עריכת הדף "אילת השחר/קידושין/ב/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף ב' ע"ב'''}}}}

'''דאסר לה אכ"ע כהקדש.''' הנה הסתפקו באיסור ליהנות ממה ששייך להקדש אם זה מחמת דשייך להקדש והוי גזל או שזה סתם איסור. והנה אם זה רק איסור כגזילה מה שייך דאסר כהקדש, וכמו דלא שייך לומר דאסר כדבר ששייך לאיזה אדם, דהא אינו איסור הנאה מהדבר אלא ממונו של האיש, ואף דכאן יש לדחוק דמ"מ בלשון בנ"א זה מובן דאסור בהנאה אע"ג דיסוד האיסור הוא מחמת ממון של הקדש, מ"מ יש לעיין בהא דאמרינן בכתובות דף ל"ד א' כי קדש היא לכם מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסור באכילה, ואם אין האיסור אלא מחמת ממון הקדש מה שייך לומר דהקדש אסור כיון דאין האיסור מחמת דין קדושה שבו אלא מחמת דאסור לגזול ממון של גבוה כמו דאסור לגזול ממון ההדיוט, ועי' מש"כ באילה"ש כתובות שם.

'''כן''' יש לעיין במש"כ רש"י לקמן דף ז' דשייך נפשטו קידושין משום דאסר לה כהקדש, ובשלמא אי הקדש משמעותו מצד עצמו הוא דבר איסור שייך דלכן נפשטו קידושי, אבל אי הקדש אינו איסור אלא דאנשים קורין לזה כך, מה שייך שעי"ז יהי' נפשטו דהא אינו אלא שם מושאל לאיסור, ועמש"כ בתוד"ה דאסר לה.


'''ואב"א אי תנא קונה ה"א אפילו בעל כרחה.''' ברשב"א הביא דמקשין איך ס"ד דיועיל לקדש בע"כ, ותירץ דס"ד דהיכא שהכריחה עד שאמרה רוצה אני יועיל הקידושין כדס"ל לאמימר בב"ב (דף מ"ח ע"ב), ולזה סוגית הגמ' כאן כר' אשי דאפקעינהו רבנן כה"ג קידושין מיני', וזהו דאשמעינן מתניתין.

'''והנה''' ברמ"א (סי' ר"ה) פסק להלכה כדעת העיטור דתלוהו וקנה לא מהני רק תלוהו ומכר קנה דאגב אונסא וזוזי גמר ומקנה. ובנתיה"מ (שם סקי"ח) כתב דמ"מ תלוהו למכור חפץ בעד שוה כסף מהני המכירה, דכמו דאגב אונסא וזוזי גמר ומקנה ה"נ אגב אונסא ושוה כסף גמר ומקנה, דהא בעד השוה כסף יכול לקבל כסף.

'''[מה''' שהוצרך להוסיף משום דבזה יהי' לו כסף, משום דלשאר דינים המקבל שוה כסף ברצון אין צריך רק לומר דשוה כסף דין כסף לו, אבל כאן דכל מה דיועיל להקנות חפצו להאנס משום רצונו לקבל הזוזי, אז בשלמא זוזי דזה דבר שכל אחד משתמש בזה יש לומר דרוצה בעד זה לתת חפצו, אבל בשביל חפץ אחר מי אומר דרוצה חפץ ההוא ואיך נימא דגמר ומקנה בעד רצונו בהחפץ ההוא, לכן הוצרך להוסיף כיון דבעד זה ישיג מעות נמצא דשייך שוב שיסכים להקנות בעד רצונו בדבר שיהי' לו מזה כסף].

'''ואין''' לומר דכיון דהנאנס לא קנה את החפץ שרוצה ליתן לו האנס לכן גם האנס לא יקנה את החפץ של הנאנס, זה אינו דכל מוכר בעד חפץ לא קנה את החפץ אלא דהלוקח נתחייב אליו, וכיון שכן לא שייך לומר דהוי תלוהו לקנות כיון דאינו צריך לקנות ונשאר רק אנסוהו למכור, ולפי"ז אם ייחד לו חפץ ואנסו ואמר לו מכור לי באלו דאז יש לו דין חליפין באמת לא יקנה האנס, דכיון דלא קנה הנאנס את החפץ שנותן לו תמורתו ה"נ האנס לא יקנה את החפץ של הנאנס.

