עריכת הדף "אילת השחר/יבמות/ה/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||דף ה' ע"א}}}}

'''נפקא להו מראשו.''' עי' ב[[ערוך לנר/{{כאן}}#|ערוך לנר]] דהביא מש"כ השאגת אריה {{ממ|[[שאגת אריה/צז|סי' צ"ז]]}} לפמש"כ תוס' בפסחים {{ממ|[[תוספות/פסחים/לח/א|דף ל"ח]]}} דהא דצריך קרא למעט דאינו יוצא בטבל מצות מצה בלילה הראשונה דפסח משום דדרשינן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה דהיינו טבל שאיסורו משום איסור אחר ותיפו"ל דכשאוכל טבל אינו שלו ולא הוי מצתכם, ותירצו דהי' מהני אם אכל יותר מכזית דאף אם הי' מפריש המעשרות מזה הי' נשאר עדיין כזית שלו, ודייק השאגת אריה דע"כ לא מיירי לענין לכתחילה דודאי לא ידחה העשה את האיסור, דהא כשאוכל כזית עדיין לא אכל משלו כזית שלם, דמעורב בו חלק שלא שייך לו, וא"כ צריך לאכול יותר מכזית, וע"ז הא עבד איסורא בלא קיום מצוה, וע"כ כל מה דצריך הפסוק הוא לומר דאף דעבד איסורא מ"מ בדיעבד ס"ד דיצא, הרי דמצוה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן דמה"ת קיים המצוה.

'''וב[[ערוך לנר/{{כאן}}#|ערוך לנר]]''' תמה עליו דכיון דאינו יוצא בכזית עדיין משום דיש בה חלק שאינו שלו, ממילא כדי לצאת המצוה צריך לאכול יותר בשביל קיום המצוה, ואין לומר דמ"מ כשאכל כזית עדיין לא קיים ולא הוי בעידנא, דהוכיח דכה"ג הוי בעידנא.

'''ויש''' לפרש דקושית השאג"א אינו מחמת דלא הוי בעידנא, אלא מחמת דאחרי הכל מעורב בו חלק שאינו מן המצוה, ורק גורם שיקוים המצוה, וקושית השאג"א תהי' גם באופן דאכל כל הכזית והיותר מכזית בבת אחת ממש, ואף דמלשונו משמע קצת כמו שהבין בערוך לנר, מ"מ אפשר לפרש קושיתו כמשנת"ב.

'''והנה''' לכאורה השאג"א לא הי' צריך לבוא מכח זה, אלא דאפי' אם הי' יוצא בכזית, מ"מ הא כיון דהי' יכול להפריש המעשרות דאז הי' היתר וכה"ג הא אין עשה דוחה ל"ת, ואפי' אם תמצי לומר דכשלא הי' לו רק כזית לא מקרי אפשר לקיים שניהם, כיון דלא הי' לו יותר מכזית להפריש, מ"מ כשאכל יותר מכזית בודאי הא הי' יכול לקיים שניהם, ואולי רצה להקשות אפי' למאן דמפרש דאין הלכה כר"ל, וס"ל דגם באפשר לקיים שניהם עשה דוחה לל"ת, עי' ברשב"א דף ד' ע"ב.

'''ומ"מ''' צ"ע דאף אם הי' סברא דמה שגורם לקיום המצוה ג"כ נימא ע"ז עשה דוחה ל"ת, מ"מ כאן היותר מכזית הא גם אינו גורם כיון דהי' יכול להפריש, א"כ אפי' אם לא נסבור כר"ל אלא דגם באפשר לקיים שניהם ג"כ דוחה, אבל מ"מ כאן דזה רק גורם לקיום מצות מצה, בודאי אף אם לא נסבור כר"ל יהי' אסור לאכול היותר מכזית, דהא הי' אפשר לקיים מצות אכילת מצה גם בלי שיאכל אותו.

'''אמנם''' דברי השאג"א גם לפי"ז צ"ע ביותר, דהוכיח מכח קושיתו דיש כאן עבירה, וע"כ מה דבלי הפסוק שממעט דאינו יוצא בטבל הי' ס"ד דיצא מחמת עשה דוחה ל"ת אינו אלא בדיעבד, אבל ודאי הוי ידעינן שאסור לכתחילה, ומ"מ ס"ד שיצא בדיעבד, והוכיח מזה דמצוה הבאה בעבירה אינו מן התורה, דאל"כ איך ס"ד שיצא כיון שהי' אסור לו לאכול, וצ"ע דכאן אין שום מצוה באה בעבירה, דחלק מהמצוה המצטרף להכזית אינו כלל עבירה, אלא דיחד עם זה אכל עוד טבל שזה עבירה, ואיזו מצוה הבאה בעבירה יש כאן.

