עריכת הדף "אליה רבה/אורח חיים/תמו"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
==א==

[א] '''בביתו וכו'.'''  אבל ברשות הרבים הרי הוא כשל הפקר ואסור לטלטלו אף שמזיק רבים שהרי זכה בהגבהתו והוה ליה חמץ שלו (ריב"ש סימן ת"א):

==ב==

[ב] '''[לבוש] אבל לא ביטלו וכו'.'''  יען שהאחרונים לקטו קצת מספרי אליהו זוטא שלא כהוגן צריך אני להעתיקו וזה לשוני ולפי זה אם נתחמץ דבר ביום טוב דודאי לא נתבטל וצריך לשרפו עיין סוף סימן תל"ו, וכן פסק הב"ח רק שכתב שישליכו לנהר ודוקא חמץ גמור אבל תבשיל שנמצא בו חיטה ביום טוב אסור לכולי עלמא כיון דאיסור משהו מדרבנן, אבל זקני הגאון זכרונו לברכה נהג במעשה כסתימת השולחן ערוך דאף בלא ביטלו וחמץ גמור אסור לטלטל דהעמידו חז"ל דבריהם בשב ואל תעשה אפילו לעקור דברי תורה וכן פסק מהר"מ מלובלין סימן כ' ונחלת צבי עד כאן לשוני. ומקרוב נדפסו הט"ז ומגן אברהם ופסקו נמי הכי מטעם אחרים ובספר חק יעקב הוכיח מש"ס דף ז' דקאמר רב הבודק צריך שיבטל, מאי טעמא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עלויה ועובר בל יראה מוכח דמותר בלא ביטל דאם לא כן לימא הטעם שמא ישכח ביום טוב עד כאן לשונו, ולעניות דעתי אי משום הא לא מוכח מידי דהא כתב מגן אברהם בשם תוס' דף כ"ט המשהא חמצו ודעתו לבערו אינו עובר ואם כן לכך הוצרך הש"ס לומר ודעתיה עלויה ורצה לומר שלא לבערה לכך עובר עוד יש לומר על פי מה שכתב כסף משנה פרק ג' דלא אמרה תורה בל יראה אלא כשברשותו לבערו אבל אם אנוס משום איסור חכמים כגון ביום טוב אינו עובר, עוד יש לומר דניחא לש"ס יותר לומר טעם דשייך אפילו בחול. כתב של"ה דף קמ"א הא דכופה עליה כלי מיירי בדליכא כותי אבל באיכא כותי יאמרו לו שיוציאו אפילו חמץ שביטלו דאתי עשה דתשביתו שאור ודחי לא תעשה דרבנן דאמירה לכותי שבות, עד כאן, ובאליהו זוטא כתבתי שאין לפסוק כן מכמה טעמים, גם אתי לידי מכשול שיתנו לו לאכול, גם רוב פעמים לא ילכו עמו ובודאי יאכל ואפילו להטיל לנהר אין להקל על ידי כותי:

==ג==

[ג] '''דיום טוב שני וכו'.'''  דוקא להשליכו לנהר או לים אבל לא לשרוף (מגן אברהם וט"ז ועולת שבת), ודוקא בלא ביטול (שיירי כנסת הגדולה וחק יעקב), ואני כתבתי באליהו זוטא שזקני הגאון זכרונו לברכה נהג לאיסור בכל ענין כמו בראשון, וכן משמע בתשובת מהר"מ מלובלין וב"ח שם וכן משמע בתשובת ב"ח סימן קכ"ד וכן משמע משולחן ערוך ופוסקים שסתמו בסימן תמ"ד סעיף ה' וכתבו עד מוצאי יום טוב, וכן בשיירי כנסת הגדולה האריך ומביא הרבה פוסקים לאיסור ולהכי נראה שכתבו שולחן ערוך ולבוש סברת המתיר ביש מי שאמר אבל סברא הראשונה כתבו אם הוא בחול המועד וכו' משמע דיום טוב שני כראשון. כתב הב"ח חיטה שנמצאת בתבשיל בשביעי של פסח ישליכנו לנהר בלא פירור דאם ישהנו עד יום אחרון הרי הוא מותר ונמצא איסור חוזר להיתרו, עד כאן, והקשיתי לזקיני הגאון זכרונו לברכה הא מוקצה הוא ומה בכך שיחזור להיתרו הא דינו הכי בסימן תמ"ז סעיף י"א והשיב לי שגם הוא אינו נוהג לפסוק כוותיה בזה, שוב נדפס מגן אברהם וראיתי שהקשה נמי על ב"ח וכתב טעם אחר דהא המשהא כדי לבערו אינו עובר אבל בשביעי דאין עושה כדי לבערו עובר עליו ולכך פסק שיבערנו בשביעי על ידי כותי וכן משמע בתשובה ב"ח שם, ולא נהירא דבמשהו ודאי אינו עובר אלא דנוהגין לשרפו שלא לבוא לידי תקלה, וכיון דמוקצה הוא אין לעשות כן, ובזה נדחה נמי טעם מה שכתב בחק יעקב דהוי רוצה בקיומו של איסור דזה ליתא בבלע איסור משהו ועוד דלאו מידי קעביד ולא דמי לסוף סימן ת"נ דעושה שימור או מוכר שעושה מעשה, שוב מצאתי בקיצור פסקי הרא"ש על קלף אם הוא בימי אחרונים של פסח מותר להשהותו:

==ד==

[ד] '''ואסור לטלטלו וכו'.'''  כתב חק יעקב ראוי ליזהר לכל מורה ליחד חדר או תיבה מסוגרת להשליך שם מה שמורה שהוא חמץ וראיתי נוהגין שנושאים לביתו והוא איסור גמור, עד כאן. ולעניות דעתי סמכינן על מה שנתבאר סימן ש"ח ס"ק ד' וסימן של"א ס"ק ה' דכל שמטלטל בהיתר בעודו בידו מחזירו למקום שירצה ואף שמורה נוטלה מידו מכל מקום כיון שעושה לראות ולהחזירו הוי כאילו עדיין ביד השואל, עיין סימן של"א סק"ה גבי סכין דמילה עוד היתר, גם ביארתי שם עוד טעם להיתר אבל תקנתו שמורה יחזיק אצלו, לא נהירא שיבוא לידי חשד שמחמיץ המצה להחזיקו וראיה דמייתי בחלה בתשובת מהרי"ו קצ"ג לאו ראיה דהתם החלה שלו היא ועיין ריש סימן תמ"ה דיש תקנה כשעדיין בידו להשליך לבית הכסא:

==ה==

[ה] '''בתר בתרא וכו'.'''  אפילו משתכח בגומא, דהא מסתמא בדקה בארבעה עשר {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מגן אברהם]]}}:

{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}