עריכת הדף "אילת השחר/יבמות/ד/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||דף ד' ע"א}}}}

'''דכתיב לא תלבש שעטנז וכו'.''' הנה בהא דהותר כלאים בציצית, יש לעיין למ"ד מצות צריכות כונה ובלי כונה אינו יוצא ידי המצוה, אם ילבש בגד פשתים והציצית של תכלת באופן דהותר מחמת עדל"ת ולא יכוין לשם מצוה, אם כיון דכאן אינו מקיים מצוה נמצא דעובר איסור כלאים, או דכיון דאף אם אינו מכוין למצוה מ"מ הא הוא מחויב להטיל ציצית תכלת בהבגד הזה, א"כ לא שייך לומר דעובר איסור כלאים דהא הוא מחויב שיהי' בו ציצית.

'''ונהי''' דיתכן דהוא לא קיים מצוה, אבל הא הבגד מוכרח שיהי' בו ציצית, ונמצא דלא עבר איסור כלאים, וזה רק אם ננקוט דגם בלבוש בגד עם ציצית ואינו מכוין לשם מצוה לא ביטל מצות ציצית כיון דיש בו ציצית אע"ג דאינו מקיים מצוה, דאילו לפי מש"כ במשנה ברורה [סי' ס' בביאור הלכה ד"ה וי"א] דאז מבטל מצות ציצית, ודאי עבר אכלאים בכה"ג דאינו מכוין להמצוה, דלגבי המצוה הוי כמו שלא הטיל ציצית בהבגד, ועיין קובץ שעורים {{ממ|כתובות אות ר"נ}}.

'''וקצת''' יש להוכיח דאינו עובר לפי"מ דס"ל להתוס' {{ממ|בד"ה ל"ת}} דהיתר יבום הוא מדין עדל"ת, א"כ למ"ד מצות צריכות כונה למה פליגי רבנן אאבא שאול דס"ל דהנושא לשם נוי פוגע באיסור ערוה, הרי כיון שנושא לשם נוי אינו מקיים מצוה ונמצא דעובר איסור אשת אח, משמע דאפי' למ"ד מצות צריכות כונה, מ"מ מצוה המוטלת עליו לעשות אפילו שההיתר הוא מדין עדל"ת, מ"מ כבר אינו עובר על האיסור.

'''ואולי''' יש לדחות דגם כשמכוין משום נוי אין הפי' דאינו מכוין לקיים המצוה אלא דמכוין גם לשם נוי, אבל איה"נ כשמכוין רק לשם נוי כולם יודו דאסור. אך לא משמע כן, דא"כ גם רבנן הי' להם לחוש אולי מכוין רק לשם נוי.

'''שם. דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך. ומהכא ילפינן לכל מקום דעשה דוחה לא תעשה.''' והנה האחרונים הקשו למ"ד במנחות {{ממ|מ"א א'}} ציצית חובת מנא, מהו המתיר ללבוש כלאים בציצית הרי יכול לקיים המצוה כשהן מונחין בקופסא.

'''אך''' אי"ז תימה דהא בגד שאינו ראוי ללבישה פטור מציצית גם למ"ד ציצית חובת מנא, דבגד חייבה תורה בציצית, ובגד של איסורי הנאה אפי' אם יצוייר שיהא צריך ללבשו משום פיקוח נפש, מסתבר שיהא פטור מציצית דלאו בגד הוא כיון שאסור ללבשו. וא"כ אם איסור כלאים אינו נדחה מפני ציצית לא יהיו חייבין כשהן בקופסא דלאו בגד נינהו, וע"כ צריך לומר דהתירה תורה גם ללבשן.

'''עוד''' הק' האחרונים [עי' קרן אורה [[קרן אורה/מנחות/מ/ב|מנחות מ' ב']] ועוד] לפי מה שכתבו תוס' במנחות {{ממ|[[תוספות/מנחות/מא/א#|דף מ"א א']]}} דכלאים בציצית מותר גם בלילה דלאו זמן ציצית וכן לנשים, מנ"ל למילף מזה לשאר דוכתי דעשה דוחה ל"ת, הרי כלאים בציצית הותר לגמרי, ואי"ז קושיא כ"כ דשפיר ילפי' דהל"ת נדחה מפני העשה ובכל מקום כדוכתי', יש שהותר לגמרי ויש שרק נדחה, וילפינן רק דהמצוה היא סיבה לדחות הלאו [ושוב העירו דכ"כ בקובץ הערות [[קובץ הערות/ט#ג|סי' ט' אות ג']]].

