עריכת הדף "אילת השחר/גיטין/כט/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף כ"ט ע"ב'''}}}}


'''ר' יוחנן פוסל בו וכ"ש בשלוחו.''' עי' ברא"ש דאם נתן הגט קודם שקיבל החפץ לא מהני הגירושין וצריך לחזור וליתנה לה אחרי שקיבל החפץ ממנה, ונראה דאין מזה סתירה למש"כ הר"ן {{ממ|לקמן דף ע"ח}} דגם בנותן את הגט לאשה לשם פקדון אם חוזר ואומר שיהי' לשם גירושין מתגרשת בזה, דלכאורה גם כאן למה לא סגי לומר אחרי שקיבל החפץ שתתגרש בהגט שבידה, דשאני שליח דכיון שהוא במקום הבעל רק ליתן בתור גירושין כרצונו, וכשלא נתן כרצונו נמצא דלא בא מיד הבעל או שלוחו לאשה דלגבי זה לא הי' שלוחו וצריך לחזור וליטלו ממנה וליתנו לה.


'''אלא אומר שליח ב"ד אני.''' בקרבן נתנאל {{ממ|ריש פ"ק אות ה'}} ביאר מה דלא תיקנו דיאמר שליח אני בכל שליח המביא גט, משום דכשאומר בפני נחתם דייק טפי, ולפי"ז צ"ב למה מהני בשליח ב"ד אני, ואולי כשאומר שליח ב"ד דייק טפי מהאומר שליח אני, עוד אפשר דרק היכא דאיכא לתקן שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם לא רצו להאמין על אמירת שליח אני, אבל כאן דלא אפשר בענין אחר סגי שאומר שליח ב"ד אני.


'''אלא כי קמיבעיא לן בב"ד או שלא בב"ד.''' יש לעיין איך נדע שהשליח אמר בפני נכתב כשיצא הגט מתחת ידו להשליח השני אם לא ימנה אותו בב"ד.


'''שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחין.''' כתב הרא"ש ובלבד שיעשנו שליח בפני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים, והנה בריש פ"ד כתב הרא"ש דצריך שליח ליתנו בפני שנים חוץ ממנו דהוא במקום הבעל, והטור ס"ל דהשליח נחשב עד, ובקרבן נתנאל אות ג' הובא דבריו, ולפי הטור כיון דסגי שממנה שליח בפני עד אחד א"כ כאן ל"צ כלום דהשליח הממנה והשליח שנתמנה הרי יש כאן ב' עדים, וצע"ק דהטור {{ממ|סי' קמ"א}} העתיק כהרא"ש דצריך למנות את השליח השני בפני עדים, ואולי כוונתו לאפוקי אם א' מהן קרוב וצע"ק.


'''אם מת ראשון בטלו כולן.''' יש לעיין לפי"מ דמוקמינן בסוף פ"ב דהבעל מינה אותה לעשות שליח להולכה, ועי' בתוס' שם דמבואר דאפשר למנות שליח שימנה שליח אחר לגרש, ויש להסתפק לפי סברת רב אשי אם השליח שמינה שליח לגירושין מת, אם ג"כ יסבור דבטלו כולם, די"ל דכיון דאינו רק שליח למנות שליח ואין לומר שהשליח שמגרש בא מכחו דהא אין להראשון כח לגרש דהא הוא רק שליח למנות שליח, וע"כ דכח לגרש יש לו מהבעל, א"כ אז גם לרב אשי אינו תלוי השליח המגרש בשליח שמינה אותו, ואפילו אם מת הממנה יוכל לגרש, ואם נימא כן צע"ק דא"כ אפילו בשליח לגירושין למה אם מת הראשון בטלו כולם, הא להשליח הראשון מלבד דהי' לו כח לגרש הי' לו ג"כ כח למנות שליח, ובאמת מינה להשני, ולמה לא יוכל השליח השני כעת לגרש אפילו שהראשון שמינהו מת, וע"כ צ"ל דכשממנה הבעל שליח לגרש אינו צריך לתת לו כח מיוחד למנות שליח, דגם בלי זה יש לו כח כיון דהוא כאילו המגרש ואינו כלול בזה שליחות מהבעל למנות שליח, ולכן הוא דשאני מבשליח למנות, דהיכא דכל כחו של השני הוא רק מחמת כח הראשון דיש לו דין כאילו הוא המגרש לכך אם מת הראשון בטל השני, אמנם כ"ז הוא רק אם נימא דכשהשני מגרש הו"ל כאילו הראשון מגרש, דאז מובן החילוק דשליח שניתן לגירושין אין לו כח מיוחד למנות שלוחין, משום דע"ז לא עשהו הבעל שליח מיוחד, וכל כחו מכח דיכול לגרש, וכשעושה שליח אחר היינו דגם אז הראשון מגרש ע"י מעשה שלוחו, ולכן במת בטל, כיון דהשליח הראשון אינו מגרש כבר, משא"כ במינהו הבעל לעשות שליח, דאז כל דינו דשני משום שיש כח לראשון למנות שליח לגרש, והיינו דהבעל הוא המגרש ע"י מעשה דשליח שני.

