עריכת הדף "אילת השחר/בבא בתרא/כח/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף כ"ח ע"א'''}}}}

{{מרכז|'''פרק שלישי'''}}

{{מרכז|{{גופן|5||'''חזקת הבתים'''}}}}



'''והעבדים.''' ברשב"א הקשה למ"ל בעבדים הטעם דבעי ג' שנים משום דעושין פירות תדיר, תפוק לי' דהוי כגודרות דכיון דאזלן מנפשייהו לא הוי חזקה לאלתר, ותירץ דבאמת בגודרות אחרי שנה או שתים שדרך הבעלים להקפיד בכך ואינם מניחים אותם ביד אחרים יש להם חזקה משא"כ עבדים מחמת דעבדי פירות תדיר אין להם חזקה אלא לאחר ג' שנים [ואינו ברור אם כוונתו דמסופק כמה אומד חכמים, אבל לא יהי' לאיש א' שנה ולהשני יצטרכו שתי שנים, או דכוונתו דנאמוד לכל א' כמה הוא מקפיד, וכן משמע קצת מהריטב"א דהוכיח לבסוף נגד זה הפירוש דא"כ נתת דבריך לשיעורין, כדפריך לקמן דף כ"ט, ואם יש שיעור חכמים על כל האנשים שנה או שתים לא קשה, דהתם פריך רק לפי מה דס"ד דתלוי בקפידת כל א' לכן מקשה כיון דרבנן אמרי ג' שנים, ואם איתא דזה לא שוה לכל אדם הו"ל לומר דכשמקפידים הוי חזקה, והוי מתפרש כ"א כפי מה שהוא מקפיד, או כמש"כ בריטב"א שם דקושית הגמ' משום דרוב האנשים מקפידים כבר בפחות מג' שנים, אבל כאן אם הכונה שיעור לכל האנשים אין כאן נתת דבריך לשיעורין]. עוד תירץ דגם בגודרות דאזלי מנפשייהו בעי ג' שנים ולכן גם בעבדים צריך ג' שנים, אלא כיון דהעבדים הוקשו לקרקעות נקט זה יחד עם חזקת קרקעות הואיל ואית בהו נמי משום דעושים פירות תדיר, וכ"כ בריטב"א.

'''והנה''' הא בקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/קמ#|סי' ק"מ]]}} הביא מחלוקת בהא דמהני חזקת ג' שנים בקרקע וכדומה, דלהתוס' והנימוק"י זה מתקנ"ח, ומה"ת אין כלל ראי' אפי' בהחזיק ג' שנים, אלא דכיון דאין בני אדם שומרים שטרותיהם תיקנו שאחר ג' שנים יהי' חזקה, ושיטת הרמב"ן דמעיקר הדין הוי ראי' דאין אדם רואה חבירו אוכל בשדהו ושותק, אלא דכיון דעד ג' שנים אדם שומר שטרו אמרינן לי' אחוי שטרך והוי ריעותא במה שאין לו שטר, אבל בעברו ג' שנים דאז אינם שומרים השטר נשאר ראי' מוכחת כדבריו, וכ"כ הריטב"א לקמן דף כ"ט, ואפשר דגם הרשב"א מפרש כן. והנה בין אם זה מה"ת או מדרבנן, מ"מ הא דמהני חזקה במטלטלין לומר שקנה, לכאורה זה מעיקר הדין דכיון שזה אצלו הרי זה הוכחה דזה שלו, וא"כ בעבר זמן שדרך להקפיד בגודרות הו"ל כבכל מטלטלין דהוי הוכחה מה"ת שזה שלו, וא"כ בעבדים נהי דאוכל פירות תדיר, מ"מ איך יתבטל הוכחה שלו דזה ראי' גמורה דזה שלו, ואין לומר דהרשב"א והריטב"א בסברתם הראשונה ס"ל דהי' תקנה מיוחדת שלא יועיל בעבדים בשנה או שתים, דהיכא מצינו תקנה כזאת שלא יועיל הראי' הגמורה שיש בזה שנמצא אצלו שנה או שתים, אע"ג דבכל גודרות מהני בשנה או שנתים.

'''ולכאורה''' אין לומר דמה דלא מהני בעבדים לפני ג' שנים משום דכיון דעל עבדים כותבין שטר אמרינן אחוי שטרך עד ג' שנים, דהנה ע"כ צ"ל דהחזקה שכל מה שתח"י של אדם הרי הוא שלו מהני אע"ג דאיכא ריעותא דאחוי שטרך, דהא בתינוק המוטל בעריסה אמרינן לקמן (דף ל"ו ע"א) דהוי חזקה לאלתר, וכבר עמד בזה בקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/קלה#ב|סי' קל"ה ס"ק ב']]}}, הרי דהוכחה דחזקה שכל מה שתח"י ה"ה שלו מהני אפילו כשיש ריעותא דאחוי שטרך, א"כ כשעבר זמן שדרך להקפיד דאז ישאר ההוכחה שכל מה שתח"י ה"ה שלו וזה יועיל אע"פ שאין לו שטר.

