עריכת הדף "אילת השחר/בבא בתרא/מג/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף מ"ג ע"א'''}}}}

'''דכתב לי' דין ודברים וכו'.''' ב[[שיטה מקובצת/{{כאן}}#|שיטה מקובצת]] בשם רבינו יונה כתב דהא דמהני סילוק או קנין שיוכל להעיד על מה שמערערים אע"ג דכל שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו מוקדש ואפי' במקרקעי וה"ה שאינו יכול להקנותו, הכא עם ההקנאה יכול הקונה להוציא בדיינים דהא אית ליה סהדי עליה בתר הכי, נראה דכל קושייתו מפני שכאן ע"י ההקנאה נתחדש עד כזה שלא היה קודם, ולכן הוקשה לו דלא יחול ההקנאה ולא יהיה יכול להוציאה בדיינים, אבל אם כעת אין לו עדים והקדיש ואח"ז מצא עדים, דאיגלאי מילתא למפרע דהיה ממון כזה שהיה יכול להוציא בדיינים, חל ההקדש, ואפי' באופן דיתחדש לו עדים, כגון עדים שהיו כשרים בשעת ראיה ובשעה שהקדיש היו קרובים ואח"כ נתרחקו או שיודה לו אח"כ השני דזה הי' שלו, מ"מ חל ההקדש כיון דאחרי שיש עדים התברר שהממון היה ממון כזה שהיה באמת שלו, ואע"ג דאז לא היה יכול להוציא בדיינים.

'''והנה''' הוכיח בנתיבות המשפט {{ממ|[[נתיבות המשפט - ביאורים/חושן משפט/רה#יד|סי' ר"ה ס"ק י"ד]]}} מההוא מעשה דפרדיסא דלעיל {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/מ/ב|דף מ' ע"ב]]}} למה בלי המסירת מודעא היה חל הקנין, דהא כיון דאין לו עדים להוציא בדיינים מהמלוה דהמלוה טוען שזה שלו והחזיק ג' שנים א"כ המכירה בכלל לא חלה בשעתה, וכיון דעכשיו מודה דלפני זה לא היתה שלו הקרקע, נמצא דרצה לקנות רק ע"י המכירה הזאת שמכר לו בזמן שלא היה יכול להוציא בדיינים ואיך תחול המכירה, ורוצה להוכיח מזה כשיטת הב"ש {{ממ|[[בית שמואל/אבן העזר/כח#|סי' כ"ח]]}} דלהגזלן עצמו אפשר להקנות.

'''ולפי''' משנ"ת אין ראיה כיון שאח"כ בעל המשכנתא מודה שקודם לא היה שלו חל שפיר המכר דבאופן זה אינו צריך דוקא שתיכף בשעת ההקנאה נעשה יכול להוציא בדיינין דאף אם יוכל אח"כ להוציא ג"כ סגי, והנה בקצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/לז#י|סי' ל"ז ס"ק י']]}} כתב כעין סברת רבינו יונה דבקרקע אפשר להקנות לשותף אלא בקצת שינוי, דדימה זה לדברי הרשב"א דכתב דאם הקדיש הגזלן חל ההקדש ע"י שינוי השם דקנייתו והקדשו באין כאחד, ולפי משנ"ת אפשר לומר כיון שאם יקנה לשותפו יחול הקנין יכול להוציאו בדיינים הו"ל כאילו כל הזמן היה יכול להוציא בדיינים, ואע"ג דרבינו יונה בקושייתו חילק בזה מבאם ישיג אח"כ עדים, מ"מ בתירוצו ס"ל כיון דכשיסתלק ויקנה לו יהיה עד כשר נמצא דהוי למפרע ממון שיכול להוציאו בדיינים, משא"כ בגזלן שהקדיש דההקדש יחול רק מכאן ולהבא שם צריך לדון משום דהקדש וקנייתו באין כאחד.

'''וכן''' משמע קצת מהא דבנגנב לבני העיר ס"ת פרכינן וליסלקו בי תרי מינייהו, ומשמע מהרשב"ם דיקנו חלקם לבני העיר כמו שדייק הקצות החושן הנ"ל, ולא מסתבר דכונת הגמ' דיקנו ממש בבת אחת, ובפשיטות משמע דיקנו זה אחר זה, נמצא דכשהראשון הקנה עוד לא חל קנין דעדיין אינו יכול להוציא בדיינין דע"א אינו מחייב רק שבועה, וכיון שכך גם כשהשני הקנה ג"כ לא הועיל, ולא נזכר שיצטרכו דוקא לעשות הקנין של שניהם בבת א' ממש, וע"כ כיון דאם יחול הקנין יהי' ממון שיכול להוציאו בדיינין חל קנין למפרע, וגם הקנין הראשון חל אע"פ שבשעתו עוד לא נעשה עי"ז יכול להוציאו בדיינין. {{צבע גופן|אפור|(מהדו"ק)}}


