עריכת הדף "אילת השחר/יבמות/ב/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|ספר{{ש}}{{גופן|7|וילנא|'''אילת השחר'''}}{{ש}}{{גופן|6||מסכת יבמות}}{{ש}}{{ש}}'''פרק ראשון'''{{ש}}{{גופן|5||'''חמש עשרה נשים'''}}}}

{{מרכז|{{גופן|4||דף ב' ע"א}}}}

'''במתני' ואשת אחיו מאמו.''' העירו דהא כשנופלת אשת אחיו שהוא אחיו מן האב ומן האם הא מתיבמת, הרי דגזה"כ דאפי' אשת אח מן האם ניתרת, ומה גרע כאן שהיתה פעם אשת אחיו מאמו ומת או גירשה ואח"כ נשאת לאחיו מן האב ומת, וע"כ כיון שהיא גם אשת אחיו מאביו היא זקוקה ליבום ולא מגרע מה שהיא גם אשת אחיו מאמו.

'''והנה''' כל זה הי' קשה אם הטעם שאסור ליבם אשת אח מאם, בגלל שאיסור אשת אח מאם לא התירה תורה, לכן יקשה דגם כשהיא אשת אח מאב ומאם, איך הותר איסור אשת אח מאם דיש בו.

'''אבל''' להמבואר בדברינו [[אילת השחר/יבמות/יז/ב|לקמן דף י"ז ע"ב]] נמצא דאין דין שאח מן האם לא נדחה מפני מצות יבום, אלא דנתמעט דאח מן האם אינו אח לכל הדינים, וממילא גם לגבי מצות יבום, ומ"מ לגבי דין איסור אשת אח הא נתרבה גם אשת אחיו מן האם, לכן כיון שאיסור אשת אח יש לו, ולשאר דינים וכן למצות יבום אין לו שם אח, לכן אסורה להתיבם.

'''וא"כ''' זה שייך רק כשהוא אח מן האם ואינו גם מן האב, דאז אינו אח לשום דבר חוץ מלגבי איסור אשת אח, וממילא גם לגבי יבום אין לו דין אח, לכן אין מצות יבום, דרק איסור אשת אח יש, ואם אח"כ תינשא לאחיו מן האב או מן האב והאם, לא יוכל לירד ממנו איסור אשת אח שכבר ירד עליו קודם, דלא התירה תורה איסור אשת אח אלא אם באנו להתחיל לאוסרה במקום מצות יבום, דאז לא חל איסור כלל, משא"כ אם כבר נאסרה עליו שלא במקום מצוה, אז היא נעשית ערוה ממש, אבל אם לא הי' קודם אשת אח מן האם לבד, ונשאת לאח מן האב והאם, דאז ודאי אין מגרע ממנו שם אח כיון שהוא אח מן האב, וכי בשביל שהוא גם אח מן האם יגרע להיות לו שם אח, וכהאי גוונא בודאי הוא אחיו, ואחיו הרי לא נתמעט כלל ממצות יבום.

'''תוד"ה אשת אחיו מאמו. משמע הכא דבאשת אחיו מאמו יש בה כרת וכו'.''' מקשין על תוס' מאי ראי' דילמא באמת אין בה כרת, ומ"מ פטורה מיבום כמו סוטה דאמרי' לקמן {{ממ|דף י"א ע"א}} דפטורה מיבום הואיל וטומאה כתיב בה כעריות, וה"נ בכל העריות כתיב ולא תטמאו בכל אלה, וכל שכתוב בה טומאה פטורה מיבום.

'''והנה''' לקמן {{ממ|דף ג' ב'}} ילפינן כל העריות דפטורין ופוטרות צרותיהן דומיא דאחות אשה שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת וכו', והא למ"ד צרת סוטה פטורה, הרי אין תלוי בכרת אלא בשם טומאה, וא"כ אפי' נאמר דמה שמוזכר כרת לאו דוקא, אבל למה לא מזכיר העיקר דמה אחות אשה דכתב בה טומאה אף כל העריות כן.

'''ע"כ''' נראה דבעריות לא נאמר שכל ערוה שם איסור שלה טומאה, אלא דלכל העריות ביחד שם טומאה, ולכן לא שייך לומר מה אחות אשה שיש לה שם טומאה, כי לאחות אשה וכן כל ערוה לעצמה אין לה שם טומאה, אבל סוטה שיש לה לעצמה שם טומאה, נלמדת מכל העריות דכל העריות יחד שם טומאה עליהן.

'''ולפי"ז''' לא שייך לומר דאשת אחיו מאמו תתרבה לפטור אותה וצרתה מחמת שם טומאה, כיון דאין על אחותו מאמו וכן לכל ערוה שם טומאה לעצמה, לכן הקשו תוס' למה אשת אחיו מאמו פטורה ופוטרת צרתה.

'''בא"ד. והדין נותן וכו'.''' קשה לאלו דס"ל דגם לעונש כרת אין עונשין מן הדין, וגם בלימוד מה מצינו אין עונשין.

'''בא"ד. אף אשת אח יש לה איסור ויש לה היתר.''' לכאורה אין היתר לאיסור אשת אח, רק דנדחה מפני מצוה דיבום, וזה לא דמי לנדה דאחרי שטבלה יורד האיסור ממילא.

'''בא"ד.''' כתבו דלכן באחות אב ואחות אם נענש בערירות דילפינן זה מאשת אחיו מן האב ולא מאשת אחיו מאמו דנתמעט מנדה היא דלחומרא מקשינן. חזינן דהאי כללא דלחומרא מקשינן אינו רק אם זה נוגע לב"ד לעשות איזה עונש, דהא ערירי הוא עונש שבידי שמים בלי נפק"מ בדין איך להתנהג, ומ"מ לחומרא מקשינן.

'''ומ"מ''' יש קצת חידוש, דהא כל הנידון אם מקשינן לחומרא או לקולא הוא לכאורה למי שמסופק, אבל לגבי דין שמים אין להם ספק, ומ"מ חזינן דלנו נאמר דין דבשמים ידונוהו בערירי.

'''ומכאן''' ג"כ יש לתמוה על הפמ"ג דס"ל דזה דין רק מספיקא, דלפי"ז מה שייך להקיש לחומרא דיהי' ספק עונש ערירי, הא כלפי שמיא ידוע, ולדידן זה בין כך לא נוגע כלום מה לעשות, וכבר הבאנו בב"ק דף ג' מה שתמה עליו הגרעק"א {{ממ|בשו"ת החדשות סי' י"ז}}.

'''ויש''' לעיין אם גם לפי הרשב"א שייך זה, דבתוס' ב"ק {{ממ|דף ג'}} הקשו דבממון לא נימא דאזלינן לחומרא, ותירץ ר"ת דזה מדה בתורה ל"ש באיסור ל"ש בממון, והרשב"א תירץ באופן אחר, ויתכן כי לדבריו רק באיסורים נאמר האי כללא ובממון ניזיל לקולא, דבכל דין הוא כפי גדריו, דבספיקא דאיסורין דאזלינן לחומרא, אז גם דרשינן לחומרא ואז יהי' דינו ודאי איסור, ובממון דאזלינן בספיקו לקולא לנתבע נדרוש לקולא ויהי' פטור מדין ודאי, ולדבריו אפשר דלגבי דיני שמים דאין שום כלל, לא שייך בו לומר דנדרוש לחומרא.

'''תוד"ה ואחות אשתו. אין להקשות דנדה תאסר ליבם אע"פ שמטהרה אח"כ כמו אחות אשתו שאין מתיבמת אפי' מתה אשתו.''' לכאורה לא דמי כ"כ, דנדה אחרי שנטהרה אינה נדה, וזה לא מצינו באחות אשתו, דאכתי אחות אשתו היא גם אחרי שמתה אשתו. אמנם זה אינו, דגם אחות אשתו לאחר מיתת אשתו אינה רק אחות של מי שהיתה אשתו.

'''בא"ד. דנדה תיאסר ליבם אע"פ שמטהרה אח"כ.''' הנה בנדה יש ב' דברים, א' המתנת ימים. ב' דצריכה טבילה. ויל"ע אם קושית הראשונים היתה משום שצריכה להמתין ולטבול, או רק משום הטבילה לחוד נמי, דכיון שמחוסרת טבילה עדיין אינה מותרת.

'''ובתוס'''' ישנים {{ממ|אות ד'}} שתירץ דכיון שיש לה היתר ע"י טבילה מקרי יבמה יבא עליה. משמע דלא איכפת לו רק משום שצריכה טבילה, והמתנת הימים לא איכפת לן. אבל יותר נראה דכונת התוס' דיכולה להמתין ז' ימים ותטבול [וכן הוא בספר הישר לר"ת].

'''בא"ד. דלא דמי דאחות אשה ושאר עריות האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם אבל נדה לכו"ע אסירא.''' פי' דהתורה מיעטה דיבמה שאסורה ליבם אין בה דין יבום, אבל כשיש עליה סתם איסור לא נתחדש דנתמעטה מיבום.