'''ולפי"ז''' נמצא דכשהשליח הראשון מגרש אי"צ לומר כאילו הבעל מגרש, דלבעל יש כח למנות שליח לגרש ויהי' לו כח עצמי, וכן יש כח לבעל למנות שליח שימנה מי שיגרש ואי"צ לומר כאילו אז הבעל מגרש, משא"כ שליח ראשון דאין לו כח אלא מה שהבעל עשהו, וכיון דהבעל מינה אותו לגרש אין לו אלא כח לגרש ותו לא, ומאי דיכול לגרש ע"י שליח ע"כ משום דגם אז הוא המגרש, ועי"ז מבואר מאי דמר בר רב אשי מקשה עליו מהא דאם מת בעל בטלו כולן הרי דאינו תלוי בשליח ראשון, וכבר נתקשה בזה בכת"ס דמאי ראי', דכמו דאם מת שליח ראשון בטלו כולם מפני שכל אחד קיבל משלפניו עד הראשון, ה"נ הראשון קיבל מהבעל ולכן אם מת הבעל בטלו כולן, אבל אין זה סתירה לסברת רב אשי דגם במת שליח הראשון בטלו אותם שקיבלו ממנו, ולהנ"ל קושית מר בר רב אשי היא דאין לומר דהשליח הוא המגרש בלי הבעל, דא"כ במת הבעל למה לא יוכלו השלוחים לגרש, וע"כ דצריך תמיד להבעל, ולכן אין לומר דבמת שליח ראשון בטלו כולם כיון דע"כ תמיד הבעל מגרש, ואי"צ לומר דהשליח הראשון מגרש ע"י מעשה השליח השני, דהא אפשר להשני להיות נחשב שליח הבעל בלי שנחשבנו כאילו הראשון מגרש, והראי' דאם מצוה שליח למנות שליח לגירושין יהי' השליח השני שליח דבעל, אף דאז ודאי אינו נחשב שהשליח מגרש, דהא לראשון אין כח לגרש, א"כ כיון דע"כ בין כך צריך לומר דהבעל עושה הגירושין ולכן אי מת הבעל בטלו כולן, וכיון דבין כך הבעל עושה הגירושין, וא"כ כל שליח שני כשמגרש אינו צריך שהשליח הראשון יהי' ג"כ נקרא מגרש, דהא יכול להחשב השליח השני ישר שלוחו של הבעל כמו בשלח שליח למנות, ולהנ"ל נמצא דלפי מש"כ מהר"ם פדווה דשליח שעשה שליח יכול הראשון לבטל את השני, ה"ה שליח שהוא רק למנות שליח, ומינה שליח, ג"כ יכול הראשון לבטל את זה שמינהו, משום דגם שליח שניתן לגירושין שעשה שליח, מ"מ מה שאח"כ השני מגרש אינו מכח הראשון כאילו הראשון עושה הגירושין אלא מחמת הבעל דע"י מינוי הראשון נעשה שלוחו של הבעל לפי מסקנת הגמ', וכמו בכל שליח שנשלח למנות שליח, וכיון דמ"מ יכול לבטל לפי המהר"ם פדווה, ה"נ שליח למנות יכול לבטל את זה שמינהו, וכמו שביארו האחרונים משום דאתי דבור ומבטל דיבור, ובכת"ס הביא דבשו"ע סי' קמ"א פסק כהרמ"ה דשליח שעשה שליח והשני מת יכול הראשון לגרש אע"פ שהראשון מינה את השני לא נתבטל כחו של ראשון, ובב"ש כתב דמהרשב"א סוף פ"ב דהקשה על התוס' דאחר שיצא הגט מתחת ידה ואינה כבר שליח איך תוכל לומר בפני נכתב ובפני נחתם, הרי דס"ל דלא כהרמ"ה דאחרי שהוא מינה שליח אחר אין לו כבר דין שליח, ובכת"ס חילק דהתם דהיא נעשית שליח רק למנות לכך כבר בטל דין שליחותה אחר שמינתה משא"כ בשליח לגירושין, ולפימשנ"ת אין חילוק.

