עריכת הדף "אילת השחר/זבחים/יב/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף י"ב ע"ב'''}}}}

'''תוד"ה וש"מ דחוי מעיקרו. וי"ל דשאני התם דבידו לתקנו.''' ולכאורה אם בידו לתקנו הא לא הוי דיחוי כלל בלאו טעמא דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי וכמש"כ תוס' לעיל ד"ה קדושה, ועי' בתוס' סוכה {{ממ|[[תוספות/סוכה/לג/א|דף ל"ג ע"א]]}} שכתבו דיש מקומות דבידו הוי סברא דלא ליהוי דחוי ויש מקומות דלא מהני בידו וצריך לחלק בדברים.


'''בא"ד. לילף ממחוסר זמן דלא הוי דחוי.''' כונתם למחוסר זמן כל זמן שלא הקדישו, דאפי' שמתחילה לא היה ראוי מ"מ כשהגיע זמנו הוא ראוי, ולא שייך לסוגיא דלעיל בע"א דשקיל וטרי אם מחוסר זמן הוי דחוי, דהתם מיירי בהקדישו כשהוא מחוסר זמן דהוי דחוי ולא מהני ליה הסברא דחוזר ונראה ממילא שכתבו תוס', דסברא זו לא מהני אלא למחוסר זמן קודם שהקדישו דלא מקרי דחוי כלל הואיל ויהא חוזר ונראה ממילא, וכמש"כ התוס' ביומא {{ממ|[[תוספות/יומא/סד/א#התם|דף ס"ד א']]}} ד"ה התם, ועי' {{ממק|קרן אורה}}.


'''בא"ד. וי"ל דאיכא מום דאינו עובר אלא ע"י רפואה.''' היינו רפואה קלה כמש"כ תוס' בגיטין {{ממ|[[תוספות/גיטין/סט/א|דף ס"ט א']]}} דכל שעובר ע"י רפואה קלה מקרי מום עובר, ועי' תוס' בכורות {{ממ|[[תוספות/בכורות/לח/ב|ל"ח ע"ב]]}}.

'''אמנם''' צ"ב מה תירצו תוס' דהא הטעם דבעובר ע"י רפואה קלה מקרי מום עובר הוא משום דחשיב כעובר ממילא, וא"כ הדר קשיא למאי אצטריך קרא דמום עובר ע"י רפואה קלה לא הוי דחוי, הא סברא היא דהוי כחוזר ממילא, ומום שחוזר ממילא פשיטא דלא הוי דחוי.


'''אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וכו'.''' כתב הרמב"ם ב[[רמב"ם/שגגות/ג|פ"ג מהל' שגגות]] דהמומר לעבירה אחת אין מקבלין ממנו קרבן על חטא זה עד שיחזור בחשובה, וכן בפ"א מהל' תשובה כתב דבעלי חטאות ואשמות בעת שמביאים קרבנותיהם אין מתכפר להם בקרבנם עד שיעשו תשובה, ומשמע דהפריש את הקרבן קודם שעשה תשובה, וצריך טעם למה אינו דחוי הרי עדיין אינו ראוי להקרבה בשעה שהפריש כל זמן שלא עשה תשובה.


'''אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה ידחה.''' הנה בפשוטו דין זה הוא בין בחטאת ובין בשאר קרבנות, דכיון שמומר פסול להקריב כל הקרבנות כמבואר בחולין [[בבלי/חולין/ה/א|ה' א']] וברמב"ם [[רמב"ם/מעשה הקרבנות/ג#ד|פ"ג ממעה"ק ה"ד]], ממילא גם כשהפריש קרבן ונעשה מומר הוי דחוי ואינו חוזר ונראה, וכן נקטו ה{{ממק|קרן אורה}} ו[[מרומי שדה/{{כאן}}#|הנצי"ב]].

