עריכת הדף "אילת השחר/קידושין/ו/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף ו' ע"ב'''}}}}

'''כשתברח ממנו אין לי עסק בך.''' עי' ב[[ריטב"א/{{כאן}}|ריטב"א]] דלפי' א' הכונה דאם יבוא השטר להעבד ישתחרר בו אבל עיקר השטר נכתב להעכו"ם שקונה אותו. ולפי"ז הא הגיע השטר להעבד לא בדרך נתינה מהאדון לעבד ואיך מהני דהא הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע, והריטב"א כתב ב[[ריטב"א/קידושין/כג/ב|דף כ"ג ע"ב]] דבעבד לא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע.

'''עוד''' צ"ע מה דמבואר בדבריו דישתחרר אע"פ שלא נכתב על דעת כן, וכ"כ בגיטין [[ריטב"א/גיטין/מג/ב|דף מ"ג ע"ב]] דהי' דרכם לכתוב שטר כזה לא לשם שחרור ולכך לת"ק לא מהני, ומ"מ ס"ל לרשב"ג כיון דהוי לשון שחרור יצא לחרות, וצ"ע איך שייך להשתחרר כשלא התכוין לשחררו אפי' אם יש בזה לשון שחרור, דאף אם נקבל החידוש דכיון דהלשון הוא לשון שחרור, אז מה שלא חשב לשחרר הוי כדברים שבלב, כמו שביאר בקובץ שיעורים (לעיל עמוד א' בתוס' ד"ה לא יהא) מ"מ הא בשטר שחרור צריך לשמה, ואם לא התכוין לשם שחרור איך יש כאן כתיבה לשמה.


'''אין לי עסק בך.''' עי' מש"כ באילה"ש גיטין [[אילת השחר/גיטין/פה/ב#אין|דף פ"ה ע"ב]] ד"ה אין לי עסק בך.


'''תוד"ה כשתברח.''' ויתחייב במצוות ולא יוכל לקיימו בבית העכו"ם. לכאורה יש עוד טעם לאסור דאם עכשיו הוא כבר משוחרר נמצא דמכר להגוי דבר שא"א למכור, וגוזל בזה את הגוי, וגם כשגוי יעביד אותו נמצא דהישראל עובר בלפני עור לא תתן מכשול דהא מכשיל הגוי בגזל.


'''לא צריכא דארווח לה זימנא.''' פירש"י דלא הוי רבית גמור דלא יהיב לה מידי. והתוס' הקשו כיון דהוא נותן לה זה הפרוטה בקידושין הוי כאילו נתנה לו פרוטה ממש, היינו דאע"ג דאפשר לקדשה בשטר אם היא מסכימה אע"פ שאין בו שו"פ, ועצם הדבר ס"ל להתוס' דלא הוי ממון מה שמתקדשת לו, מ"מ כשהיא מסכימה להתקדש בעד זה ההנאה ששו"פ הוי בזה נתינת פרוטה. ויש לעיין בהא דרבית דברים כגון אם אין רגיל הלוה ליתן להמלוה שלום דאסור ליתן לו שלום כמבואר בב"מ סו"פ איזהו נשך, אם יתנה עם הלוה שיתן לו רבית דברים וזה אצלו שו"פ דאז הא המלוה שלוקח הוי כלוקח שו"כ, ואם בכ"ז זה לא הוי ר"ק כיון דסוף סוף לא נתן לו שו"כ ממש, א"כ למה כתבו כאן התוס' דהוי ר"ק.

'''ובשו"ע''' {{ממ|יו"ד [[שולחן ערוך/יורה דעה/קס#כג|סי' ק"ס סעיף כ"ג]]}} מבואר דאם הלוהו ע"מ שיתן לו כל מלאכה, אז למ"ד טובת הנאה ממון הוי ר"ק, אע"פ שלא יקח ממנו מחיר שונה מכל אדם אחר, אבל למ"ד טובת הנאה אינה ממון אינו ר"ק, אע"ג דודאי מיירי דהוא הי' מוכן לתת עבור זה פרוטה שישתדלו אצלו שיתן לו המלאכה, דהא דומיא דלמ"ד טוה"נ הוי ממון ה"נ למ"ד טוה"נ אינה ממון מיירי שהוא הי' מוכן לתת עבור זה ממון, ומ"מ לא הוי ר"ק כיון דעצם הדבר לא הוי ממון, וא"כ בכה"ג בהתנה על רבית דברים ג"כ לא יהי' דינו כרבית קצוצה ולמה כתבו תוס' כאן דהוי ר"ק.

'''והנה''' לפמש"כ התוס' {{ממ|בב"מ [[תוספות/בבא מציעא/סא/א|דף ס"א]] ובכתובות [[תוספות/כתובות/מו/א|דף מ"ו]]}} דרבית קרקע אינו אסור מה"ת ודוקא דבר המטלטל וגופו ממון הוי ר"ק, צ"ל דהא דכאן הוי ר"ק, משום דכתבו שם דבהלואת כסף חייב גם על נתינת רבית קרקע, והיינו דבהלואת כסף אז לא נפק"מ מה נותן בתור רבית. ועי' מש"כ לקמן ברש"י ד"ה לא צריכא, לתמוה לאידך גיסא למה זה לא מקרי חפצא של שו"כ ממש.


'''שם. לא צריכא דארווח לה זימנא.''' עי' ב[[ריטב"א/{{כאן}}#|ריטב"א]] שכתב דמקדשה או בעד שיתן כסף להמלוה להאריך לה או שיפייסנו בדברים. והק' באבנ"מ {{ממ|[[אבני מילואים/אבן העזר/כח#כד|סי' כ"ח ס"ק כ"ד]]}} דא"כ הו"ל כמו באדבר עליך לשלטון, וזה תלוי אם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, דהא באדבר עליך לשלטון מבואר לקמן {{ממ|[[בבלי/קידושין/סג/א|דף ס"ג]]}} דלמ"ד ישנה לשכירות מתוע"ס אינה מקודשת דהוי מלוה, ואיך קא פסיק ותני כאן דבארווח לה זימנא מקודשת. והנה לסברת האבנ"מ דהקידושין הוא בעד ההשתדלות שיאריך לה ההלואה, א"כ יש לעיין אם כה"ג יש לאסור מחמת רבית כיון דאינה משלמת לו בעד הארכת זמן המלוה אלא בעד ההשתדלות אפי' אם לא יצליח להרויח לה זמן הלואתה.