'''כשקנו מידו.''' ולרשב"ם זה מהני אפילו אם כתב לשון דו"ד אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה, והתוס' בכתובות דף פ"ג פשיטא להו דהקנין ג"כ לא יועיל, ובהג"א כאן כתב דלפי דבריהם מיירי דקנו מפורש בגופה של קרקע. והנה יש לעיין בהא דלא מהני בלי קנו מיניה בלשונות האלו, דאפשר דהרשב"ם ס"ל דאע"ג דאינו לשון מתנה מ"מ יותר יש להבין דכונתו ליתן דאל"כ למה טרח לכתוב סתם דברים בלי שום תועלת, ובפרט אם גם החתים עדים, וע"כ כונתו למתנה, אבל מ"מ לא מהני כיון דאין הלשון לשון מתנה, אלא דיש לנו להבין דמסתמא כונתו ליתן ולא מהני מחמת שני טעמים, א' דבשטר צריך שיהי' מובן מתוך המלים שבשטר, ועוד גם לא סגי זה להיות מדין אומדנא, ולכן היכא דקנו מיני' מהני משום דדל השטר מהכא יש אומדנא ודאית דכונתו בהקנין ליתן ממש, והתוס' בכתובות סברי דאין כלל להבין בכונתו ליתן מתנה, לכן אפי' קנו מיני' לא יועיל כיון דהקנין הוא על הלשון הזה שאין להבין כלל ממנו שנותן מתנה.

'''אמנם''' בשיטת הרשב"ם אינו מוכרח לפרש רק כך, דאפשר לפרש דאפי' אם בלי קנין אין כלל להבין מתנה מ"מ ע"י קנין ודאי כונתו ליתן.


'''מפני שמעמידה בפני בעל חובו.''' היינו שלא יאמרו עליו שהוא לוה רשע ולא ישלם, כמבואר ב[[רשב"ם/בבא בתרא/מה/א|רשב"ם]] ובגמ' [[בבלי/בבא בתרא/מה/א|לקמן דף מ"ה ע"א]], ועי' בקצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/לז#א|סי' ל"ז ס"ק א']] ו[[קצות החושן/חושן משפט/לז#ה|סק"ה]]}} שהביא קושית הרמב"ן דא"כ איך יעיד שקר בשביל זה [ויש להוסיף דהא כיון דאינו שלו, נמצא דלא רק שיעבור על עדות שקר אלא דגם לא יפטר חובו במה שיגבה הבע"ח קרקע שאינו שלו, וכן העיר בקובץ שיעורים אות קפ"ז], וכתב בשם הר"י מיג"ש או משום דאינו רוצה להיות לוה רשע בעיני הבריות או משום דבנגיעה הוי כקרוב דפסול אפי' בלי חשש משקר [נמצא דאם זה שקר אין לו נגיעה רק אם זה אמת הוא קרוב ופסול, ונמצא דמחמת שזה אמת זהו סיבת פסולו. וצע"ק דהא נהי דבקרוב אין טעם פסולו מחמת שקר, מ"מ הא מה דהוא פסול היינו דאינו נאמן, וכאן הא יוצא דרק מחמת שזה אמת לכן אינו נאמן].

'''והנה''' להטעם דאינו רוצה להיות רשע בעיני הבריות, צ"ע דלמה לא נימא דפסול משום דאינו רוצה להיות גזלן בעיני הבריות, ובריטב"א העיר בזה שאינו רוצה שיקרא אותו גזלן, והיינו דהלוקח יקרא אותו גזלן, ותירץ דמשום זה לא משוי נפשי' עד שקר, וכל קושיתו היתה משום דהלוקח יקראנו גזלן, אבל למה לא נימא דאינו רוצה להיות גזלן בעיני הבריות.