'''אמנם''' במקור ברוך {{ממ|[[מקור ברוך (גינצבורג)/א/כה|ח"א סי' כ"ה]]}} נחית לחדש דדין דחוי במומר לא שייך אלא בחטאת ואשם ולא בקרבנות שבאין בנדר ונדבה, וז"ל והנראה בזה דדוקא חטאת דפסול שלא לשם בעלים בזה שפיר שייך דחוי בקרבן מומר, דהלא להקריבו בעד המומר אסור להקריבו ואם מקריבו לשם המומר פסול הוא, ובזה הלא אין כאן שום תקנה בעד המומר, ואם הקריבו שלא לשם בעלים הלא ג"כ פסול הוא, ולהכי שפיר שייך ביה דין דחוי הואיל ואדחי, משא"כ בעולה ושלמים נהי דפסול להקריבו לשם בעליו המומר דאין מקבלין ממנו שום קרבן, אבל בדיעבד אם מקריבין שלא לשם בעלים, דאז אינו עולה לשם בעליו והרי הוא כקרבן בלי בעלים, וכיון דאין עולה לשם בעליו המומר ואין להמומר ביה שום כפרה הלא לא נחשב כלל קרבן של המומר וכשר, וכל דבדיעבד אם הקריבו כשר [אע"פ דלכתחילה אסור להקריב שלא לשם בעלים] כבר לא שייך ביה דין דחוי וכמ"ש ה[[רשב"א/סוכה/לג/א|רשב"א]] וה[[ריטב"א/סוכה/לג/א|ריטב"א]] {{ממ|בסוכה ל"ג}} דכל דרק לכתחילה פסול ובדיעבד הוא כשר, כשחוזר להכשירו לא אמרינן ביה דחוי, ועי' בצל"ח {{ממ|[[צל"ח/פסחים/צז/א|פסחים צ"ז]]}} שגם הוא ז"ל כתב כן דמש"ה כל קרבן שאינו דוחה שבת לא חשיב לאחר השבת לנדחה וחזר ונראה כיון דגם בשבת אם עבר והקריבו כשר, וה"נ אם הפריש עולה או שלמים והמיר דתו וחזר בו הקרבן כשר, כיון דבדיעבד הי' כשר להקריבו גם בהיותו מומר וזה נכון עכ"ל.

'''ויל"ע''' בדבריו, חדא דהא דמומר פסול להקריב י"ל דאינו רק פסול על מתכפר מומר, אלא ה"ה אם הוא מביא קרבן אפי' אם לא יתכפר בו יהא פסול, דקרבן של מומר פסול, ולכן אפי' דכשנעשה שלא לשם בעליו אין לו כפרה בזה אבל מ"מ הוא המביא של הקרבן, וכיון שהוא מומר הקרבן פסול [ובפרט לפי המבואר בתוס' ב"ב [[תוספות/בבא בתרא/מח/א#אלא|מ"ח א']] ד"ה אלא, דזבח רשעים תועבה הוי פסול בקרבן, והרי כל מומר אית ביה נמי משום זבח רשעים תועבה {{ממ|ועי' רש"י סנהדרין [[רש"י/סנהדרין/מז/א#היו|מ"ז א']] ד"ה היו בה}}, וזבח רשעים מסתמא יש גם כשהוא רק מביא הקרבן], ואי"ז נוגע לנידון האחרונים לענין קרבן שנעשה שלא לשמו אם מותר לחשוב שלא לשם בעלים, דעכ"פ הוא המביא.

'''ועוד''' יל"ע לסברתו דאפשר להקריב קרבן מומר כשאינו מכפר עליו משום שאינו בעליו, א"כ למה קרבן מומר פסול, כיון שאינו יכול לכפר עליו ממילא אינו עולה לו והוי כקרבן בלי בעלים, וא"צ לטעמו דמהני משום דמחשב שלא לשמה, אלא בלא"ה נמי יהא כקרבן בלי בעלים, ואף לכתחילה יהא כשר, וע"כ דגם מומר שמביא קרבן הוא פסול אף בלי שיתכפר בו.

'''[וכן''' קשה דבחטאת שייך ג"כ שיביא בלי בעלים, דהא חטאת לשם חולין כשר ואינו עולה לבעליו, וא"כ למה חטאת הוי דחוי הא שייך להקריבו בלי בעלים].

'''ובעצם''' דבריו יל"ע מסוגיא דלקמן [[בבלי/זבחים/קיד/ב|דף קי"ד ב']] וכי יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ע"ש.


'''אבל הכא דממילא אידחי כישן דמי.''' יל"ע למה צריך להוסיף דממילא אידחי, הא במאי דכישן דמי סגי דלא להוי דחוי, ואפי' אם הי' שייך שיעשה עצמו שוטה בידים נמי לא ליהוי דחוי כיון דכישן דמי.

