עריכת הדף "אילת השחר/קידושין/טז/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף ט"ז ע"א'''}}}}

'''תוד"ה בעובד כוכבים. דאתי קרא למימר שמודיעין לו את הדין לעכו"ם אם ירצה לשמוע לקבל עליו דין תורה וכו' קמ"ל הא קרא דאייתר.''' וצ"ע לפי"ז מאי קאמר בגמ' דאי בעכו"ם שאינו תחת ידך וכי מה אפשר לעשות לו, דזה אינו טעם האמיתי, דהא נוכל לומר דנודיע לו את הדין, והו"ל למימר כמש"כ התוס' דכיון דכתיבי הרבה קראי יובל ומיתורא ילפינן אפי' בישנו תחת ידך.


'''בא"ד. וא"ת אי בעכו"ם שישנו תחת ידך מה שייך יובל ולמה לי נמי דקדוק כלל.''' מבואר ב[[תוספות הרא"ש/{{כאן}}#|תוס' הרא"ש]] דקושיתם היא למ"ד גזל עכו"ם מותר, ותירצו דכיון שהעכו"ם בטוח עליו ונתן לו מעות בא הכתוב להשמיענו שצריך לדקדק, והיינו דמקרא דעד היובל יעבוד עמך, ידעינן דיש רשות להגוי להעבידו עד היובל, והפסוק דויצא בשנת היובל בא לומר שאסור לברוח או להטעותו, ומבואר בתוס' הרא"ש דהיינו משום חילול השם. ובקובץ שיעורים נתקשה דאי יש חילול השם ודאי אסור ולא צריך ע"ז פסוק. אמנם משמע דכשיש חילול השם אסור משום גזל ולא איסור דלא תחללו שם קדשי, וע"ז ודאי צריך פסוק.


'''ההוא מיבעי לי' שאינה יוצאה בראשי אברים כעבד.''' יש לעיין מנא תיתי דתצא בראשי איברים, דאי באנו ללמוד מעבד כנעני הא מבואר בב"ק [[בבלי/בבא קמא/קיז/א|דף קי"ז]] דקנסא מקנסא לא ילפינן, וכיון דיציאת ראשי אברים הוא קנס איך ס"ד למילף מעבד כנעני, וצ"ל דס"ד דקרא דכי יכה את עין עבדו וגו' נוקי בעבד עברי, וכן משמע מרש"י שם פרשת משפטים [[רש"י/שמות/כא#כו|כ"א כ"ו]].


'''לימא לי' באפי תרי זיל.''' הא דקאמר באפי תרי היינו כדי שלא יוכל אח"כ לכפור, דאילו כשיודה ודאי כיון דס"ד דסגי במחילה אי"צ עדים כלל, אלא דצריך עדים שלא יכחיש, וכ"כ הר"ן להדיא, משמע דכשיכחיש לא יהא נאמן העבד עברי לומר אמרת לי זיל. והנה תמיד מחילה זה טענה גרועה ונאמן רק במיגו דפרעתי, וכאן צ"ל לפי"ז ע"כ דלא יהי' נאמן לומר פרעתי בגרעון כסף, אע"ג דאפילו עבד כנעני מקרי מוחזק בעצמו, ואפי' לפי מש"כ בקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/פח#ט|סי' פ"ח סק"ט]]}} דבספק אין נקרא העבד מוחזק כיון דהוי כשורו וחמורו, מ"מ עבד עברי ודאי העבד מקרי מוחזק בגופו ולמה לא יהא נאמן לומר יצאתי ע"י גרעון כסף, וממילא יהא נאמן לומר אמרת לי זיל, דהיינו מחלת לי, במיגו דאי בעי אמר יצאתי בגרעון כסף, ואין לומר דכיון דא"כ אין לדבר סוף דתמיד ישתמט העבד ויאמר יצאתי בגרעון כסף לכן הו"ל כאילו התנה בשעה שנמכר אל תפרעני אלא בעדים, דאפי' אם נאמר כן למה זה יועיל במכרוהו ב"ד דודאי אין העבד מסכים לזה, וכן אין לומר דהוי כתוך זמנו, דפסקינן דאין אדם פורע תוך זמנו, דודאי אם רק יש אפשרות לפדות עצמו הוא תיכף פודה את עצמו ואינו רוצה להיות עבד.