'''ואם איתא ליסלקו בי תרי מינייהו ולדיינו.''' והק' בגליון הש"ס דהא קיי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, ולרוב הפוסקים ה"ה דאינו יכול למוכרו, ובכו"ח דרעק"א (סי' י') הביא בשם בנו הג"ר שלמה איגר לתרץ לפי מה שהביא השטמ"ק ב"ק דף ל"ג דברי הרא"ש בשם הרמ"ה דאע"ג דאינו יכול להקדיש כשאינו ברשותו, מ"מ כשאח"כ הוציא הנגזל את הגזילה מהגזלן חל ההקדש, וה"נ כאן כשיוציאו הדיינין מן הגנב תחול ההקנאה, אלא דהגרעק"א הקשה לפי השיטמ"ק הנ"ל מהא דב"מ דף ו' דמבואר דפריך על מה דקאמר דממון שאינו יכול להוציא בדיינין אינו קדוש הא ממון שיכול להוציא בדיינין קדוש, והאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו', ומאי קושיא הא אי יכול להוציא בדיינין אסור ליהנות מהמסותא כי שמא יוציא בדיינין ויהי' קדוש לכן קאמר דוקא מחמת דאינו יכול להוציאו בדיינין דאז אין לחשוש שמא יהי' בידו. ומכח זה חידש דאף לשטמ"ק הנ"ל אינו קדוש אלא כשיוציא בדיינין ולכן עדיין מותר להשתמש כיון דעדיין לא חל ההקדש, והא דחל אח"כ ולא הוי דבשלב"ל, היינו כמו דמצינו בתוס' יבמות (דף ל"ו) בכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה, דאם מכר הבן ומת בחיי האב לא קנה לוקח משום דקנין פירות כקנין הגוף, מ"מ מת האב בחיי הבן מהני מכירת הבן אע"פ שבשעה שמכר הבן הי' האב עדיין חי וקנין פירות שהי' לאב אז הי' כקנין הגוף דמי, הרי דאע"ג דכעת אינו יכול למכור מ"מ יכול למכור על אח"כ, ולא הוי כדבשלב"ל, ה"נ להשטמ"ק יחול ההקדש רק אחרי שיוציא. אלא דנתקשה דלפי"ז צריך להיות דלפני שיוציא הגניבה יוכל עדיין לחזור, דהא הרשב"א צידד (בנדרים דף כ"ט) דאפילו באומר הרי"ז עולה לאחר ל' יום אפשר בינתיים לחזור, ואפי' להר"ן דס"ל דאינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט במעכשיו ולאחר ל' יום, מ"מ הכא דא"א לחול מעכשיו כיון דאינו ברשותו י"ל דיכול לחזור, וממילא עדיין קשה כיון דאכתי הוי שלו אפי' אחרי שיקנו לבני העיר דהא בידם לחזור אחרי שהקנו וא"כ שוב הוי נוגעין בעדותן.

'''ולכאורה''' יש להוכיח כסברת הגרעק"א דאף לשיטת הרא"ש בשם הרמ"ה דאין חל מה דמקדיש אלא לכשיוחזר אליו, דהנה בגמ' ב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/סט/ב|דף ס"ט ע"ב]]}} מבואר דהא דאין הגונב מן הגנב חייב כפל, משום דכיון דאינו ברשותו לא מקרי ביתו ומסייע מקרא דאיש כי יקדיש ביתו דביתו היינו ברשותו, ואם איתא דמצי מקדיש ואם יגבה יחול למפרע ההקדש, א"כ למה לא יתחייב כפל אם יגבה אח"כ הגניבה בעין כמו דמיירי פשטות הפסוק דאם המצא תמצא בידו הגניבה חיים שנים ישלם, ואין לומר דלענין גניבה מתחשבין לפי מה שהוא במחשבת הגנב והא רוצה להוציאה ולא להחזירה דאז הא לא תהי' ברשותו כלל, דא"כ גם בגונב מבית בעלים כן, וע"כ דלא אזלינן בתר מחשבתו, וכיון דכן למה פטור הא איגלאי דהי' ברשותו, משמע מזה כהגרעק"א דאף אם יוחזר מ"מ לא יחול ההקדש אלא מן אז וכעת אינו ברשותו.

