עריכת הדף "אפיקי ים/א/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|סימן א{{ש}}'''ביאור דברי התוס' ז"ל בפסחים דף ס"ט בהא דשוחטין וזורקין על טמא שרץ.'''}} 

'''פסחים''' {{ממ|[[תוספות/פסחים/סט/א#וזורקין|דף ס"ט ע"א]]}} תוס' ד"ה וזורקין ז"ל. וא"ת אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו לעכב דבעינן גברא דחזי לאכילה כדמוכח בכיצד צולין. ונראה לרשב"א דאיצטריך לאשמועינן דחייב בפסח שני. דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון הוא דחזי בראשון חזי בשני דלא חזי בראשון לא חזי בשני כדאמר לקמן גבי חגיגה בכ"צ עכ"ל: 

==א==
א) '''והנה''' השאג"א ז"ל ב[[שאגת אריה/סה|סי' ס"ה]] הקשה קושיא עצומה על תי' הרשב"א ז"ל. מש"ס ערוך בפ"ק דחגיגה {{ממ|דף ט' ע"א}} דאיתא התם מאי תשלומין ר"י אמר תשלומין לראשון ור' אושעיא אמר תשלומין זה לזה מאי בינייהו. אמר ר"ז חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו. ר"י אמר תשלומין לראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ור"א אמר תשלומין זה לזה אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני. ומי אמר ר"י הכי והאמר חזקי' נטמא ביום מביא בלילה אינו מביא ור"י אמר אף בלילה נמי מביא. אמר רבי ירמיה שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומין בפסח שני. מתקיף לה רב פפא הניחא למ"ד פסח שני תשלומין דראשון הוא אלא למ"ד פסח שני רגל בפני עצמו הוא מאי איכא למימר אלא אמר ר"פ וכו'. הרי מפורש יוצא מזה דלמ"ד פסח שני תשלומין דראשון הוא. למדין מזה לעלמא דשאני טומאה ויש לה תשלומין אף היכא דלא חזי בראשון כמו שגילה לן קרא גבי פסח: 

'''ולפי"ז''' לדברי הרשב"א ז"ל דמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ע"כ ס"ל דשני תשלומין דראשון הוא. ועיקר חידוש התורה הוא דעביד בשני אף דלא חזי בראשון. א"כ האיך יפרנס סוגית הש"ס לקמן {{ממ|דף פ' ע"א}} איתמר הי' ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים. א"ר מטמאין אחד מהן בשרץ עולא אמר משלחין אחד מהן לדרך רחוקה. ויטמאנו בשרץ קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ויטמאנו במת מדחהו אתה מחגיגתו השתא נמי מדחהו אתה מפסחו אפשר דעביד בשני. במת נמי אפשר דעביד בשביעי דהו"ל שמיני שלו. קסבר עולא כולהו תשלומין דראשון נינהו דחזי בראשון חזי בשני דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו. ולפי דברי הרשב"א ז"ל יקשה טובא. דהלא כיון דעולא ס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ. א"כ ס"ל פסח שני תשלומין דראשון הוא לתי' הרשב"א ז"ל. וא"כ ע"כ ראי' מפסח שני לעלמא דשאני טומאה. דאף דלא חזי בראשון חזי בשני כמבואר בש"ס דחגיגה. א"כ מאי קאמר דלא יוכל להקריב חגיגתו בשמיני משום דלא חזי בראשון. הא ע"כ שאני טומאה. ויש לו תשלומין אף דלא חזי בראשון והקושיא חמורה למאד:

==ב==
ב) '''והנראה''' לענ"ד לתרץ דברי הרשב"א ז"ל ולהשיב את הארי ז"ל, דנראה לי לחדש בדברי הש"ס דחגיגה דאמר שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומין בפסח שני. דזה תלוי בפלוגתא דאי שוחטין וזורקין על טמא שרץ או לא. דהנה אם הדין דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וא"כ גזה"כ הוא דטומאת הבעלים בשעת עשיית הפסח. אף דלאורתא חזי למיכל. מעכבתו מלשחוט ולזרוק עלי' ושני בזה מכל הקרבנות דערל וטמא משלחין קרבנותיהם ובפסח גזה"כ הוא דאינו משלח פסחו דלאורתא חזי. כמבואר לעיל {{ממ|דף ס"ב}}. א"כ כיון דהמניעה היא בפסח מצד שם טומאה דגזה"כ דטומאתו מעכבתו. ואפ"ה אמרה תורה דיש לו תשלומין בפסח שני. נוכל ללמוד מזה לטומאה דעלמא כגון לענין מאי דקיימינן התם בחגיגה לענין נזיר שנטמא ביום שמיני. דהתם נמי המניעה מצד שם טומאה וע"ש בטו"א. וילפינן שפיר מפסח דטומאה שאני ויש לה תשלומין. אף דלא חזי מצד הטומאה:

==ג==
ג) '''אולם''' למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וס"ל דטומאת הבעלים בשעת שחיטת הפסח אינה מעכבתו מעשיי', והוי בזה כבעלמא דערל וטמא משלחין קרבנותיהם. והא דטמא נדחה לפסח שני. הוא דוקא בטמא מת בששי דלא חזי למיכל לאורתא ובעינן בפסח איש לפי אכלו נמצא דלדידי' אין המניעה מצד שם טומאה דאין הטומאה מעכבת העשי'. ורק דפומי' הוא דכאיב לי' שאינו יכול לאכול. והוי כחולה וזקן שאין שוחטין עליהם. ודין זה דבעינן גברא דחזי לאכילה. אינו בשום קרבן בעולם רק בפסח שמתחלתו לא בא אלא לאכילה כלשון המשנה {{ממ|דף ע"ו ע"ב}}. א"כ לא שייך ללמוד מפסח דשאני טומאה הואיל ויש לה תשלומין בפסח שני אף דלא חזי בראשון. דאטו בפסח הטומאה מעכבת מלהקריב הרי חזינן דשוחטין וזורקין על טמא שרץ וטמא מת בשביעי שלו ואין הטומאה מעכבת כלל. ורק בטמא מת בששי שלו האכילה מעכבתו מלהקריב. דלא הוה גברא דחזי לאכילה. ושם אחר הוא דקגרים שאינו בכל קרבן בעולם. וא"כ לא מצינן למילף מפסח לעלמא היכא דלא חזי מצד טומאתו. דכך לי בפסח טמא או חולה וזקן ושם אחד להן. דהוי שלא לאוכלי'. וא"כ לעולא דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ. אין ראי' מפסח לטומאה דעלמא. וא"ש דאמר לדידי' דלא יוכל להקריב חגיגתו בשביעי משום דלא חזי בראשון דהכא שם טומאה דקגרים ואין ראיה מפסח: 