'''הנה''' חזינן מדבריו דעל כל תלוהו וזבין לא הוי קשה לי' דהא אינו רוצה לקנות את הכסף כיון שאין דבר מיוחד שזה מתחייב, אבל בתליוהו עבור חפץ דהוא שוה כסף הי' קשה לו דהא כיון דאינו רוצה הדבר המיוחד לא קנה הדבר, וע"ז תירץ דכיון דכל מוכר בעד חפץ אינו קונה החפץ, אלא דמחויב ליתן לו ואע"פ שלא קנה החפץ של הקונה וסגי במה דמתחייב לתת החפץ של הקונה וה"נ כאן, ולכן כתב דאם הכריחו למכור באלו דאז דינו כחליפין וקונה המקנה תמורת הדבר שלו את חפצו של הקונה, ובאנסוהו כיון דאין הנאנס קונה את החפץ ההוא לכן האנס לא יקנה חפץ של הנאנס.

'''ולדבריו''' דתליא באם הנאנס זכה במה שהאנס נותן, אלא דכיון דכל מקח אינו תלוי מכירת החפץ בקניית החפץ של הקונה וסגי במה שמתחייב אליו ליתן תשלומי הדבר שמוכר תמיד קונה החפץ, צ"ע דהא כמו אם תמיד קונה החפץ המיוחד אז כאן דלא קונה הדבר המיוחד של הקונה לכן גם האנס לא קנה, ה"נ דאם תמיד זוכה במה שמתחייב אז אם לא חל ההתחייבות להמוכר לא יועיל הקנין, משמע מדבריו דבהתחייבות לא מהני מה שאינו רוצה במה שמתחייבים אליו, וחל התחייבות אליו אע"פ שאינו רוצה שיתחייבו אליו, ורק יכול למחול על החוב אבל ההתחייבות חלה, וצ"ע דלמה יזכה בההתחייבות אליו אם אינו רוצה.

'''ואין''' להביא ראי' לדבריו מהא דאמרינן בכתובות (ר"פ הכותב) דהא דמהני לסלק עצמו מפירות של נכסי אשתו משום דיכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים, משמע דלולא זאת הי' זוכה, דשאני מה דזוכה מן הדין דלכן התם בירושה כה"ג באמת זוכה, וה"נ דבדבר שזוכה מתקנת חכמים לולא הסברא דמהני אי אפשי הי' בהכרח זוכה, דהא התם אינו מדין התחייבות אלא דזוכה פירותיה משום דתקנ"ח הי' שייך שיזכה בכל אופן.

'''ובב"מ''' (דף קי"ח) אמרינן דשומרי ספיחין בשביעית עבור הקדש תיקנו להם רבנן ד' זוזי שכר שמירה ואם ימחלו נמצא דאין הקרבנות באין משל ציבור, הרי דבמה שאינו רוצה לזכות בשכר לא מהני שלא יתחיל לזכות דאז נמצא דאין כסף שלו בקופה רק של ציבור, אלא דבע"כ זוכה ומחויבין אליו אלא דתיכף יש מחילה ולכן נמצא דאינן באין משל ציבור, דזה אינו דמבואר באילת השחר שם דמשום בעלי זרועות הוצרכו לתקן דבכל גווני חייבין אליו וצריך לבוא למחילה אחרי שזכה לכן נמצא דאינו בא משל ציבור, אבל סתם פועל שהסכים לעבוד בחנם לא חל כלל התחייבות אליו.

'''ואפשר''' דאפי' קטן למטה מגיל פעוטות דלאו בר מחילה הוא מ"מ אם בדעתו לעשות דבר בחנם לא יהיו מחויבים אליו, דאם הי' חל חיוב לא מהני מחילתו, וכמבואר בתוס' בב"ב (דף קמ"ג ב' ד"ה ואם) דמחילה שלא יתחיל לזכות שייך גם בכל קטן משא"כ אם כבר חייבין לו לא מהני מחילתו, והכי מסתבר דאל"כ איך מותר לבקש מקטן למטה מגיל של פעוטות שיעשה איזה שליחות או איזה טובה וזה הרבה פעמים אפילו שו"פ והקטן לאו בן מחילה, וע"כ כהנ"ל דכשחושב לעשות בחנם לא מתחיל חיוב אליו.

'''וכן''' יש להוכיח לפ"מ שהסתפק במחנ"א (הל' זכיה) אם מחילה מדין סילוק או הקנאה, וס"ל דאם זה הקנאה לא מהני מחילה לקטן, וא"כ איך אמרינן בב"מ (דף מ') דבהשביחו הגדולים נכסים אף הקטנים זוכין משום דידעי וקא מחלי הא לא מהני מחילה לקטנים, וע"כ דאין רוצים כלל שיגיע להם שכר ולא צריך למחילה ממש וזה מועיל גם לקטנים.

'''ואין''' להקשות מהא דיתומה מפותה נערה אין קנס דמחלה אבל קטנה יש קנס, למה לא נימא דלא מתחיל חיוב כיון דרוצה, דיש לומר דהתם אינו תלוי מחמת רצונה השכר אלא דזה דין חיוב תורה, וכדי להפטר צריך מחילה ממש ולא סגי לומר דלא יתחיל החיוב כשהסכימה.