'''דתניא ראשו מה ת"ל.''' ב[[ערוך לנר/{{כאן}}#|ערוך לנר]] הביא קושיא בשם תוס' גורניש דהק', ואחרי תירוצו הוסיף להקשות דהא אינו מקיים מצוה בעידנא דעובר הל"ת דהקפה, דהא הל"ת עובר בשתי שערות הראשונות ומצות גילוח מקיים כשגילח הכל.

'''ובערוך''' לנר ביאר דבין לשיטת הר"ן ובין לשיטת הנימוק"י בהא דב"מ {{ממ|דף ל'}} מבואר דהיכא דזה מעצם המצוה לא איכפת לן מה דסוף קיום המצוה נגמר אח"כ, ורק בהשבת אבידה יש דס"ל דהמצוה רק ההחזרה, ומה דבינתיים הו"ל כהכשר מצוה, לכן הי' קשה להם למה ס"ד דיהא מותר לכהן להחזיר אבידה שנמצאת בבית הקברות, אבל כאן זה כמו במילה שכל המעשה מילה היא גוף המצוה, אלא דנתקשה בדברי התוס' פסחים {{ממ|דף פ"ח}} וכ"ה בב"ב {{ממ|דף י"ג}} דהקשו דיהא מותר להחציו עבד וחציו בן חורין ליקח אשה דעשה דפרו ורבו ידחה ל"ת דלא יהי' קדש, ותירצו דאין זה בעידנא דבשעת העראה עובר והמצוה היא בגמר ביאה, והוקשה לו דלפי"ז גם כאן יקשה דכשמגלח הפיאות הראש לא מקיים עדיין את המצוה.

'''ואינו''' דומה דכאן כל הגילוח הוא מעצם המצוה, משא"כ בהעראה אין העראה כלל מהמצוה, אלא דא"א אחרת, ובאמת במנחת חינוך {{ממ|[[מנחת חינוך/א|מצוה א']]}} רוצה לומר דגם גמר ביאה אינה המצוה אלא מה שנולד לו בנים, ונתקשה על התוס', אולם סברת התוס' ודאי דפעולת המצוה היא הביאה, אבל העראה ס"ל להתוס' דאינו אלא הכשר למעשה המצוה דהיינו גמר הביאה, משא"כ בגילוח דכל הגילוח היא מעשה המצוה ממש.

'''שם. ראשו מה תלמוד לומר.''' הנה מצות גילוח יש רק על המצורע אבל אין מצוה על המקיף, דהנה בתוס' שבועות {{ממ|דף ג'}} הוכיח דאסור להיות ניקף אפילו ע"י אשה ונכרי, דאל"כ למה ידחה עשה ל"ת במצורע הא אפשר שיקיפנו נכרי או אשה, ואם יש מצוה להקיף מאי קשה מנכרי, וע"כ דאין מצוה להקיף, ומ"מ כיון דלהניקף יש מצוה מותר להמקיף להקיף, ולכאורה אם זה הותרה א"ש, אבל אם זה מתורת דחיה נמצא שזה אסור להניקף אלא דעשה דוחה ל"ת, אבל למה מותר להמקיף להקיף להמצורע.

'''וכן''' העיר בקובץ הערות {{ממ|[[קובץ הערות/ח#ח|סי' ח' אות ח']]}} לפי מש"כ התוס' בב"ב {{ממ|דף י"ג}} לענין חצי עבד וחצי בן חורין דעשה דפרי ורבי' אינו דוחה ל"ת משום דבדידה ליכא עשה, א"כ גם כאן למה מותר להמקיף, דהא בדידי' ליכא עשה, וכן הק' במנ"ח {{ממ|[[מנחת חינוך/א#|מצוה א']]}} במצוה דיבום לפי מש"כ דבדידה ליכא עשה. וביבום יש לומר כיון דלא יצויר אחרת ע"כ באופן זה התירה התורה, ואין להקשות דאם בדידה ליכא עשה והתירה התורה ע"כ דזה לא משום דעדל"ת, א"כ גם בדידי' למה כתבו התוס' {{ממ|דף ג' ע"ב בד"ה ל"ת}} דזה מדין דחי' נימא דזה הותר, דיש לומר דכל מה שאנו יכולים למעט בחידוש התורה עדיף, ויותר טוב ללמוד דזה מדין דחי' לגבי היבם ודין זה גורם גם עליה, מאשר שנחדש דזה הותר בלי שום טעם, ורק עליה דמוכרחים לחדש שהותר לה אנו מחדשים דזה הותר לה כשאצלו זה דוחה, ועי' מש"כ בכתובות דף מ'.

'''ועדיין''' יקשה בהקפה מה ההיתר למקיף, אמנם הנה גם אם נימא שלא יקיפנו אחר רק הוא יקיף את עצמו, הרי הוא בתור מקיף לא שונה מכל איש אחר, וע"כ קיום העשה יהי' ע"י שידחה איסור בתור מקיף, א"כ מה לי אם הוא עצמו יעבור איסור הקפה או אחר, וע"כ דזה נכנס בדין דחי' שחידשה תורה גם על מעשה ההקפה לא רק על להיות ניקף.