'''והי'''' אפשר לומר, דיש לעיין בהא דאמרינן חזקה מה שתח"י של אדם ה"ה שלו דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, דא"כ התובע הוא גזלן ולמה לן לומר דהתובע יותר גזלן מאשר הנתבע, וכן בדברים העשויין להשאיל אינו נאמן, הרי דחוששין דהנתבע מכוין לגזול וכן התובע חשוד דמכוין לגזול, וע"כ דרק לגנוב או לחטוף בע"כ לא חשדינן, וזה שייך במטלטלין דאם לא קנה צריך לתלות דחטף או גנב, אבל בגודרות דעבר שנה דאז הנידון מי הוא הגזלן אם התובע או הנתבע, כל ההוכחה להנתבע משום הסברא דכיון דלא הקפיד לתבוע הרי דמכר, ולא כמו כל מוחזק במטלטלין דמהני אף באופן דיש ריעותא דאחוי שטרך כגון תינוק המוטל בעריסה, משום דעצם אחיזתו מראה שהוא קנה משום דלא חשיד לחטוף בעל כרחו, משא"כ כאן הראי' מכח הבעה"ב הקודם מזה שלא הקפיד ע"כ דמכר, ולכן שפיר חלוק דבגודרות דאין שטר סגי בשנה או שתים שהדרך להקפיד כיון דאין ריעותא דאחוי שטרך, משא"כ בעבדים דיש שטר צריך ג' שנים דלפני כן אמרינן אחוי שטרך.

'''[ויש''' להסתפק דאולי יהי' נפק"מ לגבי הא דבחו"מ סי' צ"ט מבואר דלא מהני לטעון שזה לא שלו, ולא מהני מיגו נגד החזקה שכל מה שתח"י של אדם הרי הוא שלו, לשיטת הרב המגיד המובא ברמ"א סעיף א', דכאן בגודרות אולי יהא נאמן לומר דזה של אחר והלה יקבל את זה ולא הבעל חוב]. אלא דמ"מ קשה דלהנ"ל הא דבעבדים בעי ג' שנים הוא משום דכותבין שטר וכל זמן דאין לו שטר אמרינן לי' אחוי שטרך, אבל אי"ז משום דעושה פירות תדיר, וגם אם לא הי' עושה פירות תדיר הי' צריך ג' שנים משום דבדבר דאיכא שטר צריך ג' שנים, וברשב"א וכן בריטב"א הא כתבו להדיא בתירוצם הראשון דרק משום דעושה פירות תדיר לכך הוא דבעי ג' שנים, ולולא זאת הי' סגי בזמן שדרך להקפיד אע"ג דבעבדים איכא שטר.

'''ואפשר''' לומר דהריעותא דאחוי שטרך לא מהני אלא בקרקע דאינו מוחזק ממש, ולהרמב"ן דמפרש לר' ישמעאל דיש לו דין מוחזק לאחר ג' שנים כמו בשור המועד דנשתנה מחזקת תם ה"נ יצא מחזקת המוכר והוי הלוקח מוחזק, מ"מ הא זה רק לר' ישמעאל דיליף משור המועד, ולר' ישמעאל הא מה דצריך ג' שנים אינו משום דלפני כן איכא טענה דאחוי שטרך אלא דבכלל לא מתחילה חזקה בפחות מג', אבל למסקנא דהטעם דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטרא, הא הוא מפרש דעצם מה שאוכל מקרקע של חבירו אפי' יום א' הוי ראי' אלא דאיכא ריעותא דאחוי שטרך, וזה רק בקרקע דאם אין לו ראי' לזכות אין לו דין מוחזק, אבל במטלטלין דיש מוחזק ממש אפי' היכא שאינו מכח הדין חזקה שכל מה שתח"י של אדם הרי הוא שלו, כגון בגודרות דעצם הדבר שנמצא אין ראי' אלא דמכח דלא הקפיד שנה או שתים, מ"מ אין הריעותא דאחוי שטרך מגרעת דינו מחמת מוחזק, וההוכחה מחמת דבעליו לא מיחו סגי שיהי' שלו כיון דהוא תופס ומוחזק בהחפץ, ולפי"ז גם בתינוק המוטל בעריסה דאמרינן בדף ל"ו דלאלתר הוי חזקה, אע"ג דאיכא ריעותא דאחוי שטרך, ל"צ לומר דוקא משום דאז הוי ככל מוחזק במטלטלין דמהני הוכחה ההיא נגד הריעותא דאחוי שטרך משום חזקה שכל מה שתח"י של אדם הרי הוא שלו, אלא משום דהריעותא מועילה שלא יזכה רק בהקרקע דאינו תפוס בה ממש, אבל היכא דמוחזק ממש מהני אף אי נגד זה יש ריעותא דאחוי שטרך.

'''ויש''' לבאר זה דהנה יש להסתפק להרמב"ן וסייעתו [וכנראה שגם הרשב"א יסבור כן] דחזקה בקרקע בעצם הוי ראי' מפעם א' שאכל ולא מוחה הבעלים הרי דזה של המחזיק, אלא מחמת ריעותא דאחוי שטרך לכך לא סגי בקצת אכילה, אי משום זה הוי ראי' דלא קנה הלוקח, או דלכן אין ראי' שקנה, אבל אין גם ראי' שלא קנה והוי ספק ראי' ונשאר ביד המרא קמא, ואם נימא כן נמצא דזה רק בקרקע דכל דין מוחזק שבו מתחיל אם הוברר בראי', אבל בעבד וגודרות דשייך מוחזק ממש, אז גם אם יש ריעותא מ"מ נשאר ביד המוחזק כיון דספק ראי' יש.