'''והי'''' משמע כמש"כ בחזו"א דמקדשה בעד שגרם לה הנאת הארכת זמן, בין ע"י שנתן להמלוה כסף בין על מה שדיבר עם המלוה להאריך הזמן והאריך לה, והיינו דהקידושין בהנאה של הארכת הזמן שנגרם על ידו. ולא בעצם הדיבור, וכמו כן במה שהשלטון עשה כבקשת השתדלן, אלא דלפי"ז יקשה הא הוי כסף שאינו חוזר כיון דאף אם לא תתקדש לא יוכל לתובעה על מה שהצליח שהמלוה האריך לה זמן ההלואה או על מה שהשלטון עשה כבקשת השתדלן, והאחרונים הא הוכיחו מהא דב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/ע/ב|דף ע' ע"ב]]}} בעקוץ תאנה מתאנתי ותקני לי גניבותיך, דפריך דכיון דכי תבעה קמן בי דינא לא מחויב לשלם עבור התאנים לכן לא יקנה בעל התאנים את הבהמה ולא שייך לחייב דו"ה, הרי דאע"ג דנתן לו התאנים שזה כסף בעד מכירת הבהמה כיון דגם בלי שיסכים ליתן לו הבהמה אינו מחויב להחזיר עבור התאנים לכן אין התאנים קונים את הבהמה, וא"כ למה יעשה כסף זה קנין הקידושין.

'''ויש''' לומר דמה דלא מהני כסף שאינו יכול לתבוע משום דגם בלי הסכמתו להקנות לו הכסף יכול ג"כ לקחתם וכמו בהא דעקוץ תאנה מתאנתי, אבל במשתדל כדי להאריך ההלואה או שהשלטון יעשה בקשתה, אע"פ דהקידושין הוא במה שמאריך המלוה את זמן ההלואה או שעשה השלטון כבקשתו, מ"מ הא אם לא תסכים לא יעשה ההשתדלות ולא יגרום לה ההנאה מקרי שפיר נתינת כסף אם ע"י השתדלותו הרויח לה ההלואה, אלא דמ"מ הדברים צ"ע.

'''ובזה''' יש ליישב נמי מה שהקשה בקובץ שעורים על שיטת התוס' בכתובות {{ממ|[[תוספות/כתובות/עד/א|דף ע"ד]]}} דמקדש במחילת מלוה מקודשת, ורק באם מקדש בהכסף שהלוה ונתן לה אז אינה מקודשת, דלמה תהא מקודשת במקדש במחילת המלוה כיון דקי"ל כחנן דפורע חובו של חבירו אינו חייב הלוה לשלם להפורע דהוי מבריח ארי, וה"נ במוחל החוב אין חיוב להלוה לשלם עבור זה דהוי כמבריח ארי מנכסיו, וא"כ נתן לה דבר שאינו מחייב לשלם עבור זה, ואיך כסף כזה יעשה קנין, דהא בב"ק [[בבלי/בבא קמא/ע/ב|דף ע' ע"ב]] מבואר דכיון דאי תבע לי' בדינא אינו חייב לשלם אז לא מהני כזה נתינה לעשות קנין.

'''ולהנתבאר''' דזה רק אם הוא הי' יכול להשיג זה גם בלי הקנאתו של השני כמו ההיא דב"ק דעוקץ התאנה בשבת הי' יכול אז לקחת לעצמו בלי שחבירו יסכים ליתן לו, אז נמצא דמבעל התאנים לא קיבל כלום, אבל היכא שלא הי' משיג הדבר בלי שחבירו יתן לו, אפי' אם זה יצטייר באופן שלא הי' חייב עבור זה, מ"מ שייך לקנות או להתקדש עבור זה.

'''ועדיין''' לכאורה תליא דבר זה, אם א' ימציא ויתן לה דבר הפקר שהיא לא היתה יכולה להגיע לזה ויקדשנה בו, דהיינו לא בהטורח שגרם שיהי' לה הדבר הפקר אלא בהדבר הפקר עצמו קידשה, דאם זה לא מהני ה"נ כאן למה תתקדש בזה כיון דזה מצד עצמו אינו דבר המחייב, דאם אינו מקדש במה שעושה אלא בהנאה שהועיל בהשתדלותו, הרי זה כאומר הרי את מקודשת בהנאה שנגרם לך על ידי, וזה כמו אם יאמר הרי את מקודשת לי בצל ביתי שאגרום לך ע"י שאבנה את ביתי, דכיון דאין מקדש בעצם הטורח אלא בהנאה שנעשה לה בגרם טירחתו לכאורה לא מקרי דנותן לה כלום וצ"ע.


'''לא צריכא.''' דארווח לה זימנא. ובהנאה זאת מתקדשת, וקשה דהא האחרונים הוכיחו מהא דב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/ע/ב|דף ע' ע"ב]]}} בעקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי גניבותיך דקאמר דכיון דכי תבע לי' בדינא לא אמרינן לי' זיל שלים מכירה נמי לא הוי מכירה, הרי דכסף שאם לא יקנה לו חפצו ג"כ לא יוכל לתבוע את הכסף, כסף כזה אינו יכול לעשות קנין, א"כ כיון דאם לא תתקדש לא יוכל לתבוע לשלם בעד הארכת הזמן דהא זהו רבית, וא"כ לא נתן לה כסף הראוי לקנות, וכבר עמד בזה בקהילות יעקב סי' י'.