'''אלא''' דעדיין צע"ק להמבואר בפסחים (דף כ"ט) דבאכל חמץ הקדש בפסח ואחרי הפסח הוא מותר בהנאה לר"ש, אז למ"ד גורם לממון כממון דמי יתחייב מעילה כי נהנה מהקדש דבר הגורם לממון, א"כ ה"נ נהי דמצד עצם החפץ אינו ברשותו, מ"מ הא יש בו דבר הגורם לממון לכשיוחזר אליו ויתחייב כפל למ"ד התם בפסחים דדבר הגורם לממון כממון, דהא גנב ממנו דבר הגורם לממון, ובשלמא אם כעת אין בו כח להקדיש על אח"כ הרי דאין לו דין בעלים על אח"כ אלא דיתחדש בו דין בעלים אם יוחזר אליו מכאן ולהבא, דאז יש לומר דלא שייך גורם לממון מה שיהי' אח"ז אם אינו מחמת דינו וכחו כעת, דהתם בפסחים דאמרינן דמחמת הגורם לממון הוי בעלים כעת, היינו מחמת דגם כעת יש בו דין על אח"כ, אבל להאמור בשיטת הרא"ש דיכול להקדיש, ע"כ צ"ל דיש לו כעת דין על אח"כ א"כ למה לא יתחייב הכל, דמי גרע כאן דזה שלו מאם לא הי' כלל שלו ולאח"ז זה יהי' שלו וברשותו דחייב ע"ז למ"ד גורם לממון כממון דמי, וא"כ ה"נ יתחייב כפל כשגונב מן הגנב משום דכשיחזור אליו אח"כ הא גנב ממנו דבר הגורם לממון שיהי' שלו וברשותו. וע"כ צ"ל דכיון דאינו עומד ודאי שיוחזר אינו נקרא גונב ומפסיד לו ממון שברשותו, ועל מה דמפסיד לו דין ממון שאינו ברשותו הוא באמת חייב, דלכן ס"ל לרב חסדא {{ממ|בב"ק [[בבלי/בבא קמא/קיא/ב|דף קי"א ע"ב]]}} דרצה מזה גובה רצה מזה גובה, אבל חיוב כפל דהוא בעד גניבה והפסד ממון, אין לו דין גנב אלא על מה שעומד להיות, וכיון דדין ממון שחייב עליו כפל נאמר על דין ממון שברשותו ואינו עומד להיות בו דין ממון שלו וברשותו, ולכן גם למ"ד גורם לממון כממון דמי פטור מכפל.

'''ולפי"ז''' אפילו אם נפרש דלא כהגרעק"א אלא דלהרא"ש חל ההקדש למפרע, מ"מ אינו מפסידו דין ממון שברשותו, ודין גנב שבו הוא רק על מה דמפסידו דין ממון שאינו ברשותו, משא"כ באכל חמץ דהקדש בפסח אפשר לחייבו מדין גורם לממון אפי' על מה שיהי' שלו וברשותו כיון דעומד להיות שלו וברשותו לאחר הפסח, ובזה יתיישב מה דיש לעיין להקצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/לד#|סי' ל"ד]]}} דלא מתחייב הגונב מן הגנב, דהיינו הגונב מן האינו ברשותו אפי' באונסין, וגזל ולא נתייאשו הבעלים דלרב חסדא חייב השני שאכל הוא רק מדין מזיק, א"כ למה אוכל חמץ מעל למ"ד גורם לממון כממון כיון דכעת אינו ברשותו ואין חיוב גזילה על מה שאינו ברשותו, ובפסחים ע"כ מתחייב מדין גנב ולא מדין מזיק, דהא מזיק הקדש אינו חייב מעילה, וע"כ דכאן חיובו מדין גזלן, והיינו דגורם לדין ממון שברשותו מה שיש לו כבר כעת ועומד לכך.

'''ובמה''' שנוקט הגרעק"א דכיון דיחול ההקדש רק לאחר שיגבה בב"ד יוכל לחזור כ"ז שלא יגבה בב"ד, והקשה דא"כ הוי שלו עדיין והוי נוגע ומה מהני מה דהקנה חלקו לאחר, יש לעיין דלכאורה גם בכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה דאם מכר הבן מהני המכירה רק כשימות האב, וכיון דלא יחול רק כשימות האב נמצא דיכול לחזור לפני זה, וזה לא שמענו.

'''ובטעמו''' של דבר מה שבאמת לא יוכל לחזור, אפשר לומר דהנה הא לר"מ אם מקנה דשלב"ל מעכשיו, כתב הרשב"א בשם הרמב"ן {{ממ|[[רמב"ן/קידושין/סג/א|קידושין דף ס"ג]]}} דאינו יכול לחזור, והתוס' בב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/טז/א#|דף ט"ז]]}} ועוד דוכתי ס"ל דאם נקרע השטר מ"מ יקנה, וביאר הגר"ש הכהן {{ממ|נדרים סי' כ"ב}} משום דכל מקנה לאחר ל' אינו רוצה להקנות קודם, אבל בדבשלב"ל אמרינן דבאמת רוצה לגמרי לכן לא כלתה קנינו אע"פ שבמציאות תהי' שלו לאחר שיבוא לעולם, וכן יש שביארו בדברי התוס' בב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/לד/א#|דף ל"ד]]}} דכבר קנה וזה כבר שלו על אחר זמן, ואף כי שם עדיין אינו ברור אבל כאן בודאי מוכרחים לומר כן, דהא אפי' אם מקנה דשלב"ל מהני, הא זה רק אם יקנה לכשיבוא לעולם, דאם יקדש שפחה או נכרית כעת, ולא יאמר שתתקדש לאחר שתתגייר, בודאי לא יועיל לכו"ע, דכיון דכעת לא חל קידושין איך יועיל אח"כ, וא"כ למה במקדיש דבר שאינו ברשותו מהני אח"כ לפי הבנת הגרעק"א ברא"ש, והא לא משמע דמיירי הרא"ש דהקדיש הנגזל בפירוש על אחרי שיוציא מן הגזלן, דהא כתב דבהא דרב יוחנן דגזל ולא נתייאשו הבעלים דהנגזל אינו יכול להקדיש היינו דוקא אם לא הוציא אח"כ, מבואר דאם הוציא אח"כ מהני ההקדש אע"פ שלא אמר שיחול ההקדש לכשיוציא מהגזלן, וכן במכר הבן דמהני אם מת האב לא משמע דאמר בפירוש דתחול המכירה לכשימות האב ומ"מ מהני, וצריך טעם איך זה מהני.