'''ומה''' דלא מהני במטלטלין העשויין להשאיל ולהשכיר מכח דין מוחזק, וכן בגודרות שלא שהו הרבה, משום דאינו בגדר ספק ראי' דאינו ראי' כלל, אבל אחרי ששהו הרבה דהוי ראי', אז אפילו אם הי' ריעותא דאחוי שטרך דמכח זה נעשה ספק בהראי', זוכה מכח הדין מוחזק, וכמש"כ התוס' בב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/ק/א#|דף ק']]}} בהא דפריך וליחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך הממע"ה, וביארו דהיכא דהוי דררא דממונא מהני מוחזק אפילו כשאין לו הוכחה, ולכן גם כאן כשיש ספק ראי' מהני מוחזק להכריע בלי הוכחה, וכמו דמהני מוחזק להכריע כהמוחזק בדררא דממונא.

'''אלא''' דאף אם נימא כן עדיין יקשה כיון דכאן אין הריעותא דאחוי שטרך מועילה שלא יזכה אם הי' הוכחה בפחות מג' שנים מחמת דהוא מוחזק, א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה לא יזכה בשנה או שתים מכח דין מוחזק שבו אחרי דעבר זמן שמקפידין, ומה מגרע מה דעושה פירות תדיר שלא יועיל לו דין מוחזק. והקושיא היא בתרתי, א' דאחרי שנה או שתים שאין דרך להשהות כ"כ הרבה זמן אצל אחר יהי' מכח זה הוכחה דזה שלו, ועוד מכח אכילת פירות זמן כזה יהי' ראי' עוד קודם, דהא הריטב"א [ואפשר דגם הרשב"א] ס"ל כהרמב"ן דבמה שאוכל פעם א' סגי למיהוי ראי' שזה שלו לולא הריעותא דאחוי שטרך, א"כ בעבדים דהוי מוחזק, ונתבאר דזה מהני אף היכא דיש ריעותא דאחוי שטרך, א"כ למה לא יועיל לו חזקה ע"י אכילת פירות בקצת זמן.

'''ועל''' הקושיא הראשונה אפשר דבדבר שאין עושה פירות אז עצם אחיזתו הוי ראי' דמדלא מיחה הרי דהוא של המוחזק, אבל בדבר שעושה פירות אז הוי ריעותא מדלא אוכל פירות הרי דאינו שלו, ולא יזכה רק אם יאכל פירות אע"ג דהוא מוחזק ממש בו. וראי' לזה דהא הרשב"א בתירוצו השני כתב דגם גודרות בעי ג' שנים ובעבד יש תרי טעמי דבעי ג' שנים, וכ"כ בריטב"א, וביאר בריטב"א דמה דבעי ג' שנים בגודרות דחכמים השוו מדותיהם ולא נצטרך לאמוד על כל דבר כפי שבני אדם מקפידין, אלא דכיון דהוקשו עבדים לקרקעות וגם עושה פירות תדיר לכן נקט בעבדים הטעם דעושה פירות תדיר, ולכאורה הא בין כך הוצרך לנקוט משום דעושה פירות דהא לכן יצטרך להחזיק ע"י אכילת הפירות דוקא, כמבואר ברמב"ם (פ"י מהלכות טוען ונטען) ובחו"מ (סי' קל"ה סעיף ב' בהג"ה), דאילו מטעם כמו בגודרות הא גודרות מהני להחזיק בלי אכילת פירות, דהא אין בצאן אכילת פירות, וע"כ משום דממילא ידעינן דכשיש פירות ע"כ ההוכחה לא תהי' אלא אם יאכל פירות, וממילא גם אם לא הי' אומר הטעם משום דעושה פירות תדיר גם הייתי יודע דבדבר שעושה פירות לא יזכה אלא אם אוכל פירות.

'''ועדיין''' נשאר קשה דמ"מ כשאוכל פירות יזכה מכח ב' הוכחות, א' מכח דהשהה אצלו זמן דאין דרך להשהות ואין ריעותא נגד זה דהא אכל באמת הפירות, והב' דמצד עצם אכילת הפירות יהי' ראי', דהא הרמב"ן והריטב"א ס"ל דאכילת פירות תיכף הוי הוכחה דזה שלו אלא דיש נגד זה ריעותא דאחוי שטרך, וכיון דהוכחנו דבמוחזק הריעותא הזאת לא מקלקלת ההוכחה, א"כ ישאר הוכחה טובה דמדאכל רק יום א' פירות הרי דהעבד שלו.

