עריכת הדף "אילת השחר/זבחים/יז/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף י"ז ע"ב'''}}}}

'''שרפה אונן ומחוסר כפורים כשרה.''' הנה פליגי תנאי במס' פרה {{ממ|[[משנה/פרה/ד#א|פ"ד א']]}} אי שריפת פרה בעי כהן גדול, וקי"ל דכשרה בכהן הדיוט וכ"פ הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פרה אדומה/א#יא|פ"א מפרה אדומה הי"א]]}}.

'''ולפי"ז''' יש לעיין להצד דאונן כשר בבמה וכדמבעיא לן לעיל {{ממ|[[בבלי/זבחים/טז/א|דף ט"ז א']]}}, אם נכשיר מהאי טעמא ג"כ בפרה [וב{{ממק|טהרת הקודש}} על תוד"ה שרפה כתב מסברא דדינה כבמה ע"ש].

'''ומזה''' דבפרה צריך בגדי כהונה אע"פ שבבמה אין דין בגדי כהונה, אין ראי' לענין אנינות, דבודאי מה שנאמר בהדיא בפרה עדיפא פרה מבמה, ולכן היות שפרה בעיא כהונה בעי נמי בגדי כהונה, אבל לגבי אנינות שאין לנו גילוי לגבי פרה דפסלה בה אנינות, י"ל שפיר דאם אונן כשר בבמה ה"ה גם בפרה, כיון שאין לנו גילוי על פסול אנינות מחוץ לבהמ"ק.

'''עוד''' יש לעיין אם יש לכהן גדול דין קדימה בפרה כמו במקדש דעובד מה שרוצה ומתי שירצה, וה"נ יוכל לעשות עבודות שבפרה אם ירצה, או דלמא מחוץ לבהמ"ק [כיון דאינה טעונה כה"ג], אין לו מעלה נגד שאר הכהנים.


'''יוסף הבבלי אומר אונן כשרה מחוסר כפורים פסולה.''' יש לעיין אם הדליק כשר את עצי המערכה שהפרה מונחת עליהם מצד א', ופסול הדליק מצד השני, באופן שכל א' אינו צריך להשני כדי שתשרף הפרה אם היא כשרה, ובעבודת הקרבנות כהאי גוונא הרי זה פסול, דכיון שא' מחלל העבודה לא מועיל מה שבלי עשייתו היתה העבודה נעשית, אבל בפרה נהי דלא מהני מעשה האונן, מ"מ י"ל שאינו מחלל ותהי' כשרה מחמת השני שהוא כשר.


'''מר סבר מחוסר כפורים דזב כזב דמי.''' ופרש"י דהו"ל טמא וקרא כתיב איש טהור, מבואר דאי לאו כזב דמי אף דהוא אסור לאכול בקדשים מ"מ מקרי טהור וכשר בפרה, ורק אי כזב דמי מקרי טמא.

'''וצע"ק''' דהא לגבי שאר דברים הרי הוא טהור, ורק לגבי קדשים חשיב טמא, כמו שפרש"י לעיל ד"ה מחוסר כפורים, וא"כ מנ"ל דאיש טהור דכתיב בפרה היינו טהור לקדשים, דהא אונן כשר לפרה משום דהוי כבדק הבית כמבואר ברש"י, וה"נ לענין איש טהור כיון שהיא בדק הבית נימא דדינו כחולין לגבי טומאה, וכמו דככר של בדק הבית בודאי לא יטמא יותר משני ה"נ פרה.

'''וצ"ל''' דכיון שאין מן התורה שום דין טומאה לחולין מצד עצמם ואין בהם שום שינוי כשנטמאו, ורק אם יגע בדבר אחר יהי' נוגע לתרומה או לקדשים, ושם טהור מוכרח שזה לגבי איזה דבר שנוגע, וזה רק או לתרומה או לקדשים.

'''והנה''' בחי' מרן רי"ז הלוי הל' פרה אדומה מבאר דאין דין דטמא אינו כשר בפרה, אלא זה דין דמעשיה צריכין להיות בטהרה, ולדבריו אכתי ק' דנהי דהו"ל כזב ולגבי קדשים נקרא טמא, מ"מ כיון שזה רק דין דמעשה הפרה צריכים להיות בטהרה, מה איכפת לן מה דהוי כטמא לענין קודש, מ"מ לענין פרה דאיירינן שהיא בדק הבית הוי שפיר מעשיה בטהרה, כיון שמחו"כ אינו מטמא בנגיעה.