'''וע"כ''' צ"ל דכל שאין בזה משום דשלב"ל כגון במכר הבן דיש לו הגוף, וכן כאן בהקדיש הנגזל יש לו כעת על אחרי שיוציא מהגזלן, וכן הבן יש לו כבר כעת בעלות גמורה על אחרי שימות האב, ובכה"ג בודאי חלה המכירה וההקדש לגמרי ואינו יכול לחזור בו ולא הוי נוגע.

'''והגדר''' מה שכאן וכן בכותב לבנו לאחר מיתה דיכול הבן למכור ויחול רק אם ימות האב בחייו ולא הוי כדשלב"ל, אפשר דכיון דמה דאין הבן יכול למכור אינו משום דחסר מצד זכייתו, אלא מצד דיש עדיין זכות פירות להאב, דלכן אם רק יופסק קנין הפירות הוא יהי' בעלים שלם לגמרי, נמצא דאין החסרון מחמת דחסר בבעלותו, ואינו דומה להיכא דצריך לקנות או לירש דנמצא דיתוסף לו מה שחסר לו, אבל כאן אין הגורם מה שחסר להבן אלא מחמת שיש הדבר המפריע, ואם רק יפקע זכות האב הוא שלו בלי שיתוסף לו זכיה בהדבר ובכה"ג אין זה דבשלב"ל [ולא דמי לפירות דקל דאין כלל הדבר בעולם]. קיצור הדברים דאם צריך לקבל עוד דין זכיי' או שעדיין אינו במציאות בעולם אז יש החסרון של דבשלב"ל, אבל מה שיש דבר המגרע כחו וכשיופסק הדבר ההוא הוא בעלים שלם לא מקרי דבשלב"ל.

'''ובנגזל''' לכאורה זה תלוי דאם נפרש דכל מה דהוי אינו ברשותו ואינו יכול להקדיש הוא מחמת שיש להגזלן קניני גזילה, נמצא דגם כאן להנגזל אין חסרון בבעלות, אלא דקניני גניבה דהגזלן הם המגרעים כחו וכשיפקע קניני גזילה דהגזלן הוא ממילא בעלים שלם לכן לא הוי כדבשלב"ל, אבל אם נפרש דגם אם אין להגזלן קניני גזילה מ"מ הוי אינו ברשותו ולא מצי למכור, צע"ק דנמצא דמה דאינו ברשותו חסר בו כח בעלות משום דאבוד ממנו, מ"מ אפשר דכל שלא צריך שיתחדש ענין בעצם הזכי', דהא ודאי כשיופסק להיות אבוד ממנו לא יהי' בזה איזה הוספת ענין של זכי' נמצא דלא חסר בכח זכייתו ולכן לא מקרי דשלב"ל.

'''עוד''' יש להוסיף בטעם הדבר דכאן לא הוי כדבשלב"ל, וכן בהא דאם מכר הבן מהני לכשימות האב ולא הוי דשלב"ל, דהנה הסתפקנו לקמן {{ממ|[[אילת השחר/בבא בתרא/קלא/א|דף קל"א]]}} בהא דאין אדם מקנה דשלב"ל אם הביאור משום דעדיין אין לו דין בעלים על הפירות שיצמחו אח"כ, או דיש לו דין בעלים גם על מה שיבוא אח"כ לעולם אלא שאינו יכול עדיין להקנותם, ולהצד דבדבר שלב"ל אין לו עדיין דין בעלות, א"כ הא דאינו יכול להקנותם עדיין אינו דין מיוחד בההקנאה אלא דאין לו עדיין כלל דין בעלים על הדבר דממילא אין יכול להקנות, נמצא דכאן בדבר שהוא שלו רק אינו ברשותו אין החסרון כמו בכל דבר שלא בא לעולם, דכאן מקרי בעלים שלם על הדבר מה שיגיע להיות ברשותו, א"כ שפיר מקנה כעת, דהא כיון דהוא כבר בעלים שלם על אח"כ יוכל כבר כעת למסור ג"כ בעלותו על אח"כ, וכן בבן שיש לו קנין הגוף דמקרי בעלים שלם על אחרי שיפסק כח האב ושפיר מהני להקנות.