'''ועל''' מה שקשה דיועיל מכח הוכחה דהוא שלו מחמת שזה אצלו כיון דבאמת אוכל הפירות, אפשר דכיון דצריך אכילת פירות, אז כבר עצם הדבר שנמצא אצלו אינו הוכחה וצריך בעיקר לההוכחה דאכילת פירות, אבל עדיין יקשה דההוכחה דאוכל פירות תועיל באכילת קצת זמן כיון דהא נתבאר דהיכא דהוא מוחזק לא מקלקל הריעותא דאחוי שטרך וממילא יהי' חזקה בקצת זמן.

'''ואפשר''' לומר דבאמת אין נפק"מ אם הוא מוחזק או לא, דלעולם היכא דיש ריעותא דאחוי שטרך לא מהני חזקתו אפי' אם הוא מוחזק ממש, אלא דיש לבאר דהנה יש חילוק בין הא דקפיד ואינו נותן שיאכלו פירותיו לבין מה דקפיד שלא ישהה ברשות חבירו גודרות שלו, דמה דקפיד באכילת פירות הא אינו משום שמא עי"ז יזכה בהקרקע, דהא כ"ז שלא הי' סברא דקפיד אינש לא הי' זוכה בחזקה, ואפילו לאלה דס"ל דטעם חזקה אינו אלא מתקנ"ח, הא מיהת דאין סיבת קפידתו לא ליתן לאכול פירות שדהו מחמת דשמא יחזיק עליו אלא דמקפיד על עצם אכילת הפירות, ועל מה שממשיך ומחדש אכילה יש קפידא מחדש, וכיון שרואה המחזיק שכל כך ממשיך ואוכל ואינו מוחה שוב אינו שומר שטרו וסומך שלא יערער עוד אפילו על הקרקע, אבל על אכילתו קצת זמן פירותיו אינו בטוח עדיין, דאטו מפני שלא בא להקפיד על הפירות קצת זמן כבר יתן לו הקרקע, דאולי לא רוצה לעשות דין על קצת פירות שאכל, אבל בגודרות דאין בהם אכילת פירות, א"כ קפידתו על מה שעי"ז שישהה ברשותו הרבה זמן לא יחזיר לו הדבר, ואם בכ"ז לא בא אע"ג דעבר זמן דהי' לו לחוש שמא לא יהי' לו כבר הדבר ולא מיחה הרי דאין חושש לערער, משא"כ במה שאכל קצת פירות אין ראי' שיסכים לשתוק על הקרקע ויתן לו לאכול כל הזמן, ולכן הזמן שקבעו חכמים דשומר שטרו ואינו סומך עי"ז שאכל קצת פירות עד ג' שנים, אבל בגודרות אם כבר עבר הזמן שיש לחוש על החפץ שלא יוחזר לו הרי דאין חושש עבור החפץ, דבזה לא מצינו בגמ' דלגבי חשש שלא יוחזר לו החפץ יש ג"כ שיעור שאפילו אחרי שעבר כבר זמן שחושש ואינו מניחו אצל חבירו מ"מ צריך לשהות אח"ז עוד זמן, דהיינו דכשיש פירות אז סומך דכיון דבלי אכילת ג' שנים לא יזכה אינו חושש גם בשביל מי ששוהה אצלו שנה או שנתיים דלכן צריך דוקא שיעבור ג' שנים באכילת הפירות. ולכן בעבד שעושה פירות תדיר דאז מה שזה נמצא אצלו הרבה זמן אינו ראי' כיון דאיכא ריעותא ממה דאינו אוכל פירותיו, וכל הראי' צריכה לבוא מכח אכילתו, א"כ אז הוי ככל דבר שהראי' היא מכח אכילתו דבזה המחזיק אינו בטוח שלא יערער עד אחרי שאוכל ג' שנים בשופי, ושפיר כתבו הרשב"א והריטב"א בסברתם הראשונה דמה דעבדים הם דבר שעושין פירות תדיר זהו טעם שיצטרך ג' שנים חזקה לראי' שזה קנוי לו.

'''שו"ר''' בברכת שמואל (סי' כ"ו) דרוצה לומר כמש"כ קודם, דהיינו לחלק בין תפיסת מטלטלין דמהני אע"ג דיש ריעותא דאחוי שטרך לכן יועיל נמי בעבד קטן המוטל בעריסה דאמרינן דלאלתר הוי חזקה משא"כ בקרקע, אלא דהקשה מהא דלקמן (דף ל"ג ע"ב) דאמרינן דלא חציף אינש למיכל פירי דלאו דיליה, ופריך א"ה ארעא נמי, ומתרץ אמרינן לי' אחוי שטרך, ופריך א"ה פירי נמי, ומשני שטרא לפירי לא עבדי אינשי, ומשמע דאי היו עושין שטר אז ע"י הטענה דאחוי שטרך הי' מפסיד זה שאכל הפירות אע"ג דהוא מוחזק במטלטלין, ולפי מש"כ א"ש דהא דקאמר התם לפירות ירדתי נאמן ביאר ברשב"ם בב' אופנים, או שקנה פירות כדין אריס, או שמסרת לי פירות עד עשר שנין, והנה התם אע"ג דמה דנאמן הוא רק על פירות שאכל כבר כמבואר שם ברשב"ם ותוס', מ"מ הא מיירי גם באופן דלפי טענתו הוא טוען דיש לו עדיין זכות פירות, ובאופן כזה שייך להקשות דאחוי שטרך, כיון דעדיין צריך השטר כדי לאכול הפירות מכאן ואילך, וכיון דאין לו שטר יהי' ראי' דכל טענתו שקר כיון דעדיין צריך לחדש אכילה, אבל בדבר שאין עושה פירות דעיקר הנידון הוא על עצם החפץ, אז שפיר הי' מהני חזקה בעבדים אחרי דשהו ברשותו זמן שדרך להקפיד, ולא הי' שייך הריעותא דאחוי שטרך כיון דאינו זקוק לראי' ע"י שמחדש פעולה כדי לזכות וכבר אינו שומר יותר השטר, ורק ע"י דעושין פירות תדיר צריך ג' שנים, דאז שומר שטרו עד ג' שנים, לכן בתינוק הוי לאלתר חזקה כיון דאין אכילת פירות בזה. ולהרשב"ם דגם גודרות צריך ג' שנים יש לומר דתינוק דיש ראי' דאחזוקי בגנבי לא מחזקינן מהני, דאינו כלול בשאר גודרות דלא פלוג, דזה רק היכא דאין הראי' מדאחזוקי אינשי בגנבי דהא אפשר דנכנס מאליו.