'''מר סבר טומאה דכל התורה כולה.''' ופרש"י דת"ק סבר האי טבול יום דאכשר בה קרא אטבול יום דכל הטומאות שבתורה קאי ואף טבול יום דזב שהוא מחוסר כפורים, יל"ע מנ"ל למילף דהכשירה תורה גם טבול יום שהוא מחוסר כפורים, ובשלמא אם היה נאמר בפירוש בתורה טבול יום הוי מצינן למימר דכל טבול יום במשמע, וגם זה היה חידוש כיון דהתורה התירה טבול יום דמת ולא עוד טומאות, ומ"מ הי' שייך לומר דכל טבול יום במשמע, אבל כיון שהתורה לא כתבה בפירוש טבול יום וכל הילפותא היא מדכתיב והזה הטהור ודרשינן מכלל שהוא מקצת טמא, א"כ הני מילי טבול יום גרידא, אבל כשהוא גם מחוסר כפורים מנ"ל דכשר, הרי הילפותא היא להכשיר טבול יום ולא כשיש בו עוד טומאות.

'''והיה''' אפשר לפרש דהילפותא היא על מחוסר כפורים מצד עצמו, דגם הוא בכלל טהור שיש בו מקצת טומאה, אך לשון הגמ' לא משמע כן דלא הוה ליה למימר טומאה דכל התורה כולה, רק דילפי' טבול יום ומחוסר כפורים, דתרוייהו שייך לכללם בטהור מכלל שהוא טמא, וכן הרי הדרשה היא לימד על טבול יום, ופליגי רק אם נכלל בזה גם טבול יום שהוא מחוסר כפורים או לא.

'''וצ"ל''' כמו שהעירוני לפרש דכיון דכל מה דילפינן שיועיל בפרה טבול יום הוא מדמצינו דטבול יום טהור למעשר כמש"כ רש"י, והתם הא טבול יום שהוא מחוסר כפורים ג"כ כשר למעשר, לכן יש ללמוד גם לפרה דכשר אף טבול יום דמחוסר כפורים.

'''ובעצם''' הדבר דילפינן ממה שנקרא טהור לענין מעשר, יש להעיר קצת ממה שהבאנו [[אילת השחר/זבחים/יז/א|לעיל י"ז א']] על תוד"ה טבול יום בשם הגר"א דהדין טומאה שנאמר במעשר אינו מחמת הטומאה שבו, וצ"ל דלא ילפינן משם רק שרואים במעשר דהלשון טהור שייך שפיר בטבול יום.


'''מחוסר כפורים דזב דחמיר שכן טומאה יוצאה עליו מגופו.''' הקשה הגבורת ארי ביומא {{ממ|[[גבורת ארי/יומא/מג/א|דף מ"ג א']] ד"ה לימד}} דלפי הטעם דטומאה יוצאה מגופו נמצא דנדה וזב בעל שתי ראיות אף שאינן חייבין קרבן, מ"מ טבו"י דידהו לא יהי' כשר לשריפת הפרה, וא"כ למה נקט מחוסר כפורים, ועי' ב{{ממק|קרן אורה}} וב{{ממק|שפת אמת}} בסוגיין.

'''ונראה''' דהאי פירכא שכן טומאה יוצאה מגופו אין הביאור מחמת המציאות שיצא מגופו, אלא כונת הגמ' להיכא דדין טומאה שבו יש רק ביוצא מגופו, וזה רק במחוסר כפורים דדין טומאה שנתחדש בו הוא רק בטומאות שיוצא מגופו, אבל טבול יום דזב אע"פ שיצא מגופו אבל אין דין הטומאה שבו מחמת שיצא מגופו, דהא גם בנגע בשרץ יש בו טומאת טבול יום, משא"כ אי לאו כזב דמי ונתבאר לעיל דדיני' כאילו כבר נטהר מהטומאה שהי' בו, אלא דנתחדש דין טומאה מחמת דין כפרה שיש בו, נמצא דאין טומאתו מחמת שיצא מגופו, ולפי"ז בנדה וזב בעל שתי ראיות לא נקרא יוצאה מגופו אחרי שטבל, כיון דטומאת טבול יום שבו אינה מחמת יוצאה מגופו, ולכן זב בעל שתי ראיות אין לקרותו טומאה היוצאה מגופו.