'''אמנם''' צ"ב מה הטעם של תוס' דכלאים הותרו לגמרי בציצית, הרי לכאורה לא ילפינן אלא דעשה דוחה ל"ת, וא"כ כשאין לו מצוה למה יהא נדחה הלאו, ומשמע ע"כ שלמדו דהותר לגמרי, ומנא להו הא.

'''ובחדושי''' ר' נחום כתב דכיון דטלית שאסורה בלבישה ליכא בה עשה כלל, א"כ הרי כלאים בציצית הוי בגד אסור ואינו ראוי ללבישה, ואדרבה יפקע ממנו חיובו, ולמה אנו אומרין שהעשה דוחה את האיסור, ולמדו תוס' מזה דע"כ חל דין הותרה על הכלאים והוי ראוי ללבישה ומש"ה מיחייב בציצית.

'''ותמוה''' דהא מה שעושהו לאינו ראוי ללבישה זה משום המצוה של ציצית, דהא הבגד עצמו אינו אסור רק ע"י חוטי הצמר של ציצית, ואם אין מצוה לא יתן ציצית ויהא ראוי ללבוש, ומי מפקיע ממנו שם בגד.

'''ולא''' דמי למש"כ לעיל לגבי מ"ד דציצית חובת מנא, למה צריך לדחות איסור כלאים משום שאם הי' אסור ללבוש לאו בגד הוא, דבודאי אם כשיטיל הציצית לא יהא ראוי ללבישה אין שייך לחייבו בציצית כשהוא בקופסא, אבל כאן הרי כל זמן שלא יטיל בו ציצית אינו כלאים, ולא שייך לומר דמשום שאינו ראוי ללבישה לא יהא בו מצוה, דהא בלי ציצית הוא ראוי שפיר, אלא שהתורה אמרה שיטיל בו ציצית ועי"ז יהי' כלאים, וא"כ ע"כ יש בו מצוה.

'''ואולי''' אפשר לפרש סברת תוס' דאם הבגד הי' נאסר ללובשו ע"י הטלת הציצית של צמר בלילה, נמצא דהמצוה גורמת להוריד ממנו קצת שימוש בגד, ולא יתכן דתהי' המצוה באופן שעי"ז יוגרע ממנו שם בגד דהיינו שיגרע ממנו שימוש לבישה.

'''וכן''' מזה הטעם גם נשים מותרות, דאם נאמר שאסורות נמצא דע"י שמטיל בו ציצית מוריד אותו קצת משימוש בגד, וע"כ דישאר לו שם בגד כמו בלי שיטיל חוטי צמר בו, והיינו דישאר מותר לכל בן אדם ולכל זמן.

'''ועי'''' בתוס' בחולין {{ממ|ק"י ע"ב ד"ה טלית}} שכתבו וז"ל אלא הא קמ"ל כל טלית דאישתרי בו כלאים דהיינו בתכלת מותר בכל ענינים בין להתעטף בין להציע תחתיו בין לו בין לחבירו בין לאשתו בין ביום בין בלילה דלגמרי שרא ביה כלאים, ובסוה"ד כתבו ומיהו נראה שיש לחלק בין טלית שכל עיקר לבישתו לצורך הנאתו בין בגדי כהונה שעיקר לבישתם לצורך עבודה. ומשמע כסברא זו דכיון שטלית עיקר לבישתו לצורך הנאתו, סברא היא דכשהותר בו כלאים לגמרי שרא רחמנא.

'''סמוכים לעד לעולם.''' הנה היקש לא נזכר בברייתא דר' ישמעאל במדות שהתורה נדרשת בהן, וכת' הרשב"ץ והר"ש מקינון דזה כאילו כתוב בפירוש.

