל לענין קיבל עלי' קא"פ דדמי לדין דשבועת העדות. וא"כ ע"כ דהא דלא פריך הש"ס לרבא היינו משום דללישנא דחידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו. כשרים המה מן הדין למפרע ובני עדות מקרו וא"כ תקשה שפיר דנהימני' להנידון לחובתו דפסולים הי' וע"כ כיון דב"ד עכ"פ מקבלין עדותם עפ"י התורה. ממילא מקרי בני עדות. וקרינן בהו והנה עד שקר וגו' וא"כ הדרא קושי' לדוכתה. מה שהקשינו לעיל. דגם לאביי לא קשה. די"ל דמאמינים אותם לחובתה ולדבריהם הרי כשרים הי'. דאין לומר דנגד זה הרי לפנינו הודאת הנידון דפסולים הי' דהרי הוכחנו דהודאתו לאו כלום היא כנ"ל: 

==ט==
ט) '''אמנם''' למ"ש גם זהו לא ק"מ. דאף דלדברי העדים עצמם כשרים הי' בשעת עדות טביחה, מ"מ כיון דדין התורה הוא שהם פסולין למפרע. וכל עדות שהעידו בינתיים. ב"ד פוסלין אותה למפרע. ממילא לאו בני עדות מקרו. ולא קרינן בהו והנה עד שקר וגו'. ונמצא ממילא דאף לדבריהם אינם בתורת הזמה. וא"ש קושי' הש"ס: 

==י==
י) '''עוי"ל''' עפ"י מ"ש בסוף תשו' הגרע"א ז"ל. דבקנס לא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. דכמו דאינו מתחייב בקנס עפ"י הודאתו. ה"נ אף דלא אמר בדרך הודאה לחייב עצמו. מ"מ לא דיינינן כלל על הודאתו. ויעוי"ש שהוכיח כן מדברי הריטב"א ז"ל בשבועות דף ל"ג שכתב דאם אמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס אשה בפניהם. אע"פ שהוחזק כפרן אינו משלם קנס. שזהו בכלל פרט למרשיע את עצמו. כיון דבהודאת קנס ממש פטור. ה"נ בהודאה הבאה משום כפירה עי"ש. וא"כ לק"מ דנחייב להעדים לשלם כאש"ז משום הודאת בע"ד ונהימנינהו לחובתם. דקנס הוא ובקנס לא מהני אף הודאה הבאה משום כפירה וא"ש: 

==יא==
יא) '''והרמב"ם''' ז"ל ב[[רמב"ם/עדות/כ#א|פ"כ מהל' עדות ה"א]] כ' ז"ל אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין ולא משלמין. עד שיהי' שניהם ראויין לעדות. והוזמו שניהם אחר שנגמר הדין. אבל אם הוזם אחד מהן בלבד. או שהוזמו שניהם קודם גמר דין. או אחר גמר דין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול. אין נענשים אע"פ שהוזמו ונפסלו לכל עדות שבתורה עכ"ל. ונושאי כלי' ז"ל לא הראו מקורו. וע"כ לומר דמקורו במ"ש דאם נמצא אחד מהן קא"פ. אין בהם תורת הזמה. הוא מש"ס דילן דבעדים פסולים אין חיוב הזמה. וה"ה אם נמצא אחד קא"פ. כיון דפוסל כולם בצירופו. ממילא אין בכולם דין הזמה. ועכ"פ חזינן דעתו דעדים פסולים שהעידו קודם שנודע פסולן לב"ד והוזמו. עברי על לאו דלא תענה עכ"פ. מדכתב דנפסלין לכל עדות שבתורה. וע"כ משום דעברו על לא תענה. וע"כ כלל דין זה עם הדין דעדים שהוזמו קודם גמר דין. דהתם בודאי עברו על הלאו דל"ת. וע"כ דס"ל ז"ל דגם הטעם דאין דין הזמה בפסולין הוא משום דהוי גמ"ד בטעות. ודין אחד הוא עם עדים שהוזמו קודם גמ"ד. דלאידך טעמא משום דלא קרינן בהו והנה עד שקר וגו'. א"כ גם בלאו דלא תענה לא יעברו מהאי טעמא גופא. דעד שקר כתיב וכמ"ש באמת בפשיטות הגרע"א ז"ל בסי' קע"ט. ואין לומר דנמצא אחד מהן קא"פ שאני. משום דבאמת השאר כשרים המה. ורק דגזה"כ הוא שעדותן בטילה. ל"ש למעוטינהו מקרא דעד שקר. וע"כ עברו על הלאו דל"ת. ז"א. חדא דא"כ מנלן דאין בהם דין הזמה. דדין הזמה ולאו דל"ת אחד הוא בזה להאי טעמא. ועוד דמשמע מדברי' ז"ל דהקרוב גופי' נפסל עי"ז לעדות. וא"כ ע"כ צ"ל כמ"ש בעל ב"מ ז"ל דהטעם הוא משום גמ"ד בטעות. וד' הגרע"א ז"ל צ"ע. שו"מ בס' זית רענן {{ממ|[[זית רענן/ב/נה|ח"ב סי' נ"ה]]}} עמד קצת על דברי הרמב"ם ז"ל. ולא נחית שם לכל מ"ש בזה: 