'''והנה''' לכאורה הומ"ל דחמיר שכן מחוסר מעשה וכדלעיל, ולפי משנ"ת בדברי התוס' ד"ה שרפה אונן א"ש גם כאן, ועי' ב[[טהרת הקודש/{{כאן}}#|טהרת הקדש]] מש"כ ליישב.

'''ואמנם''' בטהרת הקדש שם נקט דפירכא דמה למחוסר כפורים שכן טומאה היוצאה מגופו, היא פירכא מסברא וגם בזה אמרי' כל זה אכניס בק"ו, אבל לפמשנ"ת בגמ' הוי שפיר פירכא של דין ולא מסברא.


'''שם.''' יש לעיין בהא דדחינן דכו"ע מחו"כ דזב כזב דמי ופליגי אי קאי רק על טבו"י דהך פרשה או אכל טבול יום, מ"ט לא אמר להיפך דכו"ע לאו כזב דמי, וכיון שכן יהי' ראי' דפסקינן כזב דמי כמש"כ התוס' כלל כזה בכמה דוכתי, אבל אפשר דאי לאו כזב דמי נוכל ללמוד לכו"ע מטבו"י דמת, ולכן נקט דוקא דכזב דמי.


'''רש"י ד"ה כשרה.''' דקדשי בדק הבית היא ואין אונן ומחוסר כפורים אסור בה דלא כתיבי הנך קראי אלא בקדשי מזבח. צ"ב דבשלמא אונן כתיב בקדשי מזבח דכתיב ומן המקדש לא יצא, אבל מחוסר כפורים הא לא כתיב בקדשי מזבח דוקא, דהא קרא סתמא כתיב וטהרה ודרשינן {{ממ|[[בבלי/זבחים/יט/ב|לקמן י"ט ע"ב]]}} מכלל דעד עכשיו היתה טמאה.

'''וצ"ל''' דכונת רש"י דחומר טומאה שיש בקדשים יותר מבשאר דברים מצינו רק בקדושת הגוף, דקדושת בדק הבית לגבי קבלת טומאה הרי הוא כחולין, וקדושת הגוף הרי שייך רק בדבר הבא למזבח.


'''תוד"ה שרפה אונן. כגון שלא לשמה.''' בשטמ"ק אות י"ח גרס כגון שרפה שלא לשמה, ומשמע דבעינן שריפה לשמה, אך במתני' רפ"ד דפרה לא קתני שריפה רק שחיטה קבלה והזאה שלא לשמה, ולא קתני שריפה, ועוד דכל הדין לשמה ילפי' מדקרייה רחמנא חטאת, וחטאת גופה לא מצינו בה דין שריפה לשמה, ועי' במשנה אחרונה [[משנה אחרונה/פרה/ד|רפ"ד דפרה]], ובראב"ד בתו"כ [ויקרא דבורא דחובה פרשתא ד' {{ממ|פרק ו' י"ב}}] איתא להדיא דאין פוסל בפרה אדומה שריפה שלא לשמה, ועי' בהגהת הגר"א שם.

'''והיה''' אפשר להגיה גם בלשון השטמ"ק כגון שחיטה וכו' שלא לשמה, ולא מיירי בשריפה כלל, וקושית תוס' שייכא גם אם גרסי' שחיטה, דמ"מ מקשו על רש"י דחזינן דפרה הוי כקרבן מדאית בה דין שלא לשמה, ואע"פ שהיא באה מדמים של בדק הבית מ"מ יש בה דיני קרבן, וצ"ע.


'''בא"ד. ולמ"ד מחוסר כפורים דזב כזב דמי לא אתי בק"ו דמה לטבו"י דמת שמותר לאכול בפסח הבא בטומאה.''' יש לעיין למה נקטו תוס' פירכא חדשה ולא סגי להו בפירכת הגמ' לעיל מה למחוסר כפורים שכן מחוסר מעשה, וכבר הק' כן בטהרת הקודש.