'''שם. ליסלקו בי תרי וכו'.''' עי' ב[[רשב"א/{{כאן}}#|רשב"א]] דהוכיח דבעדות ממון כשמעיד על עצמו יש בו דין פסול קורבה ולא שאינו עד כלל, מהא דאמרינן בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/י/א|דף י' ע"א]]}} דבשור לא אמרינן פלגינן דיבוריה דאינו כמו בפלוני רבעני דשם אינו עד כלל, ולפי"ד הרשב"א דאינו מחלק בין מעיד על שורו לסקלו ובין מעיד לחייב או לזכות לעצמו ממש, א"כ בכל תובע שמביא עדים כדבריו, כיון דהוא ג"כ תורת עד עליו אלא דהוא עד פסול א"כ יתבטל עדותם דנמצא א' מהם קא"פ, ונראה דגם הרשב"א מודה דטענת התובע או הנתבע יש ע"ז דין טענה ולא דין עדות, אבל אין החסרון משום דבע"ד אינו יכול להיות עד, דודאי הוא יכול להיות עד והוא עד פסול, אבל תביעה וטענה אין עליה שם עדות כלל, ולכן במעיד על שורו דאז אינה טענה יש עליה דין עדות פסולה, לכן ס"ל להרשב"א דא"א לומר שיועיל הסילוק מחמת דלא היה עד כלל כיון דמצד הגברא אין עליו דין שאינו יכול להיות עד, אלא דתובע אינו מעיד אלא תובע. ובזה יש לבאר ג"כ מה דהק' הרשב"א אם אין להבעל דבר דין עדים כלל אף לממון דלכן מהני סילוק, א"כ גם כשלא נסתלקו נימא פלגינן דיבוריה כמו בפלוני רבעני וכונתו פלגינן נאמנות, ולדבריו בגמ' סנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/י/א|דף י' ע"א]]}} דהסתפקו דאולי בפלוני רבע שורי ג"כ אמרינן פלגינן דיבוריה משום דגם לגבי ממונו אין עליו דין עד כלל, וכי נימא דבשלושה שותפים שיתבעו לא' כסף שחייב לשלשתם יוכלו להוציא ממנו דלכל אחד מהם יש שני עדים דהיינו שתי שותפיו, ונפלוג דיבורייהו וכל א' יהיה נאמן לגבי חביריו, ולהנ"ל ניחא דעל תביעה אין שם עדות כלל, דכל שבאים בתור תובעים אין על דיבורם שם עדות כלל, וע"ז לא יועיל פלגינן דיבוריה דאין על דיבורם שם עדות דפלגינן דיבוריה הוא אם מעידים עדות, אלא דכיון דאין על עצמם שם עד אז פלגינן דיבוריה, אבל כל שמחמת הדיבור אינו עדות כלל גם ע"י פלגינן דיבוריה לא יהי' ע"ז שם עדות.

'''שוב''' הקשה הרשב"א על תירוץ הרמב"ן דלכן מהני סילוק ואין כאן חסרון משום תחילתן בפסלות משום דלגבי השני שזה נוגע כעת לא היו פסולים מעולם, מהא דאמרינן דאם כתב כל נכסיו לשני בני אדם ולא' הם קרובים דבטלה כל עדותם, ולמה בטלה כולה אם יסתלק הקרוב דאז צריך להועיל לרחוק, ולכאורה תמוה דאיך יתכשר השטר כיון דבשעה שהעידו העידו גם על קרוביו ונפסלה עדותם, וכי עדות שבשטר כאילו כל הזמן מעידים וכשנסתלקו מלהיות קרובים יתכשר עדותן.