'''תוד"ה חזקת.''' שרוב העולם דורכין אז בזמן לקיטה אבל יש בנ"א שמצניעין כל השנה ודורכין במעט מעט. ובקובץ שיעורים הק' לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב למה לא יוכל המחזיק לטעון שהוא מן הרוב דאין דורכין אלא בזמן לקיטה, וממילא הוי כבר חזקה אע"ג דלא עברו ג' שנים שלמים. והנה כ"ז הי' שייך אי לגבי מה שזה נקרא עושה פירות תדיר אזלינן בתר כל מחזיק, ואז יוכל המחזיק לומר דהרוב מסייע לי שאני מאלו שאין דורכין כל השנה, אבל הא לגבי אם בית הבד מקרי עושה פירות תדיר או לא, אין שייך לילך על כל א' וא' אלא זה נקבע על הבית הבד, שהוא כבר דבר שעושה פירות תדיר, וכיון שיש אנשים שעושין בזה פירות תדיר אז בית הבד הוי כזה חפץ שעושה פירות תדיר, ומה יועיל מה שהמחזיק הוא מאלו האנשים שאין משתמשין בזה תדיר הא מ"מ הבית הבד הוא כזה דבר שיש להשתמש בו תדיר וחזקתו מוכרח להיות ג' שנים שלמים.

'''ומ"מ''' צע"ק למה נקבע שבית הבד מקרי עושה פירות תדיר הא הוי לן לילך אחר הרוב ולומר דאינו נקרא עושה פרות תדיר, אלא דאין זו קושיא רק למ"ד הולכין בממון אחר הרוב, שאין זו שאלה בממון, וא"כ זה קשה גם לשמואל. ואפשר לומר דהנה יש להסתפק מה נקרא עושה פירות תדיר, אם מה שאנשים משתמשים במציאות תמיד, או כל מה שאפשר להשתמש תמיד, ולהצד הזה דכל מה שאפשר להשתמש תדיר צריך חזקת ג"ש, אז בית הבד כיון שזה דבר שאפשר להשתמש תדיר לכן צריך ג' שנים, אלא דאם כל האנשים דורכין רק בשעת לקיטה, הרי זה לא שייך לומר דאפשר להשתמש בזה, דנהי דמצד הבד זה ראוי אבל הא אין זיתים בכל השנה, לכן הוצרכו לתרץ דיש קצת אנשים שדורכין מעט מעט והיינו דיש גם זיתים ששייך לדורכן, ולפי"ז לא שייך להקשות דניזל בתר רובא, דבשלמא אם קובע מה שאנשים משתמשים, אז קשה דרוב האנשים הא לא משתמשים בכל השנה, אבל אם החזקה תלוי במה שהבד ראוי להשתמש, אלא דאם לא הי' זיתים לא הי' שייך שיהי' נקרא עושה תדיר כיון דאין זיתים, וע"ז תירצו דיש זיתים וזה סגי להיות נקרא עושה תדיר, דהא ודאי אין נפק"מ אם בעולם יש הרבה זיתים או קצת, דהעיקר כיון שיש זיתים מחמת דקצת דורכין הרי זה עושה תדיר, דהקצת זיתים שישנם שייך לדורכם בכל השנה.



'''תוד"ה שלשה.''' מתוך פי' הקונטרס משמע דבעי ר' ישמעאל שהוא יזרע ויקצור באותן ג' חדשים ראשונים. היינו מדכתב רש"י דבעי עדים שזרע בג' חדשים הראשונים, והא ע"כ בסוף ג' הראשונים קצר וא"כ למה צריך שיהי' עדים שזרע, וע"כ משום דלא סגי בקצירה בלי זריעה.