'''והנה''' הקשו האחרונים למ"ד גזל עכו"ם מותר איך קונה העכו"ם מישראל בקנין כסף, דהא הישראל יכול לקחת זה גם בלי הקנאתו, ובאמרי משה {{ממ|[[אמרי משה/לז|סי' ל"ז]]}} תירץ דכיון דכ' היראים דאע"ג דגזל עכו"ם מותר מ"מ זה אינו שלו ויכול כ"א לתפוס ממנו לכן כשמסכים העכו"ם להקנות לו הכסף אפשר לקנות בזה.

'''אבל''' קשה מהא דעקוץ תאנה מתאנתי דחזינן עוד יותר, דאע"ג דרבה דקי"ל כוותיה ס"ל בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/עב/א|דף ע"ב ע"א]]}} דכשגנב במחתרת דקם ליה בדרבה מיני' מ"מ כשהגניבה בעין צריך להחזירה, א"כ אפילו לפי"מ שכתב בקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/שנא#ב|סי' שנ"א סק"ב]]}} דאין עליו חיוב להחזירה מדין והשיב את הגזילה מ"מ הגנב לא קנאה, וא"כ למה לא תועיל המכירה במה שבעל התאנה מקנה לו התאנים עבור קניית הבהמה, ואם בכ"ז לא מהני למה יועיל מכירת חפץ לעכו"ם כיון שהישראל יכול לגוזלה בחנם.

'''ועי'''' בחזו"א {{ממ|ב"ק סי' ט"ז סקי"ב}} דביאר דאפי' בקנין חליפין לא מהני אלא אם בשעה שעושה הקנין הי' אפשר לכופו מן הדין להחזיר את הדבר אם לא יקנה, וכיון שאז קלבד"מ ולא הי' אפשר לכופו להוציא מתחת ידו אף שמחזיק מה שאינו שלו מ"מ הוי פגם בקנין, ואע"ג דאם מקנה לו בעל התאנים הוא זוכה בתאנים ונעשו שלו ממש, מ"מ לא סגי לקנות בזה, והוקשה לו הקושיא הנ"ל למה נכרי קונה מישראל בכסף אפי' למ"ד גזל עכו"ם מותר, ותירץ דשאני התם כיון דאי מתגייר הי' מתחייב בהשבה, נמצא דגם בשעה שלקח הדבר בכסף הי' עדיין הכסף שלו, דאם הי' מתגייר אז הי' הישראל חייב להחזיר לו הכסף.

'''ומ"מ''' צ"ע למה לא מהני מה שמקנה להיות שלו ממש, דהנה אם לא' יש דבר מושכר וכעת יקנה המשכיר להשוכר לגמרי כדי לקנות בזה קרקע, דפשוט דזה יועיל דזה מקרי דנתן לו כסף, וא"כ בעקוץ תאנה נהי דבשעה שהוא קלבד"מ אינו יכול להוציא ממנו אבל הא אין לו קנין בזה, וכ"ש דאין לו בזה קנין לחלוטין, א"כ למה בזה שמקנה לו התאנים לא מקרי נתינת כסף כדי לקנות.

'''והנה''' יש לעיין דאם לא' יש ממון שיש לו בזה רק לענין דאם תפס יהי' שייך לו אי מקרי ג"כ ממון, ומהא דאמרינן בב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/ע/א|שם דף ע']]}} אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו, ולפרש"י בב"מ ({{ממ|[[רש"י/בבא מציעא/צ/א|ף צ']]}} הביאור משום דמהני תפיסה מזה שעקץ התאנה לכן יכול לקנות הגניבה בזה שמקנה לו התאנים, אין ראי', דהתם הא גם חייב העוקץ לשלם ביד"ש, אבל היכא דרק מהני תפיסה אבל אין כלל חיוב, כגון בגזל עכו"ם דאין עליו כלל חיוב להחזיר להגוי אפי' בדיני שמים, אין ראי' דבכה"ג מקרי שיש לו ממון ממש.

'''וברמב"ם''' {{ממ|[[רמב"ם/עדות/כא#ד|פכ"א מהל' עדות הל' ד']]}} פסק בהעידו שהפיל שינו ואח"כ עינו והוזמו משלמין להאדון דמי עבד ודמי עין כאשר זממו להפסידו, וכבר הק' הראב"ד דהא העבד אינו יכול לגבות דמי עין, דהא הרמב"ם עצמו פסק דהוי ספק ואינו יכול לגבות דמי עין ורק אם העבד יתפוס לא מפקינן מיני', ובכס"מ [[כסף משנה/עדות/כא#ד|שם]] תירץ דכיון דהי' יכול לתפוס שפיר חייבין מה שזממו, דמקרי שפיר דהפסידו לו דמי עין, וכן הוא במאירי ב"ק [[מאירי/בבא קמא/עד/א|דף ע"ד]].

'''ואפשר''' דהראב"ד דפליג הוא משום דכיון דזה רק מדין ספק לא מקרי הפסד ממון, אבל באופן שתפיסתו תועיל מדין ודאי יש לומר דהיכא דיש לו ממון זה, דהיינו באופן שיועיל תפיסה לא מחמת ספק, יודה דזה מקרי שיש לו ממון, וכמו שמקרי דהפסידו להאדון הזה ה"נ כשנותן זה מקרי נתינת ממון, וכיון דאפי' אי גזל עכו"ם מותר נהי דהישראל מותר לגוזלו אבל ודאי אין הגוי מוזהר שלא להגן על ממונו ויוכל לתפוס אפי' אחרי שהישראל גזלו, לא מדין ספק אלא משום שזה שלו, א"כ כשהגוי נותן כסף עבור חפץ דאז הסכמתו להקנות כספו מקרי שפיר נתינת כסף דקונה בזה חפץ של הישראל.