'''ולהנתבאר''' יש להעיר על מה שבאבני מילואים {{ממ|[[אבני מילואים/אבן העזר/קעד#ב|סי' קע"ד ב']]}} כתב לפי סברת תוס' דה"ה איסור אשת איש לא יפטור מיבום כגון בעלת התנאי, כיון דאשת איש אסורה לכל.

'''דיש''' לחלק, דהא סברת התוס' הוא דהמיעוט דממעטינן עריות הוא משום דבקרא דכתיב עליה משמע דוקא ערוה שהיא עליו, אבל נדה היא בעצמה אסורה ולא שאסורה אליו לא נתמעטה, ובאשת איש הרי האיסור הוא ג"כ אליו, דלכל אחד ואחד בעולם חוץ מלבעלה היא אסורה לו משום אשת של איש אחר ולא דמיא לנדה.

'''אמנם''' יש לומר דאשת איש אינה נופלת כלל ליבום, לפי מה שכתב הפני יהושע {{ממ|[[פני יהושע/גיטין/מג/א|גיטין דף מ"ג]]}} דאשת איש לא תפסי בה קידושין חוץ מהאיסור שבה, כיון שהיא קנויה לבעלה והאיך יזכה בה אחר, וה"נ כיון שהיא של השני אינה יכולה להתייבם ליבם, ומה"ט נמי לא תפטור צרתה כיון שלא נופלת כלל ליבום.

'''ובאבני''' מילואים {{ממ|[[אבני מילואים/אבן העזר/מד|סימן מ"ד]]}} פליג בזה על הפנ"י וס"ל דמה שהיא קנוי' לאיש אחד לא מונע מלחול קידושין לאיש אחר, והוכחתו דהא צריך פסוק לאשת איש דלא תפיס קידושין במס' קידושין דף ס"ז ע"ב, ולהפנ"י למה צריך פסוק פשיטא כיון דכבר קנוי' לאיש אחד.

'''ועיין''' חזון איש {{ממ|אה"ז סימן קמ"ח קידושין ס"ז ב'}} דכתב דנהי דהוי ידעינן דלא תפיס בה קידושין כיון שכבר קנוי' לאחר, מ"מ כדי שהולד יהי' ממזר הוא רק אם חומר האיסור גורם שלא יתפוס הקידושין דאז הולד ממזר, אבל אם לא הי' גילוי בפסוק על חומר האיסור של אשת איש שבשביל זה לא תפיס קידושין לא הי' ולד ממזר.

'''עכ"פ''' בענינינו לפי הפני יהושע והחזו"א דמלבד איסור יש עוד טעם דלא שייך לקנות אשת איש, נמצא דאינה נופלת כלל ליבום ולא שייך שתפטור צרתה.

'''בא"ד. דלא דמי וכו'.''' הנה למ"ד לקמן {{ממ|דף י"א}} דצרת סוטה פטורה משום דטומאה כתיב בה כעריות, בודאי שונה סוטה מעריות, דכולם חייבי כריתות וסוטה אינה אלא חייבי לאוין, מ"מ כיון דכתיב בה טומאה יש לה דין פטור כמו ערוה אע"פ דחלוקה לגמרי מערוה, א"כ נדה נהי דחלוקה מכל עריות, מ"מ מלבד שהיא ערוה דחייבי כריתות ונכללת בה, הא יש לומר שתהא פטורה, דהא כל איסורה מכח טומאה, ומחמת שם טומאה הא פטרינן מיבום אפי' מי שהיא חלוקה מעריות.

'''ולכאורה''' אפשר לומר דלענין זה שחילקו לא מהני אפי' לפוטרה מחמת דין טומאה שבה, והיינו דהא נדה בין כך הוקש לעריות, ומ"מ מכח החילוקים שכתבו אמרינן דאין דינה כשאר עריות, ה"נ לא מהני מה דכתיב בה במיוחד טומאה למשוי דינה כשאר עריות [וכבר הקשו דמאי מהני מה דנדה חלוקה מעריות, דמ"מ אין משיבין על ההיקש, ועמש"נ בזה לקמן ד"ה שם. תוד"ה ואחות אשתו. ואפי' בנדתה וכו'].

'''אמנם''' יותר נראה דיש לדון בה רק מחמת דהיא בכלל עריות ועל כולם כתבה התורה טומאה וגם נדה בכלל, אבל מכח דין טומאה המיוחד שנאמר בה ל"ק, דבנדה האיסור מחמת שיש בה טומאה, אבל לא ששם האיסור הוא טומאה, משא"כ בסוטה התורה קוראה לשם האיסור טומאה, וזה הוא דנלמד שיהא דינו כעריות, ובין להלשון ראשון שבתוס' {{ממ|דף ג' ע"ב}} דגם היכא דכתיב טומאה בהעשה ג"כ הי' צריך שנילף לפטור, ובין ללשון השני דרק היכא דכתיב בלשון לאו, היינו מיהת דהאיסור הוא ע"י שם טומאה, אבל לא היכא דהאיסור הוא מחמת טומאה, דלזה לא ילפינן מעריות, דגם בכל עריות אין האיסור מחמת דטמאה, אלא דשם האיסור קראה התורה טומאה, וה"נ בסוטה, משא"כ נדה דין טומאה המיוחד שבה אינו של שם האיסור, אלא דהאיסור הוא מחמת טומאה שעליה, ולכן הוקשה להם רק מחמת דיש להם שם ערוה, דזה איסור טומאה ולא מחמת דהיא טמאה.

'''בא"ד. ואפי' בנדתה משמע בפסחים דבת ייבום היא וכו'.''' לשון תוס' משמע שבאו לתרץ בזה הקושיא, ואינו מובן מה זה מיישב, דהא גופא תקשי למה קנאה הרי היא אסורה עליו, ונימא דאינה ראויה ליבום, ובתוס' הרא"ש וכן בפסקיו מביא את הגמ' בפסחים כדי להוכיח הדין דאם חלץ לה כשהיתה נדה חליצתו חליצה, כיון דבת יבום היא ולא דמי לחליצת מעוברת.

'''בא"ד. ואפי' בנדתה וכו' משמע שקני לה.''' הקשו האחרונים להסוברים דמצוה הבאה בעבירה הוא פסול דאורייתא, למה באמת קיים מצות יבום עי"ז כיון דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת.

'''ועי'''' בברכת שמואל וחי' הגר"ש הכהן דתירצו דמבואר כאן ובדף כ' ע"ב דבמצות יבום העיקר הוא לקנותה, וכיון שכן הא כל מצוה הב"ע הוא רק מבטל את המצוה, אבל אם כל המצוה כדי לקנות, אז כיון דאת הקנין לא שייך שמצוה הב"ע יבטל, ממילא נתקיים המצוה, וכן במילה דהמצוה כדי שיהי' מהול, לכן אף אם ימול באיסור, כיון דיהי' מהול נתקיים מטרת המצוה ממילא יש המצוה ואז לא שייך מצהב"ע.

'''ודבר''' זה צ"ע דהא כיון דמטרת המצוה לא יהי' רק ע"י קיום המצוה, איך נתחיל לומר דהוא מהול וממילא יש קיום המצוה, אדרבה נימא דאין מצוה ואינו מהול כדין. וכאן בודאי קשה דהא רק ע"י שיש מצוה לכן קנויה לו, וכיון דאין מצוה ממילא אין קנויה לו.

'''וגם''' מש"כ דעיקר המצוה היא הקנין, יש לעיין דנהי דיש הוכחות דבלי שיקנה לא יהי' קיום המצוה, מ"מ אין ראי' דהתכלית של המצוה הוא לקנותה.

'''ובתוס'''' לקמן {{ממ|דף ח' ע"ב ד"ה מלמד}} הקשו דמשמע דצריך קרא רק שמגרשה בגט ומחזירה אבל שאי"צ לגרשה אחרי ביאה ראשונה ל"צ קרא, ולמה, נימא דרק ביאה ראשונה מותרת ואח"כ יגרשנה, וכמו בחייבי לאוין דבאמת הדין כן, ותירצו דוודאי פשוט דלא אמר רחמנא לבוא עליה לגרשה אחר ביאה ראשונה.

'''ולכאורה''' אם כל המצוה היא הקנין, איך שייך מצוה לקנות אם זה יחול כדי לגרש, ואיזה אפשרות יש דהתורה תאמר שתהי' שלו כדי שלא תהי' שלו.

'''עוד''' יש לעיין דהנה שיטת רש"י לקמן {{ממ|דף מ"ט}} דאם היא נהיתה לאו בת תפיסת קידושין יפקעו הקידושין שכבר חלו, והתוס' חולקים וס"ל דלא נפקע ממילא, ומ"מ נראה לכאורה דכ"ז אם בשעת קידושין קנאה ממש, אבל אם הקנין לכתחילה עומד לכך שתהי' אסורה באיסור דלא תפיס קידושין לא שייך קנין כזה.