==ד==
ד) '''ועוד''' הי' נ"ל לכאורה בזה. דלמ"ש עדיין יש להתעקש בזה ולומר דעכ"פ אף למ"ד שו"ז על טמא שרץ מ"מ טומאתו היא דגרמה לי' בטמא מת בששי שלו. שאינו יכול לאכול הפסח. וממילא הוא דחוי מלהקריב וא"כ אכתי איכא למילף מזה לעלמא היכא דלא חזי מצד טומאתו דיש לו תשלומין. וע"כ נ"ל עוד בזה. דלכאורה יש להבין למאי דקיי"ל דכל שלא עשה פסח בראשון עושה את השני. אף אם הי' חולה וזקן בראשון והוקל לו בשני. והוא משנה מפורשת {{ממ|דף צ"א}} דהחולה והזקן ששחטו עליהם ואירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני. והיינו משום דבשעת שחיטה הי' ראויין. אבל אם לא הי' ראויין בשעת שחיטה עושין את השני. וצריך טעמא למ"ד שני תשלומין דראשון. נימא כיון דחולה אינו ראוי בראשון. לא חזי גם בשני. והרי חידוש הוא שחדשה תורה. למ"ד זה. בטמא דאף דלא חזי בראשון יש לו תשלומין כדאמר הש"ס בחגיגה. א"כ מנלן זה בחולה וזקן. ואין לומר דילפינן מטומאה שיש לה תשלומין בפסח. וה"ה לשאר הנדחים מראשון ז"א. דהרי חזינן בש"ס דחגיגה. דילפינן מפסח לעלמא. דשאני טומאה למאן דאמר שני תשלומין דראשון. ואם נאמר דבפסח יש תשלומין גם לכל שאר נדחים דלא חזו בראשון. מהאי טעמא דילפינן מטומאה. א"כ גם בעלמא יהי' דין אחד לנדחים מחמת טומאה ולנדחים אחרים. והרי בש"ס מבואר שם דאם הי' חיגר בראשון ונתפשט בשני אין לו תשלומין ופשוט דה"ה לחולה וזקן בראשון אין להם תשלומין בראי'. ועי' ברמב"ם פ"ב מהלכות חגיגה. והרי דלא ילפינן מטומאה א"כ גם בפסח גופי' מנלן דיש להן תשלומין לכל הנדחים חוץ מטמא. וצ"ע לכאורה:

==ה==
ה) '''ולהסביר''' טעמו של דבר נ"ל דאף דחולה וזקן ממעטינן מראי' בריש חגיגה ומצינו גם בפסח דאין שוחטין עליהם. מ"מ לא דמו אהדדי. דהא דאין שוחטין הפסח עליהם, לאו משום דפטירי מפסח רק משום דאינם ראויין לאכילה. ואין פסח בא מתחילתו אלא לאכילה דכתיב איש לפי אכלו. ונמצא דהוו כאנוסים שאינם יכולים לקיים המצוה. אבל באמת חייבים הם בעשיית פסח. ולזה ניחא דיש להן תשלומין בפסח שני. דלא שייך לומר כיון דלא חזו בראשון לא חזו בשני. כיון דבאמת חייבים גם בראשון. ורק דהוו אנוסים. ומה לי אונס דחולי או אונס אחר. ועיקר תשלומין דשני הוא לשגג ונאנס ולא עשה את הראשון. אבל לא כן הדבר בראי' דממעטינן שם זקן וחולה וחיגר וכל שאינו יכול לעלות ברגלי'. דלאו טעמא משום דהוו כאנוסים בקיום המצוה. דהרי יכולים ללכת על משענת או לבוא בסוסים ובפרדים. רק דגזה"כ הוא למפטרינהו. ולזה אף בנתפשט החיגר ונתרפא החולה בשני. מ"מ פטורים ואין להם תשלומין. כיון דפטורים הי' בראשון. וכל דלא חזי בראשון לא חזי בשני:

==ו==
ו) '''ולפי"ז''' נראה דהא דמבואר בש"ס דחדוש הוא שחדשה תורה דטמא יש לו תשלומין בשני אף דלא חזי בראשון. הוא דוקא למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. והרי חזינן דרחמנא דחי' לטמא. אף שספק בידו לעשות כמבואר {{ממ|ב[[בבלי/פסחים/צג/א|דף צ"ג א']]}}. א"כ שפיר מקרי לא חזי בראשון דרחמנא דחי' כל זמן שלא טבל. משא"כ למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וטמא דקרא מיירי בטמא מת בששי שלו. משום דלא חזי למיכל באורתא א"כ הוי כאונס מחמת חולי. דפומי' הוא דכאיב לי' ואין ספק בידו לעשות. אבל לאו דדחי לי' רחמנא. ובודאי יש לו תשלומין כחולה וזקן: 