'''ויש''' סברא זו ברע"א {{ממ|בהגהות ליו"ד סי' קפ"א}} שביאר למה להסוברים דאין איסור לאשה להקיף לאיש לא תהא אסורה להקיף משום אפרושי מאיסורא, וכתב דכיון שאם יקיף לעצמו יעבור בב' לאוין משום מקיף וניקף, ועל ידי שהיא תגלח אותו לא יעבור אלא משום ניקף [ואין כונתו דמחמת זה היא צריכה לגלחו, דבודאי יכולה לומר שאינה רוצה לעשות שיעבור איסור, אלא שאם תגלחנו אין טענה עליה שהיתה צריכה להפרישו מאיסור, דאדרבה היא מסייעת לו שלא יעבור על לאו דמקיף].

'''ויש''' לבאר הטעם דע"י עשה דוחה ל"ת מותר גם לאחר שאינו מקיים המצוה ג"כ לעבור את הלאו בשביל העשה, די"ל דמה שעשה דוחה ל"ת אי"ז משום שהוא מקיים את המצוה ויקבל שכר עליה, רק עצם הדבר כדי שתתקיים המצוה, זה מתיר לעבור על הלאו, בין למקיים עצמו בין לאחר.

'''אמנם''' חזינן מתוס' בב"ב {{ממ|דף י"ג}} דבפרי' ורבי' אינו כן. וצ"ל דרק במקום שלא שייך שתקויים המצוה בלי זה כמו בהקפת הראש דע"כ צריך לעבור גם איסור מקיף, בזה הותר לעבור על הלאו כדי שיתקיים המצוה גם למי שאינו מקיים בעצמו.

'''והנה''' בקובץ הערות רוצה לומר דמש"ה שרי למגלח להקיף את המצורע משום דיש עליו דין ערבות שיקיים חבירו את המצוה, ומש"כ תוס' דכיון שהאשה אינה מצוה בפרי' ורבי' אסורה לחציו עבד חציו בן חורין, שאני פרי' ורבי' דאשה אינה מצוה בה, וממילא אין בה גם משום ערבות, כדחזינן לגבי שומע כעונה דמי שאינו בר חיובא בזה אינו יכול להוציא.

'''ויש''' להעיר עליו דהר"ן בקידושין {{ממ|ריש פרק שני}} כתב דאשה אע"פ שאינה מצוה בפרי' ורבי' מ"מ יש לה מצוה לסייע לו, וא"כ מבואר דגם אשה שייכת במצות פרי' ורבי'. ועוד דלפי דבריו גר ג"כ הואיל ואינן בכלל ערבות לא יהא להם היתר לסייע למצוה כשדוחה ל"ת.

'''ועל''' עצם הקושיא הי' נראה יותר דכיון שאמרה תורה למצורע מצות גילוח, מסתבר דאין המצוה רק שיהא מגולח, אלא נאמר בזה ג"כ מצוה לגלח, כמ"ש ה[[ישרש יעקב/{כאן}}#|ישרש יעקב]], ומה דאפשר לקיים הגילוח ע"י נכרי אינו סיבה שלא יעשה ע"י ישראל, דכל מצות התורה נאמרו לישראל שיעשום ולא מיירי התורה שיעשה ע"י נכרים.

'''הקפת כל הראש שמה הקפה.''' נראה דלמ"ד לא שמיה הקפה אין זה רק כשגילח הראש ממש, דהעיקר דלא גילח רק הפיאות אלא גם קצת מהראש דאז כבר אין איסור, והאיסור הוא כשמגלח רק הפיאות.

'''וקא סבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה.''' נמצא לפי"ז דהחולקים על תנא דבי רבי ישמעאל דלעיל צריכין ע"כ לסבור דהקפת כל הראש שמה הקפה.

'''מה ללאו דהקפה שכן לאו שאין שוה בכל.''' יש לעיין אם הפירכא הזאת היא לכו"ע, דלר' אדא בר אהבה דס"ל בנזיר {{ממ|דף נ"ז ע"ב}} דאשה אסורה להקיף פיאות של גדול, והרי פיאות של אשה הא גם איש מותר להקיף, א"כ אין חילוק בהאיסור בין איש לאשה אלא בהחפצא דפיאות של האיש אסור לכולם ופיאות האשה הוא דבר המותר לכולם [ויש לעיין בקובץ הערות [[קובץ הערות/ח#ח|סי' ח' אות ח']]], ורק להיטמא למתים דכהן מוזהר ולא כהנת ולא ישראלים, הרי דאותו דבר מותר לקצת האנשים ולא לכולם, זה נקרא אינו שוה בכל, אבל כאן הא אין חילוק בהאיסור, אפשר דלדידי' זה לא מקרי אינו שוה בכל.