'''לכן''' נראה דא"צ לחדש מחמת דהעיקר תלוי בקנין ביבמה, אלא דבמצוות שקיומם תלוי ברצונו לקיימם אז שייך מצוה הבאה בעבירה, אבל מצוה שמתקיימת אף אם לא ירצה כלל לקיימה, וכגון פרי' ורבי' דמתקיימת אף למ"ד מצות צריכות כונה גם כשלא התכוון למצוה, ונראה דאפילו אם יכוין בפירוש לא לקיים המצוה, כיון שהוליד קיים, ולכן יש מ"ד לקמן {{ממ|ס"ב א'}} דאף בגר שנתגייר קיים מצות פרי' ורבי' בבנים שנולדו לו כשהי' נכרי, ומצוה כזו לא שייך מצוה הבאה בעבירה שהעיקר רצונו יתברך שתעשה ונתקיים הדבר. וה"נ מצות יבום כיון דהבא על יבמתו בכל אופן קנאה אפילו נתקשה קודם ונבעלה על ידו קנאה, הרי דא"צ שהוא יקיים המצוה אלא העיקר שנתקיים המצוה, ובדבר כזה לא שייך מצוה הבאה בעבירה.

'''ויש''' להסביר זה כי הנה אם המצוה מוכרחת להתייחס להעושה, אז אם זה ע"י עבירה א"א לייחס לו מעשה מצוה וממילא לא מהני, אבל אם המצוה מתקיימת גם בלי שמתייחסת לאיזה אדם, רק רצון השי"ת שיהי' דבר כזה, אם כך אין התייחסות המצוה דוקא להאדם העושה, אז מה מגרע שהוא לא עשה המצוה מ"מ רצון השי"ת נעשה, ולכן בפרי' ורבי' וכן ביבום דאין צריך שיתייחס אליו שהוא קיים מצוה, דהא גם בלי רצון ובלי כונה ורצונו מ"מ נתקיים המצוה, לכן אין חסרון של מצוה הבאה בעבירה.

'''בא"ד. ועוד נראה לחלק דאחות אשה וכו' אבל נדה דרכי נועם היא דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר.''' לכאורה קשה מעיקרא מה היתה קושית תוס', הרי אחות אשתו כשנאסרה בשעת נפילה היתה עומדת ליאסר בכך לעולם, רק שאח"כ נשתנה, ולכן אמרי' דאי"ז דרכי נועם לחזור ולאוסרה, אבל נדה הרי מעיקרא היתה עומדת להטהר לאחר זמן, ולמה הק' דתיאסר לעולם.

'''בא"ד. אבל נדה דרכי נועם היא וכו'.''' הנה קושית תוס' יש לפרש בב' אופנים, א'. שהק' דנדה תיאסר בשעת נפילה לעולם. ב'. דהק' דתיאסר לזמן שהיא נדה וממילא תהי' אסורה לעולם. ולכאורה אם הקושיא היתה דתיאסר ממילא לעולם ע"י שהיתה אסורה בזמן נדותה, א"כ מה תירצו דהוי דרכי נועם, הא מ"מ היתה אסורה, ואם נאסרה בשעת נפילה צריכה לישאר אסורה, וע"כ שקושיתם היתה דתיאסר מעיקרא לעולם, ולכן תירצו דנדה אי"ז חסרון בדרכי נועם אם נאסרה מתחילה לעולם ואח"כ הותרה, אך זה קשה למה אי"ז סתירה לדרכי נועם, כיון שהיתה אסורה לעולם, ולא דמי לבעלה דמעיקרא נאסרה רק לזמן.

'''בא"ד. וגבי קטן לקמן וכו'.''' ק"ק למה הק' תוס' מקטן, הרי בקטן אין החסרון ביבמה שאינה ראויה ליבום רק בקטן, ומה זה שייך לדרכי נועם.

'''בא"ד. דרכיה דרכי נועם.''' והיינו דמבואר לקמן דביש לה בנים ומתו אינה זקוקה עוד ליבום משום דכתיב דרכיה דרכי נועם ואין זה דרכי נועם אם תצטרך חליצה כמבואר ברש"י שם שתתגנה על בעלה.

'''ויש''' לעיין לפי"מ דמשמע דכל ענין יבום הוא מחמת דיש להיבם דין בה שזקוקה אליו מכח קידושי המת, ובבית מאיר ביאר עוד דנשאר עדיין אישות של הבעל לענין זה שהיבם צריך לקחתה דלכן ס"ד שיועיל גט לאחר מיתה [וכמו שהבאנו באילה"ש גיטין [[אילת השחר/גיטין/יג/א|דף י"ג]]], א"כ כיון שיש לה בנים ומותרת להנשא, הרי כבר פקע קנין אישות הזה דלכן מותרת לשוק, א"כ כשאח"כ מתו הבנים איך יתחדש קנין אישות חדש, ולמה לי הלימוד מדרכיה דרכי נועם.

'''שם. תוד"ה ואחות אשתו.''' הנה מדבריהם מבואר דבתירוץ ראשון ס"ל דמה דבאחות אשה אינה מתייבמת אפי' אם אשתו מתה אינו משום דאין זה דרכי נועם, ואם זה לא משום דרכי נועם, צריך טעם למה באמת לא יכולים לייבם אח"כ כשמתה אשתו, ואם הטעם משום איסור אשת אח, הא באשת אח שבשעה שמת היה לו בנים ומתו אמרינן דפטורה רק משום דאין זה דרכי נועם ולולא זאת היתה מתייבמת כמבואר לקמן {{ממ|דף פ"ז ע"ב}}, ולא היה אכפת לן איסור אשת אח, משום דדין יבום מתיר איסור אשת אח.

'''ובכלל''' יש כמה סתירות בענין פטור דאשת אח, דהנה באילונית איכא למ"ד דאינה פוטרת צרתה אע"ג דעליה איכא איסור אשת אח, וכן הא הקשה הגרעק"א דלמה צריך קרא מיוחד דצרה פוטרת צרתה, תיפו"ל דכיון דהצרה היא באיסור אשת אח גם אחרי שנתיבמה לאחיו ומת, דהא על הצרה אין צריך כבר עוד לימוד שפטורה להתייבם כשמת זה שיבמה בלי בנים, א"כ תפטור נמי את צרתה, וזה גופא צריך טעם דמנ"ל דהצרה אם תפול פעם ב' ליבום אחרי שנתייבמה למי שהיתה מותרת ג"כ פטורה אז להתייבם לזה שפעם נפטרה הימנו, אי דין זה הוא ג"כ רק משום דאין זה דרכי נועם או משום איזה טעם אחר.

'''והנה''' יש לעיין באשת אח שיש לו בנים, אם גם אז נופלת ונפטרת או שאינה נופלת כלל, ובפשטות משמע דאינה נופלת כלל דזהו כמו שלא במקום מצוה, ובערוה ע"כ צ"ל דנופלת ופוטרת, דאם לא נופלת אין לומר דמ"מ פוטרת, וא"כ מתי מקרי דנופלת ומתי מקרי דלא נופלת.

'''ונראה''' לומר דכל היכא דפטורה מחמת דהמת אינו זוקק אשתו, כגון ביש לו בנים, אין נקרא דנופלת כלל ליבום, דהא זה עיקר המחייב מחמת דהתורה רצתה שיקויים לאחיו שם, ובאופן דאין זה צריך או דלא שייך אז אינה נופלת כלל, אבל היכא דמצד המת היתה צריכה להתייבם, אלא עיכוב וגורם אחר אין נותן שתתייבם, אז מקרי שנופלת ונפטרת.

'''ולכן''' כל ט"ו עריות דאין טעם פטורם מחמת דלהמת אין כח או שאי"צ לזקוק, אלא מפני שהיבמה אינה יכולה להתייבם, מקרי דנופלת והוי במקום מצוה, ואפי' אשת אחיו שלא היה בעולמו ג"כ אין גורם המת, אלא משום דאין האח שלא הי' חי בשעת מיתת האח ראוי לייבם, ולכן מקרי במקום מצוה דנופלת ונפטרת ופוטרת גם צרתה, אמנם התם בין כך נוגע לפטור צרתה רק באם נולד ונופלת אח"כ ליבום, ואז הא בנפילה שני' הא האח השני שמת מצדו הא זוקק ולכן נופלת ופוטרת צרתה.

'''והנה''' אם אחד מן האחין מת ואשתו נתייבמה לא' מן האחין ומת בלא בנים דזקוקה עוד פעם לאח השלישי, לכאורה יש לומר דנשאר עליה גם שם אשת אח הראשון שמת, ואיך תתייבם לשלישי דהא אסורה עליו משום אשת אח של הראשון, ומחמת הראשון לא שייך כבר לייבם דהא בינתיים כבר נתייבמה ואין מצוה ליבם להקים לו שם להראשון ואיך מותרת לאח השלישי, ואפי' אם נלמוד דנפילה מתרת, מ"מ הא כבר בטל לגמרי ענין ההוא וכעת אינה נופלת מחמתו כלל ולמה מותר.