'''והנה''' בחידושי הגרנ"ט ז"ל כתב דלדברי הנתיה"מ צריך להיות דהיכא דהקנין הוא בכסף אז כיון דאינו רוצה לקנות את הכסף דהוי תלוהו וקני ה"נ לא יוכל האנס לזכות בהדבר שהוא רוצה לקנות ע"י נתינתו הכסף להנאנס, והקשה ע"ז מהא דמשמע כאן דהביא הרשב"א קושיא דאיך ס"ד דיועיל קידושין בעל כרחה דהא אינה זוכה בהכסף, ומה דתירץ הרשב"א מהא דמבואר בב"ב (דף מ"ח) דבקידש אשה על כרחה היתה מתקדשת דתלוה וזבין הוי זבינא ורק דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני', וזהו דצריך להשמיענו דלא מהני כה"ג בעל כרחה משום דאפקעינהו לקידושין מיניה, ואיך הי' מהני דהא על זכיית הכסף הוי תלוה וקנה דלא מהני וממילא אין כאן כסף שיעשה הקידושין, משמע דלא כסברת הנתיבות, ומ"מ טעמא בעי למה באמת הי' מהני.

'''ואפשר''' לומר דתמיד מהני תלוהו וזבין בין אם הקנין ע"י הכסף או כשנותן לו דבר אחר בחליפי הדבר ההוא, דהא בכלל אדם רוצה לזכות בין בחפץ מסויים בין בסתם כסף, ורק כשמכריחים אותו לקנות לבד אז הוא דחזינן דאינו רוצה, אבל היכא שהכריחוהו למכור קרקעו ונותנים לו כסף הא בודאי יש לנו לומר דהכסף מצד עצמו הוא רוצה אלא דאינו רוצה לתת בעד זה הקרקע, וע"ז אמרינן דאגב אונסא ורצונו בהזוזי גמר ומסכים להקנות קרקעו, נמצא דאין זכיית הכסף בע"כ, דהא רוצה את הכסף, רק הכל מחמת שאינו רוצה ליתן חפצו, וע"ז אמרינן בעד הכסף הוא רוצה ליתן חפצו וממילא פשוט דאת הכסף רוצה ברצון גמור, וה"נ בקידושין אין עיכוב ממנה לזכות בהכסף רק אינה מסכימה להתקדש עבור זה, ע"ז אמרינן דאגב אונסא ורצונה לזכות בהכסף גמרה ומקנה עצמה.

'''נמצא''' דדין דתלוה וקנה יצויר רק אם לא נותנים לו כלום נגד מה שמקנים לו, וכגון דתלוה לקדש דאין מקבל כלום נגד זה שמקנים לו [וצ"ע אם יתנו לו כסף עבור שיקדש אם אז יועיל הקידושין].

'''ומש"כ''' עוד בשם הגרנ"ט דכיון דרוצה להקנות חפצו לכן גמר לקנות את הכסף, צ"ע דאיך מתחיל רצונו להקנות שעי"ז יסכים לקנות את הכסף, דהא להקנות לבד אינו רוצה באונס רק בצירוף הזוזי, ולסברתו הדבר שהוא מקבל תמורת חפצו עושה שיהי' רצונו להקנות, ואיך זה יתחיל רצונו להקנות לפני שרצונו בהדבר שנותנין לו תמורת הדבר שלו.

'''ולמשנ"ת''' יש לדון גם על מה שכתב הקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/ט#|סי' ט']]}} ליישב מה שהק' הרמב"ן {{ממ|[[רמב"ן/בבא בתרא/מח/א|ב"ב דף מ"ח]]}} דהא דחייבי חטאות אין ממשכנין אותן, ולמה הא משיאמרו רוצים אנו ניחא להו, והיינו דבקושיתו הבין דלא יועיל למשכנם לכן הוקשה לו דלמה לא יועיל כיון דיאמרו רוצים אנו, ותירץ הרמב"ן דהביאור דאי"צ למשכנם דניחא להו דתיהוי להו כפרה ומעצמם מביאים אותן.

'''והקצוה"ח''' תירץ דבאמת לא יועיל למשכן אותם משום דרק גבי עולות דהוי תלוהו וזבין דנותן הקרבן, ומה דהוי זבין משום דעושה חיובו הוי כזבין כמבואר בתוס' שם דף מ"ח לכן זה מהני, אבל בחטאת דצריך כפרה, ע"ז לא מהני מה שכופין אותו דהא הוי כתלוהו וקני.