'''וי"ל''' עפ"י מש"כ תוס' בכמה מקומות [עי' תוס' בב"ק [[תוספות/בבא קמא/כה/א#אני|דף כ"ה א']] ד"ה אני לא אדון, וקידושין [[תוספות/קידושין/ד/ב#מה|דף ד' ע"ב]] תוד"ה מה ליבמה], דחלוק פירכא של סברא מפירכא של דין, דבפירכא של סברא אמרינן כל זה אכניס בק"ו, ולכן תוס' שבאו ללמוד מקל וחומר לא יכלו לפרוך מה למחו"כ דמחוסר מעשה, דהא מ"מ היה ק"ו דמה לטבול יום דאע"פ שאינו מחוסר מעשה מ"מ אסור בנגיעה דתרומה ואפ"ה מותר בפרה, מחו"כ דאע"פ שמחוסר מעשה מותר בנגיעה דתרומה, אינו דין שיהא כשר בפרה, ולכן הוצרכו תוס' לפירכא של דין דמותר לו לאכול בפסח הבא בטומאה, ובזה לא שייך לומר כל זה אכניס בק"ו כמבואר בתוס' בב"ק שם, אבל בגמ' לעיל דאי"ז ק"ו אלא צריכותא, שייך שפיר לומר דלא יליף ממחו"כ דמה למחו"כ שכן מחוסר מעשה.


'''תוד"ה והזה הטהור. ואע"ג דהזאת מי חטאת כשרה בזר ושרפה בזר פסול מ"מ יליף שרפה מהזאה.''' יל"ע מה ענין הזאה שמזין על הטמא לדיני עשייתה, הרי הם ב' דברים נפרדים, דבעשיית הפרה נאמר דין שיהיו כל מעשיה בטהרה, משא"כ ההזאה על הטמא זה דין בפני עצמו, רק שנתחדש בו ג"כ והזה הטהור דבעינן שיהא המזה טהור, ואי אכשר רחמנא טבול יום בהזאה מנ"ל למילף מינה לעשיית הפרה, ולשון תוס' ביומא {{ממ|[[תוספות/יומא/מג/ב|דף מ"ג ע"ב]]}} וביבמות {{ממ|[[תוספות/יבמות/עג/א|דף ע"ג ע"א]]}} הוא דכיון דעיקר טהרה בהזאה קאתי ואכשר בה רחמנא טבול יום כ"ש שאר עבודות, וצ"ב כונתם מה ענין זה לזה.

'''והנה''' התוס' ביומא וביבמות הקשו למה לי קרא דטבו"י כשר להזאה הא מהיכי תיתי לפוסלו, דאי משום דחטאת קרייה רחמנא הא הזאה לאו עבודה היא שהרי הזר כשר בה, ותירצו דמדקפיד קרא אהנחה במקום טהור סד"א דבעינן נמי גברא טהור גמור קמ"ל. ויל"ע אם כונתם דהיה המזה פוסל את המים ע"י נגיעתו כמו שהנחה במקום טמא פוסלת, וא"כ גם בלי הזאה היה פוסל כל שנוגע הטבול יום במי חטאת, או כונתם שהיה פוסל ע"י עצם מעשה ההזאה גם בלי שיגע במים, אך זה צ"ב דמהיכי תיתי דעצם הזאה בטומאה חסר בדין מקום טהור, אם אינו נוגע במים, ואפי' אם הוא מטמא בנגיעה ג"כ קשה לומר דעי"ז מיקרי מונח במקום טמא, דהא אינו אלא נוגע במים.

'''ובחי'''' מרן רי"ז הלוי הל' פרה אדומה כתב לבאר דיש דין אחד כללי של עשייה בטהרה שנאמר על כל מעשה הפרה מתחילה ועד סוף, וזה כולל שריפתה והזאת מימיה עם כל המעשים דהכל חד דינא להו, ודייק כן בלשון הרמב"ם ב[[רמב"ם/פרה אדומה/א#יג|פ"א מהל' פרה אדומה הי"ג]]}} שכתב כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף שהיו טבולי יום כשירים למעשה הפרה ולקדש ולהזות מאפרה, ואע"פ שעדיין לא העריב שמשן שזה שנאמר בכל הפרשה איש טהור הוא הטהור למעשר שני וכו' עכ"ל, הרי דכלל למעשה הפרה עם הקידוש והזיה לכולהו בחד דינא שכולהו נלמדין מקרא דאיש טהור האמור בפרשת פרה, ומוכח דאין חילוק בין מעשה הפרה להזאת מימיה, דכולהו חד דינא של עשייה בטהרה נינהו, ע"ש שהרחיב בזה.