'''וצ"ע''' דהנה לרש"י סוכה {{ממ|דף ל"א}} דס"ל דאין אדם דן היקש מעצמו איך נאמר דהוי כאילו כתוב מפורש כיון דבלי שנאמר הלכתא לדורשו לא דרשינן אותו, וגם להסברא דאדם דן מעצמו ג"כ צ"ע איך זה כאילו כתוב בפירוש, ובסמוכין כתב הר"ש מקינון דלכן לא מנה אותו משום דר' ישמעאל ס"ל כר' יהודה דלא דריש סמוכין.

'''וגם''' זה צ"ע דהא בתוס' {{ממ|ד"ה וכי מפני שסמכו}} מבואר דהיכא דמופנה דריש בכל התורה סמוכין, והר"ש מקינון גופי' הא לא קאמר דסמוכין הוי כאילו כתוב בפירוש, ודוחק לומר דהיכא דמופנה הוי ככתוב בפירוש.

'''ובהגהת''' ר"ב רנשבורג מביא בשם הראב"ן דבאמת דריש רק במשנה תורה, דבשאר התורה אפילו אם מופנה לא דריש. ולדבריו ג"כ צ"ע דקשה לומר דבמשנה תורה שסידר משה לפי הסדר הוי ככתוב בפירוש היכא דהוי מופנה.

'''ועל''' מה שכתבו דהיקש הוי ככתוב בפירוש יש לעיין ממש"כ בתוס' לקמן {{ממ|דף ח' ע"א בד"ה רבא אמר}} דס"ל דההיקש הוקש רק לאיסורא ולא להיתירא, ולפי"ז תירוץ הגמ' באיבעית אימא דס"ד דנילף מאשת אח להתיר ס"ל דג"ז נלמוד מהיקש, ואיך זה יתכן מחלוקת כ"כ רחוקה, דלרבא אין כלל להקיש להיתר ולסברת האיבעית אימא הוי ככתוב בפירוש היקש להיתר.

'''ובעיקר''' מה דמבואר דהיקש הוא אם כתובים בפסוק א', וסמוכין הוא אם נכתבו בשני פסוקים, צע"ק דהא בקידושין {{ממ|דף ל'}} אמרינן דאין אנו בקיאין בפסוקים, דבמערבא אפסקו לקרא בג' פסוקים, ואיך יכלו להבחין בין היקש לסמוכין, דהא בימי חז"ל כבר לא ידעו אם זה פסוק א' או שמחולק לכמה פסוקים.

'''מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך לי' כי ישבו אחים יחדיו.''' מבואר דרק אם הוא מוכה שחין וכן שאר מומין וכמו שנפסק ברמב"ם {{ממ|פ"ב מהל' יבום הל' י"ד}}, אבל אם אינו בעל מום כופין.

'''וצ"ע''' מנ"ל דקרא איירי רק בבעל מום או במוכה שחין, וצ"ל משום דכתיב יבמה יבוא עליה דמיני' ילפינן דיכול ליבמה בעל כרחה, א"כ ע"כ הסמיכות בא רק לאופנים מיוחדים כגון בעל מום או מוכה שחין, דמסתבר לאוקמי קרא באלו.

'''והנה''' מקרא ילפינן דאין כופין אותה להתייבם, אבל מנ"ל דכופין אותו לחלוץ, ולומר דזה מדין כופין על המצות צ"ע.

'''ועיין''' במנ"ח {{[[מנחת חינוך/תקצט#|סי' תקצ"ט]]}} דהביא שאלת החכם צבי {{ממ|[[חכם צבי/א|סימן א]]}} אם כל המצוה הוא רק כשהיא רוצה חליצה, או גם כשהיא אינה רוצה חליצה דלא איכפת לה להתעגן, ואם אז אין כופין משמע לכאורה דאין הכפי' מחמת המצוה, אלא דיש לדחות דהמצוה היא רק כשהיא רוצה, עיי"ש מה שהביא בשם החכם צבי.