'''והנה''' מש"כ המהר"ם פדווה דהשליח הראשון יכול לבטל, ע"כ דס"ל כהרמ"ה דעדיין השליח הראשון דין שליח עליו, דאם אינו כבר שליח אחר שמינה את השני, אז אפילו אם נבאר כמו שביאר בקהלות יעקב {{ממ|סי' כ' אות ג'}} דאע"ג דהשליח השני אי"צ להשליח הראשון, דלכן אפילו אם השליח הראשון יהי' שוטה יכול השני לגרש לשיטת הרמב"ם, אעפ"כ השליח הראשון יכול לבטל את השני משום דאתי דיבור ומבטל דיבור, מ"מ נראה דזה שייך דוקא אם עדיין שם שליח על הראשון, אבל אם אין לו דין שליח, מאי שייך אתי דיבור ומבטל דיבור, כיון דאינו כבר שליח שיוכל לבטל דיבור שלו בתור שליח דהו"ל כאיש אחר לגבי השליחות ואיך יבטל, וע"כ דיסבור כהרמ"ה בשו"ע דשליח שעשה שליח דין שליח עליו עדיין, ואין לומר דאפילו כשאין לו כבר דין שליח מ"מ זהו רק מחמת שיש דין שליח להשני, וכיון שאם יבטלנו חוזר דין שליחות להראשון לכן הוא יכול לבטל, דאי אפשר לומר כן, דהא הביטול הוא רק מכאן ולהבא כמו שיבואר במקום אחר, ואם בינתיים הופסק דין שליחות ממנו איך יקבלנו בחזרה.

'''ולפי"ז''' צ"ל דמה דמשביעין להראשון שלא יבטל השני, לפי"ד המהר"ם פדווה באמת היו יכולים לתקן שהבעל יאמר לשליח הראשון שאחרי שימנה שליח במקומו הוא מבטל כח הראשון, דאז כבר לא יוכל הראשון לבטל השני, אלא משום שרוצים שיהי' לו עדיין דין שליחות אם השני לא יוכל לקיים את השליחות, על כן מוכרחים להשביע את הראשון שלא יבטל להשני.

'''ועדיין''' צע"ק אם השליח הראשון יתבטל, מכח הבעל, מ"מ השליח השני לא יתבטל ויוכל השליח השני לגרש לפי משנ"ת, ואפילו לשיטת הרמ"ה דהשליח הראשון אחרי שמינה השני במקומו נשאר עדיין שליח, א"כ אפילו בלא ביטלו, אבל מ"מ לגבי השני אין לו דין שליח כבר לענין שיוכל לבטלה, כיון דכעת השני אינו זקוק לו והוא שליח ישר של הבעל, א"כ מה מהני מה שהשליח הראשון עדיין דין שליח עליו ואם השני לא יגרש יוכל הראשון עדיין לגרש, אבל מ"מ איך יוכל לבטל השני, דכיון דמינהו להשני אין לו כבר דין שליח במה שנוגע להשני, ואיך יוכל לבטל דיבור שליחות בו בזמן שהוא כבר אינו שליח לגבי מינוי של השני, ואולי מ"מ כיון דהוא שייך קצת עדיין בענין הגירושין מקרי שפיר אתי דיבור ומבטל דיבור, וצע"ק.

'''והנה''' מש"כ הבית שמואל הנ"ל להוכיח מהרשב"א בסוף פ"ב דהקשה דאיך יכולה האשה לומר בפני נכתב בשעה שמקבלת את הגט כיון דאז אינה כבר שליח, הרי דאחרי שמינתה שליח אין לה כבר דין שליח כלל ולא כהרמ"ה, ולכאורה הי' אפשר לומר דכונתו דרק בזמן שהשליח עושה מעשה שליחות להוציא מתחת ידה ולעשות גירושין אז הוא דשייך אמירת בפני נכתב, אבל אה"נ מודה הרשב"א דבאמת יש לה דין שליח. אמנם א"א לומר כן דהא מבואר בתוס' דף ט"ז דלא בעי דוקא שליח האוחז הגט בידו, ובודאי יועיל אמירתו של זה שאינו אוחז את הגט בידו כמו זה שאוחז הגט בידו, ה"נ אם יש ב' שנתמנו מהבעל למנות שליח לגרש, כיון דשליח כזה שיכול למנות שליח לגרש יכול לומר בפני נכתב כדמוכח בסוגיא דסוף פ"ב הנ"ל, גם כשאינו אוחז הגט בידו ג"כ יכול לומר בפני נכתב, וע"כ דס"ל דאין עליו דין שליח כלל אחרי שמינה שליח במקומו.