'''והא''' דאמרינן בב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/ע/ב|דף ע' ע"ב]]}} בעקוץ תאנה דלא מקרי כסף לקנות הבהמה, משום דהתם בגמ' מתרץ אח"ז רבא אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו, והיינו בב' אופנים או דכיון דחייב לצאת ידי שמים מקרי דיש לו עדיין בהתאנים ונקראים כסף לעשות קנין על הבהמה, או משום דאם בעל התאנים יתפוס תועיל תפיסתו לכן מקרי דנותן לו כסף הראוי לקנות.

'''עכ"פ''' לפני תירוץ זה או דלא הוי ס"ל להגמ' דחייב לצאת בידי שמים, עכ"פ לא הוי ס"ל דמהני תפיסה, וכיון שכן שפיר הקשה דאיך יהי' מכירה כיון דבשעה שקלבד"מ יכול לעשות עם החפץ לאוכלו או לאבדו ואין הבעלים יכולים למונעו מזה, ועדיף ממה שיש לשוכר דצריך להשאיר להמשכיר את הקרן, דכאן בשעה שקלבד"מ אין עליו שום חיוב לכן לא הוי נתינת כסף כלל, אבל היכא דיש לו בהדבר בעלות לענין תפיסה ודאי מקרי נתינת כסף לקנות בזה כשנותן זה לקנות איזה דבר.

'''ונראה''' דגם מה דאם יתגייר העכו"ם צריך לשלם מה שגזלו ממנו, הוא ג"כ מחמת דגם בהיותו עכו"ם עדיין יש לו זכות בהדבר ויועיל תפיסה ולא נפקע ממנו דין בעלים, וכן בהפקעת הלואתו ג"כ עדיין זה של עכו"ם לענין תפיסה, וכמו דמבואר בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/עב/א|דף ע"ב ע"א]]}} דכשיתגייר צריך לשלם לו.

'''ובעצם''' הקושיא מחמת דאסור לו ליקח כסף עבור מה שהרויח לו זמן פרעון, יש לומר דהנה אם נשבע שלא יקח כסף מפלוני, לכאורה אם לקח וקידש בזה אשה תהי' מקודשת, דהא לא פקע מזה דין ממון דלכל העולם זה שוה והוי גם לדידי' ממון, וא"כ בנידון דידן הא הרווחת זמן פרעון שוה כסף הוי ממון, ואע"ג שזה אסור לא נגרע מזה דין ממון, וכיון דבלי שנתן לה לא הי' לה הדבר נמצא דנתן לה ממון, וכשא' נותן ממון לא צריך שיהי' דוקא דבר שאין חיוב לשלם, רק דבעקוץ לי תאנה דהתאנה שלקח בעצמו ויכול לא להחזירה אלא דאם הי' חייב לשלם נקרא דהבעל התאנים נותן לו אין כאן חיוב ממון, ודבר שאין מתחייבין לשלם לא נעשה ממון, משא"כ בלי הרווחת זמן אין להאשה זה הריוח, ולפי"ז אין זה מחמת דכסף שאינו מקבל ע"ז תמורה אלא דהתם אין ממון שנתן לו דהא בידו זה ואינו חייב על זה כלום.

'''והנה''' בש"ך {{ממ|יו"ד [[ש"ך/יורה דעה/קסא#ח|סי' קס"א סק"ח]]}} על מה דפסק בשו"ע דרבית קצוצה יוצאה בדיינים אבל אין יורדין לנכסיו, כתב דזה רק אם נתן הלוה מדעתו, אבל אם גבה בע"כ יורדין לנכסיו, והיינו דאז אין לזה דין כגביית רבית אלא כגזל ממש [ובבית לחם יהודה הקשה עליו].

'''ואפשר''' דאין זה מוסכם דהנה באבני מילואים {{ממ|[[אבני מילואים/אבן העזר/כח#כב|סי' כ"ח ס"ק כ"ב]]}} הוכיח מרש"י והריטב"א דרבית חייב הלוה למלוה ולכן אם המקדש במלוה מקודשת הי' יכול לקדשה בזוז החמישי אלא דאסור, ובחזו"א (אהע"ז סי' מ"ב) כתב דלא יתכן כלל לומר כן דכיון דאסור לגבות אין כאן חוב כלל, ודחק בלשון הריטב"א דאין כונתו כהאבנ"מ, ואפשר לומר לדידהו דלא כדמשמע מהש"ך, אלא דנהי דאסור ואין לגבות בב"ד ומ"מ מקרי חוב לענין דאם גבה לא הוי כגזילה ממש אלא דיהי' ככל גביית רבית, דלהרשב"א והריטב"א אין יורדין לנכסיו והיורש לא יצטרך להחזיר.

'''ובחזו"א''' הקשה דא"כ למה היורש של המלוה אינו יכול לגבות הרבית מהמלוה כיון דהוא אינו מוזהר, וזה אינו ברור אם אינו מוזהר, דיתכן דהאיסור הוא על גביית חוב של רבית ולא דוקא המלוה, ולדברי החזו"א נמצא דאם הלוה מסכים לשלם ליורשי המלוה את הרבית אין בזה שם איסור, וצ"ע לדינא דאפשר דכל ששייך לו הקרן כגון היורש אסור לו לקחת רבית שקצצו, ואם יקח יצטרך להחזיר כדין ריבית קצוצה דיוצאה בדיינין ולא דוקא המלוה, ומה דאמרינן לברי' לא אזהר רחמנא היינו להחזיר ממה שנגבה להמוריש.

'''והנה''' משמע כמו שהבין האבני מילואים דס"ל להריטב"א דבאמת יש חוב, דהא איכא למ"ד ריבית קצוצה אינה יוצאת בדיינים, ואפי' אי יוצאה ס"ל להריטב"א ועוד ראשונים דאינו אלא מצוה בעלמא, ולמה הא בדרך כלל הלוה שילם רק מפני חיובו ולא רצה לשלם בחנם כלל, וכיון דבאמת אינו מחויב למה אינו צריך להחזיר הרבית הא הוי כגזל ממש.