'''ולהנתבאר''' שפיר מקשה הרמב"ן דהא ודאי אין לאמוד דיש עיכוב מצדו שאינו רוצה כפרה, אלא דאינו רוצה לתת בעד זה קרבן, וכיון דע"י כפי' הוא מסכים ליתן דהוי כתלוהו וזבין, ודאי יש רצון לכפרה דעל הכפרה ל"צ כפייה.


'''תוד"ה אי נמי.''' דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בחזקה או בשטר. צ"ע מש"כ תוס' בב"ב [[תוספות/בבא בתרא/נד/ב#עכו"ם|דף נ"ד ע"ב]] בד"ה עכו"ם דילפינן מכאן דגוי קונה בכסף, ולדבריהם כאן מאי ראי' דגוי קונה בכסף, ועי' מהרש"א.


'''תוד"ה דאסר לה.''' הנה מדברי החזו"א כאן מבואר שרבנן קבעו לשון זה ללשון קידושין וממילא זה מהני ולפני כן לא הי' מתפרש לשון שלוקח בזה להיות אשתו. וצ"ע לפי"ז מש"כ התוס' לקמן דף ז' בהא דנפשטו קידושי בכולה דהנידון רק בלשון קידושין, ואף דבין כך קשה מהו החילוק, מ"מ אם הלשון הזה מצד עצמו אינו אומר כלום שיהי' לכן שייך ענין קדושה בלקיחת אשה, אלא רבנן תיקנו שישתמשו בלשון הזה כדי ליקח אשה, איך יועיל להיות עי"ז נפשטה כיון דאינו אלא דלגלות כונתו שרוצה שתהי' אשתו תיקנו שיאמר לשון זה.


'''תוד"ה אתרוג.''' כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. הנה דבריהם א"ש לפי הסברא דערלה בחו"ל אינה אלא מדברי סופרים, כדמשמע לקמן (דף ל"ט ע"א) דאיכא מאן דסבר כן, דאז רבעי ג"כ אינו אלא מדרבנן ובספק מותר כמבואר בברכות (דף ל"ו ע"א), אבל אי ערלה הלכה למשה מסיני לכאורה גם רבעי כן ולמה יהי' מותר ודאי נטע רבעי בחו"ל, דהא ספיקא בהלכה דאורייתא הוא אי רק כרם או דגם נטע אסור מההלכה.

'''ובחדושי''' ר"ח הלוי (פ"י מאכלות אסורות הל' ט"ו) על מה דפסק הרמב"ם שם דכל רבעי אינו נוהג בחו"ל, ביאר דיש להסתפק אם ההלכה היתה דערלת חו"ל נכללת בפרשה של ערלה, או דהיתה הלכה דאסור בחו"ל אבל אינה נכללת בפרשת ערלה, דהתורה איירי רק בערלת ארץ ישראל, וסברת הרמב"ם דאינה נכללת בפרשה רק הלכה מיוחדת היא, דלכך בחו"ל אין נוהג כלל רבעי דעל זה לא נאמרה הלכה כלל.

'''ושיטת''' התוס' דהיא שיטת הגאונים שהביא הרמב"ם, וחילוק התוס' בין כרם לנטע צ"ע, דהא אם ס"ל דההלכה היתה שערלת חו"ל נכללת בפרשת ערלה דלכן נוהג שם כרם רבעי א"כ הוי ספק בדאורייתא, דהא אם נטע רבעי אסור כמו בכרם ע"כ משום דדין רבעי של התורה קאי נמי על נטע כמו על כרם, וא"כ גם נטע יהי' אסור כדין ספק לחומרא, ואם הי' על ערלת חוץ לארץ רק הלכה ולא רק על רבעי דלכן רק על מה שהיתה הלכה אסור דהיינו ערלה אבל לא על רבעי, א"כ גם כרם רבעי יהי' מותר דהא אין הלכה ע"ז.

'''והנה''' יש להסתפק אם מה דאמרינן לקמן (דף ל"ט ע"א) דנאמרה הלכה דודאה אסור וספיקה מותר הוא גם על ספק בהלכה או רק בספק במציאות, דהיינו אם הספק על הפרי הזה אם הוא מאילן שגדל בשנה שלישית או מאילן שאינו ערלה, וכשאנו מתירין אין דנין להתיר אלא המקרה הזה אבל לא אם ספק בדין, דהא אם נאמרה הלכה דערלה אסור א"כ וכי שייך לומר דאם א' יסתפק אם נאמרה הלכה דערלה אסור, יהי' מותר, דהא ע"ז גופא היתה הלכה דערלה אסור, וה"נ לא שייך על כל ספק בדין, או דהיתה הלכה על כל ספק שיסתפק אם אסור, יהי' מותר לו.