'''בא"ד.''' ונראה לר"י דלא בעי ר' ישמעאל שיזרע התבואה ויקצור וכו'. היינו דרק לרש"י הי' קשה כיון דזרע וקצר הא סגי גם בקצת זמן כמו דמצינו באספסתא, אבל להר"י לא קשה מאספסתא, דהיכא דהי' זריעה וקצירה לכו"ע לא צריך יותר, אלא כל מחלוקתם באם הי' זריעה לחוד או קצירה לחוד, דאז הא צריך גם שתשהה אצלו זמן מה דלר"ע סגי שתהי' אצלו זמן פירא זוטא ולר' ישמעאל זמן פירא רבא.

'''ומ"מ''' צע"ק סברת ר"ע בדבר שגדל הרבה זמן סגי בשהיית חודש א', דהא כל מה דבעי שהייה הוא מפני שלא גדל בזמן קצר, וכיון שכן למה בתבואה סגי שהיית חודש א' לפני הקצירה ושהיית חודש א' בסוף ג' אחרי הזריעה.



'''בא"ד.''' אלא אפי' זרעה הראשון [פי' והוא קצר] או הוא יזרענה בג' חדשים אחרונים וכו' וכי תימא שמנכש את השדה ומתקנו הא לא הויא חזקה מידי דהוי אניר וכו' כל שיבא דכרבא ניעול בה. הא דלא אמרינן כן גם בזריעה ביארנו לקמן דבזרעה שזה עיקר הדבר שמזה יש התבואה והפירות לא אמרינן דלא איכפת לי'.

'''יש''' לעיין אם יכול לטעון אני שכרתיך שתזרע את השדה, ובשלמא בקצירה הי' אפשר לומר דמה דקצירה מהני היינו כשאוסף זה לביתו דאז לא שייך לומר דהוא שכיר שלו [ואליבא דאמת דייקנו לקמן בתוס' ד"ה כנס דאי"צ דוקא כשמכניס לבית], אבל זריעה למה לא יוכל לטעון שכרתיך שתזרע בשבילי, צ"ל דכמו דלקמן (דף ל"ה ב') אמרינן דאינו נאמן לומר לפירות הורדתיו דאיבעי לי' למחויי היינו להודיע בפני עדים דרק לפירות הורידו, ה"נ בזריעה לר' ישמעאל שייך כן דהו"ל להודיע בפני עדים דרק שכירו הוא.



'''בא"ד.''' ונראה לר"י וכו'. מבואר דלפי' הקונטרס צריך לר' ישמעאל שיזרע ויקצור, ולתוס' צריך שיגדל ברשותו שיעור פירא רבא ולר"ע שיעור זוטא, הא מיהת דלא סגי בקצירה גרידא להיות נחשב כאכילה, ובשדה האילן לא צריך אלא כניסת התבואה והקיץ ומסיקת זיתיו. והעירוני דמאי שנא, ואפשר לומר משום דתבואה שזה כל שנה נזרע ונקצר צריך שיהא תחת רשותו, לרש"י מזריעה וקצירה, ולהתוס' לכל הפחות זמן גידול הפרי, אבל באילנות דקיימי להרבה שנים וא"א לומר החזקה מהנטיעה עד קצירת הפרי, לכן לא צריך נמי זמן גידול הפרי, דמה שצריך זמן גידול הפרי הוא משום דנחשב כהי' אצלו מהזריעה ועד קצירה אשר כ"ז לא צריך באילנות.



'''בא"ד.''' דמימר אמר כל שיבא דכרבא ניעול בה. והא דלא אמרינן הכי גם בזריעה דלא איכפת לי' שיכניס זרעיו, צריך לחלק דזריעה שזה עיקר הצורך כדי ליהנות מהקרקע בזה לא אמרינן דלא איכפת לי'. ובפרישה (סי' קמ"א ס"ק ח') כתב דבזריעה כיון שיצטרך לשלם ההוצאות ואינו יודע אם זרע טוב לכך מקפיד יותר, וצ"ע דגם בחרישה צריך לשלם דמי פועל שכיר כמבואר ברש"י ב"מ (דף קי"ז ע"ב), אלא דאולי לא שייך שמא יחרוש לא טוב, מ"מ צ"ע דדבריו הוא לתרץ שיטת הרמב"ן דגם אם אח"כ זרע וקצר לא מתחילים למנות חזקה מהניר משא"כ בזריעה, אבל לאלה דס"ל דגם מחרישה מתחיל החזקה, א"כ לא ס"ל טעם זה, ומ"מ איך לר' ישמעאל זריעה לחוד הוי חזקה ומ"ש מחרישה.



'''בא"ד.''' ועוד אומר ר"י דאחזיק בה כה"ג שנעל וגדר את השדה ונועל במפתח וכו' והא דאמר בגמרא צונמא במאי קני לה וכו'. צע"ק למה הוקשה להם רק מזה דצונמא הא הם כתבו דצריך זריעה או קצירה, ולמה לא סגי באם נעל שדה זרועה משך זמן של פירא רבא או פירא זוטא, וע"כ דזהו לבד לא מהני רק בצירוף זריעה או קצירה.

'''הנה''' הי' אפשר לומר דמה שמועיל נעילה משום דעי"ז שומר מה שיש בהשדה שלא יקלקלו ויהי' לו מזה איזה ריוח שיהי' לו פירות, ולפי"ז לא שייך להקשות מצונמא כיון שאינו זורע ולא יביא לו שום תועלת לכן הנעילה לא סגי להיות כחזקה, משמע דס"ל להתוס' דסגי עצם הדבר שנעול ולא נותן להכנס דזה מראה בעלות, ולכן גם בצונמא הי' שייך זה.