'''עוד''' יש להוכיח דבב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/סב/א|דף ס"ב ע"א]]}} אמרינן אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדי איסורייהו, ומבואר שם דמותר כבר לגבות מחמת זה, וכבר נתקשה הגרעק"א שם דאיך זה עומד לגבות, ופירש דע"כ מיירי דכלול הקרן עם הרבית, אלא דגם ע"ז נתקשה דהא מה שגבו זה בטעות ולמה זה עומד לגבות, ובאילת השחר שם נתבאר כיון דמצד עצם השטר הי' ראוי לגבות דהעדים לא צריכים לדעת אם זה רבית לכן זה הוי כגבוי.

'''אמנם''' כ"ז אם באמת יש לו חיוב עליו ושייך לו הכסף לגבות, דאז שייך לומר דהוי כגבוי אע"פ שהי' אסור, אבל מה שאפשר להטעות שיגזול אותו ע"י ב"ד למה זה מקרי עומד לגבות.

'''ולהנתבאר''' דנהי דב"ד לא מגבין מחמת איסור דרמי עליה, אבל לא נפקע עיקר החיוב לענין שאם יגבה מקרי דגובה מה ששייך לו ואינו כגזל וגבייתו ע"י ב"ד שיטעו כתפיסה הוא, וכיון דנתבאר דהיכא דיש לו זכות ממון לענין תפיסה אז כשמקנה ומוחל לה זכות זה הוי שפיר נתינת ממון, דבלי שנותן לקידושין יש עדיין חוב עליה, לכן בארווח לה זימנא בעד קידושין הרי יש בזה תנאי של תשלום שהיא מחוייבת ושייך שיועיל תפיסה, וזכות ע"י תפיסה מקרי זכות ממון ושפיר הוי כסף החוזר.

'''ואע"ג''' דאפי' בתפוס יהי' מחויב להחזיר מדין ריבית קצוצה יוצאת בדיינים, מ"מ הא הריטב"א ס"ל דאינו אלא מצוה בעלמא ולא יורדין לנכסיו, ולשאר הראשונים ג"כ תועיל תפיסתו לענין דאין מחויבים היורשים להחזיר, וכה"ג מיקרי שפיר שנותן לה כסף שאם לא תתקדש תהי' חייבת לו לשלם עבור זה וכשנותן זה לשם קידושין תוכל להתקדש בזה.

'''והנה''' במה שחידשו האחרונים דכסף שאם לא חייב ליתן עבורו תשלומין, כסף כזה אינו עושה קנינים, והוציאו זה מגמ' בב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/ע/ב|ע' ע"ב]]}} דכיון דאינו חייב ליתן תמורת התאנה שעקץ בשבת לכן כסף כזה אינו קונה את הבהמה ולא הוי מכירה להתחייב דו"ה.

'''נראה''' דאין לחדש כלל דין כזה דאם א' נותן כסף אינו צריך לומר דלכן כסף זה קונה משום דהשני הי' חייב ליתן תמורת הכסף שנתן, דאינו צריך לזה כלל, דנתינת כסף קונה בלי זה, אלא דבתאנה למה נקרא דנתן למי דעקץ תאנה, דאם בלי שאמר לו לעקוץ רק שבעקיצתו יוכל לעכב לעצמו הדבר לכן אינו נקרא שנתן לו, וכיון שיכול לעכב העוקץ את התאנה שעוקץ בשבת לעצמו במה זה נקרא שקיבל התאנה מבעל התאנה, לכן אמרינן דאם הי' מחוייב אפילו איזה חיוב בעד זה שלקח התאנה מקרי שנתן לו, אחרת לא נתן לו, דיכול לקחת לעצמו בלי כלום, לכן הוצרך לתרץ דאינו יכול משום דצריך לצאת ידי שמים, או משום דבעל התאנה יוכל לתפוס, וכשמסכים לא לבקש ממנו לצאת ידי שמים ואינו רוצה לתפוס יש בזה ענין שהוא נותן, אבל דבר שלולא בעליו אינו יכול לקחת מעצמו רק ע"י הבעלים הוי נתינה בודאי ונתינת כסף קונה, ולא צריך שום תנאי דלהחזיר תמורה.

'''וכאן''' דלהשיג הרוחת זמן בלי המלוה אינו יכול, אז נתינת הרוחת זמן שזה נקרא שוה כסף, ובודאי זה כסף שקונה ואינו צריך יותר.

'''כללא''' דמילתא העיקר שצריך שיתן לו הבעלים ואם יוכל לקחת בלי הבעלים ואינו צריך ליתן תמורה אינו נקרא שקיבל מידי הבעלים.


'''רש"י ד"ה לא צריכא.''' דלא קץ לה מידי ולא מידי שקל מינה. יש לעיין דהנה לשיטת הסמ"ע {{ממ|[[סמ"ע/חושן משפט/קצ|סי' ק"צ]]}} דכסף שקונה תמיד אינו אלא כשזה תשלום עבור הדבר, והק' עליו ה[[ט"ז/חושן משפט/קצ|ט"ז]] כיון דבקידושי אשה ג"כ מהני כסף וכי אפשר לומר שמשלם עבור שיווי האשה, והאבנ"מ {{ממ|[[אבני מילואים/אבן העזר/כט#ב|סי' כ"ט סק"ב]]}} הצדיק סברתו דאה"נ דבאשה משלם עבור שיוויה ושיוויה הוא פרוטה, והוכיח זה מהרא"ש [[רא"ש/בבא מציעא/א/מח|סופ"ק דב"מ]] דאשה כשמתקדשת מקרי שנתנה לו פרוטה, ולפי"ז צ"ע למה מקרי דלא מידי שקל מינה, והתוס' רק הקשו על רש"י דהוי כאילו נתנה לו פרוטה כיון שהוא נותן לה זה פרוטה לקדשה, ולא נתן לה כלום הוי כאילו נתנה לו פרוטה, אבל תיפו"ל דהיא עצמה שוה כסף דלפי"ז אפילו אם יקדשנה בשטר ג"כ מקרי דקיבל רבית דהיא נתנה לו דבר ששוה כסף בחנם.