'''ואפילו''' את"ל דמ"מ מה דפיאות האשה מותר כיון דגם הם נקראים פאת הראש לכן זה מקרי אינו שוה בכל, מ"מ צ"ע בהא דזקנו, דהא זקן האשה דמותר כתב החזו"א [אהע"ז סי' קמ"ח לדף ל"ה ב'] משום דאין לה זקן, דאפילו אשה שגדל לה שערות במקום זקן אינו נקרא זקן, ולכן עבד אע"ג דהוקש לאשה מ"מ אסור להקיף זקן העבד, כיון דלא דמי דלאשה מה דמותר לגלח זקנה משום דזה לא זקן, א"כ אין בכלל חילוק בהאיסור למ"ד דאשה אסורה להקיף ולגלח פיאות וזקן של איש, דנמצא דזקן אסור לכולם לגלח, ומה שמותר זקן האשה משום דאינו זקן, ולמה אמרינן בהא דזקנו אם אינו ענין לדבר שאינו שוה בכל תנהו ענין למה ששוה בכל, הא תיפוק לי' דזה באמת שוה בכל.

'''וא"כ''' יש להסתפק אי משום דהסוגיא סוברת דאשה מותרת לגלח זקן ופיאות של איש, ויקשה קצת לשיטת הרמב"ם והראב"ד דפסקו דאשה אסורה להקיף לאיש [והובא שיטתם ביו"ד סי' קפ"א], דנמצא דסוגית הגמ' כאן היא לא אליבא דהלכתא, או דמ"מ כיון דהאשה היא סיבה לפטור מקרי אינו שוה בכל.

'''ועמש"כ''' בתוד"ה ואכתי בסברת התוס' דהיכא דהאיסור הוא על החפצא אז האיסור מקרי שוה בכל אע"ג שלמעשה זה אסור לא לכו"ע, אבל להרמב"ם דהמטמא את הכהן והכהן שוגג לוקה המטמא, הרי דחפצא זאת של טומאת כהן במת אסור לכו"ע, ומ"מ אמרינן בנזיר {{ממ|נ"ח}} דטומאת כהן במת אינו שוה בכל, הרי דלהרמב"ם כיון דבמציאות אין איסור לכל מקרי אינו שוה בכל ע"ש [עי' קובץ הערות {{ממ|[[קובץ הערות/ח#ח|סי' ח']]}} שעמד בזה].

'''אלא אתיא מזקנו וכו'.''' הברייתא מתחילה בראשו ומרבה מזקנו גם כן כיון דראשו אינו שוה בכל, וה"ה הוי מצי למימר איפכא, זקנו מה ת"ל וכו' ולאתויי ראשו, אלא נקט כסדר הכתוב דכתיב את ראשו ואת זקנו.

'''שומע אני אף כהן מצורע כן.''' ק"ק למה צריך להוסיף כהן, הרי האיסור הוא בין בכהנים בין בישראלים, וילפי' גז"ש זה מזה, וכל הסוגיא משמע שהוא לאו דוקא בכהנים וצ"ב, ועי' [[תוספות ישנים/{{כאן}}#|תוס' ישנים]] שעמדו בזה.

'''סד"א שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות.''' מרש"י משמע דלכן הלאו חמור, ומלשון הגמ' הי' אפשר לומר דלכן לגבי כהנים חמור, ועיין גיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/פג/ב|דף פ"ג ע"ב]]}} בהא דאמרינן שם איסור כהונה שאני, וביאר רש"י משום דריבה בהן הכתוב מצות יתירות, והתם הא בגמ' נזכר איסור כהונה ולא על הכהן, ומ"מ גם התם רש"י מפרש משום דריבה בהן מצות יתירות, היינו דמה שמצווין בעוד מצות נותן דין חומרא גם על המצוה הזאת. ולפירוש זה יתיישב ג"כ מה דקשה לכאו' למה צריך לומר שריבה בהן לעוד מצות, הרי לאו זה גופא הוא מיוחד בכהנים, וכן בנזיר נוכל לומר סברא זו שיש בו עוד איסורין של נזירות, אמנם לפי מה שפירש רש"י דמה שריבה בהן מצות יתירות זה סברא דהלאו שבהן חמור יותר, לא קשה, דהא לא שייך לומר דלאו זה חמור יותר משום שהוא נתוסף מיוחד לכהנים, וה"ה בנזיר.

'''אבל''' אם נפרש דריבה בהן מצות יתירות קאי על הכהנים, דלכן לגבי הכהנים חמור יותר, ק"ק דא"צ ללאוין אחרים שנתוסף בהם, אלא לאו זה עצמו מורה דחמירי הכהנים יותר.

'''אלא מנזיר מ"ט לא גמרינן משום דאיכא למיפרך שכן ישנו בשאלה.''' הנה בנדרים {{ממ|[[בבלי/נדרים/טז/ב|דף ט"ז ע"ב]]}} אמרינן דבאומר שלא אשב בסוכה לא חל השבועה משא"כ באומר ישיבת סוכה עלי אסור לישב בסוכה, והקשה הרשב"א דליתי עשה דסוכה וידחה ל"ת, ותירץ דבנדר יש גם עשה דככל היוצא מפיו יעשה, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ובתשובותיו {{ממ|ח"ג סי' שמ"ג}} הביא שהקשו לו מהכא דמבואר דהיכא דישנו בשאלה דוחה אפי' ל"ת ועשה, וכתב הרשב"א דהגמ' רק דיחוי בעלמא קאמר.