'''ובתוס'''' {{ממ|ד"ה דכתיב}} מבואר דאם היו חוסמין אותה לא יחלוץ בעל כרחו, ונמצא דאם אין חוסמין אותה יחלוץ בעל כרחו, והיינו דמה שאינו נותן לה חליצה נקרא דחוסמין אותה, וכיון דילפינן דאין חוסמין הרי דמוכרח לחלוץ לה.

'''והא''' דמשמע מתוס' דהשתא דדרשינן סמוכין דאין חוסמין אותה צריך לחלוץ לה בעל כרחו, אין ראי' דכונתם דב"ד כופין אותו, אלא דמחוייב לחלוץ מחמת המצוה דרמיא עליה, דכיון שאין לו אפשרות לקיים מצות יבום לא נשאר לפניו רק מצות חליצה.

'''וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא זה לסקילה.''' ופירש"י שהיא מיתה חמורה מכולן. משמע דכל קושיתו היא איך נוכל ללמוד מסמוכין לעונש חמור, אבל עצם הדבר שיש ללמוד איזה דין מסמוכין לא הי' קשה לר' יהודה, ובאמת כן משמע מלשונו דקאמר נוציא זה לסקילה משמע דזהו מה דקשה לי', וצע"ק דבגמ' מפרש דר' יהודה לא דריש סמוכין חוץ מבמשנה תורה.

'''וממאי דבאנוסה כתיב וכו'.''' לכאורה ע"כ מיירי באנוסה, מדשינה הכתוב הלשון ואמר לא יקח אשת אביו ולא יגלה כנף אביו. משמע דלא מיירי באשת אביו אלא במגלה כנף אביו והיינו בלא אישות.

'''בשומרת יבם הכתוב מדבר.''' ולקמן {{ממ|דף צ"ז א'}} מפרש דכנף אביו היינו כנף הראוי לאביו. והנה מהא דלוקה על שומרת יבם של אביו משמע דיש ליבמה איזה שייכות עם היבם ומדאורייתא נחשבת מעט כאשתו, וא"כ התינח אם סוברים יש זיקה מן התורה, שפיר הוי קצת כאשתו, אבל אם אין זיקה מה שייך לאסור זקוקת אביו מן התורה.

'''ויש''' לעיין לגבי עדות אם היבם פסול להעיד על יבמתו.

'''וכן''' יש לעיין אם דין זה דשומרת יבם של אביו לוקה עליה מיירי רק כשאביו הוא היבם היחידי, או גם כשיש כמה אחים חשובה כנף הראוי לאביו.

'''איבעית אימא משום דמוכח דא"כ לכתביה רחמנא גבי עריות.''' יל"ע מאי ראי' דלא קאי אאשת אב מדלא כתביה גבי עריות, הרי אם הי' לאו דלא יגלה כנף אביו כתוב בפרשת עריות הי' גם על זה כרת דונכרתו קאי אכולהו, ולכן כתביה רחמנא בכי תצא לומר דאינו עובר אלא בלאו. ואע"פ דבלא"ה הי' לו כרת משום אשת אב, מ"מ נפק"מ בזה אם יש לו כרת אחד או שנים, ובשוגג אם חייב ב' קרבנות.

'''כנף אביו למה לי ש"מ לאפנויי.''' ק"ק למה קורא לזה לאפנויי, הרי זה דרשה גמורה דדרשינן משום אינו ענין לגופי' תנהו ענין לאנוסת אביו, ואינו נשאר מופנה.

'''רש"י ד"ה נושא אדם אנוסת אביו. שלא נאסרה עליו עולמית.''' מה דנקט עולמית היינו דאשת אביו אסורה גם לאחר שמת אביו או גירשה [וכן הוא לשון רש"י לעיל ב' ע"ב ד"ה וכלתו אסורה לעולם ואפי' לאחר מיתת בנו], ויש לפרש דנקטי' רש"י כאן כדי לפרש מ"ט אנוסת אביו מותרת משום שאינה אשתו של אביו ואשת אביו לאחר מיתת אביו אסורה, הרי כיון שמת היא כבר לא אשתו של אביו, ופירש דבעינן שתהי' אשתו ע"י אישות, וכיון שהיתה אשתו ע"י אישות, נאסרת לעולם אף לאחר שאינה אשתו.