'''ובשלמא''' לגבי איסור הערמת רבית דרבנן בארווח לה זימנא, אפשר לחלק לפי"מ שביארנו דמצד מה שנותנת לה את עצמה כיון דהקשו התוס' למה אסור משום רבית דהא מותר לומר הילך ד' זוזי ואוזפן לפלוני, אלא דכאן כיון שאח"כ הלוה משלם לזה שנתן להמלוה הוי כשלוחו ואסור, וביארנו ב[[#תוד"ה דארווח|תוס' ד"ה דארווח]] דהי' מקום לחלק דהיכא דשייך לומר דמה שהלוה נתן לזה שהאריך קיבל מהלוה ע"י האמצעי אז הוא דהוי כשלוחו ואסור, אבל כשקידשה דלא שייך לומר דהוי כאילו מה שקיבל דהיינו את האשה זהו שנתן להמלוה להאריך ולא יהי' אסור, לכן הוצרכו לומר דהפרוטה שחסך הוי הרבית, וזה שייך לומר דהפרוטה הזאת שהרויח המקדש הוי כאילו נתן זה המקדש להמלוה, אבל אם הנידון לענין רבית דאורייתא רבית קצוצה, למה צריך לומר רק משום דחסך עי"ז פרוטה, תיפוק לי' דקיבל אשה שזה מקרי שו"כ ממש לפי"מ שדייק האבנ"מ מהרא"ש סופ"ק דב"מ.


'''{{עוגן1|תוד"ה דארווח}}.''' וי"ל דהיינו כשאין הלוה נותן כלום לנותן אבל אם הי' נותן נראה כשלוחו ואסור. הנה הי' אפשר לומר דרק אם נותן הלוה להאיש שנתן למלוה כסף דשייך לומר דהכסף שנותן לו הלוה זה כאילו מסר הנותן להמלוה נמצא דמעות הלוה הגיעו למלוה וזהו רבית, אבל כאן דמה שנתנה לנותן הוא להיות אשתו, אשר לא שייך לומר כאילו נמסר זה להמלוה ולמה יאסר, אבל לפי"מ שכתבו תוס' דמה שנותן לה זה פרוטה לקידושין הוי כאילו קיבל ממנה כסף, דנמצא דהנותן קיבל ממנה כסף, שייך שפיר לאסור דכסף שקיבל ממנה נתן להמלוה.

'''ובמה''' שכתבו דבאומר הילך ד' זוזי ותלוה לפלוני אסור אם הלוה אח"כ יתן להאיש הזה ד' זוזי, יש לעיין קצת דהנה מבואר בנדרים [[בבלי/נדרים/מג/א|דף מ"ג]] דבמודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו הוא נותן לו ובא ונוטל מזה. הרי דאע"ג דמשלם להחנוני לא איכפת לן ולא אמרינן דמיחזי כשלוחו, אע"ג דאם הי' שולחו ממש ודאי הי' אסור. ומבואר בתוס' בכתובות {{ממ|[[תוספות/כתובות/ע/ב#טפי|דף ע' ע"ב]] ד"ה טפי לא עביד שליחותי'}} דלאו דוקא אם אין לו מה יאכל דבכל אופן מותר, ורק כשהפקיר ובא המודר ונוטל התירו רק כשאין לו מה יאכל, ולמה כאן אמרינן דאם משלם לו אח"כ מחזי כשלוחו ואסור.


'''הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי וכו' בתרומה יצא ידי נתינה.''' שמעתי שבחמדת שלמה הקשה לשיטת הר' אביגדור (הובא בקצוה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/רמא#|סי' רמ"א]]}} דמתנה ע"מ להחזיר הוי קנוי עד החזרה ואינו קנוי לגמרי דיש תנאי שיחזיר ויקנה לו בחזרה, א"כ איך בתרומה יצא ידי נתינה במה שנתן לו על קצת זמן דהא כשכלה הזמן שוב יצטרך ליתן אח"כ לכהן, אמנם יש לומר דגם הר' אביגדור מודה דשייך גם מתנה שיהי' שלו על תנאי שיחזור ויקנה לו, אלא דס"ל דשייך גם ע"מ להחזיר שיהי' שלו לזמן, והיכא דסגי בזה אין הכונה לתנאי, וא"כ בתרומה ע"כ הכונה דנתן לו שיהי' שלו לגמרי לעולם על תנאי שיחזיר.


'''אי קסבר מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אפי' כולהו נמי.''' יל"ע לדעת הסמ"ע {{ממ|חו"מ [[סמ"ע/חושן משפט/קצ|סי' ק"צ]]}} דקנין כסף הוא כסף פירעון דהיינו שע"י הכסף פורע עבור הדבר, מה שייך שיועיל ע"מ להחזיר וכי אנשים קונים בתשלום ע"מ להחזיר וכן אטו מי שיפרע חוב ע"מ להחזיר יחשב פרעון חוב.