'''וע"כ''' צ"ל דכשייבם אותה פקע לגמרי אשת אח של הראשון והיא לגמרי אשת השני, ועדיפא מיניה מצינו לר"ש דאע"ג דאשת אחיו שלא היה בעולמו אסורה, מ"מ אם ייבם אח שלא היה בעולמו ואח"כ נולד זה, אין אסורה על האח הנולד משום אשת אח הראשון שלא היה בעולמו, משום דכשייבם פקע לגמרי שם אשת אח של הראשון, ואפי' לרבנן דפליגי, זה רק לגבי מי שלא היתה זקוקה אז, לגביו הוי כמו אילו לא נתייבמה והיא עדיין באיסורא לגביו, ומהאי טעמא יש לומר דכל צרה שנופלת אח"כ ליבום, כיון שלגבי זה שנופלת היא היתה אסורה, אז מה שנתייבמה לא מהני להפקיע איסור דהיה עליה ולגבי דידיה כאילו לא נתייבמה, דרק למי שראוי להתייבם אמרינן דכשנתייבמה פקע שם איסור אשת אחיו של הראשון [ור"ש סבירא ליה דכיון דאז לא היה, לא שייך לומר דלגביו כאילו לא נתייבמה, כיון דאז לא היה קיים בעולם כלל].

'''ונמצא''' דכשנופלת הצרה שנתייבמה לאחיו, כיון דלגביו לא הותר איסור אשת אח שהיה עליה, אז עכשיו כאילו נשארה אשת אח של הראשון ושל השני, ואין הכוונה כמו אשת ב' מתים דאז היא זקוקה ליבם משום שניהם, אבל כאן היא אסורה איסור אשת אח מכח שני האחין שמתו.

'''והנה''' יש להסתפק בענין יבום אם מה שאין לאח המת בנים הוא המחייב יבום, או דצריך גם שהיתה אסורה באיסור אשת אח זה הגורם חיוב מצות יבום, והנה לקמן {{ממ|י"ג ע"ב}} אמרינן טעם דב"ש דהצרה מתייבמת משום דאין איסור חל על איסור, ואיסור אחות אשה אינו חל על איסור אשת אח, וכבר ביארו בתוס' מה דאמרינן בגמ' {{ממ|דף ל"ב}} דמ"מ הערוה גופא אין לייבם דאחות אשה מיתלא תלי וקאי דאי פקע איסור אשת אח חל איסור אחות אשה לכן אינה מתייבמת, ומ"מ מה דאין איסור חל על איסור מהני דלא תפטור את הצרה, ומקשה הגמ' דמ"מ אם אחות אשה קדים למה מתייבמת הצרה, ותירצו בגמ' דכיון דאיסור אשת אח לא חל מחמת דאין איסור חל על איסור ממילא הו"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה.

'''וחזינן''' בגמ' דהמצוה לייבם הוא דוקא היכא שהיתה באיסור אשת אח, ואע"ג דהתוס' כתבו לקמן {{ממ|דף ל"ב בד"ה שנשא}} דר"ש לית ליה האי סברא, היינו דאין איסור חל על האיסור הא אינו מבטל כלל את האיסור, אבל אין ראיה דחולק על הסברא לגמרי וגם הוא מודה דצריך שתהיה באיסור אשת אח, דעיקר המחייב דין יבום הוא דוקא מכח איסור אשת אח שבא מכח המת דאז נתחדש המצוה דייבום, א"כ לדידן דהצרה פטורה, אז כמו דאם היתה נשארת אשת אח של הראשון לא היה שייך לייבמה אחרי מיתת האח השני כיון שהיא עדיין אשה של הראשון שבעבורו נפטרה, ה"נ אם אינו ממש אשתו אבל נשארת באיסור אשת אח מהראשון לא שייך לייבמה, כיון דמלבד שהיא באה מחמת השני, היא גם באה באיסור מחמת הראשון שעל זה אין מצוה.

'''ולפי"ז''' יש לומר דזה חסרון דהמת השני אינו יכול לזקוק כיון דהוא עדיין כאילו אשת הראשון, והיכא דיש לפוטרה מחמת דאין בכח המת האח השני לזקוק, אז לא מקרי שנופלת כלל שנוכל לומר דתפטור את צרתה דהוי כשלא במקום מצוה.

'''אמנם''' אפי' אם לא נוסיף דעיקר ביבום הוא מחמת איסור, ג"כ יש לומר דמה דנשאר איסור אשת אח לגביו על הצרה מהנפילה הקודמת גורם שאין זה כאילו רק אשת המת השני, ואין בכח המת השני לזקוק, כיון דמעורב עדיין דינים של אשת הראשון ואז כאילו אינה נופלת והוי כשלא במקום מצוה, ולכן צריך קרא לצרה שתפטור צרתה, ויש לבאר דמה דנתחדש גזה"כ דהצרה פוטרת את הצרה, משום דהצרה כיון דפטורה מכח הערוה דינה כמו הערוה ולכן פוטרת צרתה, וזה מה דאמרינן צרה במקום ערוה קאי דאין לה דינים אחרים מהערוה [אלא דצ"ע הא לא מצינו גזה"כ דהצרה במקום ערוה קאי].

'''והנה''' הא יש מ"ד דצרת אילונית פטורה מן החליצה ומן היבום, ולהלכה פסקינן כרבא לקמן {{ממ|דף י"ב ע"ב}} דצרת אילונית מותרת, ואפי' צרת בתו אילונית דהוי כצרת ערוה שלא במקום מצוה, והיינו דזה טעם למה אינה נפטרת מחמת דהיא צרת בתו, כיון דדל מהכא מה שהיא בתו הא אינה נופלת משום שהיא אילונית, אבל למה אינה נפטרת מחמת צרת אילונית צריך טעם, דהא כיון דהאילונית אינה מתיבמת מגזה"כ דאשר תלד, הרי קאי עלה באשת אח ולמה לא תאסור צרתה, וכבר הקשו זה בתוס' לקמן {{ממ|דף ח' ד"ה תרי איסורי}}, ותירצו דכיון דלאו בת יבום היא כלל חשיבא כשלא במקום מצוה.

'''ולהמבואר''' יש לבאר דהא בצרת אילונית אם באנו לפוטרה מחמת אשת אח תלוי אם היא כנופלת וממילא פוטרת, או דלא נופלת כלל, ותמיד הוי אילונית כשלא במקום מצוה, ובזה נחלקו דמצד א' הא הפטור בה מחמתה דאינה ראויה לילד ואז נקרא דנופלת וממילא צריכה לפטור ע"י דחל עליה איסור אשת אח מכח דנתמעטה מקרא דאשר תלד, אבל כיון דענין יבום הוא להקים לאחיו שם, ובמי שאינה ראויה לילד אין שייך כל ענין יבום, נמצא דזה מחמת דאין המת זוקק באופן שלא יקויים עבורו שם, והוי כמו שאינה נופלת כיון דאין הטעם שיגרום שתפול ליבום, לכן ס"ל דאינה פוטרת צרתה.

'''ובזה''' יש להבין הא דאם נפלה כשהיא אחות אשה ואח"כ מתה אשתו, דמשמע מהתוס' דשייך לומר דתפטר גם אח"כ בלי טעמא דדרכי נועם, ובאשת אח שהיו בנים ומתו פטורה רק משום דרכי נועם, משום דביש לה בנים לא נתחדש בה דין פטור אלא כאילו עדיין לא נפלה ליבום, וס"ד דכשימותו הבנים תחול עליה דין נפילה ליבום ויהיה דינה ככל יבמה שאין לה בנים שנופלת ליבום, דאז מתחיל מצוות יבום, ולזה צריך לטעם דאין זה דרכי נועם, דאע"ג דמה שנפטרה אז לא היה בגדר שנפלה ונפטרה, מ"מ הא נפטרה ואין זה דרכי נועם, אבל אחות אשתו דנפלה ונפטרה, אז כיון שנפטרה וחל איסור אשת אח עי"ז שוב לא תתחייב, כיון דמכח איסור אחות אשה נפלה ונאסרה להיבם וזה לא ירד ונמצא דאינו יכול כבר לזקוק, וכמו שפוטרת צרתה אע"פ שצרתה אינה אחות אשתו, כ"ש שתפטור עצמה כשלא תהיה כבר אחות אשתו.

'''ולפי"ז''' אחות אשתו אחרי שמתה אשתו דפטורה אח"כ אינו סתם משום איסור אשת אח, דהא אדרבה אשת אח אם היה מתחיל בו דהוא הגורם שלא תתייבם הוא טעם שלא תזקק לגמרי, ואז בלי הסברא דאי"ז דרכי נועם היתה צריכה להתייבם, וכל מה דפטורה הוא משום דאיסור אשת אח הבא מכח איסור אחות אשה דינו לגבי זה כאחות אשה דיש בו דין פטור, ומבואר סברת התוס' דגם בלי ענין דרכי נועם פטורה אחות אשתו אפילו אחרי שאשתו מתה.