'''והנה''' רש"י בברכות (דף ל"ו ע"א) על הא דאמרינן שם אם רק אביונות הוא פרי בצלף או גם הקפריסין, ואמרינן שם דבא"י אין הלכה כר"ע ורק בחו"ל הלכה כמותו משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, פרש"י משום דערלת חו"ל אינו אלא מדברי סופרים, משמע מרש"י דלמאן דס"ל דערלת חו"ל מהלכה למשה מסיני אז לא נוכל להקל בחו"ל, אע"ג דאמרינן לקמן (דף ל"ט ע"א) דנאמרה הלכה דספק מותר משום דזה שייך רק בספק במציאות שאז נתלה לקולא, אבל בספק בדין כגון ספק אם הקפריסין הם כלול בדין פרי אי אפשר לפסוק דלא נאמרה על זה ההלכה, וא"כ לפי"מ דנקטו הפוסקים וכן נפסק ברמב"ם דערלת חו"ל הוא מהלכה למשה מסיני לא נוכל להקל בספק בהלכה.

'''אמנם''' הר"ן לקמן הביא דיש שמוכיחים דספק דאורייתא לחומרא מדאמרינן דמותר ספק ערלה בחו"ל משום דכך נאמרה ההלכה דספק מותר, ואם כל ספק מותר מה איצטריך כאן הלכה מיוחדת, והר"ן דחה דכאן היתה הלכה דמותר אפי' ספק שבמקום אחר לא הי' מותר דלכן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל [והיינו משום דיש מחלוקת חכמים בזה] ואפי' יחיד במקום רבים ואפי' קרוב לודאי ואפי' לספוקי להדדי נמי שרי, מבואר מדבריו דבשאר דוכתי אפי' הוי אמרינן ספק לקולא מ"מ לא הי' מותר ספק במחלוקת חכמים אבל כאן גם זה הותר.

'''וא"כ''' אפשר לומר דגם התוס' ס"ל כהר"ן דכאן שייך להתיר אפי' למ"ד דערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני גם רבעי נוהג בחו"ל, אמנם כיון שיש מחלוקת אם גם נטע רבעי אסור מהתורה או רק כרם, לכן בא"י יהי' אסור גם נטע, ובחו"ל מותר שכך היתה הלכה דספק מותר אפי' ספק בהלכה.

'''אמנם''' יש מקום עיון בזה, דהנה הר"ן לקמן הא כתב ג"כ דאפי' קרוב לודאי שזה ערלה ג"כ מותר מהלכה למשה מסיני, ובתוס' בב"ב (דף כ"ג ע"א) מבואר דאם הרוב אומר שהם פירות ערלה, או להצד דרוב וקרוב הולכין אחר הקרוב וזה קרוב לפרדס של ערלה אז יהי' אסור אפי' בחו"ל ודלא כהר"ן, וכמו שהוכיח בשמעתתא (א' פ"א) דהתוס' פליגי בזה על הר"ן.

'''ויש''' להסתפק אם גם לדבריהם אפשר לומר דכאן דנאמרה הלכה דספק מותר הוא אפי' אם זה ספק בהלכה, דלהר"ן דמותר אפי' בקרוב לודאי שזה ערלה א"כ בזה שאני מתיר ספק בדין כגון קפריסין איני צריך לומר דאני פוסק ומכריע דקפריסין אינו פרי, דאף שאני לא מכריע מ"מ כל שלא ברור לי ממש שזה פרי מותר לי, דהא גם כשיש רוב שזה ערלה מותר לי אע"ג דודאי אין לתלות שזה לא ערלה דהא בכל התורה אזלינן ותלינן כהרוב, וע"כ דמה שמותר הוא כיון דבכ"ז אינו ברור לי מותר לי לאכול.

'''אבל''' אם ס"ל דכשיש רוב אסור, הרי דאם צריך לתלות לאיסור אסור, וכל מה שאני מתיר כשיש ספק הוא רק משום דאני יכול לתלות שזה היתר, וכ"ז שייך בספק במציאות אם זה פרי ערלה או לא, אבל בספק בהלכה הא לא שייך דאני תולה שזה מותר, דהא אם הדין הוא שאסור אז בהלכה של ספק מותר לא תוכל לשנות את ההלכה שנאמרה לאיסור, כגון אם נטע רבעי אסור, איך מחמת שספק לי יוכרע ההלכה מספק דנטע רבעי מותר.

'''ויש''' לומר דלכן כתב רש"י דהא דהלכה כהמיקל בחו"ל הוא רק משום דאיסור ערלה בחו"ל הוא מדברי סופרים, דאילו זה מהלכה למשה מסיני לא הי' שייך להכריע בחו"ל דקפריסין אינו פרי, וכן לא יהי' שייך להתיר אם הספק על איסור רבעי הוא גם על נטע או רק על כרם, ולפי"ז לכאורה דברי התוס' כאן הם דלא כשיטתם בב"ב (דף כ"ג ע"א) דרוב או אם הקרוב הוא לאיסור יהא אסור אפי' בחו"ל.