'''ואפשר''' דס"ל להרשב"א דלסברת הרמב"ן דלכך לא הוי תחילתו בפסלות כשמסלקין עצמן מהממון, משום דלגבי האיש הזה שכעת מעידין לא היו פסולים מעולם ואין לנו להסתכל על הממון אלא לגבי מי שזה נוגע, לכן כשיעידו על איזה חפץ שבזה יזכה קרובם ואח"כ סילקו עצמן הקרובים וכעת נוגע עדותן לאיש אחר, כיון דעצם הידיעה והעדות אפשר לקבל ולהאמין אלא דא"א לדון עפי"ז לזכות או לחייב קרובם, אבל כיון שזה נוגע לאיש אחר יוכלו שפיר לדון ע"פ עדותם הקודמת, דגם אז לפני שסילקו עצמן שייך עדותם לגבי מה שלא יהי' קרוב, רק דבב"ד לא יצויר זה דאין להם לקבל עדות כעת מ"מ בשטר יצוייר דכעת הוי שטר כשר, ולכן הקשה על הרמב"ן דאם יסתלק הקרוב צריך להועיל עדותם להרחוק, דמה דהם פסולים להרחוק הוא רק כ"ז שזה נוגע להקרוב וכעת שאין זה נוגע להקרוב תתקיים כל העדות.

['''ומה''' שהקשה הרשב"א למה מהני סילוקן ולא ניחוש לקנוניא, ותירץ שא"כ בכל עדים ניחוש שמא הם שכורים, יש לעיין קצת לפי מש"כ הקצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/לד#ד|סי' ל"ד ס"ק ד']]}} דעדים שכורים אינן פסולים אלא מדרבנן, וכן הוא ברשב"א סופ"ב דקידושין, והחילוק בין עדים שכורים לכל נוגע, הוא כמו שהעירוני דבעדים שכורים לא איכפת להם אם לא יאמינום לכן אינן פסולים אלא מדרבנן, משא"כ בכל נוגע דירויח ממה שיאמינוהו, וקושית הרשב"א דניחוש לקנוניא, היינו מפני שאם השותף יזכה יהיה לו ריוח מזה, א"כ איך אפשר לדמות חשש נגיעה ע"י עדותן להחשש דשמא הם שכורים דאינו פסול אלא מדרבנן, ודוחק לומר דכונתו דניחוש שמא שכורים באופן דיהיה להם שותפות בתוך הדבר שמעידים דאז הם נוגעים ופסולים מה"ת, דזה לא משמע מהלשון שכורים]. ונראה דאין הטעם דבעדים שכורים פסולים רק מדרבנן משום דלא איכפת להם מי יזכה בדין, משא"כ באם יש להם נגיעה, אלא דהיכא דידוע לן דמעדותו יוצא לו ריוח הר"ז מעיד לעצמו ויש בזה פסול קרוב דאין לך קרוב גדול מזה, והמוכר שדה שלא באחריות דפסול להעיד שמעמידה בפני בעל חובו, הא כשמעיד הרי הוא אומר דיש לי שדה לשלם חובותי והוי פסול קרוב, משא"כ שכור הא מעצם עדותו אין לומר דהוי כאומר מגיע לי שכירות ממה שאני אומר שראובן חייב לשמעון ואין כאן פסול קרוב, וא"כ גם כשיש חשש קנוניא מ"מ אין לומר דאנו שומעין בעדותו לומר מגיע לי חלק בהשדה ע"י שזה שייך למי שהי' פעם שותף שלי, ועל מה שיש חשש יש רק לומר שמא משקר, אבל אין לומר דמעיד על עצמו שיהי' פסול מטעם קרוב, ובכה"ג גם מחשש שמא יש לו נגיעה לא יהי' פסול מן התורה אם איתא דפסול נוגע מה"ת הוא מחמת דמעיד לעצמו, ושפיר קאמר דאם באת לפסול מטעם חשש קנוניא שמא זה שקר דאז העדות לא מהני, ולא דהעד מעיד לעצמו דאינו עד, דהא אין שייך לפוסלו מחמת דמקרי מעיד לעצמו, וכיון דזה רק חשש א"כ גם נחשוש שמא עדים שכורים הם דגם אז העדות פסולה.

'''ועדיין''' צע"ק דאכתי אינו דומה דחשש קנוניא הוא חשש עדות שקר דעדות כזאת לא מהני כלל, וחשש שכורים אינו פסול, אלא משום קנס משום דעבר על מה שכתוב מה אני בחנם, כמש"כ הרשב"א בסוף פ"ב דקידושין {{ממ|[[רשב"א/קידושין/נח/ב#הא|נח:]]}} וצ"ע.