'''שם. תוד"ה ואחות אשתו. ואפי' בנדתה וכו' משמע דקני לה עכ"ל.''' מבואר ברא"ש דזה תי' חדש, דבסברא ראשונה נקטו דבזמן נידתה אינה נקנית, והנה מקשים להתירוץ הראשון דאיזה טעם הוא דלא דמי לאחות אשה מחמת דאסורה לכל העולם דהא אין משיבין על ההיקש, וכיון דכל העריות הוקשו נילף מאחות אשה דכיון דבשעת מיתה נדחית ונפטרת לגמרי, דהרי לענין תפיסת קידושין צריך קרא מיוחד דתופס קידושין בנדה, ובלי קרא הוה ילפינן מאחות אשה דלא יתפסו בה קידושין, ואע"ג דחלוקה מאחות אשתו מ"מ אין משיבין על ההיקש, א"כ ה"נ נלמד דתיפטר אם נפלה כשהיא נדה אע"פ שנאסרת לכל.

'''והנה''' אם נפרש דבריהם דזה פירכא דא"א ללמוד מאחות אשה מחמת דשאני מאחות אשה, יקשה סתם דהא אדרבה בכולי דוכתי משמע דכל מה שהאיסור כולל יותר אנשים זהו חומרא, ואיך נמעט נדה שאיסורה כולל יותר.

'''והנה''' בחייבי לאוין אלו דמה"ת עשה דוחה לא תעשה מסקינן {{ממ|לקמן דף כ'}} דמ"מ מותר רק ביאה ראשונה, ויש להסתפק בעריות אי הוי אמרינן דעדל"ת שיש בו כרת אם הי' מותר רק ביאה ראשונה, או דהי' מותר לגמרי, ומהתוס' {{ממ|דף ג' ע"ב בד"ה טעמא}} דכתבו דאי אין עדל"ת שיש בו כרת לא הוי דרשינן עליה לאסור, ומדאיצטריך לאסור נילף דבעלמא דחי, דאדרבה הי' לנו לדרוש להתירא דמסתבר טפי למדרש לגופי' ולא למדאיצטריך, וע"כ דהתנא סובר דבעלמא דחי ולא איצטריך להתירא.

'''והקשה''' בערוך לנר לקמן {{ממ|ב[[ערוך לנר/יבמות/ח/ב|דף ח' ע"ב]] תוד"ה מלמד}} דהא אכתי איצטריך להתירא, דאי משום דעדל"ת יהי' מותר רק ביאה ראשונה ולכך צריך קרא לומר דיהי' כמו בכל יבום דמותרת גם אח"כ, לכן נראה להוכיח מהתוס' דאי עדל"ת הי' מותר אחות אשה לגמרי גם בביאה שני'.

'''והטעם''' נראה דחלוק חייבי לאוין מחייבי כריתות, דאף דבחייבי לאוין אמרינן לקמן {{ממ|דף כ'}} דאף דמדאורייתא מותר ליבם דעשה דוחה ל"ת מ"מ לא יהי' מותר ביאה שני' מה"ת, אך בערוה שאני דלולא שנתמעט אחות אשה מקרא דעליה היתה ניתרת לגמרי, והטעם דבלי קרא דעליה הו"א כיון דעדל"ת שיש בו כרת, נמצא דאיסור זה שאסרתו תורה לא אסרתו במקום יבום, דנמצא דאין כלל איסור כזה בעולם כיון דהאיסור מתייחס אליו בלבד, וכמו איסור אשת אח דכתבו התוס' לקמן {{ממ|ח' ע"ב}} דלא אמרה תורה שיגרשה אחרי שלקחה, וה"נ נימא בעריות אע"ג דזה מתורת עדל"ת, כיון דהאיסור מתייחס אליו בתור אחות אשתו, ואם יש עוד אדם שגם אליו היא אחות אשה, הרי זה לא מחמת איסורה לאיש הראשון, אלא משום דגם לגבי השני היא מתייחסת בתור אחות אשתו, וכיון שהאיסור רק אליו, אז במקום יבום דעשה דוחה הל"ת וכלול בפרשת יבום גם על אחות אשה, ממילא דאין להל"ת כלל קיום ובטל לגמרי ונעשית אשתו ממש, וכמו איסור אשת אח דבטל לגמרי, וכמש"כ בתוס' הנ"ל דידעינן מסברא דאין כונת התורה שיקחנה ויגרשה.

'''[העירוני''' מהא דכתבו תוס' {{ממ|ד"ה אשת אחיו מאמו}} דאם אין בה כרת הי' צריך להיות דינה כחייבי לאוין דתנן דחולצת, ולדברינו היתה צריכה להתייבם כיון דאין לגזור אטו ביאה שני', דהא גם ביאה שני' תהי' מותרת דהא האיסור מתייחס רק אליו, יש לומר דהתוס' לא רצו להקשות דתתייבם דרצו לבאר קושיתם גם לר' גידל אמר רב דס"ל לקמן {{ממ|דף כ' ע"ב}} דחייבי לאוין חולצת ולא מתיבמת מעיקר הדין, וכונתם דאפילו אם אין להתירה, לכהפ"ח אפשר חליצה].

'''ובזה''' יש ליישב נמי מה דהקשו המפרשים דכיון דלאו בת תפיסת קידושין היא איך ס"ד דתתייבם, דהא כדי לייבם צריך שיקנה אותה והיא לאו בת תפיסת קידושין, ולהנ"ל ע"י דעשה דוחה הל"ת פקע כאן האיסור לגמרי, וכמו איסור אשת אח מאביו היכא דלא נתמעט והיינו במקום מצות יבום דנדחה לגמרי וחל בה אישות להיבם.

'''וכ"ז''' בעריות דומיא דאחות אשה, דהאיסור הוא מיוחד להיבם, דאז כיון דעשה דוחה ל"ת אנו כוללים זה בפרשת יבום לגמרי, כמו איסור אשת אח דאפי' אם הטעם מדין דיחוי דעשה דוחה הל"ת, מ"מ במקום יבום נדחה לגמרי, אבל איסור שאינו מיוחד להיבם, אז אפי' אם ידחה הל"ת, מ"מ הא ודאי לא נתבטל שם האיסור שבה, א"כ אף אחרי שתהי' אשתו למה תהי' מותרת אליו, דהא כמו שלא נתבטל שם האיסור לגבי שאר האנשים, ה"נ לא יתבטל שם האיסור לגבי היבם, לכן אמרינן דבחייבי לאוין כיון דאין האיסור מתייחס רק לגבי היבם, לכן אסורה ביאה שני' כיון דאין האיסור מיוחד להיבם.

'''ולפי"ז''' בנדה אפי' אם העשה הי' דוחה ל"ת שיש בה כרת והיתה מותרת להתיבם, לא הי' שייך לומר שכבר תהי' מותרת אליו בנדותה אחרי ביאה ראשונה, כיון דנשאר שם איסור נדה לגבי כל העולם, ה"נ תישאר באיסור נדה להיבם, והי' שייך רק שהעשה ידחה הל"ת ותהי' מותרת ביאה ראשונה.

'''ובאמת''' בנדה ל"צ לטעם זה, אלא דכיון דכל הסברא היא שלא אמרה תורה לקחתה ולגרשה אלא שהיא אשתו, א"כ בנדה שגם אשתו אסורה לא שייך שביבמה יהי' אחרת.

'''והנה''' בתוס' לקמן {{ממ|דף ט'}} הקשו דלמה לר"ע חייבי לאוין פטורין מן החליצה ומן היבום דניתי עשה וידחה ל"ת, ובשו"ת הרשב"א {{ממ|חלק ו' סי' י"ט}} תירץ קושית התוס' דלר"ע חייבי לאוין הוי כמו לדידן חייבי כריתות דאין קידושין תופסין בהן, דהא פריך לקמן {{ממ|דף כ'}} מה ראית, פי' דחייבי לאוין עולין לחליצה ולא חייבי כריתות, ומשני משום דחייבי לאוין תפסו בהם קידושין משא"כ חייבי כריתות, נמצא דלר"ע דגם חייבי לאוין אין תופס בהן קידושין אז הוי חייבי לאוין כחייבי כריתות, ובתשו' הרשב"א שנדפס על יבמות העיר הג"ר אלחנן ז"ל דהא קשיא לי' שיעלו ליבום ומאי מתרץ משום דאין קידושין תופסין, דהא כמו חייבי כריתות לדידן בלי דרשא דעליה היו מתייבמות אע"ג דלא תפסי בהם קידושין ה"נ חייבי לאוין, ואין לומר דצריך שיוכל להתקיים לקיחה במקו"א, דא"כ גם חייבי כריתות איך הי' שייך לייבם בלי קרא עליה.