'''ובקובץ''' הערות {{ממ|סי' י"ח אות ב'}} כתב לחלק דרק בנזיר מקרי ישנו בשאלה משום דאותו המעשה עצמו שהי' אסור עליו קודם שנשאל ניתר עכשיו ע"י השאלה, וכיון דיש קולא דניתר ע"י שאלה לכן עשה דוחה ל"ת ועשה, משא"כ בנדר דהאיסור אינו המעשה מצד עצמו אלא מה דמיחל דברו, וכשנשאל לא הותר לו לחלל דיבורו אלא דאין כבר דיבור מה לחלל, וזה לא מקרי דהאיסור ישנו בשאלה.

'''וצ"ע''' דהא לכאורה גם בנזיר דנאסר המעשה זה רק לנזיר, אבל כשהותר ואינו נזיר הא למי שאינו נזיר לא נאסר כלל.

'''עוד''' יש לעיין דהנה אף דרש"י כתב דהעשה הוא קדוש יהי' גדל פרע, והלאו דתער לא יעבור על ראשו, מ"מ הא יש גם לאו דלא יחל כדאמרינן בנדרים {{ממ|דף ג'}}, וגם העשה דכל היוצא מפיו יעשה, כיון דהוקשו לנדרים, וכ"כ ברמב"ם {{ממ|פ"א מנזירות הל' ג'}}, וכיון שכן הא ע"כ בנזיר כשמגלחין אותו כשהוא מצורע הוא דוחה גם לעשה ול"ת דנדר, ואיך פרכינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה דהא דוחה גם עשה דכל היוצא מפיו יעשה ול"ת דבל יחל והם לא חשיבי דישנן בשאלה, וע"כ דגם זה נקרא איתא בשאלה.

'''ואין''' לומר דבנזיר כיון דלא אסר על עצמו בפיו שתיית יין וגילוח ע"כ בנזיר איסור לא יחל אין שם האיסור חילול הדיבור אלא המעשה, דזה אינו, דכיון דכל איסור דלא יחל בנדר הוא רק חילול הדיבור אין לא יחל אחר, וע"כ זה אותו לא יחל.

'''ומ"מ''' קושיא זאת יש לדחות דבנזיר איסור דבל יחל וככל היוצא מפיו הוא שחל איסור לחלל דיבור מה שיצא מזה שהתורה אסרתו בדין נזיר, וכשעשה דוחה עשה ול"ת המיוחד דנזיר ממילא אין כבר לא יחל וככל היוצא מפיו, ולא צריך לזה לבוא לדין דחייה [וקושיא הראשונה עדיין צ"ע].

'''ועוד''' יש להקשות על מש"כ בקובץ הערות, דהנה יסוד הדין דמהני התרת חכם בנדרים ושבועות ונזירות הא ילפינן בחגיגה {{ממ|דף י'}} כדשמואל מקרא דלא יחל דברו, הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין, ואם איתא דשאני בנדרים דהאיסור רק לעבור על הדיבור, ונתחדש דין דהחכם עוקר הדיבור וממילא אין כבר דיבור שיאסור, משא"כ בנזירות דאינו כן אלא אע"פ שיש עדיין סיבה לאיסור כיון דאין האיסור חילול הדיבור ומ"מ הותר, א"כ מנ"ל, הא בתורה נתחדש רק דמוחלין הדיבור דאז ממילא אין כבר מה שיאסור, אבל מנ"ל דגם בנזירות ניתר ע"י החכם, וע"כ דאין חילוק דחידשה תורה דהאיסור ניתר ע"י חכם, וזה הקולא דניתר בשאלה.

'''רש"י ד"ה ת"ל ראשו. ואע"ג דלאו שאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דהא נפקא לן מזקנו כו'.''' ברש"ל הביא מקשים דהא בפ' שני נזירים מבואר דנזירות מקרי לאו השוה בכל [וכבר קדמו בתוס' הרא"ש דכתב דדברי רש"י הם שגגה], ורצה לחלק דלגבי כהן מקרי שוה בכל אבל לגבי דברים אחרים מקרי אינו שוה בכל, ובמהרש"א ומהר"ם הקשו על זה עי"ש.