'''א"נ באפי בי דינא זיל.''' לא מצאתי בראשונים שיעתיקו זה, ובסברא קשה לומר דמספק"ל דאולי יועיל לומר זיל רק באפי בי דינא, דלמה יצטרך מחילה דוקא בב"ד.


'''ע"ע גופו קנוי.''' להמבואר בריטב"א [וזו היא גם שיטת הרמב"ן] דבמחילה פקע דיני ממון מהעבד עברי ומ"מ יש עדיין קנין איסור כיון שלא שיחררו, וכן בהפקר לדידן דהמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור גם בע"ע יהי' עדיין קנין איסור עליו, א"כ ע"כ דאינו שחרור גמור אלא דאין עבדות עליו לענין ממון, ובודאי לא יצטרך להעניק לו, אפי' אם נימא דבשחרור ע"י שטר חייב בהענקה כמו שנסתפק בחזו"א, דכאן אין כלל יציאה, ואפי' להחולקין על הריטב"א בענין קנין איסור, אבל הא מיהא חזינן דשייך ענין שיבטל העבדות בלי שחרור ואז אינו חייב בהענקה, ושאני כל אלו שנתרבו מקרא דהם יציאות ושחרור ולכן מעניקים להם. והא דמשמע דלר"ל מיתת האב מוציא מרשות אדון מק"ו וחייב בהענקה, משום כיון דילפינן מסימנין וזה הוי יציאה ממש ושחרור, ה"נ מיתת האב הוי יציאה ושחרור.

'''והנה''' ברמב"ן גיטין [[רמב"ן/גיטין/לו/א|דף ל"ו]] דן בעבד עברי שהי' בזמן שפקע היובל אי נשאר עדיין עבד או לא, ולהצד דאינו נשאר עבד ע"כ משום דכשפקע היובל פקע גם העבדות, אבל נראה כיון דאינו יציאה לא יצטרך להעניק לו, ובשפחה יהי' אסור דכיון דפקע דין עבד מחמת דאין יובל נוהג ודאי אסור בשפחה, ואינו דומה למחילה דס"ל להרמב"ן דהמעשה ידים נפקעו ולא האיסור, דבזמן שאין יובל אין שום דין עבד נוהג, ומ"מ להענקה מסתבר דלא יתחייב כיון דאין כאן יציאה, ובמיתת האדון דמעניקין יקבל מסתמא לפי חשבון שנים דעבד, כגון אם עבד ג' יקבל חצי הענקה, כמש"כ השיטה לא נודע למי, ביוצא בגרעון כסף למ"ד דמעניקין לו.


'''והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול.''' לכאורה אם אין גופו קנוי יש להאדון שיעבוד על עבדו אלא דבגרעון כסף יכול להכריחו שיפקע שיעבודו, עכ"פ השיעבוד אינו תביעת כסף אלא לעבוד, א"כ המחילה היתה צריכה להיות על חיוב עבודתו אליו ולמה נקט מחל על גרעונו, דלכאורה אף אם אין גופו קנוי לא יועיל מחילת הגרעון כסף רק מחילת השיעבוד.

'''ומהתוס'''' משמע ג"כ דעיקר השיעבוד הוא עבודתו, דהא רצו לדקדק מכאן דמחילה אי"צ קנין, ודחו דשאני הכא שהעבד מוחזק בגופו אין לך קנין גדול מזה, וזה שייך רק אם המחילה הוא על שיעבוד שיש לו על גופו, אבל אם המחילה על כסף של גרעון מה שייך ע"ז מוחזק בגופו.