'''ולהנתבאר''' יש לומר דרק בחייבי כריתות דעריות שהם מיוחדים להיבם אז אם עשה דוחה ל"ת אין כאן איסור כלל וממילא הי' תופס אישות בהיבמה, אבל בחייבי לאוין דאינם איסור המתייחס רק אל היבם, ונמצא דגם אם היבם יקחנה לא יבטל שם איסור שבה, וכמו שלא בטל לאחרים כן לגבי היבם לא יתבטל, ובהכרח שלא יתפסו בה אישות לר"ע ואין בזה אפשרות של יבום אפילו בלי דרשא דעליה.

'''ולהנתבאר''' אפשר לקיים גם תירוץ האבני מילואים דתירץ על קושית התוס' בדף ט' הנ"ל דלמה לר"ע חייבי לאוין פטורין מן החליצה ומן היבום, דניתי עשה ונידחי ל"ת, ותירץ האבני מילואים לפי שיטת רש"י לקמן {{ממ|דף מ"ט}} דאם בסוטה לא הי' תפיסת קידושין הי' גם נפקע קידושין בלי גט, א"כ גם חייבי לאוין לר"ע דלאו בת תפיסת קידושין לא שייך ליבמה כיון דאף אם יקנה אותה יפקעו ואשה לשעה לא אשכחן, והקשו עליו דהא חזינן דאי לאו עליה הוי אמרינן דעריות יתייבמו אע"ג דלא תפיס בהו קידושין.

'''ולהנ"ל''' דרק בעריות דדינם מיוחד רק להיבם אז אם עשה דוחה ל"ת הרי אין איסור כלל, אבל בחייבי לאוין דאין איסורן רק להיבם, א"כ אף אם יהי' מותר ליבם מ"מ שם איסורן לא יבטל לגמרי, וכמו דלא בטל שם איסורן לגבי אחרים ה"נ לגבי היבם, ואז ע"כ תשאר חייבי לאוין ויפקעו הקידושין ואשה לשעה לא אשכחן.

'''והנה''' יש להסתפק באחות אשתו שנפלה ליבום ואח"כ מתה אשתו, מה שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום, אם זה משום דין אשת אח שחל עליה, או דהגזה"כ הי' דאחות אשתו מפקיע הזיקה גם על אח"כ, אע"ג דאם יבוא עליה לא יעבור כבר איסור אחות אשה אלא איסור אשת אח, מ"מ הפוטר הוא אחות אשה.

'''וכן''' משמע קצת בתוס' לקמן {{ממ|דף ל"ב ד"ה לא}} דכתבו דאחות אשה שמתה אשתו גם אז אע"פ שפטורה מטעם אשת אח מ"מ כיון שבא האיסור מכח אחות אשה זה נכלל באחות אשה, דבזה זה מובן יותר [ויתבאר בד"ה שאח"ז למה באמת לא סגי באיסור אשת אח תמיד לפטור מן היבום וחליצה אותה ואת צרתה].

'''ולפי"ז''' י"ל דהתוס' הא לא הוקשה להם דתהי' מותרת להתייבם כשהיא נדה, אלא דעיקר קושייתם דתיפטר גם אח"כ כשתיטהר, וע"ז כתבו דחידוש דילפינן מאחות אשה אינו בנדה, והיינו כהנ"ל כיון דחלוק איסור עריות מאיסור נדה, דאיסור נדה אינו ביחס לאיזה אדם אלא דאסורה מחמת שהיא נדה, אבל שאר עריות איסורן ביחס לאיזה אדם, ואחות אשתו אפי' אם היא אחות של עוד אשה, נמצא דאסורה לעוד אדם, מ"מ לכל א' שאסורה הוא מחמת התייחסותה כלפיו בלחוד, וע"ז גילתה תורה דבמה שנוגע לדין יבום נשאר דינה כמו שהוא בהיות אחות אשתו, אבל בנדה כיון שאין זה דין מיוחד כלפי היבם לא שייך שתישאר דין נדה כלפיו לבד, כיון דאין נדה דין ששייך לאיזה בן אדם מסויים.

'''ולפי"ז''' אין זה פירכא על ההיקש, אלא דגזה"כ שנאמר באחות אשה ואינך דדמיא לה שהם אסורות להיבם מדין מיוחד, ע"ז גילתה תורה דדין אחות אשה גורם פטור, מחמת דאז אסורה משום אשת אח אע"ג דאז לא תהי' אחות אשתו, אבל בנדה לא שייך כלל ענין זה שדין נדה כלפיו, כיון דאף פעם לא שייך בה דין כלפי איזה אדם מסויים, ממילא לא שייך שתיכלל בהגזה"כ שתהי' לגבי היבם לעולם בשם נדה.

'''ובאבנ"מ''' {{ממ|[[אבני מילואים/אבן העזר/קעד#|סי' קע"ד]]}} וב[[ערוך לנר/{{כאן}}#|ערוך לנר]] כתבו דלסברת התוס' דנדה דאסורה לכל לכן אינה פטורה מן החליצה, יש לתרץ קושית התוס' לקמן {{ממ|דף י'}} דליתני אשת איש פטורה ופוטרת צרתה כגון ראובן קידש חוץ משמעון ושמעון קידש סתם ומת ונפלה לפני לוי דאסורה ללוי מחמת דהיא אשת ראובן, דכיון דאסורה לכל מכח קידושי ראובן כה"ג לא הוי דומיא דאחות אשה ואינה פוטרת, אבל לפמשנ"ת רק בנדה שייך סברא כיון דאין איסורה קשור ותלוי לאיזה אדם, אבל למ"ד דמהני קידושי חוץ, נמצא דלכל אדם שאסורה הוא באיסור מיוחד כלפיו, דהא הי' שייך לקדש חוץ מלגביו, וא"כ הוי כאיסור אחות אשה או אשת אחיו דיכול להיות להרבה אחים אבל לכל א' זה איסור מיוחד כלפיו, והי' שייך לומר דזה נכלל בגזה"כ ככל עריות דלגבי היבם נשאר דין לפטור אותה וצרתה גם אחרי שיפקע האיסור לגביו, כיון דדין זה שייך להיות לגביו.

'''והנה''' הרא"ש הוסיף דיועיל חליצה בימי נדותה, ואפי' לר"ל דחליצת מעוברת לא מהני כיון דאין לה להתייבם אז א"כ ה"נ למה יועיל חליצתה, לא דמי דנדה עומדת לטבול ולהיטהר משא"כ במעוברת אולי תלד, וביש"ש ביאר הא דלא משני על עיקר הקושיא דלמה נדה אינה פטורה משום דעומדת ליטהר, ותירץ דאינו ברור שתיטהר אולי תתקלקל וסתה.

'''וסברא''' זאת צ"ע דהא ודאי חשש כזה שמא תתקלקל ולא תוכל בשום פעם ליטהר זה חשש רחוק, דודאי לא דמי לשאר עריות כגון אחות אשה דאין עומד שאשתו תמות לפני אחותה, וגם אם יש סברא דלכן אינה נקראת עומדת ליטהר מחמת חשש כזה, א"כ איך מחלק נדה מחליצת מעוברת כיון דאינו ברור דעומדת ליטהר, ועיין בקרבן נתנאל.

'''ולהנתבאר''' יש לומר דכשהקשו התוס' והרא"ש דנדה תיפטר מיבום ולא ירדנו לחלק מחמת דאיסור נדה הוא איסור שאינו בהתייחסות אליו, לא יועיל מה שעומדת ליטהר, ואי משום שזה שאני מאחות אשה אין זה טעם דלא נוכל למילף מהיקישא דאחות אשה, דהא לא פרכינן על היקישא, וזה דעומדת ליטהר אינו אלא כעין פירכא דשאר עריות יש להם חומרא, לכן הוצרך לבאר דאין בנדה כלל דין פטור, כיון דנדה אין איסורו רק לגבי היבם ואז בהכרח ישאר איסור דאז לא ס"ד שתהא נעשית אשתו ושיבוטל דין נדה וע"ז לא שייך הפטור של היבום, אלא דמ"מ כיון דאסורה להתייבם דהא כעת ילפינן דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת א"כ אינה עולה ליבום כעת.

'''ומה''' דהוצרך להוסיף דמהני חליצה בעודה נדה משום דחזינן דשייך במעוברת דלא מהני בה חליצה אע"פ שזקוקה להתייבם אח"כ ולא דמי לאחות אשה דבכלל לא שייך לדון שאשתו תמות, אבל מעוברת עומדת להתברר או שיהיה ולד או לא ולכך יש לה זיקה על אח"כ אם תפיל, ומ"מ חליצה לא מהני כיון דכעת אינה מתייבמת אע"פ שלא פקע הזיקה דיש זיקה על אחרי שתפול, ה"נ בנדה לא יועיל חליצה אע"פ שיש בה זיקה על אחרי שתיטהר, וע"ז כתב לחלק דלגבי שתועיל חליצה מהני אם עומדת ליטהר אע"פ שאינה מתייבמת כעת מ"מ הא זקוקה היא על אח"כ בתור ודאי, משא"כ חליצת מעוברת דאולי תלד לא מהני חליצתה בעודה מעוברת כיון שאינה עומדת להיות זקוקה ודאי.