'''אלא''' דאפשר לומר בזה דהנה התוס' בב"מ (דף ו' ע"ב) בהא דקפץ א' מן המנויין לתוך הדיר, דאינו יכול כבר להיות מעשר בהמה, דכולם פטורין מלעשר, והקשו דליבטל ברוב שהם בני חיובא, ובתוס' הרא"ש תירץ דרוב אינו ודאי וא"כ כיון דצריך עשירי ודאי וזה ע"י הרוב לא יוכל להיות עשירי כיון דמ"מ אינו עשירי ודאי, אבל מהתוס' משמע דדין רוב יעשה אותו לודאי, וא"כ מש"כ בב"ב דיהי' אסור פירות ערלה אם הרוב או הקרוב אם הולכין אחריו נגד הרוב, היינו משום דרוב הוי ודאי ממש שהוא ערלה, אבל התוס' יודו דשייך להיות מותר ספק בדין משום דאיני צריך לתלות שזה הדין מותר, כגון בענינינו איני מכריע שנטע אינו בדין רבעי, אלא דאע"ג דאסור מ"מ לי שאיני יודע זה מותר, ורק רוב אסור משום דזה לא נקרא שאיני יודע כיון דהרוב עושה לודאי.


'''תוד"ה אתרוג.''' ושמא יקח מן העלין שהן אסורין ויאמר מן האמהות לקחתי וכו' לא גזרינן בהם משום שאר ספיחים דהא מינכרא מילתא ומה שגידל אמהות הרי הוא של שביעית ואסור ומה שלא הגיע הרי הוא של מוצאי שביעית ושרי וכו'. והקשה המהרש"א דהא כתבו דלא מכירין בין האמהות לשאר העלין, עי"ש מה שנתקשה מאד בדברי התוס'.

'''והנה''' במה שכתבו דבששית הנכנס בשביעית חיישינן דיקח מן העלין החדשים ויאמר מן האמהות לקחתי, יש לעיין אם כונתם דירמה האנשים או דהוא בעצמו יטעה, ומסתברא דכונתם דהוא בעצמו יטעה, ומש"כ ויאמר, היינו דיחשוב שזה מן השישית, דאילו משום דירמה הא כשא' יש לו נבילות וכשרות נאמן לומר אלו כשרות ולא נחוש שמא מרמה, ואם כונתם משום דעל שביעית חשודים א"כ זה תלוי אם חשידי אינשי אשביעית, ובתוס' כתובות דף כ"ד הוכיח ר"ת דסתם עמי הארץ לא נחשדו אשביעית, וגם לא הזכירו כלל דמיירי בעמי הארץ, וע"כ צ"ל דהכונה דהוא עצמו אע"פ שנדמה לו שזה מן האמהות יטעה ויכול להיות שזה מן העלין החדשים, וכיון דמשמע דבהם נוהג קדושת שביעית מן התורה לכן החמירו דשמא יטעה, אבל בירקות שיצאו משביעית למוצאי שביעית דכתבו התוס' דלר' עקיבא אסורין מן התורה רק כשנלקטו בשביעית, א"כ בשאר ירקות דלא גדלים מהר, וע"כ הירק הזה שבא לקחתו במוצאי שביעית כבר גדל בשביעית ואסרוהו כיון דזה משביעית ואתי להורות היתר גם לאוכלו בשביעית עצמה, ואפילו אם החשש הוא שמא יאכל בשמיטה השני' מ"מ שייך לאסור בזה, אבל לאחר כדי שיעשו דאז אינו נחשב כבר כשל שביעית מותר, ובעלי הכרוב כיון דגדלים מהר אז מה שגדל במוצאי שביעית דהיינו העלים מותר אע"ג דאפשר שיטעה מ"מ כיון דכל החשש דיאכל גם בשביעית, וכיון דלוקח זה מה שנראה לו שגדל במוצאי שביעית אין טעם לאסור, אפי' אם יתכן שטועה, ובאמת הם מאמהות שגדלו בשביעית, דלא אתי להורות היתר כיון דאוכלם בתור של מוצאי שביעית, וכה"ג אין לאוסרם, אלא דהי' מקום לומר דאין לחלקם מכל ירקות, משום דאם נתיר ספיחי כרוב בפחות משיעור שעשו כיוצא בהם [ושיעור שיעשה כיוצא בהם היינו שיעור שהי' יכול לזרוע והי' כבר צומח בגודל כזה] נתיר ג"כ של ירקות שלא צמחו בשיעור כדי שיעשה, ומשו"ה נימא לא פלוג, ע"ז כתבו דאין לגזור כיון דניכר שיש הבדל בין ספיחי כרוב לשאר ירקות לכן התירו לו שמה שנראה לו שהם עלין חדשים יהא מותר. ומש"כ דהא מינכרא מלתא כונתם שניכר לחלק בין כרוב לשאר ירקות. ומש"כ דמה שגדל אמהות אסור ומה שלא הגיע הרי הוא של מוצאי שביעית, אין כונתם בזה לומר טעם ההיתר משום שמכירין טוב בין מה שגדל בשביעית למה שגדל אח"כ, דבאמת לא מכירין כל כך ומ"מ מותר, אלא כונתם כעין מאמר המוסגר דזה יהי' הדין, אבל טעם ההיתר משום דלגבי חשש הזה אין להחמיר כיון שזה לא דמי לשאר ירקות אין להחמיר בזה.