'''ואם''' בכ"ז מהני מחילת הגרעון כסף, ע"כ מזה דאע"ג דאין עיקר חיובו ליתן להאדון כסף, מ"מ כיון שבכסף יכול להשתחרר מהני גם מחילה על הגרעון שעי"ז יפקע גם שיעבוד גופו, ויצא נפק"מ באם א' לוה כסף מהשני והתנה שאם יעשה דבר פלוני יפטר מהחוב, אז אם יוותר לו עשיית הדבר ההוא באופן שמועיל הוויתור על עשיית הדבר ההוא יפטר מחובו, דלכן שפיר יועיל מחילה בגרעון כסף, ומ"מ כתבו התוס' דמוחזק בגופו אין לך קנין גדול מזה, דע"י שמוחל על הגרעון פקע עבדותו שזה על גופו ואין לך קנין גדול מזה.

'''ויש''' קצת ראי' לזה, דהנה כל עבד עברי דיוצא בגרעון כסף בע"כ של האדון, יש לפרשו או דב"ד יכופו אותו עד שיאמר רוצה אני, או דיזרוק לו כסף לידו או לחצירו של האדון ובזה הוא משוחרר, והנה כשיזרוק לו הכסף אם אינו מכוין לקנות אינו קונה, אלא דבפרעון חוב מהני אפי' בע"כ, ומבואר ברשב"א גיטין דף ע"ה דבאמת אין המלוה קונה הכסף אלא דאינו יכול כבר לתבוע את הלוה, וא"כ יש לעיין בהא דמהני גרעון כסף בע"כ של האדון, אם זה רק כשנכוף אותו עד שיאמר רוצה אני, דבישראל כה"ג מהני אם ב"ד כופין אותו כשזה עפ"י דין תורה, ואם נכוף אותו שיאמר רוצה, הא מה דמהני מבואר לקמן {{ממ|[[בבלי/קידושין/נ/א|דף נ']]}} משום דמצוה לשמוע דברי חכמים, וכיון דגם בנמכר לגוי מהני גרעון כסף, ובגוי הא לא שייך לומר דמסכים משום דמצוה לשמוע לדברי חכמים, ואין לומר דהטעם דמהני הוא משום דמסקינן דדברים שבלב לא הוי דברים, דא"כ הא יכולנו להוכיח דין זה ממה דגילתה תורה דין גרעון כסף בעבד עברי הנמכר לעכו"ם, גם אין לומר משום דר' הונא דאמר בב"ב [[בבלי/בבא בתרא/מז/ב|דף מ"ז ב']] דבתלוהו וזבין זביניה זביני דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני, דא"כ הא מה שקלינן וטרינן שם, דודאי הכרח לומר כדבריו מהא דיש גרעון כסף בנמכר לעכו"ם, וגם אינו ברור אם בזה שייך דין דרב הונא, כיון דאין פודה עצמו בשוויו האמיתי, דהא אפילו אם קנה בקצת דמים והוקר מ"מ נותן לפי דמים שקיבל ממנו אז, ועי' בנימוק"י שם ב"ב [[נימוקי יוסף/בבא בתרא/מח/א|דף מ"ח]] דהביא מחלוקת הריטב"א ועוד ראשונים אם כשאינו נותן הדמים שהוא שוה אמרינן אגב אונסי' וזוזי גמר ואקני.

'''וע"כ''' משמע דהגרעון כסף נחשב כמו חוב, דאע"ג דעיקר חיובו הוא לעבוד מ"מ כיון דמחויב לשחררו בעד גרעון כסף אז מיחשב הכסף כמו חוב, ובחוב מהני לזרוק לו הכסף שמחויב לו ובזה נפטר מחובו, וא"כ גם בגרעון כסף כן, ולכן גם בנמכר לגוי שייך גרעון כסף ע"י שיזרוק לו בידו או בחצירו, וצ"ע.