==ז==
ז) '''ונראה''' עוד דתליא בשני תי' תוס' ז"ל לקמן {{ממ|[[תוספות/פסחים/פ/א#אתה|דף פ' ע"א]]}} בד"ה אתה מדחהו מחגיגתו שז"ל. וא"ת השתא כשמשלחהו לדרך רחוקה נמי מדחהו מחגיגתו שאינו יכול לבוא ביו"ט מחוץ לתחום וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. וי"ל דיכול לבוא ולעשותו ביום ראשון מה"ת דתחומין דרבנן. ועוד נהי דכשישלחהו בדרך רחוקה עד שעת שחיטה שלא יוכל לחזור לירושלים מבעוד יום. מ"מ יכול לבוא תוך התחום ויכנס למחר. ועוד טמא וחיגר דלא חזי בגופו בראשון לא חזי בשני. אבל הכא מחזי חזי אלא שלא יוכל לבוא וכי הוי יום ראשון בשבת אע"ג דלא חזי אמרינן באלו דברים {{ממ|[[בבלי/פסחים/ע/ב|דף ע' ע"ב]]}} דעביד באינך יומי עכ"ל. ועי' תוס' {{ממ|[[תוספות/חגיגה/ב/א#איזהו|חגיגה ד"ב ע"א]]}} ד"ה איזהו. וע"ש בטו"א שהאריך בזה דמ"ט יש לו תשלומין כשחל יום ראשון בשבת. ולפי"ז נראה דאם נאמר כמו דס"ל לתוס' ז"ל בתי' קמא. דגם היכא דלא חזי מחמת שהיום גורם ג"כ אין לו תשלומין ולא אמרינן דהוי כאנוס והוא מחזי חזי. א"כ גם טמא בראשון אף למ"ד שו"ז על טמא שרץ וטמא דקרא רק בלא חזי למיכל לאורתא. מ"מ בודאי לא חזי מקרי דלא עדיף מאנוס מחמת איסור יומא. ועוד דכ"ש הוא דעכ"פ הריעותא בגופו. משא"כ אם נאמר דהיכא דמעוכב מחמת היום יש לו תשלומין. א"כ י"ל קצת דגם טמא אף דלא חזי בגופו מ"מ כיון דלא דחי' רחמנא רק משום דאנוס הוא דכאיב לי' פומי'. הוי כאנוס דעלמא דיש לו תשלומין. דמה לי אם אינו יכול לבוא לעשות מצד איסור תחומין, וכן להקריב מחמת איסור שבת. או שאינו יכול לאכול מצד איסור טומאה. אף דקצת יש לחלק. אבל למ"ד אין שו"ז על טמא שרץ. אף דחזי למיכל לאורתא רחמנא דחי'. וא"כ שפיר מקרי לא חזי. ועי' בש"ס {{ממ|בדס"ט ע"ב}}: 

'''ולפי"ז''' נראה דאף דהרשב"א ז"ל כתב דלמ"ד שו"ז על טמא שרץ וטמא דקרא מיירי בטמא מת בששי שלו לא אצטריך רק לאשמועינן דעביד בשני אף דלא חזי בראשון. מ"מ אף להאמת אין ללמוד מזה לעלמא היכא דהטומאה פוטרתו לגמרי כמו בחגיגה שפטור הוא אף דיכול לשלוח חגיגתו. מ"מ פטור דילפינן מעולת ראי' כמ"ש תוס' לקמן {{ממ|ד"פ ע"א}} ואין ללמוד בזה דיש לו תשלומין. מטומאה דפסח דיש לה תשלומין בשני. דשאני התם דבאמת חיובי מחייב בפסח רק דאנוס הוא מצד איסור טומאה. וי"ל דגילה לן קרא דזה לא מקרי לא חזי בראשון. משא"כ היכא דהי' פטור לגמרי בראשון מצד טומאתו. בכה"ג בודאי אין לו תשלומין. כיון דלא חל עלי' חיובא כלל בראשון לא שייכה תשלומין. וא"כ א"ש לעולא דס"ל שו"ז על טמא שרץ. אין ללמוד מפסח לעלמא דשאני טומאה כמ"ש. ושפיר אמר דבטמא בראשון פטור מחגיגה אף כשנטהר בשני: 