'''והנה''' מלבד קושיתם צ"ע בסברא למה זה אינו שוה בכל דהא כל א' יכול להיות אסור בזה. ובשו"ת אבנ"מ {{ממ|[[אבני מילואים/שו"ת/כב|סי' כ"ב]]}} ביאר לפי"מ דפליגי בענין נזירות אם זה איסור גברא או דנאסר היין, ולפי מה שנוקטים דנזיר נאסר בכל הדינים מחמת דין קדושתו, נמצא דזה כאילו איש עם דינים אחרים, ולכן יש מקום לומר דזה אינו שוה בכל, ומה דכל א' יכול ליעשות איש עם דינים אחרים אינו עושה זה לשוה בכל, ויש להוסיף לדבריו דהנה הגע עצמך אם הי' ל"ת המיוחדת לבעלי מומין, הא בודאי לא נימא דזה מקרי שוה בכל מפני שכל א' יכול ליעשות בעל מום, דהא זה שינוי בהגברא דהוא איש אחר, וה"נ נזיר הוא אדם שנאמר בו דין אחר, ולכך זה מקרי אינו שוה בכל, ועי"ש דרוצה לתלות בזה מחלוקת הסוגיות.

'''והנה''' צ"ע אף אם נימא כן, מ"מ הא יש בנזיר גם איסור בל יחל ועשה דמוצא שפתיך תשמור כמבואר ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/נזירות/א#ג|פ"א מנזירות הל' ג']]}}, והלאו והעשה הזה הא ודאי הוי שוה בכל דכל א' שייך בו הלאו והעשה, וכיון דהותר לגלח ראשו דבזה דוחה הלאו דלא יחל והעשה דמוצא שפתיך תשמור שהם שווים בכל, הרי דעשה דוחה גם לאו ועשה השוה בכל.

'''עוד''' יש לעיין אם אפשר להוכיח מכאן דעשה דוחה גם שני לאוין ושני עשין, דהא בנזיר יש שני לאוין ושני עשין.

'''אמנם''' אפשר לומר דמה דנזיר עובר בבל יחל ובכל היוצא מפיו יעשה, היינו דהתורה אמרה דמה דדין נזיר מחייבו יש ע"ז לאו ועשה דבל יחל וככל היוצא מפיו, נמצא דבאופן דנדחה איסורי נזיר ממילא אין בל יחל וככל היוצא מפיו יעשה ולא צריך כבר לדחותם, וממילא אין כאן דחיית הרבה לאוין, ואין כאן דחיית לאו ועשה השוה בכל, דזה איש אחר עם דינים אחרים.

'''אמנם''' זה תלוי דאם מה דעשה דוחה הוא בגדר הותרה הי' אפשר לומר כן, אבל אם זה דחייה, הא לא בטל הלאו לגמרי, ונמצא דצריך גם לדחות הלאו ועשה של לא יחל וככל היוצא מפיו יעשה.

'''וכן''' יש לעיין מהא דלקמן {{ממ|דף כ' ב'}} דבעי למימר דאלמנה מן האירוסין איכא עשה דוהתקדשתם דלכן הוי עשה ול"ת, ועשה דיבום אינו יכול לדחות עשה ול"ת, והא שם ג"כ העשה בא לומר דמה דאסור משום ל"ת זה אתה מוזהר בוהתקדשתם, א"כ כשנדחה הלאו דאלמנה לכה"ג אין כבר עשה ולמה לא ידחה, וע"כ דגם בכה"ג אין יכול לדחות, א"כ ה"נ כאן דצריך גם לדחות הלא יחל והעשה דככל היוצא מפיו יעשה.

'''והנה''' לפי הסברא דנזיר מקרי אינו שוה בכל, משום דמה דאם יקבל נזירות לא עושה אותו שוה בכל, כיון דאז הוא אדם אחר עם דיני קדושה, א"כ הא גם עשה דמצורע מקרי אינו שוה בכל, דאז יש לגופו שם מצורע דעי"ז יש לו דינים מיוחדים.

'''והנה''' בטורי אבן {{ממ|ר"ה [[טורי אבן/ראש השנה/כח/ב|דף כ"ח ע"ב]]}} מבאר דעשה יכול לדחות ל"ת שהיא במדריגתו, כגון עשה שאינו שוה בכל דוחה ל"ת שאינו שוה בכל, וכן עשה דמקדש ל"ת דמקדש, ולפי"ז מאי קשה לרש"י דהא נזיר אין שוה בכל והיינו מחמת דהוא איש שיש בו דיני קדושה, הא כמו"כ מצורע הוא עשה שאינו שוה בכל, ואם זה דוחה ל"ת דכוותה, ה"נ עשה השוה בכל דוחה ל"ת השוה בכל, וסברא זו כתב המהרש"א לעיל {{ממ|דף ד' בתוד"ה דכתיב}} דממה דעשה שאינו שוה בכל דוחה ל"ת שאין שוה בכל, נוכל ללמוד דעשה השוה בכל דוחה ל"ת השוה בכל, ולא נוכל לפרוך מה להתם שכן ל"ת שאינו שוה בכל.