'''שם. תוד"ה ואחות אשתו. התם נמי אין זה דרכי נועם אם צריכה להמתין עד שיגדיל.''' ויש להסתפק אם העיקר דאינו דרכי נועם מה שכעת אסורה אל היבם ואח"כ מותרת אליו, או מחמת מה דכעת אינה זקוקה להתייבם ואח"כ תהי' זקוקה להתייבם. ולכאורה כצד זה משמע ממה דהקשו התוס' לקמן {{ממ|דף י"ז ע"ב ד"ה אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא}} למה צריך פסוק למעט אשת אחיו שלא היה בעולמו מיבום, תיפו"ל דאין זה דרכי נועם, ואי מה דאינו דרכי נועם הוא רק היכא דהיתה קודם אסורה להיבם, מאי קשיא להו הא שם אינה אסורה להיבם כל זמן שלא נולד, וע"כ דס"ל דהעיקר כיון דאינה זקוקה כעת להתייבם.

'''אלא''' דגם לפי"ז עדיין צריך ביאור, דהנה בהא דזקוקה להתייבם או אינה זקוקה, יש לעיין אם העיקר מה שיש מצוה להתייבם או לחלוץ, או מה דאסורה לשוק מחמת הזיקה, או שהם תלויים זה בזה, דהנה בהא דלקמן {{ממ|דף פ"ז ע"ב}} דאמרינן דלכן יבמה שיש לה בנים מותרת לבעלה אפי' אחרי שמתו בניו הוא משום דרכי נועם, וכתב רש"י שם {{ממ|ד"ה דרכיה דרכי נועם}} וזו שהיה לה בן ולא נזקקה ליבם וניסת לשוק ומת בנה אם תאמר תחלוץ הרי היא מתגנה על בעלה וכו' עכ"ל, ומשמע מרש"י דאינו דרכי נועם הוא מה שעכשיו מותרת לינשא ואח"כ תצטרך חליצה, ולכאורה זה רק סיבה דלא תהיה נאסרת אליו, אבל מנ"ל שלא יהיה מצוה ליבם או לחלוץ אע"פ שאינה אסורה לאיש שנשאת לו, וע"כ דענין הזיקה והאיסור לשוק תלוי זה בזה דאם צריכה להתייבם ע"כ אסורה לאחר וא"א לחלק.

'''והנה''' על מה שתירצו בתוס' {{ממ|דף י"ז הנ"ל}} דס"ד דאם חמותה מעוברת תמתין עד שתלד, הקשה הגרעק"א דאפי' אם חמותה מעוברת הא אין זה דרכי נועם כיון דכעת מותרת לינשא מחמת מחצה נקיבות ומיעוט מפילות וא"כ אינה זקוקה, ואיך תהיה במצות יבום שעי"ז בהכרח תאסר אח"כ כשיולד האח.

'''ויש''' שכתבו בזה דמה דאינו דרכי נועם הוא אם באמת היא אינה זקוקה ואח"כ תהיה זקוקה, אבל מה שאנו מתירין אותה לינשא מחמת הרוב לא משוי אותה אינה זקוקה מעיקר הדין, דאם כלפי שמיא גליא דהולד זכר היא כעת זקוקה ואין חסרון בדרכי נועם כה"ג. וכ"כ בחידושים בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל.

'''ולפי"ד''' נמצא דבאמת כעת היא מותרת לשוק ומשיולד אח תצטרך לצאת מבעלה ולהתיבם, ומ"מ זה לא סתירה לדרכי נועם כיון שמה שנישאת לשוק הי' עפ"י טעות.

'''והנה''' נוקטים דמדין דרכי נועם צריך להיות תמיד דהדין שיש עליה קודם, צריך לישאר גם אח"כ, ולכן כיון דיש לילך בתר הרוב דלא יהי' להמת אח אפילו כשחמותו מעוברת, דאולי תלד בת ואולי תפיל, לכן בודאי כעת מותרת להנשא לשוק, והתקשו דהא לא יהי' דרכי נועם אם תיאסר למי שנשאת.

'''אבל''' אפשר דבדין דרכי נועם רק נאמר דלא יכול להיות שישתנה הדין, ואז או שלא תהי' דינה כמו עכשיו, או כמו אח"כ, ולא יצויר שתצטרך לצאת מבעלה להתייבם, וכמו שיתבאר.

'''הנה''' כיון שכתוב ובן אין לו דמבואר דאם יש לו בנים אין דין יבום זה דין ודאי, לכן אמרינן לקמן {{ממ|בדף פ"ז ע"ב}} דאפילו אם הבן ימות לא תתייבם משום דאין זה דרכי נועם, וכן אם אין אחים להמת ובודאי לא יהי' דין שאסורה להנשא לשוק משום שמא אב של המת יוליד עוד בן, דא"כ כל ימיה תהי' אסורה להנשא לשוק, דהא כל זמן שאביו חי יכול להיות שיוליד בן, וזה בודאי אין דין כזה, לכן כיון דצריך שיתקיים דרכי נועם אין סברא שאם יקרה שבאמת אח"כ יוליד, תצטרך לצאת מבעלה ולהתייבם, אבל באופן שחמותה מעוברת דאז יש לומר דין שלא תתייבם אע"פ שיש רוב כיון שאולי תלד בן, לכן מחמת דין דרכי נועם יש לומר דאדרבה אסורה כעת לינשא לשוק, אע"פ שמצד דין רוב היתה מותרת, מ"מ הדין דרכי נועם מחייב אותה שלא להנשא כעת לשוק.

'''וכן''' מבואר בקונטרס אחרון ליבמות להרשב"א {{ממ|לדף קי"ט}} שהוכיח דכשמת והשאיר אשה מעוברת אינה מותרת להנשא לשוק, וא' מן הטעמים הוא משום דא"כ לא יהי' דרכי נועם מחמת שאולי תצטרך לצאת מבעלה להתייבם, והיינו דע"י דין דרכי נועם צריך להיות שלא לילך אחר הרוב שלכן תהי' מותרת להנשא לשוק, דמכח דין דדרכי נועם לא מתירין לה להנשא לשוק כעת, וכן צ"ל בקטן דמשום דרכי נועם צריך להיות לא לייבם כעת, שמא ימצא סריס או היא אילונית, לכן מכח דרכי נועם אסור כעת להתייבם, ולפמש"נ ע"י דין דרכי נועם לא יצוייר כלל שתצטרך לצאת מבעלה.

'''ולהנתבאר''' נמצא דבאמת היא ספק זקוקה להתייבם כשחמותה מעוברת.

'''ואין''' לתמוה דאיך דרכי נועם ידחה דין היתר של רוב, דהא ע"כ חזינן דדרכי נועם כוחו לדחות דינים, דהא כשנולדה בת ומתה מן הדין הי' צריך לייבם האשה, ובכ"ז דרכי נועם דוחה דין יבום, וא"כ דוחה גם דין לילך אחר רוב.

'''וזה''' מפני שרוב אינו בירור אמיתי רק דין, לכן דרכי נועם עושה שלא תוכל להנשא.

'''והנה''' אם אפילו זה בירור, מ"מ בדבר שודאי יתברר ודאי א"א לומר שזה מברר כהרוב, דהא יתכן שיתברר לא כהרוב.

'''ובקובץ''' הערות {{ממ|סימן ו'}} הוכיח דכעת אינה זקוקה גם כשחמותה מעוברת, דאם זקוקה א"כ איך ממעטינן לה להתייבם למי שלא הי' עדיין בשעת מיתתו משום דלא הי' יחדיו בעולם דהא הוי יחדיו כיון דכבר כעת כאילו זקוקה אליו, והיינו דס"ל דאע"ג שאינו במציאות כבר נולד מקרי דהי' יחדיו מחמת דזקוקה אליו.

'''ויש''' להעיר דהנה מלבד דפשוט דיחדיו משמע יחדיו במציאות, לא מחמת שיש לו דין זיקה אליו, גם לפי דבריו הא הזיקה מתחילה אחרי מיתתו, ואיך הי' יחד, גם אין לפרש דזה נקרא יחדיו דהא כתוב כשיש אחים יחדיו ומת א' מהן אז זקוקה להתייבם, ואיך יוכל להתפרש הפסוק דכשתהי' זקוקה לא' מהם ומת א' היא זקוקה להתייבם אליו, וע"כ הכתוב מתפרש רק כשהם יחד במציאות, כשהי' האח בחיי האח המת בעולם, ומת א' ובן אין לו אז היא תזקק להתיבם.

'''והנה''' לדברי הגר"ח הנ"ל דאם נהגו דין בטעות אין מניעה לשנות הדין, דאין בזה משום דרכי נועם כיון דכלפי שמיא גליא דלא הי' כלל הדין כך מעיקרא.