'''ובעיקר''' האי דינא דרב אשי דאם מת שליח ראשון בטלו כולם, כתב הרשב"א דזה רק בארץ ישראל דהשליח לבדו ממנה שליח, משא"כ בחוץ לארץ דב"ד ממנים שליח גם רב אשי יודה דאפילו מת שליח לא בטלו כולן, [וסברתו משום דרב אשי קאי על דברי רבה דשליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחים, וע"ז חידש רב אשי דאם מת ראשון בטלו כולן ולכך משמע לו שזה רק בארץ ישראל], והדברים צ"ע דהא גם לב"ד אין כח אלא ע"י השליח שמסר להם כחו, וכיון דרב אשי סובר דבמת בטלו כל אלה שמינה, מאי שנא מינוי ע"י ב"ד או לא, ואולי לפימשנ"ת דבכל שליח לגרש אין לו כח מינוי מיוחד אלא מכח שיש לו כח לגרש, ולזה הוי ס"ל דבמת שליח ראשון בטלו כולם, משא"כ בשליח למינוי שמינה ומת יודה רב אשי דבאמת לא בטל השני, וא"כ אולי ע"י ב"ד יש לו גם כח מיוחד למנות והו"ל שליח למנות בב"ד, דאז ודאי יכול למנות שליח ואפילו אם ימות יכול השני לגרשה כמש"נ, וה"נ בב"ד יש לו כח מיוחד למנות בלי שנצטרך לומר שהשליח הראשון מגרשה אפילו לרב אשי, והרי מצינו לענין מילי דס"ל לר"מ דבאומר לג' תנו עשאן ב"ד, ומהני אף למילי, וביאר בר"ן שם בסוף פרק האומר, דכיון דמינה לב"ד עדיף ומהני אף למילי אפילו לר"י דפליג התם אפשר דמודה דכח מינוי יש לשליח ע"י ב"ד ואז נעשה כשליח הבעל ולא שהשליח הראשון מגרשה, ואפילו רב אשי יודה דאם מת ראשון לא בטלו כולם, אלא דכבר כתבנו לעיל דף כ"ט א' דגם שם אין הדברים מבוארים, וצע"ק. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא.''' בפנ"י תמה על רש"י והרבה ראשונים דפי' דאינו יכול למנות אחר במקומו ולמה לא יוכל לעשות שליח על מה שעשהו הבעל דהיינו למסור לאבא בר מניומי, ועוד הקשה דא"צ כלל לזה דין שליחות לפי שיטת רוב הראשונים, וגם ע"י עכו"ם אפשר למסור לשליח שממנה הבעל לגרש, ורצה לפרש כהריטב"א דכל החסרון בשליח כזה דאינו יכול לומר בפני נכתב, אמנם שליח שנעשה למנות שליח כההיא דסוף פ"ב יכול לומר בפני נכתב, אבל שליח שנשלח רק למסור לשליח שהבעל ממנה אינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

'''ואפשר''' לומר בשיטת רש"י, דהנה רש"י כתב {{ממ|בד"ה מסור מילך}} ואנו נמסרנו לו ויהי' שליח ב"ד. ותמוה איך יהי' שליח ב"ד דהא הבעל כבר מינהו, וע"כ צ"ל דכל שליח שלא ראה כתיבת הגט, כיון דאין יכול לומר בפני נכתב א"א לו לגרש, רק ע"י שיהי' שליח ב"ד ויאמר שליח ב"ד אני, וא"כ ע"כ בזה שמוסר השליח לב"ד היינו שיהי' להם כח למנות שליח והם ימנו את אבא בר מניומי, היינו שיהי' גם מחמת מינויים, דאם זה רק מכח הבעל שמינהו לא הי' יכול לומר שליח ב"ד אני, וצ"ל דכל שליח הבא ממדינת הים כיון שאפשר למסור לשליח אחר ולומר שליח ב"ד אני, כלול בשליחותו גם זה שיוכל למנות ע"י ב"ד שליח אחר, וכיון שכן שפיר פריך כיון דהוא שליח שלא ניתן לגירושין איך יוכל למסור לב"ד שימנו שליח.

'''והנה''' הריטב"א דהוקשה לו פירש"י, נראה מדבריו שאע"פ דאליבא דאמת אין לב"ד כח למנות שליח, מ"מ שייך לומר שליח ב"ד אני, כיון דב"ד שמעו בפני נכתב מסכימים על שליחותו של אבא בר מניומי, וזה סגי לענין לומר שליח ב"ד אני, אבל רש"י וסייעתו יחלקו בזה.