'''ובמה''' שכתבו התוס' דאפי' אם מחילה צריך קנין מ"מ במוחל על גרעונו הי' מועיל משום דכיון דהעבד מוחזק בעצמו אין לך קנין גדול מזה, יש לעיין דהנה בעצם איך עבד כנעני קונה עצמו כגון למ"ד דבגר שמת רק גדולים קנו עצמן משום דזוכין עצמן מן ההפקר ואיזה מין קנין הוא, וכבר עמדנו בזה באילה"ש גיטין [[אילת השחר/גיטין/לט/ב|דף ל"ט ע"ב]], ורצינו לבאר שם דענין קנין זה אינו ככל קנין דקונה עצמו אלא דמהני שאחר לא יוכל לזכות בו, וא"כ למה מהני מה דמוחזק בעצמו אי מחילה צריכה קנין, דהא אם מחילה צריכה קנין הרי צריך שיהי' איזה הקנאה להקנות ולא סגי מה שאין אחר יכול לקנות זה.

'''אלא''' דיש לומר דמה דאדם שייך לעצמו אינו מצד דין מיוחד, אלא דכל שאין שולטין עליו הרי האדם שייך לעצמו, א"כ כשמוחל להוריד שיעבודו ממילא שייך האיש לעצמו, וזה לא גרע ממעשה קנין ולכן שייך שיועיל גם אם מחילה בעי קנין, דענין הקנין הוא דמה שתפוס בעצמו הרי זה גופא ענין בעלות אשר זה עיקר הקנין.


'''רש"י ד"ה גופו קנוי.''' ואם לאו חוזר ומשתעבד בו אם ירצה. צ"ע מה זה שהוסיף אם ירצה, דהא ודאי בכל עבד אין עליו חיוב להשתעבד בו אלא אם ירצה להשתעבד בו.

'''ובדרך''' רחוק אולי יש לומר דמצינו דכשא' מבטיח דבר לחבירו אפי' באופן שאין בזה משום מחוסרי אמנה מ"מ משום מדת חסידות יש לקיים דבריו, כי הא דר' ספרא מובא בב"ב [[בבלי/בבא בתרא/פח/א|דף פ"ח]] שקיים ודובר אמת בלבבו, וכשאומר לו זיל הרי זה לא פחות מהרהור לבו לא להשתעבד בו ומשום מדת חסידות צריך לקיים מה שאמר לו [וזה רק בעבד עברי, אבל בעבד כנעני אפי' אם יאמר לו זיל אין משום מדת חסידות לא להעביד אותו, כיון דיש דין דלעולם בהם תעבודו אין כאן מדת חסידות לא להשתעבד בו], ולזה כתב דמ"מ אם ירצה להשתעבד יכול ואין לו עבירה כשאינו מקיים מדת חסידות.


'''תוד"ה לימא לי' באפי תרי זיל. אמאי לא פריך ויפקירנו.''' צע"ק דכיון דס"ד דעבד עברי אין גופו קנו רק שיעבודא בעלמא הוא דיש לו עליו א"כ מאי שייך שיפקיר את העבד, דהא העבד בין כך אינו שלו, ולהפקיר זכות מעשה ידיו הא לא שייך, כמו דודאי לא שייך להפקיר חוב שיש לו על הלוה, ואילו מחילה שייך, אע"פ שמחילה יש סברא דמהני מדין דהוי כסילק עצמו מזה, כמבואר במחנ"א {{ממ|[[מחנה אפרים/זכיה מהפקר/יא|הל' זכיה מהפקר סי' י"א]]}}, מ"מ הפקר ע"ז לא שייך ומאי הוי קשה להו.


'''בא"ד. אמאי לא פריך ויפקירנו שהרי עבד כנעני שגופו קנוי יצא בהפקר וכו'.''' והיינו דכ"ש בעבד עברי לפי"מ דס"ד דאין גופו קנוי דודאי מהני להפקירו, וצ"ע דהא מלוה שיש לו אצל אחרים אינו ברשותו מקרי ואינו יכול להפקיר כמו דאינו יכול להקדיש, א"כ גם בע"ע אם אין גופו קנוי הו"ל אינו ברשותו ואינו יכול להפקיר כמבואר בב"ק [[בבלי/בבא קמא/סט/א|דף ס"ט]] דמה דהוי אינו ברשותו אינו יכול להקדיש ולחלל ולהפקיר, וכבר עמד בזה בקובץ שיעורים [ע"ע מש"כ בסמוך].