'''ואי קסבר לא שמה מתנה אפילו תרומה נמי לא.''' ברעק"א {{ממ|[[שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/נג|תנינא סי' נ"ג]]}} הקשה דלפי מה שכתבו תוס' בב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/ו/ב|ו' ע"ב]]}} דבכל מתנות כהונה אם תפס הכהן זכה בו וא"צ להחזיר אלא טובת הנאה ולמ"ד טוה"נ אינה ממון אינו חייב להחזיר לו כלום, א"כ מה שייך מתנה ע"מ להחזיר בתרומה דהא אינו חייב להחזיר לו כלום כיון דהוא תפוס בה, ואפשר לומר דאם אפשר להקנות בקנינים כמו אגב קרקע המתנות כהונה כדס"ל לחד מ"ד בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/יא/ב|י"א ע"ב]]}}, הא יצוייר שהקנה התרומה בקנין אגב, ע"מ שיחזיר לו התרומה, דאז אם לא יחזיר לא זכה בזה כלל דהא אינו תפוס בהקרקע אלא על ידי שקנה התרומה, ואם התנה דלא יקנה הקרקע אם לא יחזיר התרומה, אז כשלא יחזיר אינו תפוס, ויהיה מוכרח להחזיר, ואז לא יצא ידי נתינה, ואפילו לרבא לשיטתו דס"ל דמהאי טעמא דטובת הנאה אינה ממון אינו יכול להקנות מתנות כהונה ע"י קנינים כגון אגב, מ"מ הא יכול להשכיר המקום שבו התרומה, רק אם יקנה התרומה ע"מ להחזיר דאז אם לא יחזיר התרומה נמצא דלא קנה המקום ואינו מוחזק, ואז זה תלוי אם מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה נתקיים נתינה לכהן, ואם מתנה ע"מ להחזיר לא הוי מתנה לא נתקיים מצות נתינה.


'''רש"י ד"ה לא החזירו לא יצא.''' דהו"ל גזל למפרע. אפשר דאין כונתו דהוי ממש גזלן אלא כונתו דאינו שלו למפרע, דהא מה דאם לא החזירו לא יצא לא מיירי דוקא באם לכתחילה התכוין שלא להחזיר, דגם אם לבסוף אין החפץ להחזיר לא יצא כיון דלא נתקיים התנאי ונמצא דלא הי' שלו אבל לא הוי אצלו גזל למפרע, ונפק"מ דאם נשתנה החפץ באמצע הזמן אינו גזלן למפרע לענין דיקנה הדבר בשינוי, דנהי דהתברר דלא הי' שלו אבל לא הי' אצלו בתורת גזל.


'''תוד"ה לא החזירו.''' וי"ל דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהי' דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו. והנה יש להסתפק אם כונתם דכה"ג לא צריך לחידוש דתנאי כלל, או דזה ג"כ מחידוש דתנאי אלא דכה"ג יש דין תנאי גם בלא עשהו בכללי התנאי, ובסברא לכאורה ממ"נ אי האומדנא מהני תועיל גם בלי חידוש תנאי, ואי צריך לחידוש תנאי מנ"ל לחדש דבאופן זה נתחדש חידוש תנאי, כיון דמה דמצינו חידוש דתנאי הוא רק כשעשהו לפי הפרטים שאמרה תורה.

'''והנה''' כתבו דגדולה מזאת אמרו בהא דזבין נכסי' למיסק לארעא דישראל ואח"כ לא נסע לארץ ישראל, וכן בהא דחשב שאינה מעוברת ולבסוף נתגלה שהיא מעוברת דאינה מתנה. ומה דהוי גדולה מזה משום דכאן לכל הפחות עשה תנאי ולא כפלי' אבל התם לא הי' כלל לשון תנאי, ומ"מ כיון דאמדינן לדעתו מהני, א"כ גם כאן נהי דצריך לשון תנאי כדי שנדע לאמוד דעתו אבל אחרי זה שאמר בלשון תנאי אמדינן לדעתי', ולפי"ז הי' מסתבר לומר דאינו צריך כלל לחידוש המיוחד שנתחדש דמהני תנאי, ואפילו לא הי' נתחדש דין התנאי מה"ת ג"כ הי' מהני היכא דיש אומדנא שרוצה רק על דעת כן.

'''אבל''' ממה שהקשו אח"כ דאיך מהני הא הוי תנאי ומעשה בדבר א', וכבר מקשים דהא כתבו תוס' דכאן לא צריך למשפטי התנאים, עי' בקובץ שיעורים שתירץ דרק מה שנוגע להלשון מהני אומדנא אבל לא מהני אם כזה תנאי אינו תנאי, ולפי"ז ס"ל להתוס' דאף דע"י אמירתו איכא אומדנא מ"מ מה דמועיל הוא מחידוש שחידשה תורה בתנאי, לכן הוי קשיא להו שלא יועיל אם זה תנאי ומעשה בדבר א'.

'''ולכאורה''' יש להוכיח דאף דיש אומדנא צריך לדיני תנאים, דהנה ידועה המחלוקת אם בע"מ שתחזירהו לי היינו שקונה לתמיד אלא שיש תנאי לקנות בחזרה או דאינו קונה רק עד זמן מוגבל [ובר"ן כאן כתב דהיכא דיהיב לה לפי שעה אע"ג דאתני בהדיא שלא יקדישנה כיון שאין בה הערמה מהני, משמע דהקנין מוגבל לזמן], וכבר ביאר כ"ז בקצוה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/רמא#ד|סי' רמ"א סק"ד]], עכ"פ להרא"ש מהני לצאת ידי המצוה רק היכא דהוי מתנה גמורה לעולם האתרוג, ומה דהתנה להחזיר הוא כמו באם התנה לתת לו דבר אחר דכיון דצריך לחידוש תנאי הוי מתנה גמורה בינתיים, אבל אם נימא דכאן דהוי אומדנא דנותן דוקא ע"מ להחזיר אי"צ לדיני תנאים אנו הולכין אחר עיקר רצונו, וכיון דרצונו שיחזיר הרי אינו נותן לו כלל לחלוטין, דהא ידעינן דאין כונתו אלא שחבירו יצא בו ואח"ז יהי' לו בחזרה, נמצא דלא הי' כלל שלו לחלוטין, ולמה לשיטת הרא"ש יצא המצוה.