'''וצ"ע''' לי עוד בזה דברי הרשב"א ז"ל עצמו שבתוס' ז"ל לקמן {{ממ|דף צ"ג ע"א}} בד"ה אלא. שכתב דלרב יהודה דס"ל דדרך רחוקה הוי כל שאינו יכול ליכנס בשעת אכילה. לא איצטריך גם דרך רחוקה לגופי' כיון דלא חזי למיכל ואיש לפי אכלו כתיב. ורק דאיצטריך למיכתב דלא נימא כיון דלא חזי בראשון לא ליעבד בשני. ולמה שביארתי צ"ע. דאף אם יש פנים לומר דטמא מקרי לא חזי משום דהאיסור מעכבו והוי כמעוכב מחמת איסור תחומין ביו"ט או מהקרבה בשבת. אבל מ"מ פשוט לכאורה דאם הוא בדרך רחוקה ואינו יכול לבוא. וגם בסוסים ובפרדים אינו יכול לבוא דבאופן זה מיירי בתוס' שם עי"ש. א"כ הוא אנוס גמור. והיכי ס"ד בזה דמקרי לא חזי בראשון. דאין לך אונס גדול מזה. ועיקר תשלומין דשני בשגג ונאנס בראשון הוא. וצ"ע:

==ח==
ח) '''עוד''' הקשה שם השאג"א ז"ל על תי' הרשב"א ז"ל דלא איצטריך טמא אלא לומר דעביד בשני. א"כ אותן אנשים שהי' טמאים לנפש אדם דלמ"ד שו"ז על טמא שרץ. ע"כ דהי' ביום הששי או קודם. וא"כ אמאי נסתפק מרע"ה והקריב משפטן לפני ד' הא אכתי לא ידעו מפסח שני. ולא מיבעיא לי' רק לענין פסח ראשון. ומאי ספק בזה הלא כבר כתיב איש לפי אכלו. וזה יקשה גם לתי' שני בתוס' דאיצטריך טמא למימר דאין צבור נדחין. דמאי מסתפק לי' בפסח ראשון עיי"ש. ואמר לי הרב הגאון מוהר"צ הירש שליט"א הגאב"ד דפינסק דיש לתרץ קושי' עפי"מ דאי' בספרי פ' בהעלותך דלומד ק"ו דפסח דוחה טומאה מפרה אדומה שלא דחי שבת ודוחה טומאה. פסח שדחי שבת אינו דין שדחי טומאה. רק דדחי שם פסח שני יוכיח דדוחה שבת ואינו דוחה טומאה. וא"כ כשלא נאמרה עוד פרשה דפסח שני שפיר הי' ק"ו מפרה דדוחה טומאה: 

'''ולי''' נראה דזה אינו. דק"ו זה מפרה לא שייך רק לענין עשיי' בטומאה כשהכהנים או הבעלים טמאין. וכ"ז דוקא אי חזי למיכל לאורתא דנוכל לקיים איש לפי אכלו משא"כ בטמא מת בששי שלו דלא חזי למיכל לאורתא. לא שייך כלל למילף מק"ו דפרה דתדחה טומאה. דדין זה דאכילה בטומאה לא שייך כלל בפרה. ורק דעשיי' שלה דוחה טומאה. אבל בפסח דבעינן גברא דחזי לאכילה משום שמתחילתו לא בא אלא לאכילה. וזה לא שייך ללמוד מפרה. א"כ ממילא בבעלים טמאין לא תדחה טומאה מטעם דלא חזי לאכילה עכ"פ. ולא עדיפא מבעלים חולה וזקן. ועי' בטו"א {{ממ|בחגיגה ד"ט}} שכתב ג"כ כה"ג דשאני פסח משאר קרבנות צבור במאי דהותרה אצלו גם האכילה בטומאה ואין ללמוד אותו מעלמא יעו"ש: 