'''ויש''' לעיין אם ס"ל להתוס' דכאן דהדבר שזה משועבד נמצא אצלו שאני והוי כברשותו, וכיון דהעבד גופו משועבד ויכול לגבות ממנו זה, הר"ז מקרי ברשותו ושייך להפקירו, או משום דעצם החוב או השיעבוד תמיד יכולים להפקיר רק לא הכסף הנגבה, וצ"ע בב"ב [[בבלי/בבא בתרא/עו/א|דף ע"ו א']].


'''בא"ד.''' בקובץ שעורים אות צ"ג הביא שמקשים איך אפשר להפקיר ע"ע כיון דאינו יכול למוכרו או ליתנו במתנה וה"נ לא יוכל להפקירו, כמבואר בב"ק [[בבלי/בבא קמא/סט/א|דף ס"ט]] דמה שאינו ברשותו אינו יכול למוכרו ולהפקירו, ותירץ דאם החסרון דאין בכח המקנה למוכרו אז אינו יכול להפקירו, אבל הכא החסרון דאינו יכול הקונה לקנות עבד בלי דעת העבד רק ע"י ב"ד, לכן להפקירו הוא יכול, וצ"ע דאם הוא חפצא דלא ניתן להיות נקנה בלי דעת העבד, זה עצמו מוכיח דאינו כחפץ ששייך שליטה עליו, ומהאי טעמא צריך להיות שלא יוכל להפקירו, גם מש"כ דמה דלא מהני להפקיר דבר שאינו ברשותו הוא מצד חסרון כח המקנה, אינו ברור דלפי"מ דנקטו האחרונים דמהני אם הנגזל מקנה להגזלן משום שאצל הקונה זה יהיה דבר שברשותו, הרי דכל החסרון הוא משום דאצל הקונה אינו ברשותו.

'''ובעיקר''' הקושיא אפשר לומר דאין זה כלל דמה שאינו יכול למכור אינו יכול להפקיר, אלא דדבר שאינו ברשותו, בין אם נפרש דאינו ברשותו מקרי רק בגזילה משום דלהגזלן יש קנייני גזילה, וזה מגרע כח הבעלים, או אם נפרש דאף בנאבד ממנו ואין הבעלים שולטים על החפץ במציאות זה מגרע כח הבעלים שאינו יכול להקנות, עכ"פ כל מה שאינו יכול להקנות, משום דשייך בזה עוד בעלות ואין לו, אבל חפץ שיש לו כל מה ששייך שיהי' לו בהחפץ יכול להפקיר, דמה שלא שייך בעלות יותר אינו גורם שלא יוכל להפקיר אלא מה ששייך בהחפץ עוד בעלות ואין לו זה, רק הוא הגורם דלא יוכל להפקיר. <small>(מהדו"ק)</small>


'''בא"ד.''' מבואר דהפקר מהני בעבד עברי, ובקהלות יעקב {{ממ|סי' כ"ד}} הקשה נהי דהפקר מהני שיצא מרשות האדון, אבל הא עדיין צריך לזכות עצמו, וכמבואר לקמן דף כ"ג בעבד כנעני דלאחר שנעשה הפקר צריך לזכות עצמו וזוכה עצמו במה שהוא מוחזק בעצמו, וזה שייך בעבד כנעני שנקנה בחזקה או משיכה והגבהה, אבל עבד עברי דאינו נקנה בחזקה ומשיכה והגבהה ומה שתפוס בעצמו לא עדיף מחזקה משיכה והגבהה ואיך יקנה עצמו, ועי"ש שתירץ דאין הכי נמי דהעבד אינו יכול לקנות את עצמו, אבל כיון ששום אדם אין יכול לזכות בו דאין ע"ע נקנה אלא בכסף או שטר ממילא הוא משוחרר מכל עבדות, אלא דנתקשה דמ"מ צריך להשאר הפקר ומעשי ידיו יהיו הפקר אא"כ יתכוין כל פעם לזכות במעשי ידיו, עי"ש מה שתירץ.