'''ובתוס'''' פסחים דף נ"א ע"ב כתבו בשם ר' ניסים, דבשאר ספיחים כשיראו אותם גדולים יסברו שליקטן בשביעית אבל ספיחי כרוב כשיראו אותם גדולים לא יסברו שלקטן בשביעית. ואין מובן דאיך שייך שלקטן בשביעית דודאי אינן מתקיימין אחרי לקטיתן וכדאמרינן דירק אין מכניס לקיום. וכנראה שצריך לגרוס ש"גדלו בשביעית" ולכן אסורין, משא"כ עלי הכרוב הגדולים לא יסברו שגדלו בשביעית, וכיון דלא אתי לאחלופי לשאר ספיחין לכן לא גזרו.


'''בא"ד.''' וי"ל דנהי דלא אזלינן בתר לקיטה מ"מ בתר חנטה נמי לא אזלינן אלא הגדל באיסור אסור בהיתר מותר. ופליגי על רש"י דלרש"י בירקות אזלינן ממש בתר לקיטה.

'''ויש''' לפרש מחלוקת רש"י ותוס' הוא דלרש"י הדרשא היא דמה דגדל על רוב מים אזלינן בתר שנה שעברה היינו בתר חנטה, ואם לא גדל על רוב מים אלא על כל מים אזלינן בתר השנה החדשה ויוצא דזה בתר לקיטה, ולהתוס' הדרשא הוא דבגדל על כל מים אין נכלל בהאי דינא, אבל איזה דין יש לא נאמר בתורה, וכיון דכתבו דתלוי לפי רוב גידולין הרי ע"כ מתפרש דאז אזלינן כבכל דיני התורה דאזלינן בתר רוב.

'''ועלינו''' לדעת לדברי התוס' באיזה גדר רוב איירינן, דמצינו תרי אופנים בדין רוב, היינו או מדין ביטול ברוב או מדין רובו ככולו, והיינו דהרוב קובע דין גם על המיעוט, ונפק"מ דבדין רובו ככולו לא איכפת לן אפילו אם ניכר מה שגדל בשביעית, משא"כ בדין ביטול ברוב דבניכר מה שגדל בשביעית אין ביטול.

'''וממה''' שכתבו הגדל באיסור אסור בהיתר מותר משמע דלא מדין רובו ככולו איירינן, והטעם נראה דבדין רובו ככולו שייך אם על הרוב יש דין מסוים ועל המיעוט לא, דמקור הדין רובו ככולו ילפינן בנזיר (דף מ"ב ע"א) מדאיצטריך קרא יגלחנו, דאם נשאר שני שערות לא נתקיים מצות גילוח שבנזיר, דמשמע בלי קרא הי' מהני אע"ג דנשאר שתי שערות, וע"כ זה מדין רובו ככולו, דהתם על השערות שנתגלחו יש דין קיום מצוה עליהם, ועל השתי שערות הא אין עליהם שום דין אלא דחסר בהם קיום דין דאז אמרינן רובו שנתקיים בו הדין הוי ככולו.

'''ואפילו''' אם נימא דגם כשיש להמיעוט דין ג"כ שייך רובו ככולו, הא מיהת אם להרוב אין דין מיוחד לא שייך לומר עליו רובו ככולו, וא"כ כיון דלא נאמר בתורה דין שישית אלא דנאמר דין איסור שביעית ומה שלא של שביעית אין להם דין שביעית, נמצא דבענינינו זה שייך ענין רובו ככולו רק כשהרוב של שביעית, אבל אם הרוב של שישית לא שייך דין רובו ככולו דלא נאמר דין שישית, וכן כל השנים שאינם שביעית אין להם דין מיוחד, אלא העדר דין שביעית, נמצא דבירק אפילו גדל רוב בשישית לא נוכל לילך בתר רוב מדין רובו ככולו רק מדין ביטול.