'''ולכאו'''' מהתוס' ביומא משמע דלא כביאור מרן רי"ז הנ"ל, דהא אם כל מעשיה צריך להיות ע"י טהרה, ממילא כל זמן שלא למדנו דטבו"י כשר בפרה, גם ההזאה על הטמא לא היתה מועלת ע"י טבול יום.


'''שם.''' יל"ע אי טמא כשר לשחיטת הפרה, ויש שרצו לדייק מלשון הרמב"ם {{ממ|ב[[רמב"ם/פרה אדומה/א#יג|פ"א מהל' פרה אדומה הי"ג]]}} שכתב כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף שהיו טבולי יום כשרים למעשה הפרה, וכל העוסקין משמע גם שחיטה כמבואר בריש פ"ה שם, ומשמע דדוקא טבול יום אבל טמא גמור פסול גם בשחיטה, אמנם אי"ז מוכח דכונת הרמב"ם להשמיענו על שחיטה דכשר בה טבול יום, דיתכן דגם טמא גמור כשר לשחיטה. [והעירוני דבתוספתא [[תוספתא/פרה/ג|פ"ג דפרה]] איתא מעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה וכו', ומשמע דשחט כשהיה עדיין טבול יום, ואע"פ שהצדוקין לא מכשרי טבו"י בפרה מ"מ שחיטה בטבו"י מכשרי, והרי אצל הצדוקין אין נפ"מ בין טבו"י לטמא גמור, ואי מכשרי לה בטבול יום משמע דשחטה טמא כשרה].

'''והרמב"ם''' כתב ב[[רמב"ם/פסולי המוקדשין/א#ב|פ"א מפסוה"מ ה"ב]] דזר כשר לשחוט את הפרה, ולכאו' ה"ה כל הפסולין, וכן משמע מהמשך לשונו ע"ש [ועי' בלקוטי הלכות ליומא דף מ"ב (בעין משפט) שכתב דמאחר דכשרה בזר ה"ה דכשרה גם באשה, וכתב שם דלכאו' אף בלילה שחיטתה כשרה כיון דאי"ז עבודה וכשרה בזר], ומיהו יל"ע לשיטת הרמב"ם לפי ביאור מרן רי"ז דאמנם מצד עבודת פסול אין לפסול שחיטת טמא, מ"מ מצד עשייה בטהרה יש לפסול וצ"ע.


'''תוד"ה אונן. ומה טבול יום שאסור בנגיעה וכו'.''' היינו דאינו רק פוסל בנגיעתו אלא איסורא נמי איכא עליה שלא ליגע, ובאמת ק"ו הי' אפשר לעשות גם אם אינו אסור בנגיעה רק שהוא פוסל בנגיעתו, אלא דנקטו מה שאסור ליגע בתרומה מפני שזה כתוב מפורש בתורה בכל קודש לא תגע, דמוקמינן לי' מכות [[בבלי/מכות/יד/ב|י"ד ב']] דמיירי בתרומה, משא"כ מה דפוסל לא כתוב כ"כ בפירוש, אלא ילפינן מכלי שהוא טבול יום דאין להשתמש בו תרומה, כמש"כ רש"י סוטה [[רש"י/סוטה/כט/ב#מטבול|כ"ט ב']] ד"ה מטבול יום [והא דלא פרכינן השתא נמי מה לטבול יום שכן מותר במעשר, עי' מהרש"א יבמות [[מהרש"א - חידושי הלכות/יבמות/עב/ב|ע"ב ב']] דיליף פרה מנגיעה].


'''בא"ד. וא"ת מחוסר כפורים ובעל מום יוכיחו דמותרין בתרומה ואסורין בפרה.''' מה דמחוסר כפורים אסור בפרה היינו ליוסף הבבלי דמיירי עליה הכא, ומש"כ תוס' דבעל מום אסור בפרה פירשו הטה"ק ורע"א במשניות {{ממ|[[תוספות רבי עקיבא איגר/פרה/יב#י|פרה פי"ב מ"י]]}} דכונת תוס' דבעל מום פסול להזות "מי חטאת" ע"ש.