'''אמנם''' תוס' בסנהדרין {{ממ|[[תוספות/סנהדרין/מז/א#אימא|מ"ז א']]}} בד"ה אימא כישן דמי, שכת' דלאו לגמרי כישן דהא ישן חזי אפי' בשעה שהוא ישן וכו' אלא כלומר כישן דמי דאפי' דלא הוי חזי אין ראוי להיות דחוי משום דממילא מיתער והא נמי [שוטה] ממילא משתפי עכ"ל, ולדבריהם אין הטעם משום דנדחה ממילא, אלא דמדמה לי' לישן הואיל וממילא מישתפי, ולשון הגמ' דממילא אידחי ק"ק לפי"ז.

'''וע"ש''' בתוס' שהוכיחו דישן חזי אפי' בשעה שהוא ישן, מהשולח חטאתו ממדינת הים דמקריבין אותו בחזקת שהוא קיים, ובפי' [[רבינו יונה/סנהדרין/מז/א|רבינו יונה]] שם דחה ראיתם דמקריבין אותו בשעה שרוב בנ"א ניעורים.


'''רש"י ד"ה נשתטה. נדחה דבעינן דעת וכו'.''' וילפי' לה בערכין מדכתיב לרצונו ע"ש, ומיהו במחוסרי כפרה אמרי' בנדרים {{ממ|[[בבלי/נדרים/לה/ב|ל"ה ב']]}} דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה, וא"כ במחו"כ לא יהא פסול שוטה.

'''וכיון''' דצריך דעת צ"ל דלכל אדם יש חזקת בריא שלא נשתטה, דאל"כ האיך מקריבין קרבן של השולח חטאתו ממדינת הים, וכמו דאמרי' בגיטין [[בבלי/גיטין/כח/א|דף כ"ח]] לענין חזקת חי.


'''רש"י ד"ה הורו ב"ד. נדחה לו שאילו עבר השתא לאו בר קרבן הוא דאמרי' בהוריות יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור.''' מה שהוצרך רש"י לזה ולא פי' כפשוטו דעכשיו אינו יכול להביא קרבן זה כיון שהורו ב"ד שחלב מותר ועדיין לא חזרו בהם האיך יביא קרבן על אכילת חלב, ולא היה צריך לפרש דאתיא כמ"ד דעשה בהוראת ב"ד פטור, צ"ל דמחמת זה לא הי' נחשב דחוי כיון שנתברר שזה טעות, ורק מטעם דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, שזה פטור אליבא דאמת אפילו אם אח"כ חזרו ב"ד ואמרו טעינו, זה משוי לי' לדחוי.


'''בא"ד. דאמרי' בהוריות יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור.''' הנה ב[[בבלי/הוריות/ב/א|ריש הוריות]] פליגי רב ור' יוחנן בהורו ב"ד שחלב מותר והיחיד אכל מפני שנתחלף לו שומן בחלב, אם הוא פטור, ור' יוחנן אמר חייב, והק' באור שמח {{ממ|[[אור שמח/מעשה הקרבנות/טז#ב|פט"ז ממעה"ק הל' ב']]}} דא"כ מה מועיל מה דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, הא מ"מ כיון שאכל חלב מחמת שנתחלף לו חלב בשומן [דאל"כ האיך נתחייב קרבן], ואם היה עובר עכשיו אחרי שהורו ב"ד היה חייב קרבן, מ"ט הוי דחוי והא מיירי הכא אליבא דר' יוחנן וכדמסיים כי פתח ר' יוחנן וכו'.

'''ויש''' לומר דהנה כבר ביארנו דבאמת בזמן שב"ד הורו שחלב מותר לא שייך להביא קרבן על שגגת חלב דמי ישמע לו להקריבו כיון שחלב מותר, וממילא אף לר"י דכשנתחלף לו חלב בשומן חייב חטאת, לא יוכל להקריבו עד שיחזרו ב"ד מטעותם, ומה שהוצרך רש"י לפרש דהוי דחוי משום שיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, היינו כדי שיהי' דחוי אליבא דאמת, אבל אין אנו צריכים שבזמן שפסקו שחלב מותר אם הי' אוכל אז חלב ע"י שנתחלף לו שומן הי' פטור, דאפילו אם אז הי' חייב על אכילה שנתחלף לו בשומן, מ"מ הרי בזמן הזה אי אפשר להקריבו כיון שהי' זמן שהי' פסק דין דמותר, ושפיר הוי הקרבן שהפריש לפני זה דחוי.