'''וסברא''' זו צ"ע דהנה בגמ' לקמן {{ממ|דף ז'}} אמרינן דאטו עשה דוחה ל"ת לאו ל"ת חמור מיני' ומ"מ עשה דוחה אותה, ומבואר דגם אחרי הגזה"כ דעדל"ת לא חידשה התורה, דבאמת העשה יותר חמור, אלא דאע"פ שהעשה יותר קל מ"מ דוחה, א"כ העיקר תלוי בחומרת הלאו דממה דנדחה לאו קל אין ראי' שנדחה לאו חמור אפי' ע"י עשה יותר גדולה, ואף דאמרינן לקמן {{ממ|בעמוד ב'}} מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות, ומה לפסח שכן כרת, ומה לתמיד שכן תדיר, אע"פ שכל אלו הם חומרות בעשה, היינו דממה דעשה חמורה דוחה אין ראי' על עשה קלה, אבל להוכיח ממה דעשה קלה דוחה ל"ת קלה, ה"נ עשה חמורה ידחה ל"ת חמור אין ראי'.

'''ולפי"ז''' אע"פ דלסברא דנזיר אינו שוה בכל גם מצורע אינו שוה בכל, מ"מ הקשה רש"י דהא נזיר אינו שוה בכל, וממה שדוחה ל"ת כזה אין ראי' דנדחה ל"ת שוה בכל אפי' ע"י עשה ששוה בכל.

'''תוד"ה מה ללאו. והאי תנא וכו' סבר דמגדילים לא ילפינן.''' והק' הגרע"א א"כ מנ"ל לדידי' דקשר עליון דאורייתא. והיינו דבמנחות {{ממ|דף ל"ט א'}} אמר רבה ש"מ קשר עליון דאורייתא, דאי ס"ד דרבנן מאי איצטריך למישרי סדין בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינו חיבור, אלא ש"מ דאורייתא, וקשיא לרעק"א דלמ"ד דלא ילפי' כלאים בציצית מקרא דגדילים, אין לנו ראי' דקשר עליון דאורייתא.

'''אמנם''' ברש"י שם במנחות כתב וז"ל קשר עליון היינו נמי ההוא קשר דלמטה, הלכה למשה מסיני, משמע מרש"י דזה ידענו מהלכה למשה מסיני דקשר עליון דאורייתא, דהא רבה לא חידש הלכה למשה מסיני, רק שבא ללמדו מן המקרא מסמוכין, וא"כ גם למאן דלא יליף מסמוכין מ"מ ידענו מהלכה למשה מסיני דצריך לעשות קשר עליון. מיהו לשון הגמ' שם דאי ס"ד דרבנן ק"ק, דהא לפי"ז לא הי' ס"ד שזה דרבנן, רק שבא ללמדו גם מהפסוק.

'''תוד"ה זקנו מה ת"ל. מה הפרט מפורש מקום כינוס שער וכו'.''' ובמסקנא אמרינן שם דיש הלכה למ"מ דגם במקום שאין כינוס שער ומגלח כדלעת, ולכאורה א"כ למה התורה כתבה כלל ופרט וכלל, ונראה לומר דהנה אם מצורע גילח זקנו ולא יגלח כל מקום כינוס שער, הא נמצא דעבר לאו במה שגילח זקנו, דהא לא קיים המצוה והלאו עבר, וא"כ יש להסתפק באם גילח רק מקום כינוס שער ולא שאר שערות האם לא קיים כלל המצוה, נמצא שילקה על שגילח הזקן בלי שקיים מצוה, או דכיון דמה שכתוב בתורה קיים, נהי דחסר לו מ"מ לא ילקה, דההלכה לא פירשה את מה שכתבה התורה דצריך גם לא מקום כינוס שער, אלא דבא להוסיף, אבל נשאר דבזה כבר קיים מש"כ התורה.

'''וכעי"ז''' מבואר בחידושי רבינו חיים הלוי {{ממ|הל' מאכלות אסורות פ"י הט"ו}} על הא דפליג הרמב"ם והגאונים בכרם רבעי אם נוהג בחו"ל, דהפלוגתא היא אם הלכה דבחו"ל נוהג ערלה הוא גילוי דגם ערלת חו"ל נכלל בקרא דערלת א"י וממילא גם יש דין רבעי, או דההלכתא חידש ערלה בחו"ל, אבל לא שזה נכלל בדין התורה דערלת א"י, דלפי"ז אין שייך רבעי דעל זה לא הי' הלכה.

'''תוד"ה ואכתי. ואור"י דלא דמי דלאו ועשה דגילוח הוי טפי אין שוה בכל שאין שוה בכל נשים אבל גבי אלמנה לכהן גדול האשה עושה איסורא כמו כהן הבא עליה.''' לא ביארו מאי נפק"מ אם אין נוהג רק באנשים דמקרי אין שוה בכל, ובין אם נוהג רק בכהנים, ומ"מ הא זה רק בכהנים, ואפשר לומר דכונתם משום דכשנוהג בכהנים וגם באשתו, הרי זה נמצא דהאיסור דביאת כה"ג באלמנה אסורה, ולא דרק כה"ג נאסר אלא דהחפצא של ביאת כה"ג באלמנה אסור לכולם, והוכיחו מזה דהא האשה ג"כ מוזהרת אפי' שאינה כהנת.