'''רש"י ד"ה אנוסת בנו. לאו כלתו היא דאין כלה אלא מקודשת וראוי' לחופה.''' צ"ע מה צריך להוסיף דראוי' לחופה ולמה לא סגי בזה שהיא מקודשת לבד, וכי אם יהי' אופן שאינה ראוי' לחופה לא יתחייב משום כלתו, וכגון באופן דר' יוחנן קידושין דף ס' דקידושי כולן תפסו בה, ומבואר בריטב"א שם דאפשר דמ"מ אסורה לכולן, וכי אז לא יתחייב אבי בעלה משום כלתו.

'''ויש''' לפרש דבא רש"י לפרש למה כלה משמע דוקא במקודשת ולא באנוסת בנו, דאע"ג דכתיב אשת בנך היא, מ"מ כתוב גם לשון כלה, ואולי כלה יתפרש אפילו בלי קידושין, לכן כתב משום דכלה היינו לשון כלולה שהיא אשתו וכאדם אחד הם, וזה רק ע"י חופה, וממילא ע"כ שהיו קידושין דהא בלי קידושין אינה ראוי' לחופה עדיין.

'''תוד"ה דכתיב. ואיפכא ליכא למימר דבמקום גדילים לא תלבש שעטנז וכו' דא"כ לשתוק קרא מיני' וממילא ידעינן דלא דחי עשה דציצית לאו דכלאים.''' ברשב"א כתב לשתוק קרא מיני' וממילא ידעינן דלאו חמור, וכונתו למאי דאמרינן לקמן {{ממ|דף ח' א'}} דל"ת חמור טפי מעשה, וצ"ע למה הוצרך לזה, הרי אפי' אינו יותר חמור למה יהי' מותר לעבור על הל"ת בלי גזה"כ.

'''אלא''' דחזינן דמותר לעבור עשה קל בשביל לקיים עשה החמור, וכתבו בתוס' פסחים {{ממ|דף נ"ט}} דלכן מותר אף דלא הוי בעידנא, ואמרינן נמי חטא כדי שיזכה חברך, ומשמע דאף באיסור דאורייתא מותר לעבור הקל, עי' תוס' גיטין דף מ"א ע"ב, ולכאורה הרי אין פסוק על זה, משמע דמסברא ידעינן זה, וא"כ אפשר דפשיטא ליה מסברא דאי עשה חמור מל"ת היתה נדחית בלי פסוק, ורק משום דל"ת חמור לא הוי ידעינן דדחי ל"ת.

'''אמנם''' הא גופא מנא לן דל"ת חמור מעשה, ע"כ משום דלעולם קום ועשה חמור משב ואל תעשה, וא"כ גם בלי זה דלא תעשה חמור מעשה ג"כ נאמר לו שב ואל תעשה ולא ילבש בגד עם כלאים דעושה פעולה שיעבור עי"ז ל"ת, אך אי"ז דבר ברור דכהאי גוונא מקרי קום ועשה, כיון שעצם האיסור הוא בשב ואל תעשה.

'''אמנם''' מצינו לא תעשה דאינו בקום ועשה, כמו לא תוכל להתעלם, ומ"מ משמע דל"ת חמיר, ומשמע דבעצם הדבר לא תעשה חמור מעשה.

'''והנה''' כדי שלא יעבור ל"ת מחויב להפסיד ממונו, ואילו על עשה מחויב רק עד חומש נכסיו, הרי דל"ת חמור, ומסתמא יש בזה קבלה, ולפי"ז הרי לאו דל"ת להתעלם באבידה דבזה הדין שאינו מחויב להפסיד ממונו א"כ אינו חמור, אלא דאין ראי' דהא באבידה אינו מחויב להפסיד ממונו מקרא דלא יהי' בך אביון אע"ג דלכל עשה צריך להוציא חומש ממונו, וע"כ דבין אדם לחבירו אין בכלל חיוב להפסיד ממונו ואין חילוק בין עשה לל"ת.

