עריכת הדף "אליה רבה/אורח חיים/תמח"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
==א==

[א] '''של כותים וכו'.'''  מי שיש לו שותפות עם כותים בחמץ ועבר עליו פסח כשחולק עמו אחר פסח חלקו אסור בהנאה וחלק כותים מותר בהנאה דיש ברירה בדרבנן ובאכילה צריך עיון חק יעקב, ועיין יו"ד סימן קמ"ו סעיף ד' גר וכותים שירשו אביהם כותים שיכול הגר לומר לכותים טול אתה עבודה זרה ואני מעות וכו' משום דירושת גר מדרבנן אבל נשתתפו אסור, אם כן הכא הוא הדין בחמץ, מיהו התם טעמא משום שרוצה בקיומו ועיין בתוס' עבודה זרה דף ס"ד, ואם כן הוא הדין אם יש בשותפות חמץ ומעות דאסור מיהו חמץ אינו תופס דמיו ועיין סוף סימן תמ"ג. ומעשה בישראל שהיה לו קודם פסח ברחיים של כותים דגן לטחון, וביום שביעי של פסח טחן כותים ועשה פת ממנו והביא לישראל אחר פסח והתיר בספר בית הילל סימן קל"ב ליקח הדמים בעד הפת מאותו כותים או שימכרנו כותי ויתן דמיו לישראל שנוטל דמי הזיקו כמו ביין נסך שם, וחק יעקב כתב דאפשר להתירו אף באכילה מטעם שמא החליף כותים הדגן ומטעם אלו אפשר גם כן להקל אם גזל כותים חמץ ישראל ועבר עליו הפסח וצריך עיון, עד כאן. ונראה להקל אף שניכר שידוע דחמץ של ישראל דהא הוא באחריות כותי והוי ככותים שהלוה לישראל על חמצו לזמן וכו' בריש סימן תמ"א ולא פדה ואין נראה לדמות לסוף סימן ת"מ בהפקיד ישראל אצל כותים וקיבל אחריות דמכל מקום ישראל עובר, דהכא לקחו בגזלה, גם אפשר לדמות למה שכתב ביו"ד סימן ק"כ סעיף י"א בגזלו כותים ונתייאש דצריך טבילה עיין שם:

==ב==

[ב] '''אפילו באכילה וכו'.'''  ולפי זה צריך לומר מה דקאמר בעירובין דף ס"ד למדנו שחמצו של כותים אחר פסח מותר בהנאה היינו משום דאסור באכילה משום פת של כותים והשתא ניחא הא דהוצרכו רש"י ותוס' שם לטעם פת של כותים ודו"ק:

==ג==

[ג] '''דורון חמץ וכו'.'''  הוא הדין נאבד לכותי חמצו אצל ישראל {{ממ|[[חק יעקב/{{כאן}}#|חק יעקב]]}}. כתב רוקח סימן רצ"ז בפסח אין יכול לקבל כלל פקדון חמץ, עד כאן, משמע אף שפירש בלא אחריות ויחוד מקום דמותר קודם פסח כמו שכתב בסימן ת"מ ומתשובת רמ"א סימן קע"ז לא משמע כן לכאורה:

==ד==

[ד] '''ביום אחרון וכו'.'''  וכן משמע בראשון אלא דקא משמע לן דאף באחרון צריך שלא יהא ניכר, שאם קבלם אסור בהנאה ואם לא היה ניכר אף בראשון מותר. כתב חק יעקב אם באחרון אין צריך כפיית כלי ומחיצות עשרה אבל תוך הפסח צריך כפיית כלי או מחיצה עשרה, עד כאן, וזה סותר לכאורה מה שכתב בסימן ת"מ דצריך לבערו, ולדינא כתבתי בס"ק ח' דעיקר דאין צריך לבער רק אם הוא ביום טוב דאי אפשר לעשות מחיצה יכפה כלי ובחול המועד יעשה מחיצה, ובאחרון נראה נמי דיכפה כלי שהרי כתב שם אם לא הניחו אלא לחצי יום יכפה כלי, עד כאן, מיהו אם מביאו אחר מנחה ודאי אין צריך. וזה לשון צידה לדרך באחרון אין להראות למביאים שרוצה לקנותו אלא שיניחו הכותים בקרן זוית של הבית עד כאן לשונו:

==ה==

[ה] '''[לבוש] דאיסור וכו'.'''  לכך אם קיבל דבר מכותים ואחר פסח נודע שהיה בתוכו חמץ מותר:

==ו==

[ו] '''[לבוש] וכותים וכו'.'''  אפילו משרת שלו (ב"ח וט"ז), לאפוקי עבדו ושפחה כנענית דידו כיד רבו (שער אפרים), וכן למומר כותים לא ימכור אף על פי שחטא ישראל הוא. ומעשה שמכרו לו יין שרף והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסידו היין שרף וקרוב היה שלא יציית הישראל בזה אמרתי שיחליפנו המומר כותים עם כותים אחר ויקח ממנו יין שרף אחר ואז מותר לישראל או ימכרנו והדמים מותרים לישאל דחמץ אינו תופס דמיו (ט"ז), ועיין סוף סימן תס"ג. ובתשובת הנדפס בסוף שער אפרים הארכתי לתמוה על תשובת שער אפרים סימן ד' שכתב להתיר היין שרף עצמו לאחרים ומדמה לדין חליפין דליתא דהתם קאמר אדמי אבל החמץ עצמו ודאי אסור והבאתי ראיה מהגהות מיימוני בבית יוסף סוף סימן תמ"ז שכתב ויזהר כותים שלא יחזור הכותים וימכרנו לישראל אחר עיין שם, ורמזתי בספרי אליהו זוטא בקצרה, וראיתי שהגהות ספר שער אפרים שם הודה לדברי רק שכתב שאפשר לדחות ראייתו מהגות מיימוני הנזכר לעיל דחשש שלא ימכור הישראל אחר לאותו ישראל עצמו, עד כאן. והוא בעני דרך מעוקם חשש רחוק זה, ועוד למה הזהיר לכותים הוה ליה להזהיר שלא ימכור הישראל אחר לאותו ישראל, ועוד דאם כן מאי מייתי ראיה מארבא דטבעה בימא הא שם החשש בתוך הפסח דאסור לכל ישראל כדאיתא בפסחים דף מ', ותדע דאם כן מאי פריך הש"ס מבגד שאבד בו כלאים דזה אסור לכל ישראל ודו"ק. כתב חק יעקב יש למנוע לקנות מהם יין שרף או שכר מיד אחר פסח דהוי חמץ שעבר עליו הפסח:

==ז==

[ז] '''שמחוץ לבית וכו'.'''  פירש הב"ח שהחמץ יהא חוץ לבית שלא יהא ישראל כמו נפקד בחמץ מכותים, והנחלת צבי כתב כשהוא בחדר מיוחדת או מחיצה גבוה עשרה סגי וכן כתב הט"ז דיחוד קרן זויות מהני ומכל מקום לכתחילה נראה אין להקל בחמץ גמור דאין למכור לכותים אם החמץ בבית ישראל אף שמוכר לכותים הכל כדינא אם לא כמו שכתב הב"ח זה לשונו במדינתינו שרוב מקח וממכר ביין שרף ואי אפשר להם למכרם לכותים לחוץ לבית ובפרט למחזיקים באורנ"דא יש להתיר שימכור לכותים החדר והחמץ שם וכו', ועל פי זה השבתי למוכרי שכר פה פראג ששאלו למה אסרו כל רבותינו הקודמין למכור לכותים השכר עם המרתף שלהן, ולמוכרי היין שרף שנהגו להיתר למכור, והשבתי דדוקא למוכרי יין שרף שהוא שלהם שעל הרוב שורפין בעצמן ואי אפשר להם למכור מחוץ לבית כמו במדינות שהעיד הב"ח מה שאין כן שכר שקונין מכותים לא התירו זה כלל דבקל אפשר להחזיר לכותים גם שלא לקנות כל כך עד שישתייר על פסח, גם ודאי ראו שיש חשש קלות בזה דלכל מסור שיכנסו למרתף בפסח לאיזה צורך יום טוב על ידי פתח קטן שיש להם ושאר עניינים לכן ראו להחמיר בזה מכל וכל. ובדין מכירה הארכתי באליהו זוטא גם כל אחרונים ובתשובת נחלת שבעה [[שו"ת נחלת שבעה/לא|סימן ל"א]] [[שו"ת נחלת שבעה/לב|ל"ב]], ועיקר שימכור לכותים בפרוטה החדר ויאמר שיקנה עם החדר כל החמץ שיש בו וימסר לו המפתח כדי שיוכל ליכנוס בתוכו אימת שירצה או שיקבל הפרוטה וימשוך הכותים החמץ לרשותו או לסימטא דאז משיכה קונה לו עם המעות ובדיעבד אם מכר בכסף לחוד או משיכה לחוד או במקום שדרך תגרים קונים ברושם או מפתח אף שלא מסר המפתח, או שנתן כפו לחבירו או פשוט כמו שכתב בחושן משפט [[שולחן ערוך/חושן משפט/רא|סימן ר"א]] אין לאסור החמץ, אבל מה שמוכרין המפתח טעות הוא שאין מוכר אלא המפתח וחמצו נשאר באיסור הנאה, גם יזהר שלא יניח שום חותם על החדר או על החמץ דאז אף בדיעבד יש לאסור דלא סמכא דעתיה דכותים ואם עשה חותם אחר המכירה אף דשלא כדין עבוד מכל מקום אין לאסור החמץ. כתב מגן אברהם אם הכותים אינו רוצה להחזיר לו אסור לתבוע אותו בדיניהם, עוד כתב בסוף סימן זה אף שאין החמץ אצלו יכול למכור לכותים באחד מדרכי הקנינים הנזכרים לעיל:

==ח==

[ח] '''ויודע בו שלא יגע וכו'.'''  צריך טעם דבפדיון הבן ב[[שולחן ערוך/יורה דעה/שה|סימן ש"ה]] ביורה דעה אם דעתו שיחזירנו הכהן אין בנו פדוי וזה הטעם דאם אמר הא לך חמשת סלעים ותחזירו לי אינו פדוי וצריך לומר משום דבחמץ שאני דמיד כשמגיע איסורו לאו ברשותו הוא ורחמנא דאוקי ברשותיה לעבור בבל יראה לכך בקנין כל דהו נפיק מרשותיה וכן משמע בתשובת משאת בנימין [[משאת בנימין/נט|סימן נ"ט]] ובזה מתורץ מה שתמה חק יעקב על מגן אברהם שכתב דאם אמר הריני נותן לך החמץ החזירהו לי דהוי מתנה רק משום חומרא דחמץ מחמירין, עד כאן, ולפי מה שכתבתי מתורץ דהכא גם ביודע בו שלא יגע הוי מתנה ודו"ק, עוד יש לומר דהתם הוי כאומר ותחזרהו לי מיד מה שאין כן בחמץ דודאי אין כוונתו רק על אחר פסח:

==ט==

[ט] '''במתנה וכו'.'''  ואפילו על ידי שלוחו או אשתו {{ממ|[[חק יעקב/{{כאן}}#|חק יעקב]]}}, אבל אם כותים עושה שליח לכותים האריך מגן אברהם ובתשובות עיין שם בסימן ל' ובאבן העזר סוף סימן פ':

==י==

[י] '''[לבוש] ואם עשה שום תנאי וכו'.'''  פירש מגן אברהם שישראל תלה תנאי בעצמו כגון שהתנה שאם יהיה לו מעות יחזירו לי דבכהאי גוונא לא הוי מכירה כמו שכתב בחושן משפט [[שולחן ערוך/חושן משפט/רז|סימן ר"ז]], אי נמי שתלה המכירה בתנאי כגון שאמר לו אם תעשה לי דבר פלוני החמץ שלך נמצא דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא הוי מכירה אבל אם אמר הריני נותן לך מעכשיו על מנת להחזיר או על מנת שתעשה דבר פלוני הרי זה מכירה גמורה רק משום חומרא דחמץ אסור, עד כאן. וצריך עיון בחושן משפט שם ובסמ"ע [[סמ"ע/חושן משפט/רז#יא|ס"ק י"א]], והט"ז כתב דאם אמר לו על תנאי שיחזיק לעצמו ולא ימכור לאחר הוי מכירה גמורה וטוב לעשות כן כדי שלא יקנה ישראל אחר ממנו, מיהו אף שלא התנה אין אחר יכול לקנותו דאנן סהדי דאדעתא דהכא יצא מרשותו וכן פסק בתשובת משאת בנימין שאם קנה אחר שאין בעל החמץ צריך לחזור לו אפילו דמיו שנותן לכותים יותר מן הראוי:

==יא==

[יא] '''[לבוש] משום חומרא וכו'.'''  משמע שאם עבר ועשה כן אין לאוסרו בהנאה:

==יב==

[יב] '''שמא אצטרך וכו'.'''  אבל הב"ח כתב דרשאי להבטיחו שיחזור ויקנה ממנו ושיתן לו ריוח, עד כאן, וכן משמע בהגהות מיימוני פרק ו' דשבת, ושמעתי מזקיני הגאון זכרונו לברכה שמותר לומר הא לך חמץ זה ותן לי חמץ אחר אחר הפסח:

==יג==

[יג] '''אף על פי שביטלו וכו'.'''  בטור הביא דעת העיטור דמתיר בהנאה אחר ביטול, ונראה לי שזה פירוש פסקי תוס' ריש ביצה, וחק יעקב ס"ק י' תמה עליו, והנראה לעניות דעתי כתבתי, עוד יש לומר דמיירי על ידי תערובות וכמו שכתב רבינו ירוחם, והנה הב"ח תמה על העיטור ממתניתין דף י' לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד אלמא דאף לאחר הפסח אסור בהנאה, עד כאן, והוא תמוה הא תוס' פירש שם כדי שלא יתערב חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו, ובתשובתי המובא בסוף ספר שער אפרים תמהתי עוד על תשובת משאת בנימין בזה, ומכל מקום לדינא קיימא לן כפוסקים דאוסרין בהנאה בין הפקר בין ביטול אף שנוהגין עכשיו כולם לבטל כמו שביארתי בתשובה שם על פי תשובת משאת בנימין סימן נ"ח דמסתמא דעתיה עלויה, ועוד דלפעמים שכח אחד לבטלו ועוד הרבה טעמים עיין שם, וזה לשון מהרי"ל ואף שביטלו חיישינן להערמה שמא לא יבטלו מלבן, עד כאן, ועוד קצת טעם דמה שאסרו חכמי ש"ס אף דאין הטעם שייך האידנא אין להתיר כמו שכתב הטור גבי גבינות, ומה שכתב בתשובת בן המחבר שם דמוכח בתוס' מגילה דף ה' ע"ב ד"ה ובקשו לעקור וכו' כשיש אמורא או תנא דפליג לא שייך זה דאם לא כן אלא טעמייהו כיון דלא עקרי תשעה באב לגמרי מאי פריך בריש פרק דאי סלקא דעתיה אנשי כנסת הגדולה י"ד וט"ו תיקון אתא רבנן ועקרי תקנתא וכו' הא כשאין עקירה לגמרי ליכא ביטול תקנתא, עד כאן. ולעניות דעתי כוונת תוס' דהיו רואין עיקר דברי ר' יוחנן דיש לקבוע תשעה באב בעשירי ובזה לא שייך אין בית דין וכו' כיון דקיימא לן כמאן ואם כן בנדון דידן דקיימא לן הלכה פסוקה כר' יוחנן לגבי ריש לקיש בירושלמי דחמץ אף שביטלו אסור אף דנאמר דלא שייך האידנא כיון שכולן מבטלין מכל מקום אין מבטלין כדין וכן הסכימו עמי כל אחרונים ובספר חק יעקב להתיר בהנאה כל שלא היה יודע ממנו כל ימי פסח ויש עדים שביטל או הפקיר קודם או שיש אונס גמור בענין המכירה וסבר היה שמכר רק אחר פסח נודע לו שלא מכר אם אמר שביטל אף דליכא עדים מותר בהנאה, עד כאן. והיינו שסמך על שיירי כנסת הגדולה שכתבתי בתשובה, ומאחרונים לא משמע הכי גם במטה משה סימן תקמ"ד משמע דלא מהני עדים לכן אין להקל אם לא בהפסד מרובה מאד אפשר לסמוך ולהקל:

==יד==

[יד] '''חמץ בפסח וכו'.'''  והוא הדין לאחר פסח בחמץ שעבר עליו פסח, וכתב בית יוסף אף חמץ שאינו שלו אלא מצאו בתוך פסח:

==טו==

[טו] '''אם הוא יודע וכו'.'''  אבל בסתמא שאינו יודע מותר ואף ביודע שנתפטמה בחמץ עיין ביו"ד סימן ס':

{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}