'''ואע"ג''' דלגבי דין מעשרות יש לכל שנה דין מיוחד, אבל לגבי שביעית אין דין מיוחד לכל השנים אלא דלא נאמר בהם דין שביעית, נמצא דלגבי רוב של שישית לא שייך דין רובו ככולו, רק אם רובו של שביעית שייך רובו ככולו דהוי של שביעית, וא"כ הא דאמרינן כשגדל רוב בשישית דינם כשל שישית ע"כ מדין ביטול ברוב, ולפי"ז צריך להיות דהעלים החדשים הניכרים שגדלו בשביעית לא יועיל עליהם שום היתר, וצ"ע דמשמע דהכל מותר.

'''והנה''' רש"י הקשה איך נוכל לדרוש על ירקות דאזלינן בתר לקיטה כיון דמה"ת אין חיוב מעשר על ירק, ותירץ רש"י דרק הסמיכו על הפסוק, וזה ניחא לגבי מעשר ירק דאסור רק מדרבנן אלא דהסמיכו על הפסוק, אבל איך נוכל להוציא דין לגבי שביעית דהא נוהג מה"ת גם בירק, ובתוס' (ד"ה מה ירק) כתבו בשם ר"י דאם אינו ענין למעשר תנהו ענין לשביעית.

'''וצ"ב''' דאיך שייך לגבי דין לימוד הבנין אב אם אינו ענין, דזה שייך אם יש יתור או גזירה שוה דע"כ בא לדרוש משהו אז אמרינן תנהו לענין אחר, אבל מה שייך בבנין אב דאם אין מה ללמוד לא לומדין.

'''וכבר''' כתבנו להסתפק בהא דדרשינן דמה גורן ויקב גדל על רוב מים הולכין בתר חנטה ה"נ רק כל מה שגדל על רוב מים אזלינן בתר חנטה, נמצא דזה ממעט מה שגדל על כל מים דלא נלך בתר חנטה אלא בתר השנה החדשה, או דברוב מים נתחדש דאזלינן בתר חנטה ועל מה שגדל על כל מים לא נאמר בתר חנטה, אבל לא נאמר דמה שגדל על כל מים נלך לפי השנה החדשה, אלא דאז לא נתחדש דין לגבי איזה שנה לילך וממילא אזלינן בתר רוב, כיון דכל שלא נאמר בי' חידוש דחנטה נשאר דין כבכל דיני התורה, ולפי"ז מבואר דברי התוס' כמשנ"ת דבירק אזלינן בתר רוב גידול, וזה אפשר לדרוש דהדין דנאמר ברוב מים לגבי מעשר ילפינן דגם בשביעית כן הדין, אבל מה שגדל על כל מים כיון דלא נאמר בו שום דין, דהא במעשר אין כזה דבר שגדל על כל מים לענין חיוב מעשר, ואז ממילא נשאר דדינו דניזל בתר רובא.

'''אמנם''' למה שפרש"י דאזלינן בתר לקיטה א"א לפרש דבריו באם אינו ענין, כיון דלא נאמר בתורה מה שיהי' במה שגדל על כל מים דהיינו ירקות, כיון שאין מעשר לירק מה"ת, ואיך נוכל לדעת דבירקות לענין שביעית דינם בתר שנת לקיטה.

'''ולפי"ז''' צ"ע דהתוס' האריכו להוכיח דבירק לא אזלינן בתר לקיטה, ולכאורה הי' יכולים להוכיח דע"כ לא שייך דניזל בתר לקיטה בירק לענין שביעית, דמנ"ל לחדש זה כיון דהפסוק דמיירי במעשר לא מיירי להשמיענו דין לקיטה בירק, וממילא איך נוכל ללמוד דין לקיטה בירק לענין שביעית.

'''ואפשר''' דיש להסתפק דכל מה דילפינן במה מצינו אם מחמת דילפינן אז הוא כאילו נכלל בפסוק, כגון אם במש"כ שור הי' אפשר ללמוד בנין אב גם שאר בעלי חיים במה מצינו, אז הו"ל כאילו כתוב מפורש כל הבעלי חיים או לא.

'''ואם''' נאמר דהוי כאילו כתוב כל בעלי חיים, ה"נ כאן כדילפינן מה שגדל על רוב מים מתעשר לשעבר, הו"ל כאילו כתוב ג"כ שביעית דבגדל על רוב מים דינו לפי השנה הקודמת לענין שביעית, וממילא יש לומר דלירקות הגדלים על כל מים אין דינם לענין שביעית כשנת חנטה אלא כשנת הלקיטה, ולכן התוס' לא הי' יכולין להוכיח דלא אזלינן בתר לקיטה בשביעית מחמת מה דבמעשר אין שייך למצוא דין בתר לקיטה.
{{ניווט כללי תחתון}}
{{אילהש}}