עריכת הדף "אמרי בינה/דיני יום טוב/טז"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''סימן טז'''}}

'''ספק מוכן''' ביו"ט שני פסק הש"ע {{ממ|סי' תצ"ז}} דמותר מטעם דהוי ספק ספקא ועי"ש במג"א ובש"ך יו"ד {{ממ|סי' ק"י ס"ק נ"ו}} דמבואר מדבריו דאף באיסור דאורייתא לצורך מותר אף במקום דהוי דבר שיש לו מתירין וראיתי בנו"ב מהד"ק או"ח {{ממ|סי' ל'}} שעמד על פסק הש"ע יו"ד {{ממ|סי' רס"ו ס"ח}} דספק מילה בזמנ' אינ' דוחה יו"ט שני של גליות ואמאי הא הוי ס"ס וכ' דמה שנרשם טור בשם הרא"ש הוא טעות דהרא"ש מתיר ס"ס אפי' בדאורייתא ובדשיל"מ אם שני ספיקות בגופו כמבואר מדברי הש"ך יו"ד {{ממ|סי' ק"י}} והאריך בזה לדון דמילה שלא בזמנה הוי דשיל"מ ובאמת דבריו תמוהין בזה דהא להך צד שהיא מילה בזמנו רמיא עליו החיוב לקיים מצות עשה דמילה בזמנה ומספק מחוייב למול היום רק מצד אחר הואיל דהוא ס' יו"ט אבל לא נוכל לדון בזה דין דשיל"מ כיון דמצות מילה בזמנה מספק לא יבא לידי היתר ולמה נחמיר נגד הס"ס ולענ"ד י"ל אף לדעת הרא"ש דלגבי חדש לא אסרינן ס"ס אף דהוי דשיל"מ ומהראוי להקל לגבי מילה דאף דשיל"מ לא הוי מ"מ י"ל דספק יו"ט שני אם הוא יו"ט או חול לא נוכל לצרף לס"ס לגבי איסור דאורייתא והש"ע דמיקל הוא דוקא בספק מוכן דהוו רק דרבנן אבל לא לענין ס' דאורייתא והטעם למה שחקר בס' שעה"מ הלכות אישות {{ממ|פ"ז הי"ב}} דאף דס"ס מותר במקום דיכול לברר היינו כ"ז שאינו מברר אבל היכא דממילא עתיד להתברר ס' א' ויהי' נשאר ספק האחר בס' איסור דאורייתא בזה לא סמכינן על ס"ס עי"ש בנועם דבריו ובמ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני קידושין {{ממ|סי' כ"ט}} ובמה שכתבתי שם בהגהותי ולפ"ז י"ל דהא אנן דמחמרינן בחו"ל בי"ט שני מטעם מנהג אבותינו חל עלינו כל חומר שהיו נוהגים אבותינו אז בחו"ל מצד ס' כשלא היו בקיאין בקביע דירחא ואז כשהי' ספק היו"ט שני היה אסור אף כשהי' עוד ס' כיון דס' זה אם היום יו"ט או חול זה ס' לכל הענינים וזה יתברר אח"כ אימתי קדשו ב"ד החודש וא"כ יתודע אח"כ צד ס' זה ויוכל להיות שיתברר שהי' יו"ט שני יו"ט גמור ועבר על ס' איסור וצד הס' של האיסור דדילמא מותר הוא לא נוכל לצרף לס' זה דדילמא יתברר דהיום חול כיון דזה הוא ספק השקול מצד אחר וכמובן וממילא אסור להכניס את עצמו לס' איסור כי אם יתברר דהיום קדש עשה ס' איסור רק היכא דגוף האיסור הוא דרבנן רק מצד דשיל"מ מחמרינן בזה היכא דהוי עוד ס' דלמא היום חול מותר כיון דאף אם יתברר שהיום קדש לא עשה איסור דבכ"מ ס' דרבנן להקל משא"כ בס' איסור דאורייתא י"ל דלא נוכל לצרף זה לס"ס כנ"ל כיון דספק א' ודאי יתברר ויהי' נשאר רק ס' אחד לא נוכל להכניס את עצמינו בס' איסור:

'''{{עוגן1|ולכאורה}}''' י"ל עוד למ"ש האו"ה המובא בש"ך יו"ד {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/קי|סי' ק"י]]}} וביתר ביאור בפ"ח שם דגבינות של ישראל שהי' בבית גוי וס' אם נחלפו דאפי' אם הי' רק ספק לנו אם מעמידן בקיבת נבילה ל"ה ניתרין מכח ס"ס ס' לא הוחלפו ואת"ל הוחלפו שמא לא הועמדה בקיבת נבלה דמאחר שאסרו חכמים גבינות מחמת אותו ס' ודאי אסור הוא והרי היא כאלו ראינו בהדיא שהועמד בקיבת נבילה דאם נודע לנו שהוחלפו היו אסורים בודאי מחמת גבינו' נכרי ואינו נית' בס"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הספק הראשון שאסרו חכמים והא דאיסור דרבנן ניתר בספק א' הוא דוקא בדבר שעיקר איסורו הוא מדרבנן משום גזיר' אבל גבינות וכיוצא בו דאפי' בלתי גזירות חכמים הי' כאן חשש איסור ע"י גזירות חכמים חשיב כאיסור ודאי. ובשעה"מ {{ממ|פ"א}} מיו"ט הקשה מהא דס' ביו"ט שני דמותר הא אם נודע לנו שנתלש מהיום היה אסור בודאי מכח גזירות חכמים. וכתב לחלק דוקא בגבינות דאיכא חשש איסור תורה לכך ע"י גזירות חכמים חשיבי כאיסור ודאי אבל בס' מוכן דליכא חשש איסור תורה ל"ח גזירה דדהו כודאי איסור וחשיב שפיר ס"ס {{עוגן|סד א}}עי"ש. ולדבריו זה דוקא במקום שעיקר האיסור אינו רק דרבנן אבל היכא דאם הוא יו"ט הוי איסור דאורייתא חשיב כודאי איסור ול"מ ס"ס רק היכא דבלא ספק הראשון יש עוד שני ספיקות וא"כ לפי"ז לכך פוסק המחבר דאין למול מס' ביו"ט שני כיון דאסרו מס' לחוש על יו"ט ב' כמאז ואז הי' אסור מחמת ספק דאורייתא ונעשה כודאי איסור שלא לצרפו לס' ספקא אך נראה הא כל הטעם דס"ס מהני אף בדשיל"מ הוא כמ"ש הרשב"א בתו"ה {{ממ|בית ד' שער ב'}} דהא דספק דרבנן אסור בדשיל"מ כיון דס' א' כנגדו בשל תורה אסור רק משום דהוא דבריהם הקל בו להתיר בס' א' כל שיש לו מתרין לא תקל בו אבל בס"ס היתר גמור משוינן לי' ואינו צריך להמתין עי"ש וכ"כ בחידושיו לביצה ולפי זה אם הינו מחמירין בס"ס בשל תורה בדשיל"מ הינו מחמירין בשל דבריה' ג"כ רק דלא מצינו שהחמירו רק בס' א' בדרבנן לשווי' כשל תור' במקו' שיש לו מתירין אבל בס"ס דאף בשל תורה מותר מותר אף בדבריהם אף היכא דהוי דשיל"מ וזהו כמ"ש הש"ך {{ממ|סי' ק"י}} דאין לחלק בס"ס בין של תורה לדבריהם ולדעת האו"ה הנז' כיון דהיכא דיש חשש איסור תורה נאמר דלא מצרפינן לס"ס א"כ אף באיסור דרבנן מהראוי לאסור במקו' דהוי דשיל"מ לשווי' כאיסור תורה ויש לומר דזה כונת המג"א שהקשה מסי' תקי"ג גבי ביצים מנכרי דאסורים ביו"ט שני וכתב הנו"ב ובדג"מ דשם יש חשש דאורייתא ומצד הכנה כיון דאיירי ביו"ט אחר שבת ולהנ"ל אתי שפיר קושיתו כיון דתאמר בחשש דאורייתא מחמרינן אף במקום ס"ס היכא דהוי דשיל"מ מנא לן להקל בדרבנן דעיקר הטעם דמקילינן בס"ס בדרבנן בדשיל"מ הוא כמ"ש הרשב"א הנ"ל אולם באמת קשה לדעת האו"ה במקום חשש איסור דאורייתא לא מצרפינן הס' הראשון למחשב כס' למה מחשבינן הס' דיו"ט שני לס' כיון דבא לנו להחמיר מצד חשש דאורייתא וכיון דהיכא דיש חשש דאורייתא לא מצרפינן לס"ס ממילא אף היכא דליכא רק חשש דרבנן מהראוי לאסור בדשיל"מ וכן למ"ש דהיכא דס' א' יתברר לנו ויהי' נשאר רק ס' דאורייתא לכך פסק הש"ע דלא מהלינן ס' ביו"ט שני א"כ לדברי הרשב"א דכל מה דמחמיר ר"א בדשיל"מ הוא דבזה הוי כמו בס' דאורייתא ממילא מהראוי לאסור ס' מוכן ביו"ט שני וצ"ע:

'''{{עוגן1|וראיתי}}''' ברדב"ז ח"א {{ממ|[[שו"ת רדב"ז/א/סב|סי' ס"ב]]}} שכתב על נידון המבואר ביו"ד {{ממ|סי' שצ"ז}} במסופק אם היא שמועה קרובה או רחוקה שכ' דחייב להתאבל דאף דספקא דרבנן לקולא זה דוקא היכא דלא יתברר ממילא אבל בדבר שיתברר ממילא בזה אזלינן לחומרא כי באם יתברר אח"כ שהי' קרובה עשה איסור עי"ש וי"ל אף דשאר הפוסקים כתבו דאינו חייב להתאבל היינו כיון דחיוב אבילותו לא חל בטרם שנודע כמ"ש בזה במקום אחר להוכיח כן וכיון דיש לו ס' בשמועה הוי כלא נודע לו ולא חל עליו החיוב להתאבל אבל מ"מ י"ל דמודים לסברא זו היכא דיוודע לו אח"כ ממילא לא אזלינן לקולא וא"כ יו"ט ב' דמנהג אבותינו בידינו ואז בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה הי' ספק העומד להתברר והיו חייבין להחמיר אף במידי של איסור דרבנן דשמא יתברר אח"כ שעשו איסור וא"כ גם היום חייבין להחמיר ואיך מצרפינן לספק ספק' ויש עוד להאריך בזה אי"ה:

'''{{עוגן1|ועיין}}''' רמב"ם הלכות מעשר {{ממ|[[רמב"ם/מעשר/יב#ב|פי"ב ה"ב]]}} היתה שבת ויו"ט סמוך לה ושאלו באחת מהן אוכל אף בשני כו' וכן בשני ימים טובים של גליות והוא מירושלמי דדמאי {{ממ|פ"ד}} וראיתי בתוס' רעק"א ז"ל במס' דמאי {{ממ|אות ל"ה}} שהקשה דאמאי ביו"ט שני אוכלין על פיו ואמאי אינו יכול לעשר מס"ס ס' שמא מעושר כבר וס' שמא הוא חול לדעת הש"ע דס' מוכן ביו"ט ב' כשר עי"ש ולא אבין קושי' זו איך נוכל לדון להתיר לעשר מטעם ס"ס כיון דכבר גזרו וחששו חז"ל על ספק שחייב לעשר וכיון דמס' חייב לעשר אם מעשר מתקן הדבר דבלא זה אסור לאכול וא"כ הדרינן לכללא דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט אף ביו"ט ב' וביותר הא מבואר ברמב"ם {{ממ|פכ"ג משבת}} הטעם דאין מגביהין תו"מ ביו"ט משום דאין מקדישין וכבר כתב הרלב"ח בתשובה משום דביו"ט ליכ' איסור משום מתקן דכל מלאכ' לצורך אוכל נפש מותר וע"כ האיסור הוא משום דהוי כמקדיש ועיין צל"ח ביצה) דף י') בזה א"כ ממילא כיון דאף ביו"ט שני כל השבותין אסורין כמו ביו"ט ראשון ואין מגביהין תו"מ ואין מקדישין איך נוכל להתיר בדמאי להפריש דהא מ"מ כיון דחייב להפריש הוי כמקדיש ואף די"ל כשמפריש דמאי הוי כמקדיש על הספק דאם עדיין לא הפריש הע"ה יהי' חל ע"ז שמפריש עתה ואם כבר הפריש לא יחול ע"ז שם תו"מ שמפריש עכשיו וא"כ שוב הוי ס"ס ספק דילמא כבר הפריש ואינו חל על מה שמפריש עכשיו ואף אם לא הפריש וחל השם על מה שמפריש עכשיו דילמא היום חול ורשאי להפריש מ"מ נראה כמו דגזרו חז"ל על שבות דאין מקדישין כן נמי גזרו שלא יקדיש בשבת ויו"ט על תנאי וספק וכיון דזה הוי שבות גזרו נמי על יו"ט שני וממילא אף ספק הקדש אסור להפריש ביו"ט ב' כיון דמ"מ עושה ודאי שבות במה שמפריש ומקדיש ועיין שם עוד {{ממ|אות ל"ד}} שהקשה למה האמינוהו להתיר אכילה דיש חשש טבל דבמיתה נתיר להפריש בשבת דהוי רק שבות ולסמוך על רוב ועל שאלתו דכבר הוא מתוקן ואין בקריא' שמו משום מתקן עי"ש ולמ"ש אתי שפיר דכיצד יכלו חכמים לסמוך על שאילתו ולתקן כיון דמ"מ בלעדי הפרשתו של עכשיו יהי' אסור א"כ הוי מתקן אף אם באמת כבר הפריש מ"מ כיון דיהי' אסור בלתי הפרש' הוי מתקן גמור וכיון דלא רצו להתיר ההפרשה והעמידו דבריהם ע"כ סמכו על רוב ע"ה מעשרין הן ואינם משקרין בשבת ומשום כבוד שבת אבל להתיר שבות לא רצו חז"ל וממילא אם לא יהי' מותר לאכול בלתי הפרשה הוי כמתקן וז"פ וברור:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>