'''ולפי"ז''' משמע קצת דגם בתירוצם דבצונמא לא מהני משום דבעי גם אכילה או זריעה, מ"מ לא חזרו מסברתם דמה דנעילה מהני אינו משום שעי"ז יהי' לו תועלת, אלא דעצם הנעילה מראה בעלות ובצירוף אכילה או זריעה מהני.

'''והנה''' אם נכנס ונעל השדה ואח"ז זרע ולא הי' ברשותו זמן פירא רבא או פירא זוטא אחרי שזרע, אז אם הנעילה מצד עצמו מהני אלא דבעי גם זריעה, א"כ באופן זה אפשר דיצורף משעת הנעילה, אע"ג דגם לפי"ז אינו מוכרח, מ"מ אפשר דיצטרף משעת הנעילה, אבל אם צריך שהנעילה תהי' לשמור מה שיביא לו ריוח, אז בודאי לא יצורף כלל הנעילה שלפני הזריעה.



'''תוד"ה כנס.''' והא דלא הויא לקיטה חזקה כי שמא היו רגילין לייבשן באותו שדה שגדלו שם ולכך לא הויא חזקה עד שיביאם לביתו. משמע דבפירות אחרים דלא מיבשין בשדה, בקצירה לבד סגי אע"ג דלא הביא עדיין לביתו, דודאי דעתו להביאם לביתו תיכף, והי' לו למחות, משא"כ בתאנים דמייבשין בשדה, אינו מוחה דחושב דלא יתן לו לאוספם לביתו. וצע"ק דלמה זריעה גרידא ושהייה ברשותו זמן גידול פירא רבא אמרינן לר' ישמעאל דזה הוי חזקה כיון שזה עיקר מה שמביא לידי ריוח, כמו שנתבאר בדברינו בתוד"ה שלשה, וקצירה כיון שדרך לייבש בשדה לא הוי עדיין חזקה, דלמה זה גרע מזריעה.



'''מה שור המועד וכו'.''' ומבואר בתוס' דהיינו דכמו דהתם הוחזק נגחן ה"נ הוחזק שתקן, והיינו דזה ראי' שזה של המחזיק, אבל ברמב"ן ועוד כמה ראשונים מבואר דילפינן דכמו בשור המועד יצא מחזקת תם למועד ה"נ יצא מחזקת המוכר, וכיון שיצא מחזקתו עליו להביא ראי' שלא מכרו שהרי זה מוחזק ועומד, וע"ז פריך אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית, והיינו דיצא מחזקת תמות בג' נגיחות אבל לא הגיע לחזקת מועדות עד נגיחה ד', ה"נ לא נכנס לרשותו של הלוקח עד שנה רביעית אע"פ שבג' שנים יצתה מרשות המוכר, ואיך הוא נאמן לגמרי, וה"נ פריך דלא יצטרך טענה, היינו דכיון דאין להמוכר כבר ראי' איך יוכל לתבוע, ומתרץ דאי לא לקחה זה איך יצאת מרשות מוכר דמאליה לא יצאת מרשות מוכר.

'''וצ"ב''' בכונתו דהא למה בכלל נקרא המוכר מוחזק, וכי אוחז בזה ממש, אלא מחמת דהיתה פעם שלו ודאי, לכן הוא מקרי מוחזק, א"כ במה יכול לצאת מחזקתו, והא כ"ז שאין לנו בירור שזה שייך להשני הא הוא תמיד בחזקתו של הראשון, א"כ איך נאמר דהלוקח מוחזק כ"ז שאין להלוקח שום הוכחה, דהא לפי"ד הג' שנים שאכל אינו הוכחה כלל אלא דבזה נעשה הוצאה מרשות המוכר, ואיך יש בזה הוצאה דהא כ"ז שאין להלוקח ראי' אין כאן הוצאה כלל.

'''ומבואר''' מדברי הרמב"ן דס"ל דכמו במוחזק במטלטלין אפילו אם אין ידוע שזה שלו, מ"מ כיון שזה ברשותו הוא מוחזק, ה"נ בקרקע נקרא מוחזק ע"י שתופס בו ג' שנים דתפיסה של ג' שנים מקרי שזה לא תופס כבר הראשון, ובקושית הגמ' דעד שנה רביעית לא יהא הלוקח עדיין מוחזק, מבואר בריטב"א [והוא מפרש בדין חזקת ג' שנים כפי' הרמב"ן] דהי' צריך להיות דאין המוכר כבר מוחזק וגם להלוקח לא יהי' דין מוחזק ויהי' דין כל דאלים גבר, ע"ז תירץ כיון דאין הראשון מוחזק ממילא השני מוחזק דהא משתמש בה, ולזה פריך דיועיל בלי טענה כיון דהוא מוחזק, וע"ז תירץ דאע"פ שהוא מוחזק מ"מ בלי טענה זוכה הראשון שטוען טענה ואנן לא טענינן בשביל הלוקח, ואין לתמוה להרמב"ן וסייעתו באופן דאומר קניתי מפלוני שאמר לי שקנה מינך למה לא יהא של המחזיק דליהוי כברי ושמא דפסקינן דלא מוציאין, ואיך יוציא מהמחזיק ג' שנים כיון דלדבריהם יש לו דין מוחזק, דודאי שמא כזה לאו כלום הוא דלמה נחדש שפלוני קנה ממנו.