'''ויש''' לומר דהנה עבד כנעני כ"ז שלא נהי' ישראל גמור הוא חפצא ששייך לקנותו, ולכן כ"ז שלא קנה עצמו הרי אינו עדיין בן חורין וצריך שיזכה את עצמו כדי שיהי' משוחרר לגמרי, אבל יהודי לא שייך לקנותו בתור עבד רק כשמכרוהו ב"ד או מוכר עצמו דאז הוא קנוי לאדונו בלבד, וכיון דאינו חפץ ששייך בו קנין, אז כשגופו קנוי והפקירו, כיון שההפקר מהני להוציאו מאדונו והוא נשאר חפץ שלא שייך לקנותו ממילא הוא משוחרר לגמרי בלי שום מעשה קנין.


'''תוד"ה והרב שמחל.''' ויש לדקדק מכאן דמחילה לא בעי קנין ומיהו יש לדחות דכיון שהוא מוחזק בגופו אין לך קנין גדול מזה. מבואר דאי גופו קנוי לא אמרינן דמה שמוחזק בגופו אין לך קנין גדול מזה, ויש לבאר דבעבד עברי אם גופו קנוי לא מהני קנינים להקנות, משום דכמו דאין למכור או ליתן עבד עברי לאחר כמבואר ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/עבדים/ד#י|פ"ד מהל' עבדים הל' י']]}}, ה"נ אין יכול להקנות אל העבד עצמו, אלא דנתחדש ענין שחרור בעבד עברי, ולא מצינו שחידשה תורה דמהני שחרור ע"י אמירה וצריך שטר [ויש דס"ל דצריך שטר שנכתב לשמה כמו בעבד כנעני, כיון דכתב רש"י דמה דמהני הוא משום דלא גרע מעבד כנעני], משא"כ אם אין גופו קנוי ומהני מחילה ורק צריך קנין על המחילה דאז הא לא הקנין עושה את החירות אלא קנין על המחילה, וכיון דמה שמוחזק בגופו אין לך קנין גדול מזה הוי שפיר קנין על המחילה.

'''אמנם''' יש לומר יותר בפשטות, דאפי' אם נימא דמהני קנין להקנות להעבד עצמו לא בגדרי שחרור, מ"מ כיון דגופו קנוי לא שייך שזה שמוחזק בעצמו יהי' קנין על גופו, כיון דזה גופא קנוי לאדון, משא"כ אי אין גופו קנוי שייך שמה שמחזיק גופו יהי' מעשה קנין על המחילה, ועי' בקובץ שעורים כעי"ז.

'''והנה''' בריטב"א ובתוס' הרא"ש הוכיחו מכאן דמחילה אי"צ קנין ולא הביאו מה שדחו בתוס', ואפשר דס"ל דאי מחילה צריך קנין בעינן שהמוחל יעשה את המעשה קנין, דהא תמיד במוחל חוב ג"כ מוחזק, ואם מוחזק גופו מהני להיות קנין על גופו שלא יצטרך לעבוד יועיל נמי על גופו שלא יהי' עליו שיעבוד גופו לשלם החוב, וע"כ דצריך מעשה קנין שהמוחל יעשה חוץ ממה שהנמחל מוחזק בגופו, והתוס' ס"ל דמ"מ לעבוד עם גופו שאני דלגבי זה מקרי מוחזק בגופו, משא"כ בחיוב אחר דלא מקרי כל כך מוחזק בגופו לענין שיזכה להפטר מהחוב.
{{ניווט כללי תחתון}}
{{אילהש}}