'''וע"כ''' דגם כאן אחרי האומדנא עדיין אנו צריכים לחידוש דתנאי וזה כמילתא אחריתי לכן אם החזירו יצא.

'''אלא''' דאף אם זה מדיני תנאי ג"כ צ"ע, דהא ודאי אף דנתחדש דיני תנאי היינו דרק עי"ז מהני מה שעיקר רצונו, ואם עיקר רצונו הוא להחזיר לו החפץ אחר זמן הרי דעיקר כונתו שאינו רוצה ליתן החפץ לצמיתות, וא"כ סוף סוף הוי כנותן לו על זמן אלא שעושה זה בצורה אחרת, אבל זה עיקר רצונו, ושוב מאי נפק"מ בין נותן לזמן לנותן על תנאי להחזיר, וע"כ צריך לומר כיון שרוצה רק ע"י שיעשה קנין בהחזרה ולא שיהי' ממילא שלו לאחר שיצא בו המצוה, לכן זה שאני מהנותן לזמן בלי שיצטרך השני לעשות הקנאה אליו, א"כ גם אם אז זה מהני בתור אומדנא גרידא ג"כ אותו הדבר, דהא רוצה שיהי' שלו רק אחרי שהמקבל יעשה מעשה הקנאה לכן זה מקרי נתינה, ועמשנ"ת בדיבור הסמוך.


'''בא"ד.''' והא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד. בקובץ שעורים (אות ל"ט) הביא מקשים דהרי כתבו לפני זה דכאן מטעם אומדנא מהני וא"כ אי"צ ללמוד מבני גד ובני ראובן ולא בעינן דומיא דהתם ומאי קשה להו, ותירץ בקובץ שעורים דאומדנא מהני כאילו התנה בלשון המועיל, אבל בתנאי ומעשה בדבר אחד דלא מהני אפילו בלשון טוב לא עדיף אומדנא מתנאי מפורש, וה"נ בחליצה דלא מהני תנאי הכי נמי לא תועיל אומדנא.

'''ואפשר''' לבאר דהנה הסתפקו בתנאי לשעבר אם צריך משפטי התנאים, ובשו"ת רעק"א {{ממ|[[שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/נא|מהדו"ת סי' נ"א]]}} כתב דאם זה צריך משפטי התנאים, צ"ל דכל מקח טעות יסוד דינו מדיני תנאי, ואם לא היתה התורה מחדשת דתנאי מבטל מעשה אז גם במקח טעות לא הי' מתבטל המעשה, ולפי"ז גם במקח טעות אם הי' יצוייר אופן שיהי' בדבר אחד לא הי' מהני, אבל להסברא דתנאי לשעבר אי"צ משפטי התנאים דאז מקח טעות אינו כלל מדיני תנאי, לפי"ז גם היכא דמהני אומדנא אי"צ כלל לדיני תנאים ויהי' טוב גם אם הי' מציאות של תנאי ומעשה בדבר אחד. אמנם בתוס' הא ביארו דיש אופן דצריך גילוי דעתא ובזה לחוד סגי, ובאתרוג צריך תנאי ולא סגי בגילוי דעת אלא דאי"צ תנאי כפול, ויש לעיין לפי"ז היכא דצריך תנאי אלא שאי"צ שיהי' כפול, אם אז מה דיש אומדנא דאינו רוצה ליתן לו האתרוג רק אם יחזירנו עושה כאילו אמר לשון כפול וכל שאר הדברים שצריך כדי שיהי' לשון המועיל, אבל האומדנא לא עושה שיהי' בגדר כמו טעות, לכן לשאר דיני תנאים צריך ולא יועיל אם זה תנאי ומעשה בדבר אחד, או דע"י האומדנא אז אמרינן דהוי כטעות דאדעתא דהכי אינו נותן, אלא כדי שיהי' אומדנא דאתרוג מוכרח לומר ע"מ, אבל אחרי שאמר ע"מ ל"צ כלל דיני תנאי, ודברי התוס' מתפרשים לפי"ז דבאתרוג מה דיש אומדנא דאינו רוצה ליתן זה לעולם רק אם יחזירנו, עושה זה כאילו כפל ואמרו בלשון המועיל ומהני משום דיני תנאי, ולכן הוקשה להם שלא יועיל התנאי לבטל המתנה אם זה תנאי ומעשה בדבר אחד, ולפי"ז בחליצה דזה מילתא דליתא בשליחות וליתא בתנאי ומהני רק טעות, אז היכא שיהיה טעות לא שייך כלל ענין של תנאי ומעשה בדבר אחד.

'''והנה''' מכאן מוכח דהיכא דידעינן רצונו שיהי' בנוסח תנאי אז הוי כמו דאמר נוסח תנאי, דאילו היינו אומרים דאי אפשר בלי אמירת לשון תנאי שיועיל כמו שאמר לשון תנאי, א"כ שייך רק שיהי' כמו גדר טעות אם לא יחזיר האתרוג ואז לא הי' שייך שיצטרך תנאי ומעשה בדבר אחד, וע"כ דס"ל דהאומדנא דזה רצונו שיהי' כמו שאמר מהני שיהי' כאילו אמר. ומזה יהי' סעד למה דפסק הרמ"א באהע"ז [[שולחן ערוך/אבן העזר/לח#ג|סי' ל"ח סעיף ג']] דאפילו לא פירש כל דיני תנאי רק אמר סתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן הוי תנאי גמור, דאילו לא מהני אע"פ שרצונו שיהי' כאילו אמר, לא הי' מהני באתרוג כשלא כפל שיהי' כאילו כפל אפי' דדעתו שיהי' כמו בכפל.

'''ועי'''' בחזו"א {{ממ|דמאי סי' ט"ו סק"ו}} דהוכיח מזה דמהני להפריש ולומר שיחול כמו הנוסח הידוע בהפרשת תרו"מ.
{{ניווט כללי תחתון}}
{{אילהש}}