'''וה"נ''' אם הי' מפריש קרבן לפני שב"ד חזרו הי' נקרא דיחוי מעיקרא, ולר' יוחנן דס"ל דיחוי מעיקרא הוי דיחוי לא היו יכולין להקריב הקרבן שהפריש אז, אבל הגברא יהי' מחוייב להביא קרבן אחר אחרי שב"ד יחזרו בהם, וכן בהא דאמרינן הכא דאם הפריש קרבן לפני שב"ד הורו ואח"כ ב"ד הורו שחלב מותר דנדחה הקרבן וא"א להקריבו, אבל הוא יהי' חייב להפריש קרבן חדש על חטאו שחטא בזה שהתחלף לו חלב בשומן ואכלו.


'''תוד"ה הכא קרבן אידחי. שלא הי' דחוי אלא ע"י טעותו.''' צ"ל ע"י טעותן, דהיינו טעות ב"ד.


'''למה לי למיתני שבעים ושנים זקן דכולהו בחדא שיטתא הוו קיימי.''' הגר"א ז"ל בפי' המשנה בידים {{ממ|}} כתב דגרסי' זקנים, ולדבריו יש לפרש קושית הגמ' למה לי למיתני כלל שהיו שם שבעים ושנים זקנים, אלא ע"כ לומר דכולהו בחדא שעתא קיימי.


'''רש"י ד"ה בחדא. בישיבה אחת היו יושבין וכולן היו כאיש אחד.''' לכאורה מאי קמ"ל בזה הרי כל פסק ב"ד היו יושבין יחד, וצ"ל דהכוונה היא שהיתה דעת כולם שוה בזה ולא הי' אפילו מיעוט שחולק, ונפק"מ להא דתנן בעדיות {{ממ|[[משנה/עדיות/א#ה|פרק א' משנה ה']]}} ששייך לומר רואה אני את דברי המועטין, אבל כאן אם יבוא אחד ויאמר אחרת אינו כלום, כיון שבישיבתם לדון הסכימו כולם לדעה אחת ולא הי' מיעוט שסובר אחרת.

'''ומה''' שהקשה במשנה אחרונה {{ממ|[[משנה אחרונה/ידים/ד|ידים פ"ד]]}} אם קבל מפי ע"ב זקנים ולא נחלקו עליהם רבים מ"ט פליגי עלי' רבנן, צ"ל ע"כ דרבנן פליגי שלא הי' כן.


'''תוד"ה בן עזאי. אע"ג דפסול שלא לשמה מוציאו מידי פיגול וכו' לא דמיא להא דכל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין.''' לא ביארו תוס' מאי טעמא לא חשיב קולא, והמפרשים ביארו דלגבי ביעור הוי קולא בדין זה עצמו משא"כ כאן לענין להוציא מידי פיגול זה דבר צדדי, אך תמוה דהא כשאין לו עצים מה שאינו מבער אין זה פטור אלא הוא אנוס ומ"ט נחשב קולא.

'''ואפשר''' דכוונתם דכיון שמ"מ יהי' פסול ונפק"מ רק לענין כרת, לא חשיב כ"כ קולא מה שלא יהי' בו כרת, ולא דמי להא דפסחים דאם אין לו עצים לא יקיים מצות ביעור לגמרי.


'''בא"ד. כל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין.''' הנה בשו"ת רע"א {{ממ|[[שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/קיב|תניינא סי' קי"ב]]}} כתב דבקרבן דבעינן למילף לפסול מק"ו לא שייך לומר דהוי סופו להקל שאם לא ימצא כשר יהא יושב ובטל, משום דקרבן הוי בחפצא ובזה אדרבה ילפי' לחומרא שלא יקריבוהו.

'''אמנם''' קשה מהא דבעינן למילף לסכך שיהא צריך מד' מינים ואמרי' דסופו להקל שאם לא מצא יהא יושב ובטל, והרי גם זה דין בחפצא דצריך סכך כשר, ולמה אמרי' דהוי סופו להקל, הא כשבאין ללמוד שיהא פסול בחפצא לא שייך טענה זו, ולא דמי לביעור חמץ שזה רק מצוה על הגברא [ובעצם דבריו העיר בספר זבחי אפרים, דבתוס' בשבת [[תוספות/שבת/קלו/א|דף קל"ו]] מבואר דגם לפסולי קרבן אמרי' סברא זו ע"ש].


{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}