עריכת הדף "אליה רבה/אורח חיים/שז"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
==א==

[א] '''אעשה למחר וכו'.'''  אפילו לדבר מצוה (ספר חסידים רס"ו מגן אברהם), נמשך אחר כנסת הגדולה ועולת תמיד וכן אני נמשכתי בספר אליהו זוטא שלי, אבל עיינתי בספר חסידים דמיירי כשאומר נישן כדי לכתוב ספר תורה למחר הבאתיו סימן ר"ץ ס"ק ב' דאז אין התענוג שינה בשביל כבוד שבת אבל אומר שיעשה מצוה למחר מנלן ואדרבה משמע בסימן ש"ו סעיף ו' דמותר וכן משמע ממה שכתב בשם הכלבו. עוד כתב ספר חסידים סימן רס"ב אל ידור אדם במקום ששוק של כותים בשבת, עד כאן, וצריך לומר דוקא כשהשוק בשכונת היהודים דאז אי אפשר שלא יחטא בדבריו, ועוד כתב לספר בשבת מאוהביו שמתו או שהן בצער אסור:

==ב==

[ב] '''או סחורה וכו'.'''  לשון רמב"ם פרק כ"ד וסמ"ג לא ידבר לשותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאיזה סחורה ילך למקום פלוני וכל כיוצא בזה אסור, עד כאן, ונראה לי דאורחא דמילתא נקט שותפו והוא הדין לאחר כמו שכתב רמ"א סעיף ח' וכן בכלבו השמיט שותפו ונראה נמי אפילו לא אמר לאחר כלל אלא בפני עצמו כדמשמע מסתימת השולחן ערוך ולבוש הכא ומהר"ש וכלבו אלא דמתסמא אומר לאחר דמה ליה לדבר בפני עצמו ובמגן אברהם ס"ק י"א מביא פוסקים דמותר אפילו לומר לחבירו אני אעשה וקשה דאם כן תיקשה קושיות תוס' ד"ה מה וכו' [שבת] דף ק"נ ע"א עיין שם ודו"ק. לעכב נכסי ראובן ביד שמעון אסור (כנסת הגדולה ורשד"ם):

==ג==

[ג] '''מותר לספרם וכו'.'''  לאו משנת חסידים היא והנשמר מלדבר דברי חול קדוש יאמר לו ואנשי מעשה נזהרים בזה שלא לדבר אפילו הכרחיים כי אם בלשון הקודש וקיבלתי אדם המבקר לחבירו בשבת בשחרית לא יאמר לו כדרך שאמר בחול צפרא טבא רק יאמר לו שבת טבא לקיים זכור את יום השבת (של"ה ול"ה) ובעיקר דין דסיפור שמועות נראה לי מב"ח שהבאתי סימן ש"א ס"ק ה' דלכתחילה אין להרגיל בהן שהרי בתרומת הדשן סימן ש"א למד זה מדין דבחורים המתענגים בקפיצתם:

==ד==

[ד] '''[לבוש] לצער וכו'.'''  ולי נראה דאף שאין לו צער בזה אפילו הכי כיון שאין תענוג אסור לעבור על ודבר דבר וכן משמע בתרומת הדשן ורמ"א ואפשר דסבירא ליה כשאין מצער הוא בכלל חטא כדי שיזכה חבירך עיין סימן ש"ו ס"ק ל"ג גבי יבלת ולא נהירא ועיין בט"ז דנוסחא מוטעת נזדמנה לו ברמ"א:

==ה==

[ה] '''אסור לשכור וכו'.'''  אבל בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא שרי לומר לכותים (כנסת הגדולה), וצריך עיון:

==ו==

[ו] '''ואפילו לומר וכו'.'''  תמיהני על קיצור של"ה הנדפס בשנת תנ"ג שכתב זה לשונו, לענין הטבת נרות או למלאות שמן בשבת צריך לאומרו לכותים קודם שבת עד כאן לשונו, וצריך לומר דכתב כן על הנוהגין להקל בסעודת שבת עיין סימן רע"ו:

==ז==

[ז] '''[לבוש] לעשות דבר זה וכו'.'''  כלומר אפילו מלאכה שאין צריך לו אלא לאחר שבת (מלבושי יום טוב), וכן כתב הרמב"ם ריש פרק ו':

==ח==

[ח] '''אבל מותר וכו'.'''  והטור כתב ומסתבר קצת לאיסור והוא תמוה מאי שנא מאמירת כל המכבה אינו מפסיד דשרינן בסימן של"ד (ט"ז), ולא קשה מידי דהתם משום פסידא שאני ועיין סימן נ"ו, ועוד יש לומר דהתם אינו אומר לנוכח אבל הכא הוי כמו ציווי לכותי זה, ומכל מקום לדינא לא שבקינן מסתבר דטור לפני ספר התרומות וסמ"ג וסמ"ק והגהות מיימוני המתירין ועוד דבתשובת מהר"מ מרוטנבורג סימן תקנ"ט דיש מתירין לומר אפילו קודם שבת לעשות כך בשבת ואף דבסימן ר"ב דחוהו לגמרי מכל מקום בזה כדאי לסמוך עליו וגדולה מזו התיר בתשובת ר' יום טוב צהלון סימן רמ"ד אפילו שיודיענו קודם שאמירה לכותי מותר ומתוך כך הבין מדעתו וגם מותר לומר לו לא היית מפסיד שהייתי אני נותן לך שכרך:

==ט==

[ט] '''ובלבד שלא וכו'.'''  ודעת הט"ז ועולת תמיד ומגן אברהם דאם אי אפשר לקנות כי אם ביום השבת כגון בכפרים שאין שכיח כלל כי אם ביומא דשוקא והשוק בשבת אפילו נותן סתם אסור ודלא כמשמע בבית יוסף, ובספר מנחת כהן פסק כבית יוסף אם לא שאומר לקנות ביום השוק דהוי כאומר לקנות בשבת ואינו עיקר אלא אפילו בסתם אסור. כתב מגן אברהם והוא הדין שאסור ליתן לו דבר למכור וכן כתב בספר משאת בנימין וכתב דברביעי וחמישי מותר כמו שכתב בסימן רנ"ג, עד כאן, וצריך עיון הא ודאי אסור אפילו מיום ראשון לומר לעובד כוכבים שיעשה בשבת וכדמשמע מלבוש ומשאת בנימין גופיה שם וכן מבואר ברמב"ם וטור שכתבו סתם דאסור לומר קודם שבת וכן משמע מדין דאמירת אחר שבת הנזכר לעיל וכן משמע בתשובת מהר"מ שם, וזה שאי אפשר למכור ולקנות אם לא בשבת הוי כאומר בפירוש לדידהו ולא דמי לסימן רנ"ב סעיף ב' דשם אינו מוכרח לעשות בשבת וכן באיגרת ריש סימן רמ"ז ואפילו הכי החמיר רמ"א שם. כתב הט"ז אפילו בכלים לכובס דמתירין ליתן לעובד כוכבים יש איסור אם נותן הכלים סמוך לשבת ואמר לו ראה שאני צריך להם במוצאי שבת דהוה ליה כאומר בפירוש שיכבסם בשבת וכן אם נותן לו מעות בערב שבת ליקנות ואמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת, עד כאן, והוא פשוט ועיין סימן רנ"ב ס"ב. עוד כתב נראה לי דמה שהתירו אם לא זכר לו שיקנו בשבת מכל מקום לא יהנה ישראל באותו שבת אפילו בקצץ כמו בנר שהדליק בשביל ישראל, עד כאן, וצריך עיון מסימן רנ"ב סעיף ד' דמותר ללבוש ועיין ס"ק ט' שם ועוד דהתם מלאכה דאורייתא אבל הכא מקח וממכר דרבנן היא:

==י==

[י] '''וכן מותר וכו'.'''  כתב עולת תמיד תימא דבסימן רמ"ז באיגרת פסק דוקא בקוצץ לו שכר וכאן הקיל, עד כאן, ואשתמיטתיה בסוף סימן רמ"ה ובשולחן ערוך סעיף ה' שם דגם בזה דוקא בקציצה מותר גם לט"ז דדייק הכא כן מסמ"ק אשתמיט שולחן ערוך שם וכן כתב מגן אברהם, אך צריך עיון על רמ"א ולבוש שחזרו וכתבו הכא וראיתי במלבושי יום טוב שכתב דאישתמיט להו דברי שולחן ערוך שם, עד כאן, ובעיני תמוה לחשוד לרמ"א בהכי ועוד למה התיר כאן בסתם לכן נראה לי דסבירא ליה לרמ"א מדהתירו הסמ"ג ומרדכי בסתם אלמא דאפילו לא קצץ מותר ולא דמי לאיגרת דכתב ניכר ביד ישראל וכדפירשתי בריש סימן שם (ובס"ק ג'), והסמ"ג אפשר דמיירי נמי כשבגדיו ניכרין ובהכא מיירי רמ"א בסימן רמ"א וצריך עיון, ובנותן לו מעות בערב שבת פשיטא דמותר אף בלא קצץ:

==יא==

[יא] '''וראוי להעניש וכו'.'''  כתב בעולת תמיד סימן ש"ו דוקא במזיד אבל בשוגג אין להענישם בממון ויש אומרים דוקא בשכיר יום אבל בקציצות דמים מותר, עד כאן, ולא ידעתי מנא ליה דמשמע דמיירי בקציצה ואסור משום דנוטל מביתו של ישראל וכהאי גוונא איתא ריש סימן רמ"ד, שוב ראיתי בכנסת הגדולה שהביא כן בשם תשובות ר"א ששון סימן קנ"ו אבל סיים שלבו נוקפו בדבר גם מגן אברהם כתב דבסימן רנ"ב משמע דאפילו קצץ אסור, גם מה שכתב עולת תמיד אין להענישם בממון בתשובת ר"א ששון מבואר דאין להענישו כלל ושנאמן אם אין עדים ואמתלאות בדבר ועיין בחושן משפט [[שולחן ערוך/חושן משפט/ל#כד||סימן ל' סעיף כ"ד]]. כתב מגן אברהם נראה לי אפילו יחד לו מקום אסור כיון שהסחורה של ישראל מיהו אם הכותים לקחה מבית ישראל קודם שבת אף על פי שמפליג בשבת שרי:

==יב==

[יב] '''מותר וכו'.'''  כסברא זו פסק רמ"א וכן פסק לבוש [[לבוש/אורח חיים/תקפו#כא|סימן תקפ"ו סעיף כ"א]] בסתם וכן פסק הב"ח דנוהגין להקל וכן פסק ספר משאת בנימין ואפילו במקום פסידא התיר מטעם זה, ונראה דנעלם ממנו תשובת ריב"ש [[שו"ת הריב"ש/שפז|סימן שפ"ז]] שכתב דאף המתיר (למצא) [בדבר מצוה] אוסר במקום פסידא ועיין [[#יד|ס"ק י"ד]]:

==יג==

[יג] '''קצת חולה וכו'.'''  דאילו בחולה ממש עיין [[שולחן ערוך/אורח חיים/שכח#ט|סימן שכ"ח סעיף ט']] דאפילו ישראל עושה לחד מאן דאמר:

==יד==

[יד] '''[לבוש] או המצטער וכו'.'''  משמע צער גוף אבל לא במקום פסידא ומגן אברהם מקיל בהפסד גדול שבות דשבות ואין דבריו מוכרחים כי סמיך על חד שינוי דר"ן פרק חביות נגד גדולים הרבה שהזכיר האוסרים ועוד הא בר"ן גופיה סוף פרק ר' אליעזר דמילה משמע שלא סבירא ליה כהך שינוי וכן משמע בסעיף י"ט וכן משמע בפסקי רקנט"י [[ריקאנטי/צח|סימן צ"ח]]:

==טו==

[טו] '''ויש אוסרים.'''  דסבירא ליה דוקא במילה שרי שבות דשבות דהיא עצמה דוחה שבת וצריך עיון דבעירובין דף צ"א אמרינן דבשעת הסכנה היה מעלין ספר תורה מגג לחצר לקרות בו וצריך לומר דאין מדמין שבותין {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מגן אברהם]]}}, ותמיהני הא יש אוסרין הם תוס' גיטין דף ח' ובבבא קמא דף פ' זה לשונו, אומר ר"י שאין להתיר משום מצוה אחרת כגון להביא ספר דרך כרמלית דדוקא מילה וכו', הרי דאסרו גם בספר, ואפשר לחלק בין ללמוד בו ובין לקרות בו, מיהו בהגהות מיימוני פרק ו' העתיק דברי תוס' להביא ספר תורה וספר תורה מסתמא לקרות בו הוא וכן כתב להדיא בחידושי רשב"א בגיטין שם להביא ספר תורה לקרות בו וצריך עיון, ועוד קשה הא אף סברא ראשונה מודה דעל ידי ישראל אסור והתם הישראל היו מעלין הספר תורה, והנה בתוס' הנ"ל שהם דעת יש אוסרין קשה לי אם איתא דיש חילוק בין מילה לשאר מצוות מאי פריך בעירובין דף ס"ח משבות דהזאה דפסח דאין דוחה על אמירה דמילה דדוחה גם יש לדקדק מאי האריכו תוס' לדקדק מש"ס שם דלא שרי אמירה לעובד כוכבים במלאכה דאורייתא הא בהדיא קאמר הש"ס שם דהא מר לא אמר לעובד כוכבים זיל אחים, מיהו בזה יש לומר כמו שכתב הר"ן סוף פרק ר' אליעזר דמילה ודו"ק עיין שם כי קיצרתי אבל קושיא ראשונה צריך עיון, עוד קשיא לי בתוס' גיטין שם במה שכתב מיהו בהלכות גדולות משמע דאפילו איסור דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה דפירש דליתו מתוך ביתו דרך רשות הרבים לפי זה הא דקאמר נחים ליה אגב אימיה נוקמא תוך ז', עד כאן, וקשה דילמא דוקא דרך רשות הרבים הוא דשרי כהאי גוונא משום דיכול להביא על ידי מחיצות בני אדם כמו שכתב בית יוסף בשם הגהות מרדכי אבל להחם חמין יש לומר דמודה דאסור ויש ליישב זה ובחדושים יתבאר בארוכה אי"ה. כתב בית יוסף אפשר דלא התיר הגהות מיימוני אלא בדבר מצוה דוקא, עד כאן, ולעניות דעתי מוכח כן ממשנה מפורשת בשבת דף קכ"ב מילא מים בשביל ישראל אסור הא אפשר על ידי מחיצות בני אדם אלא דכיון שאינו דבר מצוה אסור, ומכל מקום קשיא כיון דבר מצוה אפילו אמירה לכתחילה שרי ראוי דמותר באין מצוה דבר בעשה הכותי בפני עצמו בלא אמירה בפרט לתוס' דשם דמתיר לישראל עצמו לשתות כיון שהיה יכול לירד לנהר לשתות שם, ועוד קשה אמאי לא עשה הש"ס צריכותא בזה ודו"ק, ולפירוש התוס' שאזכיר בסמוך יש ליישב. כתב בהגהות מרדכי שם היכא דאיכא למימר דילמא אתא לאחלופי ברשות הרבים אסור אמירה לכותים אפילו באיסור דרבנן אפילו לדבר מצוה כדאמרינן גבי ינוקא דאישתפיך חמימא עד כאן לשונו, והקשה בית יוסף הא מתיר ברישא אפילו ברשות הרבים משום דאפשר להביא על ידי מחיצות בני אדם, ותירץ בדרכי משה דהכא קאמר במקום דאיכא למיחש שיתירו שאר אמירות חוששין אפילו באיסור דרבנן ומצוה, והקשה בנחלת צבי אמאי התירו בעירובין להביא חמין מחצר לחצר שלא עירבו וכך הקשה ט"ז, ולעניות דעתי לא קשה מידי דפירשו בתוס' שם דדוקא במילה התירו ולא בשאר מצוות מדסלקא דעתך דמקשן לאסור אפילו במילה עיין שם ודו"ק, גם מה שדקדק הט"ז מחיצות בני אדם מועיל גם להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ותמה מזה על הב"ח הנזכר לעיל מצאתי כן בבית יוסף סימן שס"ב בשם ספר התרומות, ומגן אברהם מבית לבית שלא עירוב מבואר שם דלא מהני ובזה יש לכוין היטב דברי הב"ח ודו"ק, גם מגן אברהם ס"ק י"ב תמה על הב"ח בזה לחינם, ודעת הט"ז דהגהות מרדכי מיירי בכרמלית וכשאין שם בני אדם לעשות מחיצות ובעירובין דמתירין היינו דרך חצירות, עד כאן, ודעת הגהות מרדכי בזה הוא נגד כל הפוסקים הכא ובסימן של"א סעיף י' דמשמע דאף בכרמלית מותר לש"ס וכן מבואר בתוס' גיטין הנזכר לעיל במה שהתיר להביא ספר דרך כרמלית דדוקא במילה וכו', אלמא דסבירא ליה בש"ס מתיר נמי מכרמלית וכן מבואר מדקאמר הש"ס שבות שאין בו מעשה הוה ליה איסור דאורייתא וכן משמע בשלטי גיבורים דף קנ"ד ודברי עולת שבת סותרים למה שכתב בסימן שכ"ה ס"ק ל"ב ואין להאריך:

==טז==

[טז] '''שעדיין וכו'.'''  ואפילו מסופק אם יש עדיין אצלו (ט"ז):

==יז==

[יז] '''[לבוש] והוה ליה ממצוא וכו'.'''  וכמדומה שלא ראה ברמב"ם פרק כ"ג וסמ"ג דטעם גזירה שמא יכתוב:

==יח==

[יח] '''אם כבר וכו'.'''  ומבואר ברש"י שאם יש צורך בחשבון לאחר גם כן אסור (ט"ז), וצריך עיון שראיתי דר"ן מתיר להדיא כגון שאומר הרוצה לבנות בנין זה כך וכך יש לי להוציא וכן פירוש ראשון דרש"י וכן כתב רבינו ירוחם נתיב י"ב חלק ז' כך וכך צריך לפלוני בבנין זה או מהלך לכך וכך וכיון שהם גדולים אחרונים ולא הזכירו דברי רש"י להם שומעין, גם נראה לי להגיה ברש"י דף ק"נ שכתב לא לך ולא לאחר דצריך לומר אלא לאחר וקצת משמע הכי ממש דסיים כגון ההיא דפרישית ודו"ק עיין שם, והשתא ניחא דגם רש"י סבירא ליה כר"ן ורבינו ירוחם. כתב הרמב"ם שם חשבונות שאין בהן צורך מותר לחשבן כיצד כמה סאין תבואה היה לנו בשנה פלונית כמה דינרין הוציא בחתנות בנו כך וכך חיילותיו של מלך (רוקח קל"ג) וכיוצא באלו שהן בכלל שיחה בטילה שאין בהן צורך כלל, עד כאן, פירש המגיד כלומר שאין שיחה בטילה ראויה לירא חטא ולקמן יתבאר שאסור לכל אדם להרבות שיחה בטלה בשבת על כרחך פירוש ליראי חטא לא ידברו אפילו בחול אפילו מעט מזה אבל להרבות מזה אסור לכל אדם בשבת, וזה לשון ביאורי רש"ל אפילו בחול אינו כל כך יפה לתלמיד חכם דהוי כמושב ליצים ומבטל בהן לימודו:

==יט==

[יט] '''לחבירו וכו'.'''  והוא הדין לעובד כוכבים (מלבושי יום טוב) וכן פסקו ב"ח ונחלת צבי ומגן אברהם:

==כ==

[כ] '''שמתוך כך מבין וכו'.'''  הב"ח הקשה מזה על דין רמיזה בסוף סימן זה ולכן מתיר לומר לעובד כוכבים שיקנח חוטמו שיבין שיסיר הפחם מנר עיין שם, ואשתמיטתיה פסקי רקנט"י סימן צ"ט דמחלק דהכא הוא רמיזה לצורך מוצאי שבת אבל לעשות מלאכה בשבת אסור רמיזה וכן כתב בשלטי גיבורים פרק השואל:

==כא==

[כא] '''אבל לא יאמר וכו'.'''  אם לא לדבר מצוה כגון לבית הכנסת או לבית המדרש (כלבו דף ל"ד) ועיין ס"ק א':

==כב==

[כב] '''לחבירו וכו'.'''  זה לשון מגן אברהם מה שכתב הב"ח בשם תוס' דלחבירו לאו דוקא ליתא דכתבו כן אדין דסעיף ז', עד כאן, ולעניות דעתי היא היא דהא טעמא דתוס' התם כיון דהירהור שרי לא שנא כותי לא שנא ישראל אם כן והוא הדין בזה דאין בו משום דבר חול ועוד דבשני הדינים נקט לשון חבירו ואם איתא דהכא לעבודת כוכבים דאסור ליתני הכא הישראל וכן משמע בדין דמחשיכין לצרכי כלה בסימן ש"ו סעיף ז' דהוא הדין לעובד כוכבים עיין שם בר"ן, גם נראה לי ראיה מתוס' דף ק"נ לכרך וכו' תימא מאי איריא הוא אפילו לחבירו נמי יכול לאומרו לך לכרך פלוני וכו', עד כאן, הואיל לשון דרבותא נקט לדיוקא דאפילו לומר שילך הוא דוקא לחבירו מותר ולא לעובד כוכבים ואם נאמר דבזה באמת מותר לעובד כוכבים אפילו כיוון שאין אומר לעובד כוכבים בפירוש שילך מכל שכן נשמע דחבירו דנקט לאו דוקא ולקמן בסימן שכ"ה סעיף ז' אסור לעובד כוכבים היינו לעשות בשבת עצמו אבל לאחר שבת ודאי מותר הגהות מרדכי שהבאתי לעיל נמי סייעתא לזה:

==כג==

[כג] '''אני הולך וכו'.'''  אבל לרכוב או לילך בעגלה אסור לומר דאין בורגינין מועיל זה:

==כד==

[כד] '''מוקצין חוץ לתחום וכו'.'''  הוא הדין תוך התחום אלא משום סיפא דלהחשיך נקט הכי וכמו שיתבאר:

==כה==

[כה] '''בסוף התחום וכו'.'''  דאילו בתוך התחום מותר ואפילו להחשיך לתלוש שבתוך התחום שרי כמו שכתב בשולחן ערוך משום דלא מינכרא מילתא ולא ידעתי למה השמיט מלבושי יום טוב ונראה דסבירא ליה כמו שכתב מגן אברהם דכיון שאסור לתלוש אסור לאזמוני לכך, מיהו בריש סימן ש"ו החזקתי דין זה, ומכל מקום לומר לחבירו או לעובד כוכבים אסור לומר לו שיתלוש למחר ואפילו להביא פירות מוקצין שבתוך התחום הסכימו ט"ז ומגן אברהם דאסור לומר:

==כו==

[כו] '''לזמן מרובה וכו'.'''  דסתם הלואה שלושים יום אם כן במקום שנוהגין שסתם הלואה רשאי לתבעו לאלתר רשאי לומר הלויני:

==כז==

[כז] '''[לבוש] תן לי וכו'.'''  ומותר גם כן לסיים ואחזיר ואתן לך (ט"ז):

==כח==

[כח] '''אין פורעין וכו'.'''  בתוס' פרק חמישי דבבא מציעא ואגודה דאסור לומר לשון הלואה ופריעה אלא לשון שאלה וחזרה, עד כאן, ונראה לי דאף שכבר נכתב כיון שמזכיר לשון חזרה אדכר ולא אתא למחוק וכהאי גוונא כתבו תוס' ריש פרק שואל וכל זה בדבר שהוא מאכל לצורך שבת אבל בלאו הכי אסור בכל לשון עיין סימן ש"ו ס"ק י"ט:

==כט==

[כט] '''[לבוש] אף על פי שאין לאסור וכו'.'''  תימא עליו הא קיימא לן ריש סימן רע"ה דאפילו הנר גבוה שני קומות אסור ובש"ס [שבת] דף קמ"ט מבואר דמאן דסבירא ליה הא סבירא ליה נמי הא, ועוד הא וכן מבואר בש"ס שם והרי"ף והרא"ש דקיימא לן דאפילו בכותל גבוה אסור משום שמא ימחוק וכן כתב סמ"ג רבינו ירוחם חלק ז' להדיא וכן כתב הר"ן גבי כתב תחת הצורה, ונראה דלשון השולחן ערוך אטעיה דכתב הטעם משום שמא יקרא וכו' ובאמת אפשר דסבירא ליה נמי טעם שמא ימחוק ולא כתב טעם שמא יקרא אלא משום יש בלא חקיקה דאין בו איסור שמא ימחוק:

==ל==

[ל] '''[לבוש] דשמא יקרא וכו'.'''  כן כתבו טור ושולחן ערוך ועולת שבת השיג דמסקינן בש"ס דכותל בשטר לא מחליף גם הקשה לדעתם למה מותר בסיפא חקוק בכותל, עד כאן, ולא קשה מידי דדוקא חקוק בכותל לא מחליף בשטר אבל כתב בכותל מתליע וכן משמע בתוס' שם ורי"ף והרא"ש וכן משמע בסעיף ט"ו. על מה שנוהגין ששמש קורא לסעודה מתוך הכתב איסור גמור הוא (ב"ח), ומגן אברהם כתב דמנהג של ישראל תורה היא כיון שהוא מצוה ובסימן ש"ו סעיף י"ב דצרכי רבים שרי, עד כאן, וצריך עיון דאם כן תיקשי עיקר דזימון אורחיה וכו' אמאי אסור הא מצוה הוא אך פרק השואל כתב דשטרי הדיוטות ליכא בעסקי רבים מיהו מתיר שם גם באיגרת שלום אבל למאן דאוסר באיגרת נראה דאוסר גם בצרכי רבים וכן משמע בשלטי גיבורים בשם אור זרוע דף קס"ו שאוסר אפילו כתב באיגרת ללמוד תינוק ספר ואומנות ותינוקות לארוס וכן כתב דף קמ"ג ומהר"ם מינץ וכן בשיירי כנסת הגדולה פסק כב"ח וסיים וכן אין לקרות השליח ציבור מה שמתנדבין מתוך הכתב וכן מה שנוהגין לכתוב מתים שמתו באותו שנה והשליח ציבור עושה השכבות וכו' אבל לקרות השכבות ושמש מכריזין וביריד פולין ששמש קורא מתוך הכתב את מי שהוא מחרים מותר כיון שהוא פסידא וצרכי רבים על כן גם בדין אחרון צריך עיון להתיר:

==לא==

[לא] '''[לבוש] וכל איגרת וכו'.'''  זה דעת רש"י אבל הרמב"ם סבירא ליה דאין בכלל שטר הדיוטות אלא מקח וממכר כמבואר בבית יוסף ונראה דפלוגתייהו דרש"י סבירא ליה משום ממצוא וכו' אבל הרמב"ם פרק כ"ג כתב הטעם שמא ימחוק ובאיגרת לא שייך שמא ימחוק עד כאן דברי ט"ז, ותימא הא הרמב"ם בפירוש המשנה אוסר באיגרת וכן פירש המגיד משנה דברי הרמב"ם והביאו בית יוסף ואין ספק דאטעיה מה שכתב בית יוסף דהר"ן כתב דרמב"ם מתיר באיגרת ולא דק דברור דטעות סופר הוא וצריך לומר רמב"ן דאם לא כן תיקשי דברי בית יוסף לרמב"ם אהדדי וכן ראיתי בר"ן גופיה פרק השואל שכתב כן בשם רמב"ן ולא רמב"ם ועוד תימא דהר"ן פרק כל כתבי כתב על איסור איגרת טעם שמא ימחוק, לכן נראה דשייך גם באיגרת שמא ימחוק, גם יש לומר דלא פליג רבנן דמחליף בשטר מקח וממכר גם דלא כב"ח ובספר שלטי גיבורים שם נראה דאיגרת שכתב בהן פסקים ודיני ופירושי התורה מותר לקרות לכולי עלמא אם הובאו מערב שבת ע"כ כתב עולת שבת בסימן שכ"ג דיש לאסור הציינין שעושין מכתב מה שחייב ליתן לו מן המשקה וכן הציינין שעושין מאבר ולמד כן ממה שכתב בתשובת הרא"ש כלל כ"ב מה שנוהגין שכותבין פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר בשבת כשנותנין היין לוקח מחט ועושה נקבים כמנין היין שלוקח אסור דאסור להסתכל באותו כתב שכתבו בו סכום המעות, עד כאן, וכתב מגן אברהם משמע דאם כתב שם האיש לבדו מותר דלא איקרי שטר הדיוטות אלא שטר שכתב בו איזה ענין, עד כאן ולא נהירא דמה דנקט הרא"ש סכום המעות היינו דהמעשה כך שרואה בו מפני הסכום מעות לידע כמה יתן לו ועוד דלא עדיף מכתב זה צורה פלוני בסעיף ט"ו כתב מגן אברהם שם גבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות וטוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכן נהגו קדמונים, עד כאן, ולמאי דפרישית אף בגרעין אסור דהא צריך להסתכל אחר שם האיש היאך יניח ואפשר דסמכו בזה על דבר מצוה. הקשה מגן אברהם על הרא"ש הנזכר לעיל הא משמע פרק הבונה דאפילו רשימה בעלמא אסור לעשות לסימן וכן כתב רמב"ם סוף פרק י"א הרושם רשומים בכותל חייב ואם כן כל שכן לעשות נקב דאסור, עד כאן, ונראה לי דרמב"ם מיירי בהדיא כדרך שהציירים רושמים גם רשימה לסימן דוקא רשימה אבל לא נקב מעט, גם יש לומר שעושה נקב בדבר שאין מתקיים ועיין סימן ש"מ סעיף ה' ובפרישה שם מצאתי זה לשונו, צריך עיון למה מתיר עשיית נקבים ואפשר דבנקב כי האי שאין בו ממש ויש בו משום עונג שבת והפסד ממון לא הקפידו לאסור וגדולה מזו התירו לשבור דלתות ליקח אוכל:

==לב==

[לב] '''מותר וכו'.'''  ואם מחותם או קשור יאמר לכותי אינני יכול לקרות זה כיון שאינו פתוח (אגודה), אבל אסור לומר או לרמוז לכותי שיפתח (כנסת הגדולה), ובספר צידה לדרך משמע דמותר קצת לומר לו שיפתח כיון שאינו יודע מה כתבו בו ושמא יש הצלת נפשות ובמהרי"ל פרק י"ט מתיר לישראל עצמו וכל זה דלא כפרי חדש סימן קי"ח שכתב שהוא איסור דאורייתא ועיין סיימן שי"ד סעיף י' וסימן ש"מ סעיף י"ד, גם מה שתמה פרי חדש שם על הנוהגין להתיר לפתוח חותם התנור על ידי כותי ולקמן דהוא אינו לקיום ודו"ק:

==לג==

[לג] '''[לבוש] לא ראיתי וכו'.'''  המנהג שכותי מביא כתב מניחה על הארץ או על השולחן כדי שיעשה כותי הנחה וכן כששלח כותי להביא שכר חוץ לתחום ולעירוב לא יתננו בידו ולא יקחנה מידו מהר"ם מינץ ועיין סימן שכ"ה ס"ק ב':

==לד==

[לד] '''[לבוש] דהא ראוי וכו'.'''  ואם מקפיד על איגרת מלצור על פי צלוחית אסור לטלטלו (אשרי ריש פרק שמיני דגיטין):

==לה==

[לה] '''[לבוש] וכן מטעם זה וכו' תוך התחום וכו'.'''  ובמרדכי סוף פרק קמא דביצה דאפילו הובאה בשבילו חוץ לתחום מותר משום דלא שייך שמא ירבה בזה או שמא ילך בעצמו, מיהו באגודה כתב עלה ואני נהגתי לומר לאחר לקבלו ולקרותו לו:

==לו==

[לו] '''או וילון וכו'.'''  ברש"י ור"ן לא נזכר אלא כותל ובתניא כתיבה שעל גבי צורות או בכלי כסף וזהב, עד כאן, ואיכא בינייהו דכותל כשחוקקה שוקעת מותר דלא מחליף כותל בשטרא כדלעיל אבל בווילון או בכלי כסף אסור כמו טבלא ופנקס כתב עולת שבת דאפילו יצחק ועקידתו אסור:

==לז==

[לז] '''[לבוש] דהוי כמו שטרא וכו'.'''  זה לשון בית יוסף ונראה דטעמא משום דהוי שטרות הדיוטות, עד כאן, ותימא הא פירש רש"י להדיא דף קמ"ט גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות וכן כתב הרא"ש ושבלי הלקט סימן ל"ג, גם ראיתי בסמ"ק ור"ן שכתבו טעם שמא ימחוק ולפי זה בחקיקה שוקעת אף בווילון מותר:

==לח==

[לח] '''ואף בחול וכו'.'''  אבל בכתב שתחת הצורה דלעיל מותר בחול כיון דמועט הוא לא אתא לאמשוכי (מהרש"א פרק כ"ב), והולך למיני שחוק ותחבולות הרי זה מושב ליצים (עבודה זרה דף י"ח) ובפורים עושין זכר לאחשורוש {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מגן אברהם]]}}:

==לט==

[לט] '''ועובר וכו'.'''  צריך עיון דבשבת דף קמ"ט קאמר זה על דיוקנאות אבל במליצות אילו משמע דאין בהם מושב ליצים וכן מבואר בתוס' דף קי"ו דמייתא ברייתא זה וכתבו טעם דמושב ליצים, ואפשר דסבירא ליה כיון דיש בו מושב ליצים עובר משום בל תיפנו מדעתיכם ועיין פירוש ר"י שם וצריך עיון, גם הא כתבו תוס' דף קמ"ט בדיוקנא העשיות לשם עבודת כוכבים אבל לנוי מותר וכן כתב הרא"ש וכן כתב אגודה פרק כל הצלמים ורבינו ירוחם נתיב י"ז חלק ה' וש"ך יו"ד סוף סימן קמ"ב, ואף שתוס' עבודה זרה דף נ' לא כתבו כן יחידאה הוא נגד פוסקים שהבאתי, ואפשר דספרי חשק גרע מדיוקנאות וצריך עיון:

==מ==

[מ] '''בלשון הקודש וכו'.'''  דהלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו דברי תורה ולפי זה אף באיגרת הכתב בלשון הקודש שרי לקרות דיש ללמוד מתוכו הלשון וגם כתובים בו כמה פסוקים של תורה {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מגן אברהם]]}}, ובזה מתורצים כל קושיות ט"ז בזה ודו"ק, מיהו גם הב"ח ושל"ה ומלבושי יום טוב ובאר שבע אוסרים אף בלשון הקודש אבל בחול מותרים וספר יוסיפון ודברי של ר"י הכהן וכיוצא בהן דיש ללמוד מספריהם כמה דברי מוסר ויראת שמים אפילו העתיקן בלשון לע"ז מותרים אף בשבת:

==מא==

[מא] '''וכן נוהגין.'''  וירא שמים יחמיר כי הרמב"ן ור"ן אוסרים וכן משמע בספר צידה לדרך ואולי הרמב"ם שהתיר לטעמיה אזול דמתיר נמי באיגרת כדלעיל ודו"ק, ודין איצטרולוב עיין סימן ש"ח סעיף ו':

==מב==

[מב] '''[לבוש] רפואה וכו'.'''  ועיין ביו"ד סימן קע"ט סעיף ד' מה דמותר אפילו שלא לרפואה מכל מקום בשבת אסור משום ממצוא חפציך:

==מג==

[מג] '''[לבוש] והמקיל וכו'.'''  לקרות לכותי והוא יציל מעצמו לכולי עלמא מותר {{ממ|[[עולת שבת/{{כאן}}#|עולת שבת]]}}, ולומר ליחיד אם תציל לא יפסיד לכולי עלמא אסור אבל בדליקה מותר (שלטי גיבורים דף קמ"ה):

==מד==

[מד] '''[לבוש] לא קנסינן וכו'.'''  כן כתב בשולחן ערוך והוא דעת רמב"ם בבית יוסף ומה תימא על כנסת הגדולה שכתב דהשולחן ערוך לא הזכיר סברת הרמב"ם:

==מה==

[מה] '''[לבוש] תינוק קטן וכו'.'''  כפול בסימן שכ"ח סעיף י"ז ורמ"א כתבו שם ולא הכא, כתב איסור והיתר הארוך כלל נ"ד אם אין שם תינוק רוצה לאכול כי אם על ידי אמו מותר להאכילו חלב שחלבו כותי אף דאסור משום מוקצה:

==מו==

[מו] '''[לבוש] שכיון וכו' נראה כשלוחו.'''  כתב מלבושי יום טוב שלמד כן ממה שכתב הגמרא פרק חמישי דשבת ועוד תנן אין טוענין וכו' עד כדי שיצא מפתח ביתו לאו משום אמירה אך מאחר שמידו יצא נראה הדבר מבואר, עד כאן, ופירש דנראה כשלוחו, עד כאן, ובזה מיושב מה שהקשה הגמרא משולח אדם ירך עם גיד הנשה לכותים והיינו דהתם נמי מבואר הדבר ולפי זה קאי קושיא על מה דסמיך ליה, אבל במגן אברהם הבין דקאי למעלה ועל כן השמיט בהעתקתו הרבה ומקשה ומתרץ בדחוקים עיין שם, ונראה דפירש נראה הדבר מבואר היינו דהוא בעושה עקירה ועיין סימן שכ"ה:

==מז==

[מז] '''אבל מותר וכו'.'''  במלבושי יום טוב האריך לאסור גם בזה שכן משמע מתוס' פרק הפועלים דף צ"ו והרא"ש שם עד כאן, אבל ראיתי בספר משאת בנימין שפירש שגם תוס' והרא"ש מודים כל שאינו של ישראל וכן משמע בש"ך ליו"ד סוף סימן רצ"ו, ומכל מקום ליתן לכותי נבילה לבשל ולאכול שרי כיון שמותר לעצמו ליתן לפיו של כותי מה שאין כן בישול ומלאכה בשבת שאסור לו לעשות אף לכותי ומשמע מיניה פרק הפועלים והרא"ש דאף בערב שבת אסור ליתן ולומר לו שיבשל בשבת לעצמו:

==מח==

[מח] '''לעשר בין השמשות וכו'.'''  יעשר בעצמו ועיין ביו"ד סימן של"א סעיף ל':

==מט==

[מט] '''במלאכת עצמו וכו'.'''  אבל אם התבואה של ישראל אסור לומר לכותי לפנותו וכן בכל דבר מוקצה דסבירא ליה שבות דשבות (מגיד ומגן אברהם), ואין להקשות מסימן רע"ו סעיף ב' דמותר לומר לכותי ליטול נר דלוק וכו', דשם יש צורך שבת וצורך הגוף עיין ס"ק ט' שם והט"ז סימן ש"ח סק"ו לא דק בזה:

==נ==

[נ] '''קעביד ושרי.'''  ובאגודה פרק השואל מסיק דמבואר הדבר עובד כוכבים שהיה תפוס אצל שופט ליהודי שהיה חייב לו יכול לומר לשופט שיקבל ערבות מעובד כוכבים ויניח התפוס לצאת אבל לא יאמרנו שיכתבו בערבות (דרשות מהר"ש ומלבושי יום טוב). כתב הסמ"ע בחושן משפט [[סמ"ע/חושן משפט/קלא#י|סימן קל"א ס"ק י']] דאם בא עובד כוכבים ליטול משכנו מישראל מותר לישראל להיות ערוב ובפרט בין השמשות, עד כאן, אבל מגן אברהם [[מגן אברהם/אורח חיים/שכה|סימן שכ"ה]] אוסר משום ממצוא חפציך. כתב בתשובת ב"ח [[שו"ת הב"ח/קמו|סימן קמ"ו]] ראובן שיש לו חוב אצל עובד כוכבים ובשבת נודע שילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מותר לילך בשבת לקבול עליו לפני השר שיפרענו דבמקום פסידא לא גזרו:

{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}