'''שאני ס"ת דלשמיעה קאי.''' יש לעיין דכאן יקשה כמו שהקשו הראשונים הובא בקצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/לז#|ריש סי' ל"ז]]}} במה דפסול משום דלא רוצה להיות לוה רשע ולא ישלם, וכי משום זה יעיד שקר, ה"נ כאן וכי בשביל שמיעת ס"ת יעיד שקר, ולפי מש"כ דאינו רוצה להיות לוה רשע בעיני הבריות, צ"ע אם זה שייך כאן, דהא כשלא יעיד ולא יהי' להם ס"ת לא יהי' עליו שום גנאי, וכן לפמ"ש לתרץ דהוי כקרוב מחמת נגיעתו, צ"ע אם זה שייך כאן, דהנה לכאורה צ"ע דלמה הוא קרוב מחמת דרוצה שיגבו חובו ולא יהא לוה רשע, נימא דאדרבה יש לו ענין שלא להעיד שקר ולא יהי' נוגע לו לפטור חובו ממה שאינו שלו, וע"כ צ"ל דהתם הוי כלוקח ומשלם בזה חובו, ואע"ג דבשביל זה לא חשדינן שיעיד שקר, מ"מ הוא משתמש בהדבר כשלו ושייך לומר דאע"ג דלא כדאי לו בשביל זה להעיד שקר מ"מ פסול, אבל כאן דכל מה שיעשה אותו לנוגע הוא מה שצריך לשמוע את התורה, ואיך יעשה אותו לקרוב נגיעה של שמיעת הקריאה, נימא אדרבה דיש לו נגיעה לא להעיד שקר.

'''ואפשר''' לומר דהנה כל קושית המקשן הוא דס"ל דלא יועיל להקנות כדי שעי"ז יוכל להעיד דחיישינן לקנוניא כמש"כ הרשב"ם, ולזה מתרץ דרק בס"ת דלשמיעה קאי לכן חיישינן לקנוניא, אבל לפי"ז איה"נ אם יבוא תושב חדש שאין לו חלק בהס"ת שנגנבה יוכל להעיד, אע"ג דכעת צריך הוא הס"ת בשביל קריאת התורה, אבל לא משמע כן מכל המפרשים, ועי' ב[[בית יוסף/חושן משפט/לז|בית יוסף]].

'''ואפשר''' דענין הנגיעה אם עי"ז יעשה דבר חיובי כגון שיפטר מחובו או שישמע קריאת התורה, אבל מה שאם לא יעיד לא יעבור עבירה אינו נגיעה לא להעיד.


'''תוד"ה וליסלקו.''' ברשב"א בשטמ"ק בשם הראב"ד תירץ בתירוץ א' דכיון דרק משום חשדא הוא דפסיל אז בזה לא אמרינן דבעי תחילתו בכשרות דכשירד החשד הוא כשר. ולפי"ז צריך ע"כ לומר דפסול דנוגע הוא משום דחשוד לשקר לכן כשיורד החשד הוא כשר, דאילו הי' פסולו מפני דין קרוב הא קרוב פסול באם הי' קרוב בשעת ראיית העדות. עוד תירץ לשיטתיה דבעל דבר לא הוי בגדר עד כלל ולכך לא איכפת לן תחילתו כיון דאז לא הי' עד פסול אלא לא הוי עד כלל. והנה בטעם דבעי תחילתו בכשרות, מבואר ברשב"ם לקמן (דף קכ"ח) דכתיב והוא עד או ראה, צריך שיהא גם אז ראוי להעיד, ולפי"ז לכאורה מאי עדיף מה דאז לא הי' בכלל עד, אדרבה דא"כ יש יותר למעטו מקרא דוהוא עד כיון דלא הי' ראוי כלל להיות עד אז, והנה לתירוץ הראשון משמע דפסולו מדין חשד, ולתירוץ שני הוא מדין בעל דבר דהוי כקרוב, ויש לעיין למה כתב דכיון דנוגע הוי לא הוי בר עדות כלל, הא כ"ז שלא הסתלק אינו רק נוגע אלא ממש מעיד לעצמו כיון דיש לו חלק בהספר תורה.


'''רשב"ם ד"ה בתוספתא בהגוזל''' (הנדפס בעמוד ב')'''. האומר תנו לעניים יתננו לעניי אותה העיר ר' אחא אומר לעניי כל ישראל.''' יש לעיין הא יש דין עניי עירך קודמין, ולמה לא נימא דודאי כונתו לעניי העיר.


'''בא"ד. בן האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לעניים או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים.''' ולכאורה נהי דאמדינן דמסתמא הי' מסכים, מ"מ הא פסקינן דיאוש שלא מדעת לא מהני, וצ"ל דהוי כמו תמרי דזיקא דמעיקרא מיאש כיון דרגילין דנופלין והרמשים אוכלים אותם, כמבואר בבבא מציעא {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/כב/ב|דף כ"ב ע"ב]]}}, וה"נ כאן ידוע מעיקרא שעלול לבוא עני או בנו של אהבו ויתנו לו פרוסה.

<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}</noinclude>