עריכת הדף "אמרי הצבי/בבא קמא/סט/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ס"ט ע"א'''}}

[מד] '''ותנן כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה סימנא כי אדמה מה אדמה איכא הנאה מינה אף האי נמי כי מפרקא שרי לאתהנויי מינה ושל ערלה בחרסית כו'.''' הנה לכאורה מוכח מכאן דנטע רבעי קודם פדיון אסור בהנאה וכן הוא דעת הר"ת בתוס' פסחים {{ממ|מ"ד ע"ב}} ד"ה וה"ה ותוס' קידושין {{ממ|ל"ח ע"א}} ד"ה וה"ה וז"ל ופיר"ת דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר לאיסור ע"י פדיון אבל בשתים ר"ל איסורו איסור עולם ואיסור הנאה עכ"ל הרי מבואר דדעת הר"ת דנטע רבעי קודם פדיון אסור בהנאה. ועיין ברמב"ם {{ממ|פ"י מהלכות מאכלות אסורות הט"ז}} פירות שנה רביעית כולה אסורה לאכול מהן בא"י עד שיפדו כו' מבואר דרק באכילה אסורין אבל לא בהנאה וראיתי בשעה"מ שם שהביא דברי הר"ת ושהמוהרי"ט בחידושי קידושין {{ממ|שם}} תמה על פיר"ת בזה והשעה"מ הביא ראיה {{עוגן|כח:}}להר"ת מסוגיא דכאן והשעה"מ {{ממ|שם}} השוה שיטת הר"ת עם הרמב"ם דהר"ת מיירי לאחר הביעור דאז אסור בהנאה וכמ"ש הרמב"ם {{ממ|בפי"א מהל' מע"ש ה"ח}} ועיין עוד בשעה"מ בהלכה הנ"ל {{ממ|פט"ו ה"י}} במ"ש שם בסופו בד"ה ודע שכתב הרע"ב {{ממ|פ"ב דערלה מ"ג}} יעוש"ה:

'''והנה''' לשיטת הר"ת הנ"ל כפשוטו דנ"ר קודם פדיון אסור בהנאה יש מקום ליישב קצת שיטת הבה"ג ז"ל בסוף הל' ערלה ומובא ברא"ש בסוף הלכות קטנות {{ממ|סי' ט'}} ובתוס' ר"ה {{ממ|דף יו"ד ע"א}} בד"ה ופירות גם הרמב"ם {{ממ|בפ"י מהלכות מאכלות אסורות הי"ח}} הביאו וז"ל הורו מקצת הגאונים שאעפ"י שפדה פירות שנה רביעית או חללן אסור לאכלן עד שתכנס שנה חמישית ודבר זה אין לו עיקר ויראה לי שזו שגגת הוראה והטעם לפי שכתוב ובשנה החמישית תאכלו את פריו ואין ענין הכתוב אלא שבשנה החמישית תאכלו פריו בלא פדיון ככל חולין שבעולם ואין ראוי לחוש להוראה זו עכ"ל. וגם התוס' והרא"ש הנ"ל הקשו ג"כ כן והר"ש במס' מע"ש {{ממ|פ"ה משנה א'}} הביא ג"כ דברי הבה"ג ז"ל ותמה ג"כ כן והוסיף להקשות דא"כ מה היה תקנתא דצנועין שהיו מחללין הנ"ר שלא יכשלו בהם הלוקטין סוף סוף גם לאחר החילול אסורין הפירות באכילה כל שנה רביעית וכשיגיע חמישית אז יהיה הפירות הללו המחוללין מותרין באכילה ומה הועילו בתקנתן הלא הלוקטין יאכלום מיד ועיין בתוס' כאן ד"ה כל הנלקט:

'''אולם''' אם נימא דקודם הפדיון אסורין בהנאה מהני עכ"פ הפדיון להתירם בהנאה וא"כ מהני תקנתן דצנועין להציל הלוקטין מאיסור הנאה דאף שאין לוקין על הנאה דכשאכל לוקה על האכילה ועל הנאה אין לוקין אבל עכ"פ עבר על איסור הנאה וא"כ מהני התקנה דצנועין להצילם מאיסור הנאה וכשיאכלו לא יעברו על איסור הנאה רק על איסור אכילה וכל מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנין:

'''עוד''' י"ל בישוב קצת דברי הבה"ג ז"ל דהנה באוכל כרם רבעי חוץ לירושלים קודם חילול אם חייב מלקות או לא והנה באוכל מע"ש חוץ לחומה בלא חילול קאמר רב אסי אר"י במס' מכות {{ממ|דף י"ט ע"ב}} מע"ש מאימתי חייבין עליו משראה פני החומה מ"ט דאמר קרא לפני ד"א תאכלנו שנה בשנה כו' וכ"פ הרמב"ם {{ממ|בפ"ב מהל' מע"ש ה"ו ובפי"ט מהל' סנהדרין}} בחשבון הל"ת שלוקין עליהם שם ס"ג עיי"ש וכר"י הנ"ל. ועיין ב"מ {{ממ|דף נ"ד ע"א}} ברש"י ד"ה דכ"ע חומש לא מעכב שיהא האוכלו לוקה עליו משום לא תוכל לאכול בשעריך עכ"ל והתם ע"כ לא איירי בדעייליה ואפקיה דא"כ כבר קלטוהו מחיצות ואין לו פדיון כלל והאיך שייך לומר דחומש לא מעכב וגם האיך אר"א שם דיאכל שהרי אינו פדוי כלל אע"כ דאיירי שאכתי לא ראה פני החומה וא"כ אפילו אם חומש מעכב ג"כ אין האוכל לוקה משום לא תוכל לאכול ועיין בספר ערוך לנר על מס' מכות {{ממ|דף י"ט ע"ב}} שעמד בזה והוסיף עוד להביא דברי רש"י במס' ב"מ {{ממ|דף צ' ע"א}} ד"ה הא בעי חומה שאסור לאכלו חוץ לחומת ירושלים והיכי אתו לאו דלא תחסום ודחו לאו דלא תוכל לאכול בשעריך ומבואר דגם אם עדיין לא ראה פני החומה ג"כ איכא לאו דלא תוכל ועיין בספר ערוך לנר שמסיק ע"ד הפלפול דלמסקנא ר"פ לא ס"ל כרב אסי אר"י רק דאפילו אם עדיין לא ראה פני החומה ג"כ איכא לאו דלא תוכל לאכול בשעריך יעו"ש בדבריו. ואם נימא דאיכא לאו גם כי לא ראה פני החומה וא"כ גם גבי נ"ר ג"כ תליא בהאי פלוגתא הואיל דילפינן קודש קודש ממעשר ועיין בספר מנחת חינוך {{ממ|[[מנחת חינוך/רמז|מצוה רמ"ז]]}} דחקר בזה אם גבי נ"ר איכא הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך משום דילפינן קודש קודש ממעשר ע"ש וא"כ נוכל לומר דהא דכ' הבה"ג דאפילו כי פדה לנ"ר אסור באכילה עד שנה החמישית ע"כ הוא משום דכתיב ובשנה החמישית וא"כ ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה וא"כ שפיר מהני התקנה דצנועין להצילם מן הל"ת דלא תוכל לאכול בשעריך כנ"ל לכאורה. אולם באמת ז"א דהא הש"ס אזיל כאן אליבא דר' יוחנן ור"י ס"ל דאין לוקין על מע"ש אם לא ראה פני החומה וא"כ גם בנ"ר הדין כן ורק דהתירוץ הוא דלא יקשה מצנועין דנוכל לומר דצנועין סברי כן דאיכא לאו דלא תוכל גם כי לא ראו פני החומה. והנה אח"ז ראיתי באבן עזרא בפ' קדושים {{ממ|י"ט פסוק כ"ד}} קדש הלולים להלל השם והכהן יאכלנו עכ"ל ולא זכיתי להבין דברי קדשו כי הלא מסוגית הש"ס בכאן ומכמ"ד במשניות מבואר דכל אדם רשאי לאכול בירושלים ואחר החילול בודאי מותר לכל אדם לאכלו בכ"מ וגם בהדיא מפורש בספר החינוך מצוה רמ"ז וז"ל ובספרי דורש שנ"ר הוא לבעלים מדכתיב ואיש את קדשיו לו יהיה שאמרו שם איש את קדשיו וגו' משך כל הקדשים ונתנם להכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומע"ש ונ"ר שיהיה לבעלים עכ"ל הרי מפורש שנ"ר הוא לבעלים ואין לכהן כלל חלק בו וצע"ג:

==מה==

[מה] '''בתוס' ד"ה והצנועין''' וז"ל '''אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע דאמילתיה דת"ק קאי צריך לומר דצנועין אשאר שני שבוע קיימי כו'.''' ע"ש. והנה לכאורה אינו מובן כלל דאפילו אם אין שביעית נוהג בכרם רבעי ואסור לו לאדם ליקח בלא רשות הבעלים הכרם רבעי מ"מ הואיל דהלוקטים אינם יודעים שהוא כרם רבעי וסוברים שאינו כ"ר ומותר להם ללקוט הואיל דהוא בשנת השמיטה ולא קעבדי איסור בלקיטתם ומש"ה היו מחללין הצנועין כדי שלא יאכלו הפירות בלא פדיון אבל לעולם דאין שביעית נוהג בכ"ר וראיתי אח"כ במוהרמ"ל שעמד בזה ולא תירץ:

'''ובגוף''' הספק הזה אי שביעית נוהג בכ"ר שכתבו התוס' אי שביעית נוהג בכ"ר ולא אדע איה בית הספק בזה. כי כרם רבעי נוהג בשביעית מבואר בהדיא כי {{ממ|בפ"ה דמע"ש מ"ה}} ובשביעית פודהו בשויו ועיין עוד שם {{ממ|במשנה ג'}} כ"ר בש"א אין לו חומש ואין לו ביעור ובה"א יש לו ובירושלמי שם פלוגתא דרבי ורשב"ג בשני ברייתות אליבא דב"ש דרבי סובר דב"ש דסברי אין לו חומש ואין לו ביעור הוא דוקא בשביעית אבל בשאר שני שבוע יש לו חומש ויש לו ביעור ורשב"ג סובר דב"ש סברי דאין לו חומש ואין לו ביעור בכל שאר שני שבוע הדין כן אבל קדוש הוא בקדושת כ"ר אפילו בשביעית הואיל דקדוש הוא מאיליו דכתיב קודש הלולים וב"ה סברי בודאי דכ"ר נוהג בשביעית יעו"ש בירושלמי ועיין ג"כ בירושלמי פ"ז דפיאה ה"ה כל הסוגיא. ועיין ברשב"א ב"ק בסוגיא זו הביא הירושלמי הנ"ל. והתוס' כתב אם שביעית נוהג בכ"ר דהיינו שיהיה מותר לכל אדם ליקחם בתורת הפקר כי אין לפרש דהספק הוא אם שייך קדושת שביעית בפירות כ"ר בודאי דשייכא בהו קדושת שביעית ואף לאחר כי פדה לה ומחלל אותן על המעות ג"כ קדושת שביעית חלה על המעות וע"כ כוונת התוס' הוא אם הם הפקר לכל מי שירצה לזכות בהם אבל קדושת שביעית בודאי דחלה על כ"ר. ומנא אמינא לה מדברי הירושלמי {{ממ|סופ"ז דמס' פיאה}} וז"ל כהדא דתני הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה מן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית ר"ז בשם ר' יוחנן ושבתה הארץ שבת לה' דבר שהוא לה' שביעית חלה עליו רחב"א בעי קומי רבי מנא לאוכלו בלא פדיון א"א שא"א להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאכלו נמצא כלוקח לו קורדום מדמי שביעית א"ל הגזבר מחליפו ביד אחר אמר ר' מתניא ולמה לית אנן אמרין כיי דאר"י דברי ר' יוסי מפני שקדם נדרו להבקירו מפני שקדם הבקירו להקדישו עכ"ל ועיין בפירוש מוהרא"פ שפי' דקאי בקושיא ועיין בירושלמי {{ממ|ספ"ד דפסחים}} הובא כל הסוגיא הנ"ל שם ועיין בפי' הק"ע שם ומחולק עם פי' הנ"ל בפירושו רק זה ג"כ מפרש דהירושלמי קאי בקושיא יעו"ש. והנה באמת יש מקום עיון קצת בירושלמי מ"ש אי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון מסוגית הש"ס במס' חולין {{ממ|דף קל"ט ע"א}} כיון דמרדה פקע לה קדושתייהו מיהו י"ל דהירושלמי קאי בשיטת ר' יוחנן דס"ל שם בחולין דאפילו בקדושת בדה"ב ג"כ לא פקעה קדושה בכדי יעו"ש. ועיין במלמ"ל {{ממ|פ"א מהל' שמיטה}} הביא הירושלמי הנ"ל. ומבואר בהדיא דקדושת שביעית חלה על ההקדש מכ"ש דחלה על כ"ר ורק הספק שנסתפקו התוס' הוא אם הכ"ר הוא הפקר בשביעית שיוכל כל אדם לזכות בהם וינהוג בהם קדושת שביעית וקדושת כ"ר ולא אדע כלל מדוע לא יהיה הפקר כדין שביעית דכיון דהתורה הפקירו לכל הפירות שביעית ה"ה כ"ר הדין כן וגם בהקדש בודאי הדין דרשאי כל אדם לפדותן ורק שחל קדושת שביעית על הדמים אבל בודאי שכל אדם רשאי לחללן דבכל הקדש הדין כן דהא אין לו בעלים ובודאי דכ"ר אע"ג דאית ליה בעלים וכמ"ש התוס' לעיל {{ממ|דף ס"ח ע"ב}} בד"ה הוא דאמר כצנועין אבל מ"מ בהפקר ממש אם הפקיר גם הקרקע בודאי דרשאי כל אדם לזכות בהפירות וכמבואר בפ"ה דמע"ש מ"ה שהבאתי ופשיטא דה"ה בשביעית ג"כ הדין כן ולא אדע הסברא לספק בזה. ושם בפ"ה ממע"ש מ"ה ובשביעית פודהו בשויו ואם היה הכל מופקר אין לו אלא שכר לקיטה {{עוגן|כט.}}ופירשו הרע"ב ובשביעית שאין שכר שמירה ולא עבודת קרקע פודהו בשויו. אם היה הכל מופקר אם הפקירו הבעלים נ"ר שלהם אין הזוכה בו מנכה אלא שכר לקיטה ומעלה הפירות לירושלים או פודה ומעלה הדמים ולא אמרינן כיון דמהפקירא קא זכי אין דין רבעי נוהג בו ובשביעית אינו מנכה שכר לקיטה שכל אדם מלקט לעצמו עכ"ל ועיין בתוי"ט שכתב כן בשם הרמב"ם בפי' המשנה ועיי"ש מ"ש בטעמא דמילתא כו' וכתב בשם הר"ש דיציאות דלעיל שיצטרך לשכור פועלים ללקט ובשביעית הואיל ודינו להיות הפקר ואין ראוי ליתן בו שכר לקיטה פודין בשויו אבל הפקר תחילתו הי' עומד לפחות ממנו שכר לקיטה ולא פקע משום דאפקריה עכ"ל. מבואר קצת דגם כ"ר של שביעית הוא הפקר לכל רק שינהוג בו קדושת נטע רבעי וי"ל בכ"ז. עוד כתבו התוס' שם וז"ל דאי אשביעית כיון שהיו זוכים מן ההפקר לא היה יכולים לחלל עכ"ל אזלי לשיטתם דלא כרבינו מאיר ז"ל בתוס' קידושין {{ממ|נ"ו}} ד"ה מתקיף דהא דלא יוכלו הצנועין לחלל מטעם זכי' הוא משום דגם הלוקטין אינן יכולין לחלל אבל אם היו יכולין לחלל היו גם הצנועין יכולין לחלל מטעם זכי' ע"ש והכא אי מיירי בהפקר הרי פשיטא דהיה מהני חילול של הצנועין מדין זכי' אלא ע"כ דלא ס"ל להתוס' כן ועיין לעיל {{ממ|דף ס"ח ע"ב}} בתוס' ד"ה הוא דאמר מ"ש שם בסה"ד ובמהרש"א ובמ"ש שם [או"מ אק"א] והרבה י"ל בזה:

==מו==

[מו] {{ממ|א}} '''בתוד"ה כל הנלקט''' בסה"ד וז"ל '''וא"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אח"כ וי"ל דמ"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים ועוד דשמא היה בטל ברוב ואע"ג דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל מ"מ מדאורייתא בטיל.''' עכ"ל. ובשמ"ק כאן בד"ה כל הנלקט באה"ד הקשה הר' ישעיה ז"ל ג"כ כקושית התוספות הנ"ל וכ' וז"ל וי"ל דבטיל ברובא ואע"ג דאמרי דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל והכא יש לו מתירין ע"י חילול י"ל דהכא כיון דלא אפשר הוי כדבר שאין לו מתירין, א"נ הא דאמרינן דלא בטיל היינו באיסור שניכר ואח"כ נתערב אבל זה שלא הוכר מעולם מתבטל עכ"ל ושמעינן מזה דכל שלא הוכר האיסור קודם התערובות וההיתר המבטל היה ניכר הוא קיל יותר דאפי' דשיל"מ ג"כ בטיל וגדולי האחרונים ז"ל השע"מ {{ממ|בפ"ה מהל' יו"ט ה"כ}}. והכו"פ {{ממ|בסי' ק"ב}} והנוב"י מהדו"ת חיו"ד {{ממ|סי' נ"ד}} האריכו הרבה ליישב דברי הרמ"א ביו"ד {{ממ|סי' ק"ב ס"ד}} שכ' כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב הוא בטל אע"פ שהוא דשיל"מ עכ"ל ומקורו מדברי המרדכי בפ"ק דמס' שבת והובא במג"א {{ממ|סי' ש"כ סק"ה}} ותמהו עליו שסתר המרדכי א"ע להא שכתב במסכת חולין {{ממ|סו"פ הזרוע}} גבי יבמה שרקקה דם דחליצתה כשירה לפי שא"א בלא צחצוחי רוק ולא אמרינן דנתבטל המיעוט רוק בהדם כיון דהוי דבר המעורב בתחלת ברייתו לא בטיל אלמא דחמיר יותר בכה"ג וכתבו לתרץ דיש חילוק בין אם המבטל והמתבטל שניהם באים לעולם בתערובות הוא דאמרינן דלא שייכא ביטול בכה"ג משא"כ אם הדבר המבטל היה בעולם ורק הדבר המתבטל לחוד בא לעולם בתערובות קיל יותר ואפי' אם הוא דשיל"מ ג"כ בטל יעו' בדבריהם שהאריכו בזה. והרי לפנינו מבואר כאן בשמ"ק שכ' לסברא זו שדקדק בלשונו הטהור הא דאמרינן דלא בטל היינו באיסור שניכר ואח"כ נתערב כו'. הרי דעיקר הקפידא אם האיסור היה ניכר לא בטל משום דהוה דשיל"מ אבל אם לא היה ניכר האיסור מעיקרא רק בא לעולם בתערובות אבל ההיתר המבטל הוא ניכר מעיקרא כגון הכא שפיר בטל וזה הוא כוונת השמ"ק בזה:

{{ממ|ב}} '''אלא''' מה שי"ל על כל אלו התירוצים בהא דקאמר הש"ס כאן ומי אר"י הכי והאר"י צנועין ור' דוסא אמרו ד"א ור"ד נלקט קאמר דתניא רבי יהודה אומר שחרית בעה"ב עומד ואמר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר ר"ד אומר לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים יהא הפקר איפוך דר"י לר"ד ור"ד לר"י אמאי אפכת מתניתא אפכא לר' יוחנן ואימא צנועין ור"י אמרו ד"א אמרי דלא סגי דלא מתהפכת מתניתא כו' דהא שמעינן לר"י דלית ליה ברירה כו'. ואמאי לא קאמר הש"ס דע"כ לא נוכל לומר דר' יהודא אית ליה כל שילקטו דא"כ תקשי דהא כי אם אמר ר"י צנועין ור' יהודה אמרו ד"א הוה הפי' דצנועין אית להו דר"י ור"י אית ליה דצנועין וכדמוכח מסוגית הש"ס לקמן דאמר אביי אי לאו דא"ר יוחנן צנועין ור"ד אמרו ד"א הו"א צנועין אית ליה דר"ד ור"ד לית ליה דצנועין כו' אלמא דלשון דבר אחד הוה דשניהם סבירין להו ממש דבר אחד וצנועין מודה לדינא דר"ד ור"ד מודה לדינא דצנועין וא"כ אם היה הגרסא דר"י אמר צנועין ור"י אמרו ד"א היה ג"כ הפי' כן. וכן למה דקאמר הש"ס לקמן בסוגיין אלא לעולם כל הנלקט ור' יוחנן סתמא אחרינא אשכח וכו' ופירש"י בד"ה ר' יוחנן ואי קשיא והא לא סגייא דלא מתהפכא מתני' משום ברירה לא תיפוק דאית ליה לר' יהודה ברירה וטעמא דלוקח יין קתני התם משום שמא יבקע הנוד ולא משום ברירה עכ"ל וא"כ לפי המסקנא הוה לר' יהודה כל המתלקט וא"כ אם נימא דר' יהודה אית ליה ממש לדינא דצנועין תקשי קושית התוס' והשמ"ק הנ"ל דכי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אח"כ ולא נוכל לתרץ דבטל ברוב דהא הוה מב"מ ור' יהודה סובר דמב"מ לא בטל וע"כ צרכינן להפך המתני' דר"י לר"ד ור"ד לר"י דהיינו דר"י יסבור כל שלקטו ולכאורה י"ל בזה:

'''ולכאורה''' י"ל דזה הוה יבש ביבש מה שהפרי נתגדל וביבש ביבש מודה ר"י דמב"מ בטל וכדאיתא ביבמות {{ממ|דף פ"ב}} בסוגיא {{ממ|שם}} ובתוד"ה ע"כ. מיהו לכאורה נראה דר' יוחנן ס"ל דלר' יהודה ביבש ביבש ג"כ אמרינן מב"מ לא בטל כיון דר' יוחנן לא מוקי לה שם בנימוח. ומיהו מדברי התוס' שם משמע דגם ר' יוחנן סובר דלר' יהודה מב"מ בטל ביבש ביבש וי"ל בזה. מיהו אחר העיון גבי כרם רבעי דהיינו ענבים שעיקר הפרי הוא הלחלוחית שבתוך הענב זה מקרי לח בלח דבשלמא אם היינו אומרים נטע רבעי א"כ משכחת לה בפרי יבש כגון תפוחים וכדומה שמה שגדל אח"כ הוא יבש וא"כ שפיר שייך לומר יבש ביבש אבל בענבים דעיקר הפרי הוא הלחלוחית שבתוך הענב וא"כ מה שנתוסף הוה לח בלח בודאי דלר' יהודה לא בטל המעט הניתוסף ונתגדל דהא הוי מב"מ ולא בטל וזה ברור לע"ד וא"כ קשה קושיא הנ"ל:

{{ממ|ג}} '''ולולא''' דמסתפינא הייתי אומר בזה דהא הר"ן ז"ל בנדרים {{ממ|דף נ"ב ע"א}} אסבר לה הטעם בהא דדשיל"מ לא בטיל במינו דוקא אבל בא"מ בטל וכ' דטעם הפלוגתא שבין ר"י ורבנן אי מב"מ בטל או לא בטל הוא משום דר' יהודה סובר דעיקר תליא בעצם אם הוא מינו וילפינן לה מדם הפר ודם השעיר ורבנן סברי דלא תליא עיקר בהעצם רק בעינן שיהיו שוין בשמא ג"כ אבל היכא שהאחד הוא אסור תו לא שוי בשמא שהרי זה הוא איסור וזה הוא היתר וא"כ הוי מבשא"מ ודוקא דם הפר ודם השעיר משום דכיון דשניהם עולין שכשרים לזריקה אין מבטלין זא"ז אבל בדשיל"מ אחמרו רבנן ג"כ שיהיה דינו כמין במינו ממש דהיינו כאלו עכשיו הם שניהם היתר וא"כ הוה תו מב"מ ממש בעצם ובשמא אבל אם העצם הוא אינו מינו א"כ מה מהני דיש לו מתירין והוה כאלו הוא עכשיו היתר הלא סוף סוף אינו שוה בעצם והט"ז ביו"ד {{ממ|סי' ק"ב}} אסברה לה ג"כ. והיכא דנולד האיסור בתוך התערובות וההיתר המבטל היה ניכר מעיקרו ורק הדבר המתבטל לא היה ניכר ונולד האיסור בתוך התערובות אפי' כי יש לו מתירין ג"כ נתבטל ולכאורה בעי טעמא בזה. ולפ"ד הר"ן הנ"ל א"ש משום דעיקר טעמא דדשיל"מ הוא משום דהוה מב"מ בעצם ובשמא וא"כ דומה תו לעולין דאין מבטלין זה את זה וילפינן לה מקרא דדם הפר ודם השעיר ואמרינן תו דבעינן ג"כ דוקא דומיא דדם הפר ודם השעיר שהיה דם של שעיר ניכר מעיקרא אבל כל שנולד האיסור בתוך התערובות דלא מצינו זה וכיוצא בו בדם השעיר א"כ לא ידעינן לה לאוסרו כלל אף כי יש לו מתירין דהא עיקר ידעינן מדם הפר ודם השעיר והתם היה כל א' מהם ניכר קודם התערובות ודוק היטב בזה כי קצרתי במובן:

'''ומעתה''' עפ"י האמור היה נלע"ד דנוכל לומר ג"כ סברא זו אליבא דר' יהודה דסובר דאזלינן בתר העצם וילפינן מדם הפר ודם השעיר דמב"מ לא בטל אמרינן ג"כ להאי סברא דוקא היכא דהאיסור היה ניכר מעיקרו הוא דמב"מ לא בטל דדומה ממש לדם הפר ודם השעיר משא"כ היכא דנולד האיסור בתוך התערובות גם ר' יהודה מודה דבכה"ג מב"מ בטל הואיל דעיקר מה דידעינן דמב"מ לא בטיל הוא משום דילפינן לה מדם הפר {{עוגן|כט:}}ומדם השעיר ובעינן דומיא דהתם שהיה דם השעיר ניכר מעיקרו קודם התערובות אבל היכא דנולד האיסור בתערובות אמרינן דמב"מ בטל גם לר' יהודה. ומיהו מסתפינא לחדש כזה כי למיעוט שקידתי לא מצאתי ראיה לזה אולם האמת אגיד כי לא מצאתי לסתור הסברא הנ"ל:

'''והתוס'''' ביבמות {{ממ|דף פ"ב ע"א}} ד"ה ע"כ ובזבחים {{ממ|ע"ג ע"א}} תוד"ה ר"י ובמנחות {{ממ|כ"ב ע"ב}} ד"ה ור"י והרשב"א בחולין {{ממ|דף צ"ח}} בסוגיא דזרוע בשלה כתבו דהא דלר"י מב"מ לא בטיל דוקא בדבר לח הנבלל דומיא דדם הפר ודם השעיר אבל ביבש ביבש דכל אחד עומד בפ"ע מודה ר"י דבטל דדבר לח מתפשט האיסור בכ"מ אבל בדבר יבש האיסור מונח במקומו ואינו מתערב יעוש"ה והאריכו בזה אלמא כל שלא הוי דומה ממש לדם הפר ולדם השעיר תו לא ילפינן מיניה לאיסור מב"מ לר' יהודה וי"ל בזה. וא"ל מהא דקאמר הש"ס בחולין {{ממ|ק"ח}} חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא כו' יעו"ש דשאני התם שהרי החלב הנבלע בבשר איתא בעולם וכבר היא אסורה כשהיא עודנה נבלע בהחתיכה משא"כ היכא דתחלת ביאתו לעולם היא בתערובות וזה פשוט, ואם כנים דברי בזה לא קשה תו מה שהקשיתי דהאיך מצינן לומר דצנועין ור"י אמרו ד"א וא"כ ר"י אית ליה לדינא דצנועין וקתני במתני' כל המתלקט וקשה קושית התוס' דאכתי לא היו מתקנין למה שגדל לאחר האמירה דידהו ותירוצו של התוס' והשמ"ק דבטל ברוב לא שייך לר' יהודה דסובר מב"מ לא בטל אבל לפי האמור א"ש דהא לא היה ניכר מעיקרא הדבר האסור שגדל אח"כ ונולד האיסור בתוך התערובות ובכה"ג גם לר' יהודה הוה הדין דמב"מ בטל והבן בזה:

{{ממ|ד}} '''ועפ"י''' האמור נוכל ליישב קושיא משכלת אשר הקשיתי עוד בימי עלומי בהא דתניא הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כו' כל הסוגיא. והנה באומר שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' דאמרינן דהתרומה חלה מיד משעת האמירה. והנה אם בלח בלח שייך בליעה שיבלע מין זה ממין השני והיינו שמלבד התערובות גופים יהיה ג"כ תערובות טעמים. ורצוני שאם נתערב יין במים אם יש בתוך היין בליעה מהמים וכן להיפוך. ומצד הסברא היה נראה דשייך בליעה בלח בלח מלבד התערובות גופים אולם לפי הנראה מהראשונים ז"ל לא ברירא מלתא כ"כ. דהנה התוס' במס' חולין {{ממ|[[תוספות/חולין/קח/ב#שנפל|דף ק"ח ע"ב]]}} בד"ה שנפל באה"ד וז"ל דבמים שהן צלולין לא שייך לומר בליעה דלא בלעי אלא שמתערב בהן האיסור כו' עכ"ל ומבואר בדבריהם כי אין הטעם הנפלט מן הכלי נבלע בגוף המים ורק הבליעה מתערבת בתוך המים עייש"ה. ועיין בר"ן פרק כל הבשר בהא דבי דוגא וז"ל וכי תימא דמשקה אינו בולע ממשקה אפ"ה יאסר הכלי מחמת הדם ויאסר השומן מפני פליטת הכלי כו' עש"ה. ונראה מדברי הר"ן ז"ל דאין זה סברא פשוטה כ"כ שלא יהיה שייך בליעה בעצם הדבר הלח, וסובר דרק מן הלח להלח לא שייך לומר בליעה בעצם הלח אבל בליעה היוצא מן הדבר גוש נבלע שפיר בעצם הלח שהרי כתב דיאסר השומן מפני פליטת הכלי כו'. ועי' ביו"ד {{ממ|סי' צ"ח ס"ד}} ברמ"א ולכן אם נפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל טעמו בששים צריך ליתן שם מים צוננין וטבע החלב להקפיא ולצוף למעלה על המים כו' ובטו"ז {{ממ|סק"ז}} ובש"כ {{ממ|סקט"ז}} הביאו בשם הב"ח דגם כי ליכא ששים מותר בכה"ג והטו"ז והש"כ אוסרים כי ליכא ששים ע"ש. והרי כשהיה החלב נימוח היה לח בלח ואפ"ה אוסרים הטו"ז והש"כ כי ליכא ששים אלמא דשייך בליעה בלח בלח או כסברת התוס' דהבליעה היא מעורבת בהלח ולא שנבלע בהלח גופיה או כסברת הר"ן הנ"ל דנבלע הבליעה בכלי ומן הכלי נפלט הבליעה ונבלע בגוף הלח. ועיין בפרימ"ג יו"ד {{ממ|סי' צ"ח}} במשב"ז {{ממ|סק"ז}} מ"ש בשם הפר"ת בענין שומן איסור ע"ג מים עש"ה וי"ל בכ"ז. אבל עכ"פ לח בלח שנכבש מעל"ע כגון יין ומים שייך בליעה היינו או כסברת התוס' דהבליעה שיצא מן היין נתערב בהמים או כסברת הר"ן דנבלע תחלה בהכלי ומן הכלי נפלט הבליעת יין ונבלע בהמים וכן להיפוך ג"כ:

'''והנה''' ביו"ד {{ממ|סי' שכ"ד סי"ב}} ברמ"א האופה פשטידא מעיסה שלא הורמה חלתה ובתוכו בשר מותר להפריש מעיסה אחרת החייבת בחלה על זו ונפטר ג"כ טעם העיסה הנכנס בבשר והט"ז שם {{ממ|בס"ק ט"ו}} הביא דברי המהרי"ו וז"ל ועל העיסה שלא נטלו ממנה חלה ונתבשלה לא שייך הכא ביטול דכל העיסה טבל כיון שלא הורמה חלתה ומ"מ נראה דאיכא תקנה כגון ליטול ממנה חלה לאחר שנתבשלה ויקח ממה שישאר בעיסה יותר ממאה ואחת ואע"ג דכשנתבשלה היתה הכל טבל מ"מ כיון דאח"כ הפריש אמרינן ברירה דברבנן אמרינן ברירה כו' והב"ח חולק בזה וכ' דאין שייך ביטול באחת ומאה אלא כשכבר הורמה ואח"כ נפלה לתבשיל משא"כ כאן דכשמפריש יתוקן כל מה שנתבשל והט"ז שם מחזק דברי המוהרי"ו ז"ל ופי' דבריו דהוקשה לו כיון שיש בעיסה זו חלקו של כהן והוא מבשל כולה נבלע טעם האיסור בכולה ולא מהני ההפרשה אח"כ וראיה לזה מזרוע בשלה בחולין {{ממ|דף צ"ח}} דאמרינן התם דמבשל הזרוע שהיה חלקו של כהן עם הבהמה והיא בטלה בששים ומהתם ילפינן שיעור ששים לביטול וא"כ הדברים ק"ו דמה התם דאמרה תורה בפירוש שלא יתנו לכהן רק אחר הבישול אפ"ה אי לאו הביטול היה אוסר שאר הבהמה ולא אמרינן שאין חלק של כהן מתחיל רק אחר הבישול אלא אוסר למפרע ק"ו כאן בחלה שהחיוב ליתן משעת הגלגול ודאי אוסרת כל העיסה אם אין שם ביטול נגדה כו' עייש"ה ועיין בש"כ {{ממ|בסי' שכ"ג סק"ה}} הביא ג"כ דברי המוהרי"ו הנ"ל וחולק עליו בחלה בזה"ז דהוא מדרבנן אבל בחלה דאורייתא נראה דמסכים להמהרי"ו יעוש"ה וא"כ קשה הכא גבי שני לוגין שאני עתיד להפריש דלבסוף כשמפריש במו"ש אמרינן דאלו השני לוגין היו תרומה עוד מערב שבת בה"ש והוברר הדבר למפרע דהן הן התרומה שהפרישם וא"כ הרי בלע היין חולין מן השני לוגין הללו תרומה שהיה כבוש מעל"ע לדברי המהרי"ו הנ"ל ואפי' לשיטת הב"ח החולק על המוהרי"ו הוא דוקא בחלה דלאו שם חלה עלה קודם ההפרשה אבל הכא גם הב"ח מודה דאם חל השם תרומה למפרע א"כ האיך מותר היין של חולין הלא נכבש עם היין של תרומה וצרכינן לומר דבאמת היין הנשאר למוצאי שבת אסור כולו לזר הואיל דבלע מתרומה ורק מותר לו לשתות קודם שכלה הזמן מעל"ע מזמן האמירה בע"ש ובחידושי לסוגיא דברירה הארכתי בזה ליישב הא דפירש"י בגיטין {{ממ|כ"ד}} ומיחל ושותה שמחלל משום שלא יהיה נאסר המע"ש משום בלוע מהיין של תרומה והארכתי בענין זה:

{{ממ|ה}} '''והנה''' אכתי י"ל לשיטת החו"י מובא בחוו"ד {{ממ|סי' ק"ה סק"א}} דכבוש מעל"ע לא בא הבליעה והפליטה בסוף מעל"ע רק בהמשך המעל"ע בולע מעט מעט והכו"פ אסבר לה כיון שרוב הבליעות בא קודם גמר המעל"ע אסור ועיין בחיו"ד שם מ"ש בזה. וא"כ שגם קודם מעל"ע ג"כ איכא בליעת משהו עכ"פ רק דאם הוא כבוש מעל"ע אז איכא בליעה כדי נתינת טעם אבל קודם מעל"ע איכא בליעת משהו ומש"ה בחמץ בפסח אסרינן בצונן אפי' אי לא שהה מעל"ע וכמבואר באו"ח {{ממ|סי' תס"ז סי"ב}} ובמג"א {{ממ|שם}} והאריכו בזה המפרשים {{ממ|שם}} ובחידושי לסוגיא דברירה הארכתי קצת והבאתי דברי המנח"י {{ממ|בכלל כ"ב אות ט"ו}} ובפרימ"ג יו"ד {{ממ|סי' ק"ה}} במשב"ז {{ממ|סק"ב}}. וא"כ קשה הכא גבי שני לוגין שאני עתיד להפריש דהתרומה חלה מיד משעת האמירה בע"ש וא"כ הרי מעורב היין של תרומה עם היין חולין והא קיבל היין חולין טעם מן היין של תרומה ואפי' קודם מעל"ע. מיהו באמת ליכא אלא איסור משהו דהא לא בלע כדי נתינת טעם רק משהו הוא דאיכא. מיהו לר' יהודה דסובר מב"מ לא בטל א"כ בשני לוגין אסור בכה"ג וא"כ האיך רצה הש"ס כאן בב"ק לדייק דר' יהודה לית ליה ברירה מדאסר גבי שני לוגין שאני עתיד להפריש דלמא מש"ה אסור משום דעכ"פ בליעת משהו איכא בודאי ואסור דמב"מ לא בטל ומנ"ל דטעמא הוי משום דאין ברירה ונהי דר' יוסי ור"ש דאוסרין הוי משום דסברי אין ברירה אבל אליבא דר' יהודה נימא דמש"ה אסור משום דמב"מ לא בטל וא"ש הא דסובר כל שילקטו ובחידושי הארכתי קצת באופן אחר:

'''אולם''' אם נימא דאף לר' יהודה דסובר מב"מ לא בטל משום דיליף מדם הפר כו' אבל היכא דנולד האיסור בתוך התערובות שפיר בטל א"כ א"ש גם זה דהא האיסור נולד בתוך התערובות שהרי מעיקרא היה עליו רק איסור טבל אבל לא איסור תרומה ועכשיו בשעת האמירה חל עליו איסור חדש דהיינו איסור תרומה והאיסור טבל כבר חלף הלך לו ובא איסור חדש דאיסור טבל לאו משום איסור תרומה הוא לשיטת התוספות ביבמות {{עוגן|ל.}}{{ממ|דף פ"ו ע"א}} בד"ה מה תרומה וא"כ נולד האיסור בתוך התערובות ואף דלא היה ניכר המבטל ההיתר ג"כ דהא לא ידעינן איזהו הוא החולין דהא על כל שני הלוגין ושני לוגין יכול לחול השם תרומה דהיינו כשיפריש אלו השני לוגין יהיה חל עליהם השם תרומה מ"מ הרי ניכר ההיתר מקרי והארכתי במק"א באופן כזה אם שייך בטול בדברי החו"ד {{ממ|בסי' ק"א סק"ה}} והבאתי דברי הפרימ"ג ביו"ד {{ממ|סי' מ"א}} בשפ"ד {{ממ|סק"א}} דגם בכה"ג שייך ביטול וא"כ בכה"ג גם לר' יהודה בטל אף שהוא מב"מ וע"כ מדייק הש"ס דר' יהודה דאוסר בשני לוגין משום דלית ליה ברירה ודוק היטב בזה. אולם גוף הסברא הנ"ל אכתי צריך ראיה:

{{ממ|ו}} '''והנה''' אם הסברא הנ"ל היא נכונה יש מקום לדון דגבי יין נסך שנתערב ביין כשר אם נפל התירא לגו איסורא לא בטל ואם נפל איסורו לגו התירא בצרצור קטן אמרינן קמא קמא בטיל וכדאיתא במסכת ע"ז {{ממ|דף ע"ג}} בסוגיא וכ"פ הרמב"ם {{ממ|בפט"ז מה' מ"א הכ"ח}} וכ"פ בטוש"ע {{ממ|סי' קל"ד}} ומשום דביין נסך פסקינן לחומרא דמב"מ לא בטל וז"ל {{ממ|בסי' קל"ד ס"א}} יין שנתנסך לעכו"ם שנתערב ביין של היתר אסור בהנאה בכל שהוא בד"א כשהורק היין המותר על טפה של יי"נ אבל אם עירה יי"נ מצרצור קטן לתוך הבור של יין אפילו עירה כל היום כולו ראשון ראשון בטל. וכתב הר"ן ז"ל בטעמא דמלתא שאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו ולפיכך כשהאיסור עומד במקומו אפי' משהו אוסר היין שבא עליו ואפי' חבית גדולה בב"א משום חומרא דיי"נ אבל כשההיתר עומד במקומו והאיסור בא עליו ההיתר מבטל האיסור אא"כ נופל בב"א כדי נ"ט וכ"נ מדברי הרמב"ם עכ"ל מובא בש"כ {{ממ|סק"א}} יעו"ש. ולכאורה י"ל בסברת הר"ן ז"ל אם עיקר המעלה הוא מה שההיתר הוא במקומו או עיקר תליא בשהאיסור במקומו ואם שניהם שוים כאחד דהיינו שנתנסך מקצת היין שמהכלי והיינו שהיה כלי יין של ס"א לוגין והיה לוג א' של ראובן וששים לוגין היו של שמעון ונסך ראובן את היין דקי"ל אין אדם אוסר דשא"ש ורק באית ליה שותפות בגוויה מצי לאסור ולפי המבואר בסוגיא בחולין {{ממ|דף מ"א}} ובתוס' {{ממ|שם}} ד"ה ת"ש המטמא לא מצי אוסר אלא לחלקו דהיינו להלוג שלו והס' לוגין של חבירו לא מצי אוסר דאין אדם אוסר דשא"ש וא"כ היינו נתערב יי"נ ביין כשר ואיכא ששים כנגדו ומעתה תליא בהספק הנ"ל אם בכה"ג בטל בששים הואיל דלא היה האיסור במקומו תחלה או דלמא דדוקא היכי דההיתר היה במקומו תחלה אז נתבטל בששים אבל כל שלא היה ההיתר במקומו תו לא שייך ביטול ביי"נ משום חומרא דיי"נ אמרינן מב"מ לא בטל ולכאורה י"ל בזה. מיהו לפי הסברא הנ"ל יש לומר דבכה"ג שפיר נתבטל משום דעיקר מה דביי"נ אמרינן דמב"מ לא בטל הוא משום הואיל דמשום חומרא דיי"נ אמרינן דאזלינן לחומרא דמב"מ לא בטל כר' יהודה וכ"ז הוא בכה"ג שהאיסור היה ניכר תחלה בפני עצמו משא"כ בכה"ג שנולד האיסור בתוך התערובות דבכה"ג גם לר' יהודה מב"מ בטל ואם כן לא מחמרינן תו בתערובות יי"נ בכה"ג ג"כ והבן בזה:

{{ממ|ז}} '''והנה''' באו"ח {{ממ|סי' ש"י ס"ח}} במג"א {{ממ|סק"ח}} וז"ל ונ"ל דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב אע"ג דקמח בקמח מקרי לח בלח ובעי ס' כמ"ש {{ממ|סי' תנ"ג ס"ג}} מ"מ הכא כיון דעיקר איסורו מדבריהם סגי ברובא ודוקא שלא היה ניכר קודם שנתערב כמ"ש {{ממ|סי' שי"ח סס"ב}} עכ"ל המג"א. וראיתי בספר אומץ יוסף על או"ח {{ממ|שם}} להגאון המנוח ר' יוסף יהודה ליב ז"ל ראבד"ק ברעסלא דכתב ע"ד המג"א הנ"ל וז"ל וצ"ע דהתם גבי ענבים לא היה האיסור אנא מכח שיצא ובא מיד אל התערובות אבל אם היו ענבים נתלשו בשבת והיה האיסור בענבים עצמם ונפלה לגיגית ויצא מהם בודאי אסור דהאיסור לא נולד בתערובות וא"כ דהעצים היו מוקצה מקודם ומהם נעשה אפר וא"כ היה האיסור מוקדם שנתערב וצע"ג שלא הרגישו א' מהמפרשים ואף דנאמר דמיירי בשורף אוכלים או כלים מ"מ קודם שנעשה האפר נעשה גחלת ונעשה כשבר כלי שנשבר בשבת עכ"ל. ולכאורה היא קושיא חמורה ולהבין קצת דברי המג"א ז"ל נלע"ד ליישב דנהי דאם נתלשו הענבים בשבת לא שייך לומר דמקרי נולד האיסור בתערובות הואיל דהענבים הם בעין וניכרים והם אסורים ומשו"ה גם היין היוצא מהם לא נתבטל דהא ניכר האיסור עתה שהענבים הם בעין אבל גבי אפר נהי דהעצים שהיו בעין היו אסורים וניכרים מ"מ עתה כבר נשרפו העצים ואינם ניכרים כלל ורק עתה האפר הוא מן העצים האסורים שפיר מקרי נולד האיסור בתוך התערובות ועיין מס' ביצה {{ממ|דף ד' ע"ב}} דקאמר הש"ס הנ"מ היכא דאיתא לאיסורא בעיניה הכא מקלי קלי איסורא עייש"ה וה"נ דכוותיה כן נלע"ד ליישב דברי המג"א ודוק:

==מז==

[מז] {{ממ|א}} '''בתוד"ה אימא כל המתלקט משמע דחל פדיון במחובר לקרקע שהרי קודם לקיטה היה מתחלל שהרי אחר שנלקט שבא לרשות אחרים אין לבעלים כח בהן לחלל ותימא דבתוספתא משמע דאין חילול במחובר לקרקע דתניא בסוף מע"ש כרם רבעי בש"א אין פודין אותם ענבים אלא יין ובה"א ענבים ויין והכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע ונראה טעמא דילפינן קודש קודש ממעשר וי"ל דהתם לא הוה טעמא אלא משום דמחובר אין דמיו ידועין כו' עכ"ל. ולדעת הרמב"ם ז"ל הוא דמה"ת אין פודין נ"ר במחובר לקרקע שכ"כ {{ממ|בפ"ט מה' מע"ש ה"ב}} הרוצה לפדות נטע רבעי פודהו כמע"ש כו' ואין פודין אותו במחובר כמע"ש והרי הוא ממון גבוה כמעשר לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר כו' עכ"ל. וכבר תמהו הראשונים ז"ל הרמב"ן בתשובה ומובא בכ"מ והר"ש במס' מע"ש {{ממ|פ"ה משנה ה'}} מסוגיא דידן דמתרץ הש"ס לא תימא כל הנלקט אלא כל המתלקט כלומר דקודם לקיטה היו הצנועים פודין ולא לאחר הלקיטה שכבר זכו בהם אחרים ולא היה כח ביד הבעלים לחלל. והרי מבואר דחל החילול במחובר לקרקע והניח בצ"ע ומכח זה כתבו ג"כ דהוא רק מטעם חומרא דרבנן הא דאין פודין נטע רבעי במחובר לקרקע והוא ממש כמו שכתבו התוס' כאן ועיין בכ"מ {{ממ|שם}} מ"ש ליישב קצת:

'''והנלע"ד''' ליישב דברי הרמב"ם ויהיה מיושב קושית התוס' הנ"ל. דהנה במס' קידושין {{ממ|דף ס"ב ע"א}} תנן התם אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה בעא מניה רב אסי מר' יוחנן אמר פירות ערוגה זו תלושים יהיה תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת פירות ערוגה זו מחוברת יהיה תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו ונתלשו מהו א"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ופירש"י בד"ה ונתלשו מה שתהא תרומה למפרע מי הוי כמקדיש דשלב"ל או לא כל שבידו כי האי שבידו לתלוש ולהפריש מיד עכ"ל יעו"ש כל הסוגיא הרי מבואר דשיטת רש"י ז"ל הוא דהואיל שבידו חל התרומה תיכף משעת אמירה ואף דאז הוא מחובר לגוף ולא חל התרומה מה"ת אפ"ה אם אמר לכשיתלשו ובידו לתלשו חל שפיר האמירה וחל התרומה למפרע משעת האמירה אם נתלשו אח"כ דהוי כמו תנאי והא דגלתה התורה דמחובר לא חל שם תרומה עליו הוא דוקא היכא דהוא מפרישה עכשיו כשהיא מחוברת אבל אם אמר לכשיתלשו אז חל התרומה למפרע אם תלשו אח"כ וקיים התנאי כנלע"ד לפרש דברי רש"י ז"ל:

{{ממ|ב}} '''והנה''' לכאורה י"ל ע"ד רש"י ז"ל הנ"ל מהא דאיתא בתוספתא {{ממ|בפ"ב דמסכת תרומות הלכה ז'}} ומובא ג"כ קצת מהתוספתא {{ממ|בר"ש בפ"א דמסכת תרומות מ"ה}} כיצד אין תורמין מן התלוש על המחובר אמר פירות תלושין אלו עשויין תרומה ומעשרות על פירות מחוברין אלו או פירות מחוברין עשוין תרומה ומעשרות על פירות תלושין אלו לא אמר כלום אבל פירות תלושין אלו עשוין תרומה ומעשרות על פירות מחוברין אלו לכשיתלשו הרי זה אוכל מהן עראי ועושה אותו תרומה ומעשרות על מקום אחר עד שיתלשו נתלשו דבריו קיימים כיוצא בו מי שהיה בא בדרך והיתה בידו כלכלה של פירות שאינם מתוקנין אומר הרי זו עשויה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי לכשיגיע לעיר ה"ז אוכל ממנה עראי ועושה אותה תרומה ומעשר על מקום אחר עד שיגיע לעיר הגיע לעיר דבריו קיימין נאכלו פירות או נגנבה או שאבדו עד שלא הגיע לעיר כלכלה בטיבלה משהגיע לעיר דבריו קיימין עכ"ל. והרי מבואר בתוספתא הנ"ל דרשאי לאכול מהן עראי אלמא דעוד לא חל כלל התרומה ואפי' לבסוף כשיתלוש התבואה לא אמרינן דחלה התרומה למפרע דאם נימא דחלה התרומה למפרע אמאי רשאי לאכול מן הפירות התלושין שעשאן תרומה על הפירות המחוברין הלא לכשיתלשו הפירות המחוברין א"כ חל שם התרומה {{עוגן|ל:}}על הפירות התלושין למפרע אלא משמע לכאורה דלא חלה התרומה למפרע משעת אמירה שאמר הרי אלו תרומה על הפירות המחוברין לכשיתלשו. וכן קשה מסיפא דקתני ה"ז אוכל ממנה עראי ועושה אותה תרומה על מקום אחר עד שיגיע לעיר והלא כשהגיע לעיר חל שם תרומה למפרע וכן במה דקתני נאכלו פירות או נגנבו או שאבדו עד שלא הגיע לעיר כלכלה בטיבלה ואמאי הלא חלה התרומה למפרע אם הגיע אח"כ לעיר ולכאורה יש לעיין טובא בזה לשיטת רש"י ז"ל:

'''וכדי''' דלא יקשה מתוספתא הנ"ל לשיטת רש"י ז"ל הנ"ל צרכינן לומר בטעמא דתוספתא הנ"ל דלפי מ"ש לעיל בסברת רש"י הואיל דהוי כמו תנאי דאם יתלשו הפירות יהיה חל התרומה וא"כ אמרינן שפיר דכל זמן שלא נתלשו הפירות המחוברין רשאי לאכול עראי מהפירות התלושין משום דכל זמן שלא נתקיים התנאי עוד לא חל למפרע וא"כ הרי בידו לחזור בו עדיין ואם אוכל מהן עראי מן התלושין שעשאן תרומה הרי חזר בו מהפרשת הפירות הללו וכל זמן שלא נתקיים התנאי בידו לחזור בו וא"כ הרי חזר בו מזה ואף שלא אכל כל הפירות התלושין רק מקצתן יש לומר דמה שאכל לא חל עליהם שם תרומה אבל על פירות התלושין שנשארו ולא אכלום חל עליהם שם תרומה למפרע אם תלש אח"כ הפירות המחוברין וחל השם תרומה על פירות התלושין הנשארים וי"ל עוד בזה. וכן בסיפא אם אמר הרי פירות הכלכלה הזו תרומה על פירות שיש לי בביתי לכשיגיע לעיר דהוה הדין דאוכל מהם עראי ועושה אותה תרומה על מקום אחר עד שיגיע לעיר הוא ג"כ משום האי טעמא דהרי חזר בו מקודם שנתקיים התנאי דהיינו מקודם שהגיע לעיר. וכן במה דקתני עוד בתוספתא נאכלו פירות או נגנבו או שאבדו עד שלא הגיע לעיר כלכלה בטיבלה דהיינו ג"כ משום דדעתו היה רק אם יהיה הפירות בביתו כשיגיע לעיר אבל אם נגנבו הפירות שבביתו אינו רוצה כלל שתהיה הכלכלה הזו תרומה על הפירות שנגנבו ממנו או שנאכלו או נאבדו ומש"ה הכלכלה בטיבלה. וע"כ צ"ל כן דאל"כ הלא יוכל לתרום משלו על של חבירו וא"כ אמאי לא תוכל התרומה לחול אף על הפירות שנגנבו או נאבדו ועיין תוס' לעיל בדף {{ממ|ס"ח ע"ב}} בד"ה הוא דאמר כצנועין מ"ש בזה וא"כ אף כי נגנבו ג"כ תחול התרומה אלא ע"כ משום דלא היה בדעתו כן להפריש התרומה אלא דוקא אם יהיו הפירות קיימים בביתו אבל לא כשנגנבו. ובנאכלו דאין הפירות בעולם כלל א"כ בודאי דלא מצי התנאי לחול הואיל דאז כבר נאכלו הפירות והוא לא אמר אלא לכשיגיע לעיר והרי כשהגיע לעיר נאכלו הפירות כבר וי"ל עוד בזה:

'''והנה''' באם נגנבו הפירות או נאבדו אין יכול לתרום עליהם אז משום דהא דתורם משלו על של חברו דא"צ דעת בעלים דהוא מטעם זכיה ובנגנבו שאין הגנב יכול להפריש מהם תרומה הואיל דאינם שלו א"כ גם אחר אינו יכול לתרום עבורו וכמ"ש הרבינו מאיר בתוס' קידושין {{ממ|נ"ו ע"א}} בד"ה מתקיף ובנאבדו ג"כ אינו יכול לתרום כיון דאינם ברשותם ואפילו אם לא זכה בהם אחר. ויש לעיין ע"ד הנוב"י מהדו"ת חאה"ע {{ממ|סי' ע"ז}} שם בד"ה ואמנם עיינתי שם בפרק השולח כ' שם וז"ל ונלע"ד דה"ה אבידה שנאבדה כל זמן שלא מצאה אדם או אף שמצאה אחר אם זה שמצאה נטלה ע"ד להחזירה אז כל מקום שהוא ברשות בעלים היא ויכול להקדישה כו' עיי"ש. והנה מ"ש דאם מצאה אחר ודעתו להחזירה דהרי הוא ברשות הבעלים הראשונים פשיטא מילתא דא דכיון דהוי שומר אבידה אמרינן דהוי כפקדון ממש וכל היכא דאיתיה ברשותיה דמרא איתא אבל מ"ש הנוב"י ז"ל דאפילו כי לא מצאה אחר ג"כ עדיין הוא ברשות בעלים הראשונים כל זמן שלא זכה בו אחר לע"ד יש לדון בזה טובא מהא דאיתא במס' חולין {{ממ|דף קל"ט ע"א}} דאפילו בהקדש בדה"ב כיון דמרדה פקע לה הקדש מיניה ואפילו מאן דפליג התם הא טעמא קאמר משום דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה עיי"ש אבל בדהדיוט בודאי דאמרינן דאבידה מיקרי אינו ברשותו של הבעלים אפי' אם עדיין לא זכה בו אחר וצ"ע כעת. וא"כ הכא בתוספתא בנגנבו או נאבדו הפירות שפיר אינו יכול לחול אז התרומה. ודנימא שיחול למפרע ג"כ לא חל הואיל דלא היה בדעתו שיחול למפרע אלא דוקא אם יהיו הפירות קיימין ובנאכלו דג"כ לא חל התרומה הוי הפי' שאחרים שאינם מבני ביתו אכלום דבכה"ג לא רצה כלל לתקנם והא דתיקנום היה רק כדי שלא יכשלו בו בני ביתו והיה ירא שיאכלו הפירות טבולים והיה ג"כ מסופק אם אולי יאכלום אחרים שלא מבני ביתו והוא לא רצה לתקנם אלא שלא יכשלו בהם בני ביתם אבל על אכילת אחרים שלא ברשות לא היה חש כלל דהלעיטהו לרשע ומש"ה עשה תקנה זו להציל בני ביתו דוקא ומ"ש בתוספתא נאכלו פירות או נגנבו כו' היינו שאחרים אכלום ועיקר התקנה הי לתקן שלא יכשלו בני ביתו באכילת טבל. וע"כ צרכינן לפרש כן דבאמת מה לו לומר ה"ז עשוי תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי לכשיגיע לעיר אם דעתו הוא רק שיחול כשיגיע לעיר למה לו לומר כן בדרך כשיגיע לעיר יעשה להכלכלה הלזו תרומה אלא ע"כ משום שהיה ירא שלא יכשלו בני ביתו בהטבל המונח בביתו ומה שלא אמר פשוט ה"ז הכלכלה תרומה ומעשר על הפירות שיש לי בביתו הוא משום שלא רצה לתקנם רק אם יאכלום בני ביתו אבל בתקנת אחרים לא חש וכמו שפירשתי וגם הלשון תרומה ומעשר מורה כן שרצה לתקן שלא יכשלו בני ביתו באכילת טבל ורצה לתקן הכל ושם מעשר כולל כל המעשרות ולע"ד פי' זה ברור בתוספתא פתא וא"כ ממילא שמעינן דאם אמר לכשיגיע לעיר אמרינן דחל התרומה למפרע דאל"כ הרי עדיין לא הועיל כלום והפי' הוא משום דהוה כמו תנאי וכמו שפירשתי וגם הרישא דתוספתא גבי מחובר ג"כ הפי' כן ודוק:

{{ממ|ג}} '''אולם''' מדברי התוס' במס' יבמות {{ממ|[[תוספות/יבמות/צג/א#קנויה|דף צ"ג ע"א]]}} בד"ה קנוי' לך משמע דהתרומה אינה חלה למפרע משעת אמירה אלא משעת תלישה אז הוא דחלה התרומה דכתבו שם על הא דאר"ה א"ר האומר לחבירו שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנוי לך מעכשיו קנה וקשה לר"י למה צריך מעכשיו דכיון דאית ליה אדם מקנה דשלב"ל כאילו בא לעולם ובדבר שבא לעולם א"צ מעכשיו כדאמרינן בפרק האומר {{ממ|בקידושין נ"ט}} גבי האומר לאשה כו' וכן גבי פירות ערוגה לקמן ואר"ת דהכא איצטרך מעכשיו משום דסתם קנין שדה הוא בחליפין או בשטר או בחזקה דכסף אינו קונה במקום שכותבין שטר אם לא שפי' בהדיא כו' ולהכי צריך מעכשיו דאפילו בדבר שבא לעולם אי אמר קני בחזקה או בחליפין לאחר שלשים ולא אמר מעכשיו לא קנה הואיל ובשעה שיש לקנין לחול דהיינו לאחר ל' כבר פסקה החזקה או הוחזר הסודר כו' ובפירות ערוגה נמי לא בעי מעכשיו לפי שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וחשיב כאילו מוסרם ליד הקונה לעמוד בידו ולקנות כשיגיע הזמן שקבע עכ"ל הרי מבואר בהדיא דהתרומה לא חלה למפרע משעת האמירה שאמר ה"ז תרומה אלא דוקא משעת תלישה אז הוא דחל התרומה:

'''הן''' אמת כי לא זכיתי להבין כלל דברי התוס' הנ"ל כי מלבד מה שי"ל אם בתרומה לכהן שייכא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא אפי' אם נימא דאמרינן בתרומה ג"כ אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכמו גבי צדקה לעניים אשר כבר האריכו בזה גדולי המחברים בביאור השיטות אם בצדקה לעניים אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ועיין ג"כ בספר מח"א הלכות צדקה {{ממ|סי' ב'}} ועיין לעיל על דף {{ממ|ל"ו ע"ב}} [או"ד אקכ"ד] באריכות. אבל מ"מ יש לעיין היכי שייכא הכא לומר אמירה לגבוה גבי תרומה הואיל דעתה לא יוכל כלל לחול השם תרומה הואיל דעדיין הוא מחובר דבשלמא אם היה מקום לחול עתה שם תרומה אז חל האמירה ותו נוכל לומר גביה דהוה כמסירה אבל אם אין שום התחלה לחול האמירה ואיך שייך לומר אמירה לגבוה כמסירה וא"כ עיקר החלות להאמירה הוא כשיתלשו א"כ אז כבר פסקה לה האמירה ודומה תו כמו בשטר אם נקרע השטר דלא מהני אם לא אמר מעכשיו וה"נ דכוותיה דאם האמירה לא חל בשעתיה א"כ אמירה אין כאן מסירה אין כאן ולכאורה י"ל בזה טובא:

'''והנה''' לכאורה מצינו פלוגתא כיוצא בזו בראשונים ז"ל עיין במס' נדרים {{ממ|דף ל'}} בסוגיא דבר פדא ועולא כתב הר"ן שם בד"ה הכא שאני דאמירתו לגבוה וז"ל וא"ת ותיהוי נמי כמסירה אכתי אמאי לא מצי הדר ביה כיון דלא חייל הקדש עד ל' יום דנהי דאמרינן בכתובות {{ממ|דף פ"ב}} משוך פרה זו ולא תקנה לך עד לאחר ל' יום דאי קיימא באגם לא קנה ובעומדת בחצרו קנה היינו דוקא בשלא חזר בו בינתים אבל חזר בו ודאי אפילו עומדת בחצרו מצי למיהדר ביה כיון דלא קניא עד לאחר ל' יום ולגבוה נמי נהי דהוי כמסירה כיון דהשתא לא חייל אמאי לא מצי למיהדר ביה וי"ל דכי אמרינן כמסירה להדיוט בקנין ממש של הדיוט קאמר וכמאן דא"ל מעכשיו {{עוגן|לא.}}ולאחר שלשים כו' ולמסקנא מחדשין דאמירה לגבוה אפילו בלא מעכשיו מהני כמסירה גמורה להדיוט דהיינו במעכשיו ומהא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים יום דלא מצי הדר ביה דאמירה לגבוה כמסירה גמורה להדיוט דמי אבל הרשב"א ז"ל כ' דאפשר דכי אמר הכי ה"מ אליבא דבר פדא דס"ל דקדושת דמים לא פקעה בכדי אבל לרבא ואביי דס"ל דקדושת דמים פקעה בכדי מוקמיה ברייתא כפשטי' כו' הילכך לדידהו אפשר דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ה"מ במסירה גרידא בלא מעכשיו אבל במסירה דמעכשיו לא דאי אפשר שתקנה יותר אמירה ממסירה הילכך לדידהו האומר ה"ז עולה לאחר ל' יום יכול לחזור בו ופלוגתא הוא בירושלמי עכ"ל. והרי לשיטת הרשב"א ז"ל לא חשיב כמסירה מעכשיו ולשיטת התוס' דיבמות שהבאתי דבתרומה ג"כ אמרינן אמירה לגבוה אפ"ה לא חשיב ליה כמעכשיו ואף דהוא כקדושת הגוף ולשיטת הר"ן חשיב כמעכשיו בכה"ג:

'''ואולי''' מש"ה לא הוה כמעכשיו גבי תרומה לפי שלא חל התרומה עכשיו הואיל דהוא מחובר ולא שייכא ביה תרומה כלל אלא דא"כ אמאי אמרינן דחלה האמירה והוה כאילו כבר מסרה לכהן ומונח ברשותו של כהן והרבה י"ל בזה הענין עוד. ויש להביא ראיה לזה מהא דמס' מנחות {{ממ|דף ע' ע"א}} בעי ר' אבהו שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו כיון דמרחא טבלה לה כי קרא עליה שם קדשה לה או דילמא כיון דשתלה פקע ליה טיבלא מיניה א"ל רבנן לאביי א"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע א"ל כי תניא ההיא לענין מיתה וחומש דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתיה אצל כל אדם ופירש"י תלושה הוא ואכתי במחובר לא משכחנא לה ע"ש אלמא דאי תלשה חל התרומה אף שלא אמר עוד הפעם שיהיה תרומה ורק מהני האמירה הראשונה ולכאורה שמעינן מינה ג"כ דאפילו לא אמר כשיתלשו ג"כ חל האמירה שיהיה תרומה ועיין ברמב"ם {{ממ|פי"א מהל' תרומות הכ"ו}} ועיין בכ"מ שם כ' המקור מסוגיא דמנחות והמעיין היטב ברמב"ם יראה שמפרש פי' אחר בהסוגיא והכ"מ לא כ' כלל לפרש דברי הרמב"ם ואולי אזכה בפ"א לפרש דברי הרמב"ם ז"ל אבל מ"מ שמעינן דחל התרומה כשתלשה אח"כ והא דאמרינן דאין התרומה במחובר היינו בעודה מחובר לא חל עלה שם תרומה אבל כשנתלשה חל עלה השם תרומה ומובן היטב אם נימא דחל התרומה למפרע ודוק כי קצרתי. וע"ש במנחות בגליון הש"ס על הא דקאמר ותנן לא מצינו תרומה במחובר נכתב בגליון לקוצר דעתי לא ידעתי לציין מקומו במשנה או בברייתא שיהיה מפורש דבר זה עכ"ל. והנה הדין מפורש במשנה דאין תורמין מן התלוש על המחובר ורק שאינו מפורש הלשון:

{{ממ|ד}} '''וראיתי''' במקנה על קידושין {{ממ|דף ס"ג}} בסוגיא שם שהעיר מדוע התוס' שם בקידושין {{ממ|דף ס"ג}} שהקשו הקושיא זו שהקשו התוס' ביבמות דלמה בעינן מעכשיו ותי' ג"כ כן והשמיטו הקושיא והתי' בהא דפירות ערוגה וכ' ונראה דלא פסיקא הכא להקשות משום דאיכא למימר כיון דאמר פירות ערוגה זו מחוברת הוי כאילו אמר שיהיה תרומה מעכשיו כשהן מחוברות לאחר שיגיע שליש כו' עכ"ל ולכאורה י"ל בזה דהא אפילו כי אמר מעכשיו האיך מצי לחול הואיל דכשהוא מחובר לא שייך שם תרומה עלה. וראיתי בספר חוסן ישועות על מס' יבמות {{ממ|צ"ג}} שהעיר כעין זה על מ"ש התוס' {{ממ|שם}} אבל גבי אחר שתתגייר א"צ מעכשיו דסתם קידושין בכסף כו' משמע מדבריהם דאם מקדשה בשטר לאחר שאתגייר במעכשיו אפילו נאבד השטר מקודשת ותימה לי מה מהני הכא מעכשיו הא אין קידושין תופסין בה והיכי אפשר שיתחילו הקידושין מעכשיו בשלמא גבי קנין שדה ושיחרור עבד שפיר י"ל כיון שבידו להקנותו ולשחררו לאחר זמן בידו נמי להקנות ולשחרר מעכשיו לכשיבא לידו ומתחיל הקנין והשיחרור מעכשיו דבממונא יכול להתחייב עצמו אפי' בדבר שאינו חייב אבל בקידושין ותרומה דאיסורי נינהו לא אפשר כלל שיתחילו מעכשיו כו' והאריך בזה וסיים אבל קידושין ותרומה ופדיון הבן דאיסורי נינהו לכ"ע לא מצי חייל במעכשיו עכ"ד:

'''והנה''' לפמ"ש שפיר נוכל לומר דחל מעכשיו היכא דאמר מעכשיו משום דמה שאמרה תורה דבמחובר לא חל התרומה הוא דוקא אם הפרישה עכשיו כשהיא מחוברת עדיין אבל אם אמר לכשיתלשו שפיר חל מעכשיו וכמו שכתבתי בביאור שיטת רש"י ז"ל וי"ל בזה:

'''והיוצא''' לנו מכל הנ"ל דאם אמר פירות אילו יהיו תרומה על ערוגה זו לכשיתלשו או להיפוך שאמר פירות ערוגה זו יהיו תרומה לכשיתלשו על פירות אלו דחל התרומה אם חל התרומה למפרע תיכף משעת האמירה או לאח"כ כשיתלשו אז הוא דחלה התרומה תליא בפלוגתא שבין רש"י ותוס' דמס' יבמות {{ממ|צ"ג}} דלשיטת רש"י חלה התרומה למפרע ומשום דבידו לתלשן לא מיקרי תו מחוסר מעשה ואע"ג דשם תרומה לא חלה על מחובר זה דוקא היכא דעשאן עכשיו תרומה כשהוא מחובר אבל אם אמר לכשיתלשו חל התרומה למפרע ולשיטת התוס' הנ"ל לא חלה למפרע ורק אז כשיתלשו הוא דחלה התרומה ומיהו היכא דאמר מעכשיו גם התוס' מודו דחל התרומה למפרע וכן מוכח מלשון התוס' ביבמות שם כנראה למעיין והמקנה בקידושין שם כתב בפירוש כן. והנה לפי"ז יצא לנו באם נגנבה אח"כ או שנגזל ממנו דאם רצה חלה התרומה למפרע ורק אם רצה לבטל שם תרומה מינה קודם שיתלוש יכול לבטל ומשום דהוה כמו תנאי וכמו שביארתי לעיל דלא תיקשי מהתוספתא לשיטת רש"י הנ"ל ולשיטת התוס' הוה הדין כן היכא דאמר מעכשיו חלה התרומה למפרע משעת האמירה ואם נגנב או נגזל ממנו ג"כ הדין כן כמו שכתבתי וי"ל בזה:

{{ממ|ה}} '''והנה''' הרמב"ם ז"ל פוסק ג"כ כר"י דאם אמר לכשיתלשו חלה התרומה ומשום דבידו לתלוש וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי שכ"כ הרמב"ם {{ממ|בפ"ה מהל' תרומות ה"ט}} וברמב"ם יש שם שינוי הנסחאות והכ"מ כתב שם שהנוסחא הנכונה הוא כן כיצד היו לו שתי ערוגות ואמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהי' תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים לכשיתלשו או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה תלושין לכשיתלשו ונתלשו הואיל ובידו לתלשן אינו מחוסר מעשה ולכשיתלשו דבריו קיימין והוא שהביאן שתיהן שליש בעת שאמר עכ"ל. והנה פוסק הרמב"ם כר' יוחנן דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה ואם חלה התרומה למפרע משעת אמירה או רק משעת תלישה דוקא אין הכרע בדברי רבינו ז"ל וממ"ש רבינו הלשון ולכשיתלשו דבריו קיימים אין להוכיח דאין התרומה חל למפרע מדקאמר ולכשיתלשו דשפיר נוכל לומר דהתרומה חלה למפרע משעת האמירה והא דקאמר ולכשיתלשו הכוונה דאם לא נתלשו לגמרי בודאי דלא חל כלל דהא במחובר לא שייך תרומה אבל לעולם כשנתלשו אח"כ חלה התרומה למפרע והרמב"ם ז"ל בא לשלול רק היכא שלא נתלשו כלל והטעם הואיל דהוה כמו תנאי וכמש"ל. ואם אמר מעכשיו פשיטא דבודאי חלה התרומה למפרע ורק אם לא אמר מעכשיו יש להסתפק בשיטת הרמב"ם ז"ל אי ס"ל כשיטת רש"י או כשיטת התוס' הנ"ל והיכא דחלה התרומה למפרע אפילו אם נגנב או נגזל אח"כ אם ירצה חלה התרומה למפרע והיינו אם היה בדעתו בשעת האמירה שאפילו אם יגנבו אח"כ ג"כ תחול התרומה למפרע שפיר אמרינן דחלה התרומה למפרע גם בכה"ג והוא דבר חדש לכאורה:

{{ממ|ו}} '''ויען''' כי הדבר הזה הוא דבר חדש אצלי ויראתי לחדש כזה חפשתי בספרים ומצאתי לאיש קדוש מדבר ה"ה הגאון בעל מהרי"ט אלגזי {{ממ|בסוף הל' חלה אות כ"ג}} האריך שם על הא דהביא הרמב"ן ז"ל המשנה {{ממ|דפ"ד דמס' חלה}} הנוטל חלה מן הקב רע"א חל וחכ"א אינה חלה כו' וחקר שם המוהרי"ט ז"ל אם חלה החלה למפרע והביא הירושלמי {{ממ|דפ"ד דחלה שם}} דקאמר אלא ר"ע מדמה לה לאומר ה"ז תרומה על הפירות האלו לכשיתלשו ונתלשו ורבנן מדמו לה לאומר ה"ז תרומה על פירות האלו לכשיתלשו כן הוא הגירסא לפנינו אולם הגאון מוהרא"פ ז"ל הביא הנוסחא בשם הרב שדה יהושע ז"ל ורבנן מדמו לה לאומר ה"ז תרומה על פירות האל המחוברים והפי' בירושלמי הוא דר"ע מדמה לה לאומר כו' לכשיתלשו ונתלשו דהוה תרומה למפרע כדאמרינן בקידושין פרק האומר וה"נ כשניתוסף עד השיעור הו"ל חלה למפרע ורבנן מדמו לה כו' שאפילו נתלשו לא הוה תרומה למפרע עיי"ש בירושלמי הרי מפרש ג"כ כפירש"י הנ"ל דהתרומה חלה למפרע. אולם המוהרי"ט ז"ל האריך להוכיח דגם כשאמר לכשיתלשו ונתלשו ג"כ לא חל התרומה למפרע ודייק לה מן התוספתא הנ"ל מדחזינן דרשאי לאכול מהן עראי ורשאי {{עוגן|לא:}}לעשותן תרומה ומעשר על מקום אחר ומכח זה פי' דברי הרמב"ם ז"ל כפי הנוסחא הכתוב לפנינו ודלא כהנוסחא שכתב הכ"מ יעוש"ה בדבריו. אולם לפי מה שפירשתי לעיל הפי' בתוספתא לפי שיטת רש"י ז"ל הנ"ל א"ש זה והרבה יש להאריך ולפלפל בדבריו לפי מה שכתבתי לעיל וקצרתי אלא שחידוש גדול על רבינו גדול הדור שלא הביא כלל שיטת רש"י ז"ל בקידושין הנ"ל דסובר דהתרומה חלה למפרע והפי' בדברי הירושלמי לפום גירסת הרב בעל שדה יהושע הנ"ל א"ש ג"כ וגם חידוש שלא הביא כלל שיטת התוס' ביבמות {{ממ|דף צ"ג ע"א}} שהבאתי. ועייש"ה במוהריט"א ז"ל שהאריך בזה בביאור הדבר ומסיק דכשאמר שיהיה תרומה מעכשיו לכשיתלשו דחל התרומה לשיטת התוס' והרשב"א בקידושין דבמקנה דשלב"ל אם אומר מעכשיו דמהני אף שנקרע השטר אבל לשיטת הרמב"ן דלא מהני מעכשיו לדשלב"ל אלא אם השטר קיים ה"נ לא חלה התרומה בכה"ג עייש"ה בדבריו היקרים. ושמחתי כי מצאתי לי חבר רב תנא ירושלמי הגאון זצ"ל בעיקר הסברא היכא דאמר מעכשיו ולע"ד לשיטת רש"י ז"ל אפילו היכא דלא אמר מעכשיו ג"כ הדין כן דחלה התרומה למפרע תיכף משעת האמירה ואפילו אם נגנבו הפירות ונאבדו ג"כ חלה התרומה למפרע אם היה בדעתו של הבעלים כן ומשום דהוה כמו תנאי וכמו שביארתי לעיל:

{{ממ|ז}} '''ומעתה''' עפ"י החזון הזה נוכל ליישב היטב דברי הרמב"ם ז"ל ויהיה מיושב קושית התוס' הנ"ל ג"כ ויהי' מיושב ג"כ מה שיש לדקדק בהא דמשני הש"ס כאן לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט דהלא במתני' קתני כל הנלקט הגם דהרבה פעמים מצינן בש"ס כן אבל מ"מ כל היכא דמצינן לתירוצי מתרצינן ולפי האמור מיושב הכל דלעולם שאמרו הצנועין כל הנלקט ורק דכשילקטו יהיה החילול חל למפרע וזה כוונת הש"ס לא תימא כל הנלקט שיהיה החילול חל לאחר הלקיטה רק שיתחלל החילול מעכשיו משעת האמירה והיינו שאמרו כל הנלקט יהיה חל החילול מעכשיו ותליא שפיר בברירה וזה כוונת הש"ס לא תימא כל הנלקט אנא כל המתלקט והיינו דהפי' בדבריהם שאמרו כל הנלקט היינו כל המתלקט כלומר שיחול החילול למפרע והוי כמו תנאי שאם ילקטו יהיה זה מחולל על המעות הללו למפרע ואף דאין פודין נטע רבעי במחובר מה"ת מ"מ בכה"ג שפיר חל החילול למפרע מה"ת דהא מה דאין פודין נטע רבעי במחובר הוא משום דילפינן קודש קודש ממע"ש ובמע"ש מנ"ל דאין פודין במחובר הוא משום דלא מצי לחול קדושת מע"ש במחובר דהא בעינן שיתחייב תחילה בתרומה ומעשרות ולא מתחייבי במחובר אלא בתלוש לאחר דמידגן וראה פני הבית. והנה הא דמחובר פטור מתרומה ומעשרות ולא חל ההפרשה כלל הוא דוקא אם הוא מפריש עתה במחובר ועושה אותו תיכף לתרומה ומעשר אבל אם אומר לכשיתלשו שפיר חל למפרע וכמ"ש לעיל בשיטת רש"י ולשיטת התוס' דבעינן דוקא דאמר מעכשיו ואז הוא דחל למפרע ג"כ וכמ"ש לעיל אבל עכ"פ מצינו אופן דחל הפרשת תרומה ומעשר במחובר בכה"ג אם אמר לכשיתלשו ואז כשנתלשו חל ההפרשה למפרע ואפילו בכה"ג שנגנב או שנאבד ג"כ הדין כן וכמ"ש ג"כ המוהרי"ט אלגזי באם אמר מעכשיו וא"כ לשיטת רש"י הנ"ל אפילו אם לא אמר מעכשיו ג"כ הדין כן וא"כ אם אמר ה"ז מע"ש לכשיתלשו בודאי דחל למפרע כשיתלשו אח"כ ולשיטת רש"י אפילו בלא אמר מעכשיו ולשיטת התוס' בדאמר מעכשיו דוקא וא"כ תו משכחת לה חילול במע"ש ג"כ בכה"ג דאמר ה"ז מחולל על המע"ש כשיתלוש דחל ג"כ החילול למפרע וא"כ בנטע רבעי ג"כ אם אמר ה"ז מחולל לכשיתלוש דאז חל ג"כ החילול למפרע ומכ"ש אם אמר מעכשיו לכשיתלוש דבודאי חל החילול למפרע דהא עיקר מה שאין פודין נטע רבעי במחובר הוא משום דילפינן קודש קודש ממע"ש ובמע"ש דלא שייך חילול במחובר הוא משום דנא חל ההפרשה במחובר וזה הוא דוקא בכה"ג היכא שמפריש תיכף דהיינו שההפרשה תחול תיכף ולא אמר לכשיתלשו אבל אם אמר לכשיתלוש חל שפיר ג"כ למפרע וח"כ בכה"ג גם בנטע רבעי ג"כ חל החילול בכה"ג אם אמר לכשיתלשו ואז חל למפרע החילול אם נתלשו אח"כ וז"ב לע"ד:

'''והצנועין''' שהיו מחללין הנטע רבעי היו ג"כ מחללין לכשיהיו נלקטין ומה דקאמר הש"ס לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט וה"פ שהיו אומרים שכשיהיה נלקט יהיה חל החילול למפרע דהיינו מעכשיו משעת האמירה תחול החילול וזה הוא הפירוש של כל המתלקט דקאמר הש"ס ובכה"ג בודאי חל החילול אפילו אם נגנב או נאבד וכמ"ש המוהרי"ט אלגזי באם אמר מעכשיו והצנועין היו ג"כ מחללין בכה"ג לכשיהיו נלקטין תחול החילול למפרע ואפילו לשיטת התוס' דבעינן דוקא שאמר מעכשיו הכא הרי הוא כאמר מעכשיו דהא מוקי הש"ס דאמר כל המתלקט והיינו בכה"ג וחל שפיר החילול בכה"ג אפילו דהדין הוא דמה"ת אין פודין במחובר מ"מ בכה"ג אם אמר לכשיתלוש שפיר מהני החילול ומיושב שפיר דברי הרמב"ם ז"ל ומיושב ג"כ קושית התוס' הנ"ל:

'''ונוכל''' לומר דהרמב"ן שהקשה קושית התוס' על שיטת הרמב"ם הוא משום דהרמב"ן אזיל לשיטתו דסובר דלא מהני מעכשיו לדשלב"ל כי אם דוקא לשלא יוכל לחזור בו וא"כ לסברת הרמב"ן ז"ל אפילו באומר לכשיתלשו ומעכשיו ג"כ לא חלה למפרע וא"כ אם נגנבו הפירות בודאי דלח חל ולפי שיטתו שפיר הקשה הקושיא על הרמב"ם ז"ל ודוק היטב בזה כי הוא נכון לע"ד. אח"כ שנים נדפס ספר דברי שאול מהגאון המנוח מוהרי"ש זצ"ל ראיתי שם ביוסף דעת על יו"ד {{ממ|הל' תרומות סי' של"א סנ"ה}} שהעיר על הא דלא חל תרומה במחובר ממנחות {{ממ|דף ע'}} שהבאתי לעיל והניח בצ"ע עייש"ה ונהניתי שכוונתי קצת להערת הגאון ז"ל ומיהו לפמש"ל א"ש כמו שכתבתי בביאור הדברים ועוד י"ל טובא בזה ודוק היטב בזה:

'''והנה''' אור ליום ב' ד' תמוז תרמ"ג למדתי משניות {{ממ|[[משנה/מעשר שני/ב#ג|פ"ב דמע"ש מ"ג]]}} תלתן של מע"ש תאכל צמחונין וכתב הרע"ב תאכל צמחונין כשהן ירקות לחין ולא יניחם עד שיגדלו ולא יהיו ראויות לאכילה אבל בתרומה תאכל בין צמחונין בין יבשין וכתב עלה בתו"ח וז"ל וקשה דהאיך שייך מע"ש קודם שנגמרו ונתלשו ועוד דאם צריך לתלשן בשביל המעשר ח"כ כבר נתחייבו בתרומה מקודם אבל מדברי הרמב"ם והראב"ד נראה צמחונין לחין פירושו לאפוקי יבשים אבל בודאי כבר גדלו כל צרכם עכ"ל ונזכרתי כי לפי הכתוב כאן מובן שפיר דברי הרע"ב ז"ל דהא לפי האמור שפיר שייכא מע"ש ג"כ במחובר אם הביאו שליש ולשיטת רש"י גם בלא אמר מעכשיו ולשיטת התוס' דוקא בדאמר מעכשיו אבל עכ"פ משכחת לה תו תרומה חלה במחובר וכן מע"ש לבד לשיטת הרמב"ן לא משכחת לה וא"כ תו אין קושיא על הרע"ב ז"ל דסובר כשיטת רש"י ותוס' הנ"ל ודוק:

==מח==

[מח] {{ממ|א}} '''בתוס' ד"ה כל שלקטו''' באה"ד וז"ל '''וצ"ל דבעה"ב אינו מתייאש כו' ועוד דלמה לא יועיל כל שלקטו לכ"ע דאטו מי גרע מיאוש דהא לא דמי יאוש דהכא גבי גזלן ליאוש דמציאה דאי יאוש קני בכל ענין אפילו אם אין הגזילה ברשות הגזלן בשעת יאוש א"כ יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידיה והוה כמתנה בעלמא כו'.''' יעויין היטב בתוס':

'''והנה''' כבר האריכו בזה המפרשים במה שכתבו התוס' שתי הסברות אי יאוש הוא מטעם מתנה או מטעם הפקר. והנה באמת אם נימא דיאוש מטעם הפקר א"כ לפמ"ש התוס' לקמן {{ממ|בדף ס"ט ע"ב}} בד"ה הוה אמינא וז"ל דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו ולחלל ולהפקיר כו' עיי"ש וא"כ האיך מהני יאוש בגזילה וגניבה הלא אינו יכול להפקיר וכבר ראיתי בספר פ"י על מס' גיטין {{ממ|דף ל"ח ע"א}} על רש"י ד"ה בחזקה שהאריך לתמוה בזה דהאיך אפשר לומר כלל דיאוש מטעם הפקר דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים אינו יכול להפקיר ועוד הקשה שהרי עבדים וקרקעות דיאוש לא מהני בהו והפקר מהני בהו ומכח כל הקושית שהקשה כתב לחלק דביאוש דמטלטלי נא הוי מטעם הפקר משום דא"י להפקיר ובקרקעות ועבדים שייך לומר יאוש מטעם הפקר יעוש"ה והרבה י"ל בדבריו:

'''וליישב''' הקושיא הנ"ל נוכל לומר בזה עפ"י מ"ש מכבר ליישב קושית הקצה"ח בשם אחיו הגאון ז"ל {{ממ|בסי' ל"ז סק"י}} בהא דקאמר הש"ס בב"ב {{ממ|דף מ"ג}} השותפין מעידין זל"ז כו' ופריך הש"ס הא נוגעין בעדותן הב"ע דכתב ליה דו"ד אין לי על שדה זו כו' עד הבמ"ע שקנו מידו ופריך הש"ס וכי מסלק נפשיה מי מהני והתניא בני העיר שנגנב ס"ת שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ואי איתיה ליסלקי בי תרי מנייהו ולדיינו כו' כל הסוגיא ופירשב"ם ז"ל בד"ה ליסתלקו יכתבו דו"ד אין לי על ס"ת זה ויקנו מידם והקשה הרב ז"ל הא קיי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו וה"ה למוכרו ואפילו להפקיר אינו יכול וכמ"ש {{ממ|בסי' שנ"ד}} וא"כ בשלמא גבי שותפין מעידים זה לזה דמיירי מקרקע וקרקע גזולה יכולין הבעלים להקדישו ולמוכרו כדאמרינן בפ"ק דב"מ גבי ההוא מסותא יעו"ש {{ממ|בדף וי"ו זיי"ן}} דבקרקע יכולין להקדישו אבל ס"ת שנגנב {{עוגן|לב.}}האיך יכולין לסלק מיניה דאע"ג דיקני מידם לא מהני כיון דאינו ברשותו עכ"ל הקושיא והקצה"ח חתר לתרץ הקושיא והניח בצ"ע עיי"ש. וכתבתי לתרץ בזה דנהי דבגזל ולא נתייאשו הבעלים דאין הנגזל יכול להקדיש ולהפקיר מ"מ לסלק זכותו מיניה שפיר יכול ואמינא טעמא דמסתבר בזה דדוקא היכא דעושה מעשה בגוף החפץ להקדישו ולהפקירו הוא דאינו יכול אבל לסלק כחו מן החפץ שפיר יכול. הגע עצמך הכי אין אדם יכול לאסור על עצמו בקונם שלא יהנה מחפץ של חבירו הלא באמת יכול לאסור על עצמו כן ולהקדיש החפץ של אחר אינו יכול והטעם דיכול לאסור על עצמו בקונם הוא משום דאינו אוסר החפץ רק שאוסר ע"ע שלא יהנה מן החפץ ונהי דנדר הוה איסור חפצא היינו שאוסר החפץ על עצמו אבל אין איסור בהחפץ וזה הוא החילוק בין איסור נדר דהוא איסור חפצא לבין שבועה דהוא איסור גברא אבל אף בקונם ג"כ עיקר האיסור הוא על עצמו ומש"ה יכול לאסור על עצמו בקונם שלא יהנה מן החפץ של פלוני אף שאין החפץ שלו כלל. וא"כ חזינן דיש חילוק בין אם רוצה לעשות מעשה חדש בגוף החפץ לבין היכא דלא תלה כלל בהחפץ רק בגופו של אדם דעל עצמו שפיר יכול לאסור דבר שאינו שלו ומכ"ש דיכול לאסור על עצמו החפץ שלו שנגזל ממנו וא"כ הי' נוכל לומר לכאורה דהא דקאמר הש"ס גבי בני העיר שנגנב ס"ת שלהן וליסלקי בי תרי מינייהו ולדיינו היינו דיאסרו על עצמן שלא יהנו מס"ת הזה ויהיה הנדר עד"ר דלא מהני התרה. אולם הרשב"ם פי' יכתבו דו"ד אין לי על ס"ת זה ויקנו מידם מבואר דלא הוה הפי' מכח דיאסר על עצמו שלא יהנו מאותו חפץ ורק שמסלק זכותו מחפץ זה. אולם גם לפי' הרשב"ם הנ"ל יש ליישב כן דאפילו להאי פירושא דמכח דו"ד הוא מ"מ הואיל דמסלק נפשי' ואינו מפקיר החפץ גופיה שפיר יכול לסלק נפשיה אפילו אם אינו בידו רק שנגזל ממנו החפץ דדוקא להפקיר גוף החפץ אינו יכול אבל לסלק נפשי' ממנו שפיר יכול ומן הסברא שכתבתי לעיל ונהי דאם מסלק נפשיה דנוכל לומר דהוי הפקר ממילא מ"מ הואיל דלא תלה הפקירו בהחפץ שפיר מהני ויכול לסלק נפשיה כנלע"ד ליישב קושיא הנ"ל ע"כ כתבתי ליישב קושית הקצה"ח הנ"ל ועיין לקמן על {{ממ|דף ע' ע"א}} [אג"ה אק"ט] מ"ש בישוב קושית הקצה"ח הנ"ל:

'''ומעתה''' עפ"י האמור נוכל ליישב ג"כ קושית הפ"י הנ"ל דיאוש נהי דהוי מטעם הפקר מ"מ לא הוי כהפקר ממש משום דהפקר הוא מפקיר החפץ וזה בעינן דוקא שיהיה ברשותו אבל אם אינו ברשותו אינו יכול להפקיר וכמ"ש התוס' אכל אם הוא מתייאש ממנו דזה הוה רק על גברא דהיינו שהוא מתייאש עצמו והוה כמו סילוק ואם הוא מייאש עצמו מן החפץ הרי אינו דן על החפץ ואף שהחפץ ממילא נעשה הפקר הואיל דהבעלים מתייאשים ממנו וא"כ אין לו בעלים ונעשה ממילא הפקר מ"מ בכה"ג בודאי דחל ההפקר והרי זה דומה לאם גזל חפץ מן גר שאין לו יורשים ואח"כ מת הגר בודאי דנעשה החפץ הפקר ואע"ג דאם היה רוצה הגר להפקירו בחיים לא היה חל אז ההפקר הואיל דאינו ברשותו ואינו יכול להפקירו מ"מ כשמת חל ההפקר ממילא וה"ה היכא דנתייאשו הבעלים חל ההפקר ממילא אע"ג דאם הי' מפקיר החפץ בהדיא שהי' אומר בפירוש שמפקיר החפץ שלו שהוא ביד הגזלן לא היה חל ההפקר בכה"ג שפיר חל ההפקר וז"ב לע"ד:

{{ממ|ב}} '''ועפ"י''' האמור יש לדון על מ"ש הנוב"י מהדו"ק {{ממ|חאו"ח סי' כ'}} שדן בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הש"ל דמותר להנגזל בהנאה וכתב שם בד"ה ומכל מקום נלע"ד הדין הראשון כתב שם דהנגזל לא עבר כלל בב"י אם לא ביטל חמץ זה וז"ל ועוד בשלמא פקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה ויכול הוא למוכרו או ליתנו במתנה לכל מי שירצה ולהקנותו באחד מדרכי הקניה בחליפין או אג"ק וכן יכול להקדישו והוא מקודש ולכך סברי הרמב"ם וה"ר יונה שעובר עליו המפקיד דברשותו הוא אבל נגזל אין הגזילה ברשותו לא למכרו ולא להקדישו וכמ"ש גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש כו' עיין {{ממ|בב"ק ס"ט}} ודאי שאינו עובר עליו הנגזל בב"י ואף שכתב הר"ן בהמפקיד וקיבל הנפקד אחריות שאף שאין המפקיד עובר בב"י מ"מ מדרבנן עובר ולכן הוא אסור אחר הפסח ונראה דהיינו במפקיד שבידו לבערו ולכן הטילו עליו רבנן חיוב לבערו אבל נגזל שאינו בידו לבערו ואינו ברשותו לשום דבר נראה דאפילו מדרבנן אין על הנגזל שום ביעור ושום חיובא כו' והאריך בזה לחזק הפסק הנ"ל דאין החמץ נאסר בהנאה על הנגזל יעוש"ה ולעיל על {{ממ|דף ס"ו ע"א}} [אוכ"ט אק"ב] הבאתי דברי הנוב"י הנ"ל ומ"ש שם במהדו"ת {{ממ|חאו"ח סי' ע"ה}} יעויין לעיל מ"ש בזה:

'''אולם''' לפי האמור יש לדון בזה עפ"י מ"ש הר"ן ז"ל בריש מס' פסחים דביטל הוא דגלי דעתיה דלא ניחא ליה במה דאוקמיה רחמנא ברשותיה דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא דהתורה אוקמיה ברשותו ומש"ה בגילוי דעתא דלא ניחא ליה סגי וכן הוא דעת רש"י כפי המובאר במוהרי"ק בתשובה דביטול לא הוי מטעם הפקר וכן הוא דעת הרמב"ם עיין בח"י {{ממ|סי' תל"ד סק"ט}} מ"ש בשם הב"ח וא"כ הרי הוה גבי ביטול רק כעין סילוק דמהני ומכ"ש במידי דליתיה ברשותיה רק שהתורה אוקמיה ברשותי' דודאי מהני ביטול אף כי ליתא ברשותיה וא"כ הרי היה הנגזל יכול לבטל החמץ ובודאי דהיה מהני ביטול וא"כ הרי עבר הנגזל על ב"י שהרי היה יכול לבטל ולא ביטל וא"כ כשעבר הנגזל על ב"י נאסר לו החמץ וצ"ע לדינא בזה. ועיין לקמן על דף {{ממ|ק"ה ע"א}} [אקכ"ח] מ"ש שם:

'''אח"ז''' ראיתי בשמ"ק ב"ק {{ממ|דף צ"ו ע"ב}} על מתני' ובד"ה חמץ ועבר עליו הפסח וכן הדין אם גזל חמץ ועבר עליו הפסח נראה לומר לא זה וזה עוברין עליו בבל יראה הר"מ מסרקסט"ה ז"ל. והנה מפורש בהדיא בהראשונים ז"ל דלא עברו שניהם על ב"י וב"י והנוב"י במהדו"ק מפלפל ורצה לומר דהנגזל אינו עובר בב"י ובשמ"ק מבואר בהדיא דשניהם אינם עוברים בב"י וב"י:

'''אולם''' אם נאסר בהנאה החמץ הזה לכאורה מדברי השמ"ק הנ"ל היה נראה לומר דלא נאסר ג"כ בהנאה. אולם יש לומר דאף דשניהם אינם עוברים בב"י ומ"מ נאסר בהנאה שהרי גם בביטול ולא ביעור ואפילו היה אנוס ג"כ סברי הפוסקים דנאסר בהנאה ועיין בנוב"י מהדו"ק חאו"ח {{ממ|סי' י"ט}} שהאריך ג"כ בדין זה:

{{ממ|ג}} '''אולם''' הדבר מבואר ברבינו הרמב"ן ז"ל בחידושיו על מס' פסחים בליקוטים לחמש שיטות שם על פ"ב דמס' פסחים על {{ממ|דף ל"א ע"ב}} בד"ה ה"ג בעיקר נוסחו באה"ד {{ממ|שם}} וז"ל ומסתייעא נמי הך סברא מההוא דגרסינן בב"ק גזל חמץ ועבר עליו הפסח או"ל הש"ל כו' אלמא אסור הוא בהנאה בין לו בין לאחרים ואעפ"י שלא עברו בעליו בב"י וב"י וא"ת כיון שגזלו חייב לבערו ועבר עליו מש"ה אסור והלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים והם לא עברו עליו בכלום אלא ש"מ שקנס זה בין בשוגג ובין במזיד בין באונס ובין ברצון בין לו ובין לאחרים ובירושלמי מצאתי עוד הפקיר חמצו בי"ג כו' יעוש"ה והנה מדברי הרמב"ן ז"ל נראה דסובר דהנגזל לא עבר בב"י והגזלן עובר בב"י שכן כתב הלשון וא"ת כיון שגזלו חייב לבערו ועבר עליו מש"ה אסור כו' והרי סובר הרמב"ן דלא כמוהר"ם מסרקסט"ה ז"ל בזה:

'''אבל''' עכ"פ מבואר בהדיא ברמב"ן ז"ל דהחמץ נאסר בהנאה אף שלא עבר הנגזל בב"י ובזה לא מצינו שחולק המר"מ מסרקסטה ונראה שגם המוהר"מ מודה שנאסר בהנאה אף שלא עברו על בל יראה שהרי גם להרמב"ן לא עבר הנגזל על ב"י ואפ"ה נאסר לו בהנאה וה"ה שהמוהר"ם מודה שנאסר בהנאה ואף שיש קצת סברא לומר דלהרמב"ן דהגזלן עבר בב"י אף שהנגזל לא עבר בב"י מ"מ כשנאסר החמץ להגזלן נאסר גם להנגזל אבל למוהר"ם דגם הגזלן לא עבר בב"י לא נאסר החמץ כלל גם להנגזל. מיהו המעיין היטב ברמב"ן שכ' הלשון והלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים והם לא עברו בכלום אלא ש"מ שקנס זה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין לו בין לאחרים משמע דלא אתא עלה כלל מכח מה שהגזלן עבר בב"י ורק דבכל ענין נאסר החמץ אפילו אם שום אחד לא היה עובר עליו בב"י ג"כ נאסר החמץ בהנאה והוא מבואר בהדיא דלא כהנוב"י ז"ל. ועיין בש"ך {{ממ|סי' שפ"ו סק"א}} בסוף דבריו בד"ה ונ"ל עוד ראיה לזה מהא דקאמר בפרק הנוזל קמא כו' אבל גזל חמץ ועבר עליו הפסח לא שכיחא וגם אין ראוי לקונסו שהרי אדרבה בשריפתו גרם תשלומין לנגזל והפסד לגזלן עכ"ל ומבואר מדברי הש"ך דסובר ג"כ דבגזל חמץ ועבר עליו הפסח אם מחזירו אח"כ לנגזל דאסור החמץ להנגזל ג"כ שהרי כתב שבשריפתו גרם תשלומין לנגזל ואם היה מותר בהנאה להנגזל הרי אין הנגזל מרויח כלום בזה שהרי החמץ גופיה היה מותר לו ג"כ ליהנות ממנו. ועיין עוד {{עוגן|לב:}}שם בש"ך {{ממ|ס"ק י"א}} לתרץ דברי הרמב"ן שכ' דגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו חייב לשלם להגזלן מד"ג והמהרש"ל ביש"ש חולק עליו וכ' הש"ך וז"ל ול"ק מידי דהרמב"ן ס"ל כתירוץ היש מפרשים שהביאו התוס' פ' מרובה {{ממ|דף ע"א סוף ע"ב}} ופרק אלו נערות {{ממ|ל"ד}} סוף ד"ה סבר לה כר"ש דתירוצו קמא של התוס' ודאי לא מסתבר כלל דמה לי ששוה לכל העולם או ששוה לו סוף סוף גרם לו היזק כו' וא"כ הרמב"ן סובר כסוגיא דמרובה כו' ע"ש היטב. והנה התוס' בב"ק שם בתירוץ הראשון לא הזכירו כלל חמץ שעבר עליו הפסח רק כתבו על שור הנסקל וקדשים שחייב באחריותן אינו ראוי אלא לזה ע"ש ורק שכוונת הש"ך הוא דכוונת התוס' היא ג"כ על חמץ שעבר עליו הפסח דג"כ אינו שוה לכל העולם רק לזה הגזלן שיכול לפטור א"ע להחזירו לנגזל והרי חזינן מבואר דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאסור לכל העולם ודוק. ועיין לקמן על {{ממ|דף צ"ח ע"ב}} [אומ"ו אק"ג] מ"ש שם לפי שיטת הנוב"י הנ"ל ליישב הסוגיא דשם ודוק היטב בזה. אחז"ר מצאתי בשו"ת שואל ומשיב {{ממ|מהדורא תליתאה ח"א}} העיר בקצרה ע"ד הנוב"י הנ"ל וז"ל בלקוטי הרמב"ן בפסחים מבואר דלא כהנוב"י ואסור לכל העולם אף שלא עברו על ב"י ועיין בשמ"ק {{ממ|ב"ק צ"ז}} במשנה ובמוהריט"א בכורות עכ"ל והנאני. שוב ראיתי שם בשו"מ הנ"ל ח"ג {{ממ|סי' ל"א}} האריך מאד בזה וצריך לעיין שם. ועיין לקמן על דף {{ממ|ק"י ע"ב}} [אוקצ"ב] מ"ש בזה:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>