'''ונראה''' להביא ראיה לזה, דהא בכל דוכתי דאזלינן בתר רובא ואף דיכולין לברר מ"מ מן התורה אזלינן בתר רובא, וכגון בבהמה שנשחטה מותר לאכלה מה"ת ללא בדיקת הריאה, ואם ימצא שהיא טריפה תהיה אסורה, וא"כ איך זה דרכי נועם, והנה בקוה"ע {{ממ|שם}} הסתפק בביאור הענין דנתמעט היכא שאין זה דרכי נועם, כגון ביבום, אם הביאור דמחמת טעם זה דדרכי נועם נפטרת אח"כ כשמתו בניו, ולקמן {{ממ|סימן כ"ד}} הוכיח מהרשב"א כסברא הזאת, או שזה רק מפרש שהתורה לא חייבה בכה"ג ביבום כיון שאין זה דרכי נועם {{ממ|והראוני דבכו"ח רעק"א סי' ס"ה מבואר כהצד השני, דזה מפרש דהפסוק לא מיירי לחייבה ליבום כה"ג}}, ולפי הסברא הראשונה דזה הפוטר, ה"נ צריך להיות דאם תמצא טריפה תהיה מותרת, ולפי הביאור השני דהוא גילוי, ג"כ נימא דצ"ל הדין שלא נלך אחר הרוב באופן דאפשר דיתברר שזה טריפה דאין זה דרכי נועם, וע"כ דמה שהתרנו את הבהמה מכח שחשבנו שזה מן הרוב אין סתירה לדרכי נועם, כיון דאליבא דאמת זה היה חפצא האסורה גם אז, ורק אם באמת היה חפצא המותרת ואח"כ נשתנה דין החפצא, אז זה סתירה לדרכי נועם, אבל דין שניתר מחמת דיכול לסמוך שזה כך אינו סתירה לדרכי נועם.

'''אמנם''' יש לדחות הראיה דברוב אין לחוש שמא יתברר אחרת כיון דלפי מה דאזלינן בתר רוב אמרינן דבוודאי כן הוא ולא ישתנה ואין לחוש שישתנה, ובשלמא לפי הסברא הראשונה של הקוה"ע קשה דאיך תאסר כיון שהיה מותר, אבל לפי פי' השני דע"י דאינו דרכי נועם לא תאמר התורה היתר אם אפשר שיתברר דאסור, אפשר דהתורה בכל זאת מתירה דהתורה אומרת דאין לחוש שיהיה אחרת ממה שהרוב אומר לנו.

'''וכעי"ז''' מצאנו סברא ברעק"א בהגהותיו על שער המלך {{ממ|בהלכות מקואות}} דכתב לומר על הא דבתוס' לקמן {{ממ|ע"ב בד"ה או שנמצאו איילונית}} מבואר בשם הר"א מבורגיילה דבאילונית שלא הכיר בה ומת צריך לחוש אולי היה מסכים אע"פ שהיא אילונית, והק' בשעה"מ דמ"מ תתייבם דהו"ל ס"ס אולי אינה אילונית ואם היא אילונית אולי היה מקפיד ואינה אשתו של המת, ורצה לדייק מזה דס"ל כדעת הרשב"א דהיכא דאפשר לברר גם ס"ס אסור, והוסיף דאפשר דכה"ג דבודאי יתברר ואין בידו לעשות שלא יתברר, אז לכו"ע אסור עד שיתברר, אלא דשדא ביה נרגא מהא דקטן וקטנה יגדלו זה עם זה לרבנן דר"מ דלא חיישי למיעוטא, אע"ג דבודאי זה יתברר אם הוא סריס או היא אילונית ולמה זה מותר, והגרעק"א חילק דברוב תלינן דבודאי כן יהיה דלא יהיה סריס חמה והיא לא תהיה אילונית ולא יתברר ההיפך, אבל נהי דיש ס"ס לגבי היתר להתייבם דיש ס"ס אם היא אילונית ואם הוא מקפיד, אבל אולי יתברר שהיא אילונית כיון דלא אזלינן בתר רוב, נמצא דלגבי ספק אם היא אילונית ספק שקול שמא היא אילונית וכשיתברר ישאר ספק שמא הקפיד או לא לכן אסורה להתייבם, ה"נ כאן יש לדחות דזה דרכי נועם משום דאמרינן דבודאי יהיה כמו הרוב, דרוב בהמות כשרות הם.

'''אלא''' דמ"מ צ"ע בכל ס"ס שיתברר כמו כאן דכתב השעה"מ דיש ס"ס דמ"מ מן התורה מותר אע"פ שיתברר שזה היה אסור, וא"כ הא אין זה דרכי נועם, וע"כ דכל שלא ישתנה החפצא אין זה סתירה עם דרכי נועם.

'''ובזה''' יש גם לבאר מה דהתוס' חילקו דמה שצריכה להמתין מחמת דהיבם אינו ראוי לביאה אין זה חסרון בדרכי נועם, דלכאורה הא מה דאין זה דרכי נועם, מצינו ג"כ בסוכה {{ממ|דף ל"ב}} בהא דרצינו לפרש דהכונה של התורה בענף עץ אבות הוא להרדוף דזה מין שיש בו קוצים, ודחה אביי דאין זה דרכי נועם, ואע"ג דאין זה אלא מחמת דבר מציאותי, וא"כ גם כאן נאמר דגם מה שצריכה להמתין על היבם שיהי' ראוי לביאה אין זה דרכי נועם, ומה שהביאו התוס' לדמות זה לאם הלך היבם למדינת הים, הא לא דמי דהא מאי נ"מ אם הלך למדינת הים, דהא אותו הדבר כשלא נמצא ממש ליד היבמה תיכף בשעת מיתה, וע"כ דבגזה"כ דיבמה יבא עליה אינו רק אם נמצא ממש על ידה וה"נ אם נמצא במדינת הים, משא"כ אם יש עיכוב מציאותי מחמת היבם למה זה דרכי נועם, ולהנ"ל א"ש כיון דזה לא הסיבה ביבמה שאינה זקוקה ע"ז לא נאמר חסרון בדרכי נועם, משא"כ בהרדוף אמרינן דזה חפצא שאינה ראויה למצוה, ואין להקשות דא"כ באם היבמה היא פחותה מבת ג' דאז אינה ראויה להתייבם מחמתה, נימא דלא יהי' דרכי נועם מה שאח"כ תצטרך להתייבם, דזה ל"ק כלל דכל ענין של דרכי נועם הוא דלכן שייך להתירה להנשא לאיש אחר, לא ליבם, ולא תצטרך להמתין, וממילא לא תהיה כבר זקוקה גם אח"כ, אבל פחותה מבת ג' דכל זמן שאינה ראויה להתייבם אינה ראויה להבעל גם לאיש אחר, לא שייך כלל לדון מכח דרכי נועם, דהא לא נקרא שצריכה להמתין, ולכן התוס' לא הזכירו רק מה שצריכה להמתין עד שיהיה היבם ראוי לביאה, ולא מה שהיא תצטרך להמתין אם היא אינה ראוי' להתייבם, דבזה לא שייך כלל ענין דרכי נועם דלא נקרא שממתינה.

'''ובכו"ח''' דרעק"א {{ממ|שו"ת סי' ס"ה}} כתב לתרץ קושיתו הא דמקוים דרכי נועם אם חמותה מעוברת אע"פ שמותרת לינשא בינתיים דאזלינן בתר רוב דמצרפינן מיעוט מפילות למחצה דנקבות, משום כיון דיכולה להמתין אם רוצה אע"פ שאינה מחויבת לכן אין זה חסרון בדרכי נועם, והיינו דביבמה שאין לה בנים דיש חסרון בדרכי נועם, כמו דאמרינן לקמן {{ממ|דף פ"ז ע"ב}} משום דלא שייך לומר דבידה להמתין אולי יתחדש שימות הבן, אבל כאן דיש כבר דבר העומד בספק ולא שיתחדש, ע"ז שייך להמתין. וצ"ע דא"כ בקטן אף אם היה אסור להתייבם אליו למה מבואר בתוס' דאין זה דרכי נועם מה שכעת אסורה לו ואח"כ מותרת הא בידה להמתין, וכאן הא יש דבר ששייך להמתין ולא צריך שיתחדש דבר חדש. ואולי יסבור הגרעק"א דכיון דכעת אסורה אליו מקרי תמיד שיתחדש דבר, דהיינו שיתחדש ההיתר אל היבם, משא"כ בחמותה מעוברת כיון דאינה אסורה כעת להיבם רק אין שייך להתייבם, עדיין מיקרי שממתינה על מה שיתחדש, אלא דמ"מ צ"ע דלסברתו דכעת מקרי אינה זקוקה להתייבם מחמת דבידה להנשא לאחר, צ"ע למה זה מקרי שיתחדש דבר ולמה מהני מה דבידה להמתין.

{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}