'''וצריך''' לפרש שהכריחם לפרש כן ולא פירשו על הזאת דם פרה, משום דהתוס' קיימי על הגמ' ביבמות דערל שהזה הזאתו כשרה מידי דהוי אטבול יום, והתם מיירי לענין הזאת מי נדה, ועל זה הק' תוס' היאך ילפינן מטבול יום הא מחו"כ ובעל מום יוכיחו דאסורין בפרה, וע"כ הכונה דאסורין בפרה היינו בהזאת מי חטאת דמיירי ביה, ובחזו"א פרה {{ממ|סי' ט"ו סק"כ}} תמה על רע"א, ופי' דהגמ' ביבמות מיירי בשריפת הפרה ע"ש, אך בפשוטו קאי על הזאה ומוכח מתוס' דבע"מ פסול להזאה.

'''ואפשר''' לפרש דבאמת ערל שהזה מיירי בהזאת מי חטאת, ומ"מ הפירכא דבעל מום יוכיח מיירי לענין שריפת הפרה, ועיקר קושית תוס' דמצינן למיפרך דמנ"ל למילף ערל מטבול יום מכח דמותר בתרומה הא אפי' מי שמותר בתרומה פסול באחד מדיני הפרה, וא"כ לא מוכח דתרומה ופרה חד דינא להו.

'''[ועי'''' חזו"א {{ממ|פרה סי' ח' סק"ח}} שתמה מאין פסיקא להו לתוס' דבעל מום פסול, ובס' זבחי אפרים כתב דכיון דבעינן כהן ממילא בעל מום פסול, וכונתו דלא מצינו בעבודה שצריך כהן שיהי' כשר כהן בעל מום, ועי' רש"ש סוף פרה {{ממ|}}].

'''ולענין''' שאר פסולין כגון יושב שתויי יין ופרועי ראש, נסתפקו ה{{ממק|קרן אורה}} והחזו"א אם כשרים בפרה, ובמנ"ח {{ממ|[[מנחת חינוך/שצז|מצוה שצ"ז]]}} נקט בפשיטות דכל עבודות הפרה דבעו כהונה פוסל בהן כל הפסולין לקרבן. ויל"ע למה יושב יהא פסול בפרה, מאחר שהוא כשר בבמה מדכתיב לפני ה' וממעטינן לפני ה' ולא לפני במה וכדלעיל [[בבלי/זבחים/טז/א|ט"ז א']], ה"נ לענין פרה, ואפשר שזה תלוי בטעם הדבר דיושב פסול לעבודה, דאם זה מדכתיב לעמוד לשרת, שפיר אמרי' לפני ה' ולא בחוץ, אבל אם יושב פסול כמו שפרש"י [[רש"י/זבחים/כג/ב|לקמן כ"ג ב']] דלגבי ישיבה חשיב כזר, א"כ גם בפרה יהא פסול, והגרעק"א על דברי התוס' בע"א ד"ה רמז לטבול יום, נקט בפשיטות דיושב פסול בפרה].

'''ולענין''' שתויי יין יל"ע אם הם כשרין בבמה, ולכאו' ה"ה בפרה [ועי' רמב"ן פרשת שמיני [[רמב"ן/ויקרא/י#ט|י' ט']]].


'''שם. בסוה"ד. ועוד מה לטבול יום שכן אינו מחוסר מעשה תאמר בערל.''' היינו דערל חסר מעשה למולו, והנה יש להסתפק אם מה שערל פסול מפני שלא נמול, או ערל הוא פסול חיובי דעצם היותו ערל פוסל, והנה גוי אפי' כשהוא מהול יש לו דין ערל, הרי דאין זה מחמת חוסר מעשה המילה אלא זה פסול חיובי, א"כ אינו דומה למחוסר כפורים דאיירינן לעיל דנקרא מחוסר מעשה, דהתם סיבת פסולו היא משום דטמא כל זמן שלא הביא קרבן כפרתו עדיין נשאר בטומאתו, משא"כ ערל סיבת פסולו אינו משום שחסר מעשה כדי להיות טהור, אלא יש בו דבר הפוסלו.

'''אלא''' יש לומר דמ"מ כיון שבמציאות לא יהי' בו הפסול אחרי שימולו אותו, חשיב פירכא, אע"פ שאי"ז כמו מחוסר כפורים, דמ"מ לגבי טבול יום הוא יותר גרוע כיון שא"א לו להיות טהור בלי מעשה.