'''בא"ד.''' התוס' הקשו דמנ"ל למילף דבמקום שעטנז גדילים תעשה לך אולי נאמר להיפך דבמקום גדילים לא תלבש שעטנז וכתבו דא"כ לשתוק קרא מיני' וממילא ידעינן דלא דחי. ולכאורה מאי ראי' דלא הוי דחי, דמ"מ אם יעשה ציצית תכלת בשל פשתן ויעבור עבירה מ"מ קיים מצוה, אי דין מצוה הבאה בעבירה דלא מהני הוא רק מדרבנן, וצריך פסוק דאין כלל מצוה כה"ג.

'''ואף''' דיש לומר דלא מסתבר דיצטרך לימוד ע"ז, כיון דאין זה מצוה חיובית שיהי' לנו נפק"מ אם יצא ידי המצוה. וגם אפשר דהתוס' ס"ל דמצוה הבאה בעבירה הוא דין דאורייתא, מ"מ יש קצת סיוע למשנ"ת לעיל {{ממ|דף ג' ע"ב בד"ה טעמא}} דהיכא דהמצוה מוגבל על איזה דבר, ולא כמו אכילת מצה דאין המצוה מוגבלת על איזה מצה מיוחדת, דאז אם לא דחי איסור טבל או חדש אפשר דמ"מ אם אוכל קיים המצוה, אבל במצוה שהיא רק על דבר מסוים כגון יבום באיזה אשה מסוימת, וכן כשהנידון אם בבגד זה יש מצות תכלת, דאז אם אין עשה דוחה ל"ת אף אם יעשה תכלת לא יהי' כלל קיום מצוה בתכלת בבגד פשתן.

'''בא"ד. ומיהו קשה למאן דפטר נשים מציצית הו"ל למיפטרינהו מכלאים וע"כ נשים חייבות בכלאים.''' וכן הקשה בתוס' הרא"ש. ומקשים דהא כאן ג"כ שייך לומר דהיקש דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה {{ממ|כדאמרינן בב"ק דף ט"ו}} עדיף מסמוכין, והתוס' בערכין {{ממ|דף ג' ע"ב}} תירצו באמת כן.

'''ובקובץ''' הערות {{ממ|סי' י"א אות ג'}} כתב ליישב סברת התוס' דכאן, דסבירא להו דמה דאינו בציצית אינו בכלאים אין זה מחמת דין באשה, דלו יצוייר אחר שפטור מציצית כגון סומא ג"כ לא יהי' מוזהר בכלאים וע"ז לא מהני ההיקש, דההיקש הוא רק דמדין אשה חייבת מחמת דהושוה לאיש. ודימה זה למה שאשה אינה מצווה על השחתת זקן, דאינו מצד דין מיוחד באשה אלא משום דזקן שלה אינו נקרא זקן.

'''ומ"מ''' צע"ק כיון דהא דנשים פטורות מציצית הוא מחמת דין שנאמר בנשים, א"כ איך נאמר דמה דלא יהי' באיסור כלאים לא נקרא דין שנאמר באשה, דהא מה דאשה תהי' פטורה הוא מחמת דינה בתור אשה, ולא דמי למה שנתמעטה אשה מזקן, כי זה רק מחמת שאין לה במציאות זקן ולא מפני הדין הנאמר בה.

'''ואפשר''' לומר דהנה התוס' בב"ק {{ממ|דף ט"ו}} ביארו דההיקש דהושוו אשה לאיש מהני רק לכל היכא דנאמר בלשון זכר, אבל היכא דכתיב איש צריך ריבוי מיוחד לאשה, ויש להבין מזה דהא דבכלל צריך ריבוי לאשה דמנ"ל למעט דיצטרך קרא לרבות אותם, ע"כ משום דכתיב לשון זכר לכן צריך קרא לומר דלשון זכר לא בא למעט אשה.