'''ולפי"ז''' בטומאת מת מקרי אינו שוה בכל, דאין ראי' דהאיסור על טומאת כהן במת אלא דהכהן הוא המוזהר. והנה הרמב"ם פסק {{ממ|ב[[רמב"ם/אבל/ג|פ"ג מהל' אבל]]}} דהמטמא את הכהן והכהן מזיד הכהן לוקה והמטמא עובר משום לפני עור אבל אם הכהן שוגג המטמאו לוקה, ולדבריו גם טומאת כהן האיסור אינו על הכהן, אלא דלחפצא של כהן אסור לכל א' לטמאותו, ולפי"ז לסברא זאת הו"ל שוה בכל, ואם התוס' הי' ס"ל כהרמב"ם יקשה עליהם מנזיר {{ממ|דף נ"ח ע"ב}} דמבואר דטומאת כהן מקרי אינו שוה בכל, אלא דהרמב"ם יחיד בשיטה זו.

'''ויש''' שמפרשים דמה דאינו נוהג אלא בכהנים לא מקרי אינו שוה בכל, כיון דזה מחמת קדושתם וכל מי שיש בו קדושה אסור, ואף דזה גופא הרי אין קדושה לכל א', מ"מ האיסור שווה בכל מי שיש בו קדושת כהן, ולפי"ז גם לענין טומאת מת מקרי שוה בכל. ומלבד מה דקשה סוגיא דנזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/נח/ב|דף נ"ח ע"ב]]}} דמשמע דכהן מקרי אינו שוה בכל, יקשה עוד דמה הוצרכו התוס' לומר משום דגם האלמנה מוזהרת, הרי גם אם אינה מוזהרת זה משום דאין בה קדושת כהונה, ואע"פ שאוכלת תרומת בית אביה מ"מ אין לה קדושת כהונה לשאר דברים.

'''תוד"ה ליגמר. וא"ת אדרבה נילף מכיבוד אב ואם דלא דחי לאו ועשה דהיטמא ואל תחזיר אבידה.''' הנה לפי"מ שכתבו התוס' לקמן {{ממ|בע"ב ד"ה כולכם}} דמהא דלא דחי כיבוד אב ילפינן הסברא דאתה ואביך חייבין במצות, א"כ אינו דומה כלל לילף מזה דכל עשה אינו דוחה ל"ת ועשה מכיבוד אב, דהתם הא אפילו ל"ת גרידא נמי לא ידחה, וע"כ דכיבוד שאני משום דכולכם חייבין בכבודי.

'''בא"ד. וא"ת אכתי אם באת ללמוד מכאן דדחי וכו' ומאחר דהתם לא דחי אדרבה נילף בעלמא דלא דחי.''' מה דכתבו דאדרבה נילף דלא דחי, יש לעיין אם הכונה משום דכה"ג צריך להיות שב ואל תעשה, דלשון אדרבה משום דזה יותר עדיף בדרכי הלימודים, והיינו ע"כ משום דלחומרא ילפינן, והנה אין להקשות למה זה מקרי יותר חומרא, דבשלמא בהא דאי ילפינן דעדל"ת ועשה הא ידחה גם באופן כמו צפורי מצורע דודאי אי לא ירצה לקחת הצפורים שיש בלקיחתם ל"ת ועשה ג"כ אינו עושה עבירה, ונמצא דזה קולא דמתירין לו לקחתם, אבל בכגון מצורע נזיר דבזה דעשה דוחה ל"ת מחויב דוקא לגלח הראש, הרי זה חומרא מצד אחד, דאי עשה דוחה ל"ת הי' הכתוב מחייבו, א"כ מי יימר דמה דאינו דוחה זה חומרא, נימא דזה חומרא מה דדוחה ומחויב לגלח הראש של הנזיר. דזה אינו כיון דל"ת חמור מעשה כדאמרינן לקמן {{ממ|[[בבלי/יבמות/ז/ב|דף ז' ע"ב]]}}, דלכן בלי חידוש התורה הי' אסור לעבור על הל"ת, והיתר לעבור על ל"ת מקרי קולא, אע"ג דעי"ז אנו מחמירין עליו לקיים העשה ולגלח הראש עם הפיאות.

'''תוד"ה שכן ישנו בשאלה. ואיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שיש בהן איסור גילוח.''' צ"ע דאיך יתכן שמפני שיש בהן חומרא דאסור להתגלח לכך זה נדחה מפני העשה.

'''בא"ד. מיקל אדם כל גופו בתער ומסיק כעין תער וכיון דאיסור דידהו קל אתי עשה ודחי להו.''' צ"ע דלכאורה אין כאן קולא, א' מי דמי תער לכעין תער, והב' מי דמי איסור נזיר לאיסור דלא ילבש גבר.

{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}