==ט==
ט) '''ופליאה''' גדולה ראיתי בענין זה בס' מנח"ח [[מנחת חינוך/פח|מצוה פ"ח]] שמביא דברי הטו"א ז"ל {{ממ|בחגיגה ד"ט}} שכתב לפרש מ"ט אמרינן כשחל יו"ט ראשון בשבת דיש תשלומין לחגיגה למחר אף דלא חזי בראשון. ותוס' ז"ל כתבו דטעמא משום דהוא מחזי חזי ורק דיומא קגרים. והטו"א ז"ל כתב טעם אחר בזה. דהא קיי"ל דכל קרבן הקבוע לו זמן דוחה שבת. והטעם דלא דחיא חגיגה שבת הוא משום דאין קבוע לה זמן דיש לו תשלומין למחר. וא"כ אי נאמר דאם חל יום ראשון בשבת אין לו תשלומין גם למחר משום דלא חזי בראשון שוב הדר הו"ל קרבן הקבוע לו זמן ויש לו לדחות שבת ג"כ. וכיון דדחי שבת שוב יש לו תשלומין וחוזר הדין דלא ידחה שבת דהו"ל קרבן שאין קבוע לו זמן. והו"ל שני דברים הסותרים זה את זה. ואי אתה יכול לתפוס החבל בשני ראשין. ולכן אמרינן כל חד קאי אדוכתי' דלא דחי שבת ויש לו תשלומין. ולא כדברי תוס' ז"ל דמחלקין בין חסרון בגופו להיכא שהיום גורם: 

'''וע"ז''' תמה המנחת חינוך מש"ס ערוך בפסחים {{ממ|דף פ' ע"א}} דקאמר דלהכי לא מטמאין לי' במת משום דמדחהו מחגיגתו. וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשביעי והרי שבת וטומאה דין אחד להם וקרבן צבור הקבוע לו זמן דוחה שבת וטומאה. א"כ כשהי' טמא בראשון ואמרינן דכיון דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו. וא"כ הו"ל שוב קרבן הקבוע לו זמן ומן הדין ידחה טומאה ג"כ. ושוב חוזר הדין דיהי' לו תשלומין והו"ל קרבן שאין קבוע לו זמן. ולא ידחה טומאה. ונאמר דכ"א קאי בדוכתי' דלא דחי טומאה ויש לו תשלומין כמו גבי שבת. וע"כ דלא כטו"א ז"ל. ואף דע"י הטומאה נעשה זמנו קבוע. מ"מ כיון דבלא שבת ובלא טומאה יש לו זמן שבעה ימים אינו דוחה שבת וטומאה מגזה"כ. ושוב כתב שמצא בתוס' {{ממ|דף ע"ו ע"ב}} בד"ה ה"ג שכתבו בהדיא כן. דלא מצינן למימר דטעם דאינו דוחה שבת וטומאה בחגיגה משום דיש לה תשלומין. שהרי איכא למ"ד בנטמאו בט"ו כיון דלא חזו ביום קביעת חובתי' כה"ג לית לה תשלומין. הרי שהוכיחו ג"כ מסוגיא זו דלא הוי טעמא משום דיש לה תשלומין. וכן ראיתי בס' נחלת יהושע הקשה ג"כ על הטו"א ז"ל מסוגיא זו. וכן בהג' הרש"ש על תוספות דדע"ו שם:

==י==
י) '''ואני''' תמה אקרא על הגאונים האלה ז"ל. כי בעניי איני רואה ריח קושיא על הטו"א ז"ל מסוגיא זו. למאי שכתבו בתוס' בד"ה אתה מדחהו מחגיגתו וז"ל. וא"ת והא קיי"ל בתמיד נשחט דערל וטמא משלחים קרבנותיהן. ותי' ריב"א הואיל והיא חובה לבוא ברגל יש לה דין עולת ראי' דדרשינן בפ"ק דחגיגה דטמא פטור מן הראי' שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וכו'. וכן איתא בירושלמי דאיתקש לעולת ראי' עכ"ל. הרי שכתבו בהדיא דטעמא רבא אחרינא איכא בהא דליכא חגיגה בטומאת בעלים. משום היקישא לעולת ראי' ופטור מגזה"כ. ולאו משום דאינה דוחה טומאה. דמאי דחי' צריך הלא יוכל לשלוח חגיגתו ורק דפטור מגזה"כ דהיקישא. וא"כ אינו שייך כלל להקשות דנימא כיון דממילא ע"י הטומאה אין לו תשלומין תו הו"ל קרבן הקבוע לו זמן וידחה טומאה. דלאו משום דאינו דוחה הוא ורק דאיתקש לעולת ראיי'. ובעולת ראי' גופה גזה"כ דבעינן שיהי' בר ביאה. ועי' בטו"א {{ממ|[[טורי אבן/חגיגה/ד/ב|חגיגה ד"ד ע"ב]]}} דאפי' כהן טמא העובד בקרבן צבור בעזרה פטור מעולת ראי' יעוי"ש. ובעל כרחינו צ"ל הא דקאמר הש"ס {{ממ|בדף ע"ו}} למעוטי חגיגת חמשה עשר דלא דחי טומאה ומהדר אטעמא. ע"כ מיירי בטומאת כהנים דבזה שייך דין דחי' והתוס' ז"ל שהקשו אטעמא דאית לה תשלומין מסוגיא זו. כונתם דלמ"ד התם בטומאת בעלים דאין לו תשלומין משום דכולהו תשלומין דראשון. א"כ ה"ה בטומאת כהנים נמי לדידי' אין לו תשלומין בכה"ג וזהו שדקדקו דאיכא למ"ד דלית לה תשלומין בטומאת בעלים. והיינו דהכא ע"כ בטומאת כהנים. וסברת הטו"א ז"ל באמת לא ס"ל לתוס' ז"ל דהרי מהדרי למצוא טעם אחר בהא דיש לו תשלומין כשחל יום ראשון בשבת {{ממ|בחגיגה ד"ב ע"א}} ולקמן {{ממ|ד"פ ע"א}}. ודברי הטו"א ז"ל אינם רק לשיטת הרמב"ם ז"ל פ"א מה"ח דס"ל לפי האמת דהטעם דלא דחי שבת וטומאה הוא משום דיש לה תשלומין ועי' בתוי"ט פ"ב דחגיגה. ומסוגיא דר"פ אין שום תשובה להשיב את הארי ז"ל: 

'''ברם''' קצת צ"ע בדברי תוספות ז"ל דמדמו טומאת כהנים לטומאת בעלים. ופשיטא להו דגם בטומאת כהנים למ"ד כולן תשלומין דראשון אין לו תשלומין ולמ"ש לעיל יש לחלק. דבעלים שנטמאו כיון דגזה"כ הוא דפטורין אף דיכולים לשלוח חגיגתן. א"כ בודאי כיון דלא חל חיובא בראשון ליכא תשלומין. משא"כ בנטמאו כהנים. דבעלים חייבים באמת ורק דאינם יכולים להקריב מצד טומאת הכהנים. א"כ הוו כאנוסין ויש להן תשלומין. ודמי קצת לשבת שכתבו תוס' דלא מקרי לא חזי בראשון כמ"ש לעיל. וצריך עוד עיון רחב ועמוק בזה. ובעיקר דברי הטו"א ז"ל שחולק אסברת תוספות ז"ל דהיכא שהיום גורם לא מקרי לא חזי. נדבר עוד ב[[אפיקי ים/א/ב|סי' שלפנינו]] בס"ד:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>