==יב==
יב) '''שו"מ''' בב"י ז"ל סי' ל"ח עמ"ש שם הטור ז"ל דאין העדים זוממין לוקין או משלמין. עד שיהי' כולם כשרים ראוים להעיד וכו' וז"ל כלומר דאם אין כולם כשרים עדותן בטילה כדתנן פ"ק דמכות נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטילה. מנין אפילו ק' ת"ל עדים. וכיון דעדותן בטילה פשיטא שאין הדין נגמר על פיהם. ואפילו אם נגמר שלא כדין הו"ל כאילו לא נגמר. ותנן בההוא פרקא. אין העדים נעשים זוממין עד שיגמר הדין עכ"ל. והרי מבואר הוא כטעמי' דהגאון ב"מ ז"ל משום דהוי גמ"ד בטעות. וחידוש שלא ראיתי מביאים דברי הב"י ז"ל. ומצאתי בהפלאה כתובות דף ל"ב ע"א על תוד"ה דאין. שכתבו שם דעדים זוממין בכל ענין אין לוקין ומשלמין בין בממון בין בקנס. כגון בשעה שהעידו טבחו שור של גניבה עי"ש. והקשה שם דאיך משכח"ל הלא כיון דגנבים הם ופסולים לעדות. א"כ אין בהם דין הזמה. וכתב דצ"ל אף דליכא דין הזמה. מ"מ מלקות מלא תענה איכא. ולא כתב טעם לדבר. ולמ"ש אפ"ל דכיון דטעמא משום דהו"ל כאילו לא נגמר הדין. וכבר צידדנו לקמן בסי' מ' לומר דעדים שהוזמו קודם גמ"ד ולקי משום לא תענה יעוי"ש. וא"ש שיטת תוס' ז"ל: 

==יג==
יג) '''ונסתפקתי''' איך יהי' הדין בעדות החודש כה"ג אם העדים שקידשו על פיהם את החודש. נמצאו שהי' פסולין לעדות והוזמו ג"כ. אם איכא עלייהו חיוב מלקות מלא תענה. אם נאמר דעדים שהוזמו בעלמא קודם גמ"ד אין לוקין על לא תענה. מי נימא כיון דקיי"ל בעדות החודש דאף אם נמצאו העדים זוממין מ"מ כבר מקודש הוא החודש. דאתם אפי' שוגגין אתם אפי' מוטעין. כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' קידוש החודש ה"ב. ועי' בלח"מ רפ"ג שם. א"כ כיון דל"ש לומר בעדות החודש דבטל הגמ"ד למפרע דהרי באמת אינו בטל מה שאמרו מקודש מקודש. א"כ בודאי ילקו לכו"ע. אי די"ל דעכ"פ כיון דהי' גמ"ד בטעות עפ"י עדים פסולים. הו"ל כלא נגמר. והא דנשאר החודש מקודש. גזה"כ הוא דאפי' קידשו ב"ד במזיד ושלא עפ"י עדים מ"מ מקודש. אבל לענין עונש העדים בעינן שיגמר הדין על פיהם. וזה הו"ל כאילו לא נגמר על פיהם [ומסתברא דהויא ככל עדות דעלמא דעכ"פ לא נגמר הדין על פיהם ורק גזרת הכתוב הוא{{הערה|'''הגהת המחבר''' נדפסה בראש הספר.}}]:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>