'''אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם.''' עי' בקהלות יעקב {{ממ|[[קהלות יעקב/זבחים/יג|סי' י"ג]]}} שכתב לדון אם זר עושה פסול חיובי או הוא רק חסרון הכשר כהונה. ויל"ע במחוסר בגדים כיון דדינו כזר אם נימא ג"כ דהוא עושה פסול חיובי, או מחוסר בגדים אינו זר ממש אלא שחסר לו הכשר כהונה.

'''ובפסולין''' שאינם בגברא העובד אלא שלא נעשו כדין, כגון עומד ע"ג כלים וכדו', בזה לא שייך לדון דבודאי אינם פוסלים אלא שהעבודה לא נעשית בהכשר.

'''ומהא''' דאמרי' בסנהדרין דמחוסר בגדים במיתה משום דהוי זר, יל"ע אם יש ראי' מזה, משום דיש להסתפק אם החיוב מיתה הוא מחמת חילול העבודה, או שהוא חייב מיתה על עצם העבודה ולא מחמת שמחלל, וכמו שחייב מיתה בפרועי ראש אע"פ שאינו מחלל.


'''תוד"ה אין בגדיהם עליהם. מכל מקום מיתה אמכנסיים דוקא כתיב וכו'.''' מבואר דלחייב מיתה בלי מכנסיים יש פסוק להדיא ולא צריך לילף מזר, והקשו האחרונים דא"כ יהי' חייב מיתה כשעבד בלי מכנסיים גם על עבודה שאינה תמה, דהא מה דדרשינן דחייב מיתה רק בעבודה תמה כתוב בזר, אבל מכנסיים שכתוב בהן מיתה בהדיא ולא למדין מזר יהי' חייב מיתה בכל העבודות.

'''ואפשר''' דהנה כהאי גוונא אמרינן הרבה דרשות בתו"כ נאמר כאן ונאמר כאן ויליף ממה שנאמר מא' להשני, וכן [[בבלי/זבחים/טז/ב|לעיל ט"ז ע"ב]] אמרי' ולא תותר וכו' ותותר, מבואר דלולא דיש סתירות בין הלימודים הי' לומדים דין א' שכתוב מפורש בזה להשני שכתוב סתום מק"ו, ומסתמא גם במה מצינו כל שלא מוצאים פירכא למדין מדין שכתוב מפורש בא' על השני שכתוב סתום, וה"נ כאן הדין של עבודה תמה שכתוב מפורש בשאר בגדים ילפינן גם על מכנסיים שכתוב בהם סתם.


'''בא"ד. ומקרא דוחגרת איצטריך לשאר בגדים ומיני' לא הוי ילפינן מכנסיים ומכנסיים לא כתיבי התם.''' לכאו' קשה א"כ מנ"ל דבלי מכנסיים הוא מחלל עבודה, ואע"ג דכתיב בי' מיתה, מ"מ הא מצינו פרועי ראש שבמיתה אע"פ שאינו מחלל העבודה.

'''ויש''' לומר דהנה אע"ג דבקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב מ"מ לא כל דבר צריך שישנהו הכתוב כדי לעכב, וכגון המקריב בהמת חולין לא הוי קרבן אע"פ שלא שנה הכתוב, אלא כיון דמה שמצינו בתורה קרבן הוא ע"י הקדשה, פשוט דבלי זה לא הוי קרבן, וה"נ כיון דכתיב שהעבודה בקרבנות היא במכנסיים אז בלי זה אינו עבודה, אלא דצריך לבאר הגדרים, דהא לשמה מבואר למה צריך קרא לעכב, משום דעצם העבודה הוא עושה כדרך רק יש דבר צדדי של מצוה, אבל דבר שחידשה תורה שכך הוא צורת העובדים בשעת עבודה, לא צריך קרא לעכב.

'''ומה''' שצריך להשמיענו בשאר בגדים דחילל משום דהוי כזר, משום דבלי זה הו"א דאינו אלא כדבר צדדי, אבל אחרי שגילתה תורה בשאר בגדים דהוי כזר, הרי זה גילוי דענין הבגדים אינו כדבר צדדי, ממילא גם בלי מכנסיים לא צריך קרא, כיון שאינו עובד כמו שעובדים בקרבנות.


'''בא"ד. ועי"ל דקרא דוחגרת צריך לחילול עבודה דמקרי זר.''' צ"ב מה תירצו בזה דהא בסנהדרין מייתי לה לענין חיוב מיתה, ועי' במפרשים.


{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}