'''והנה''' אחרי דהשוו יש להסתפק אם גילתה תורה דין לאשה, או אחרי דהושווה גילתה תורה דהוי כלשון סתם שלא משמע דוקא זכר ולא משמע דוקא נקבה דאז שניהם במשמע, וא"כ יש לבאר דשיטת התוס' והרא"ש כאן הוא דהריבוי גילה דלא נתמעטה אשה והוי כלשון סתמי, א"כ כשיש דרשת סמוכין שפיר אפשר למעט אשה, דאין זה סותר לההיקש, דההיקש אינו מרבה אלא מגלה דלא נתמעטה מלשון זכר שכתוב בפרשיות התורה דמיירי בעונשין, אבל היכא שיש מיעוט ע"י דרשת סמוכין שפיר יש למעטם, אבל התוס' בערכין יפרשו דבזה כתיב ריבוי דאשה חייבת לכן א"א לדרוש סמוכין להוציא ממה שלמדנו דהושווה אשה לאיש.

'''בא"ד. וע"כ נשים חייבות בכלאים דאמר ספ"ק דביצה כלאים למאי חזו.''' והיינו דאם לנשים היה מותר ללבוש כלאים הא ודאי הם ראויות, ולכאו' מאי ראי' אולי אינם ראויים לנשים משום דאסור לאשה ללבוש כלי גבר.

'''אמנם''' יש לעיין אם איסור לא ילבש הוא גם כשלובשת בגד של איש שלא בצורה שדרך האיש ללבשו, ואם נימא דאין איסור בכהאי גוונא, אתי שפיר ראיית תוס', דהא חזי לאשה להשתמש בו שלא כדרך שלובשין האנשים, ואין בזה איסור דלא יהי' כלי גבר על אשה.

'''תוד"ה דא"כ. התם נמי סמוכין נינהו וכו'.''' אינו מובן עדיין מה תירצו בזה, דמ"מ כבר אינו מוכח דאתא להכא למדרש אנוסת אביו. וכן מ"ט מוכח דאתי לממזר כיון דאתא לדהכא, ועי' תוס' הרא"ש.

'''בא"ד. א"נ לא חשיב מוכח כיון שהלמד נכתב במקומו.''' לפי"ז צריך לומר דבמה דאמרינן דלגבי ציצית מוכח מדלא כתבי' גבי פרשת ציצית הרי דציצית הוא הלמד, וכיון דלא נכתב בפרשת ציצית לכן ילפינן מיני', והיינו דיש להסתפק במה דנתחדש דעשה דוחה ל"ת, אם החידוש הוא בהעשה דדוחה, או בל"ת דנדחה מפני העשה, ומהתוס' משמע ע"כ דהחידוש הוא בהעשה, דאילו הי' החידוש בל"ת דנדחה מפני העשה, א"כ המוכח הי' צריך להיות בשעטנז, וכיון דזה בציצית מוכח כזה לא מהני, וע"כ דגם בציצית הלמד הוא ציצית, וכיון דהוא לא נכתב בפ' ציצית לכן מהני מוכח הזה.

'''וזה''' סיוע למשנ"ת לעיל {{ממ|בדף ג' ע"ב בד"ה טעמא}} דבלי דעשה דוחה ל"ת לא רק שלא יהי' מותר ללבוש הבגד פשתים עם התכלת, אלא דאז לא הי' כלל מצוה, דאם הי' לובש, לא רק דעבר איסור אלא גם שום קיום מצוה לא הי' בזה, דאז עיקר החידוש דיש מצות ציצית גם באופן שזה כלאים, דאילו גם אז הי' מצות ציצית אלא שהי' יחד עם זה גם עבירה וממילא הוי ידעינן דאסור, א"כ אין החידוש במצות ציצית אלא בהעבירה דשעטנז, דס"ד דעושה עבירה וילפינן דאין לו עבירה, וע"כ כהנ"ל.

'''תוד"ה אם כן. מדנקט לא יגלה בלא וי"ו וכו'.''' פירוש דבריהם דאם גורסין לא יגלה כנף אביו, ע"כ הכונה על כל הפסוק, דאין לומר דכונת הגמ' אביו למה לי דא"כ לא הזכיר כלשון הכתוב, והא לא כתוב בתורה לא יגלה אלא ולא יגלה, אבל אם גורסים עם וי"ו ולא יגלה, אז כונת הגמ' שיהי' כתוב בפסוק לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף, והקושיא היא רק אביו למה לי.

{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}