'''ועי'''' ברעק"א {{ממ|דף ס"ג ע"ב}} אי שליח שניתן למסור לשליח מהני אמירתו בפני נכתב דלרש"י מהני [וכן מוכח ברש"י כאן], אלא דמש"כ שם דלרש"י גם שליח שנתמנה למנות שליח לגירושין הוי מילי אע"פ שגט בידו, צ"ע דא"כ באיבעית אימא דסוף פ"ב דהיא תמסור לב"ד שהם יעשו שליח, איך יועיל והא הוי מילי, וכן בכל הסוגיא מבואר דהב"ד יכולים למנות שליח לגרש, [ומדברי התוס' רי"ד כאן דדקדק מהא דלבתר תלתין יומין משוינן שליח ב"ד הם העושים השליח השני ולא השליח הראשון, הרי דס"ל דלא הוי מילי, והוא כשיטת התוס' לפי"ד הגרעק"א ז"ל], ואין לומר דכל הני סוגיות ס"ל כמ"ד לקמן דף ס"ו ע"ב דלב"ד מהני ולא הוי מילי, כמבואר בר"ן דבזה פליגי ר"מ ור"י, דהא הלכה כר"י דגם לב"ד לא מהני מילי, ולא מסתבר דכל הסוגיות שם דלא אליבא דהלכתא, ובהכרח צ"ל דגם בסוף פ"ב הבעל הוא הממנה, ומ"מ נעשה ע"י ב"ד, ולכאורה גם כאן צ"ל דהמינוי עושה השליח שניתן לגירושין ע"י ב"ד, אלא שצ"ע דהא מסקינן דב"ד משוי שליח שלא בפני השליח הראשון, הרי דהם שלוחים למנות שליח ואעפ"כ מהני. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא וכו' כיון דלבתר תלתין יומין מצי לגרש כשליח שניתן לגירושין הוא.''' משמע מהגמ' דלא הי' ס"ד דאין לו דין שליח כלל עד תלתין יומין, אלא דס"ד דהוא שליח שלא ניתן לגירושין, והא דלא נימא כיון דעכ"פ דין שליח עליו יוכל לעשות שליח על דינו, דהיינו כמו שהוא יכול לגרש אחרי ל' גם שלוחו יהי' כן, ואם נימא דלגבי זה הוי ליה כדבר שלא בא לעולם, וע"כ צריך לעשותו כעת שליח וכעת הוא שליח שלא ניתן לגירושין, א"כ צ"ע איך יש על השליח הראשון דין שליחות, כיון דכעת הא אין לו עדיין דין שליח לגירושין, והמינוי על אחר ל' יום הו"ל כדבר שלא בא לעולם, ואיך חל על הראשון דין שליחות וצע"ק.

'''והנה''' נמצא דאין כלל בשליחות כמו בקניינים ששייך לעשות קנין שחלותו תהי' אח"כ, ובשליחות אין ענין כזה שימנה עתה שליח וחלות שליחות תהי' עליו דוקא לאחר ל', ומוכרח שיהי' לו כבר כעת דין שליח על אחר ל', והנה בקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/סא|סי' ס"א]]}} הביא בשם הרשב"א דאשה שאמרה שכל מי שיתרצה בעלה לתת לו גיטה היא ממנה אותו לשליח לקבלה, לא מהני משום דאין ברירה, והק' הקצוה"ח דכיון דאז יהי' מבורר, אמאי לא יועיל אז דין השליחות שאמרה לפני כן, דהא דין דאין ברירה הוא דוקא אם צריך כעת לחול חלות על דבר שיבורר אח"כ, ולהנ"ל אין כזה ענין בשליחות, ורק בקניינים שייך שהמעשה יהי' כעת וחלותו לאחר זמן, והא דלא נימא בב"ק דף ס"ט גבי כל שילקטו, שמשם הוכיחו השאג"א ועוד, ראי' דהיכא דהחלות יחול אח"כ כשיהי' מבורר אין זה תלוי בברירה, ולמה לא נימא גם שם דנהי דחלות החילול חל אח"כ, מ"מ כעת כבר צריך לחול דין אמירה של חילול, וכמו בשליח דחל כעת על אח"כ, ויש לחלק דבשליחות שזהו הכל, מוכרח שכל הדין שליח חל כעת על אחרי הזמן, משא"כ התם שתלוי בעוד חלות של חילול, שייך שפיר לומר דחל כעת דין מעשה קנין על חלות שיחול אח"כ. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}

<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}</noinclude>