'''תוד"ה אי מה.''' וה"ר עזרא מפרש וכו' אבל בהא פליגי וכו' אם נגח נגיחה רביעית ביום ג' לא מחייב עד שיגח ביום ד'. ולפי"ד לכאורה יקשה לאביי [וכן העיר בחת"ס] קושית הגמ' דעד שנה רביעית לא קיימא ברשותי', דהא אין לתרץ דמכי נגח הוי מועד ואידך כי לא נגח מאי לשלם, דהא נגח ביום ג' שאז כבר הוא מועד ומ"מ לא משלם עד הנגיחה של יום ד' שעליה יש הגזה"כ להתחייב נ"ש, אלא דבאמת גם לאביי הא דבעי יום הד' כדי להתחייב נזק שלם, משום דגזה"כ דרק אחרי שעבר יום ג' חל דין מועד, אבל לא דחלות דין מועד הוא בנגיחה של יום ד'.

'''ואולי''' אפשר לומר יותר, דאפילו ביום ג' כבר דין מועד עליו, אלא דגזה"כ הוא דנזק שלם משלם רק ביום הד', ויהי' בזה נפק"מ לדינא לאביי לפירוש הר' עזרא למ"ד פ"נ קנסא דאז כ"ז שאין דין מועד עליו הוי קנס, אבל אחרי שדין מועד עליו לא שייך שיהי' קנס כמש"כ התוס' בב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/מה/ב#למיפטר|דף מ"ה ע"ב]] ד"ה למיפטר]]}}, ואם ביום ג' לאביי הוי כבר מועד אלא דבכ"ז אם נגח באותו יום אינו משלם אלא ח"נ אבל דין מועד עליו, א"כ הי' צריך להיות דין ממון על הנגיחה, אבל אם עדיין אינו מועד מבואר בתוס' ב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/כד/א#|דף כ"ד]]}} דכל היכא דמשלם קרן חצי נזק ודין תם עליו אז דין קנס עליו, נמצא דגם על הנגיחה שביום ג' אחרי שכבר העידו עליו ג' ימים מ"מ ישלם מדין קנס.



'''תוד"ה עד.''' ה"נ הוחזק שתקן. ובזה מ"מ חלוק שור המועד מחזקה, דשור המועד ע"י דהוחזק נגחן זה עושה לחייבו נ"ש ואי"צ להוסיף להוציא עוד דבר, משא"כ כאן מה דהוא שתקן אינו סיבה לחייבו נ"ש אלא צריך להוסיף דמדשתיק הרי דאינו שלו. עוד יש חילוק דבשור המועד הא אינו נעשה מועד למפרע לומר דנגיחה ראשונה הי' כבר מועד אלא דהתחיל להשתנות, משא"כ בהא דהוחזק שתקן, הא היינו דבשנים הראשונות כשהוא שותק זה מחמת דכבר אז אינו שלו, ולא שע"י שתיקתו מתחיל להביא למצב שיהי' אינו שלו, וגם בחזקה לא אמרינן דטבעו לשתוק, אלא דיש דבר המביאו לשתוק, משא"כ במועד אין דבר המביאו לנגוח, אלא שהוא נעשה נגחן בלי סיבה, וכן בוסת נעשית קביעות לראות בלי סיבה מיוחדת.

'''והנה''' תירצו התוס' דס"ד דמקשה דמה שור המועד בג' פעמים נפיק לי' מח"נ לנ"ש ה"נ בג' שנים ולא מיחה נכנס לרשות לוקח אע"ג דהוא מילתא בלא טעמא. ולכאורה אין לזה מובן כלל ואיך הבין המקשן דמשלם סתם נ"ש בלי שום סברא, כן יש לעיין מה דכתבו דס"ד דמקשה, דהא לפי"ז גם במסקנא נשאר כן אלא דמשני דבנגיחה ג' הוא כבר מוכן להתחייב נ"ש.

'''ואפשר''' דהנה בפשטות בשור המועד נעשה שינוי בטבעו לנגוח וממילא דחייב נ"ש, ושינוי טבעו הא כבר נעשה אחרי שנגח נגיחה ג', וה"נ כאן הוחזק לשתוק אחרי ג' שנים, אבל אפשר לפרש דבשור המועד ע"י שינוי בטבעו יש גזה"כ דנעשה שינוי בדינו דמשלם נ"ש, וזה ס"ד דנעשה בנגיחה ד', דכ"ז שלא נגח בפעם הד' אין שינוי בדינו לגבי תשלומין, אלא שינוי בהשור דהוא עומד לנגוח, ולזה הוי ס"ד דשינוי הדין לא חל בו עד נגיחה ד', אע"ג דמילתא בלא טעמא הוא למה דוקא נימא דשינוי הדין יהי' רק כשיגח, ולזה תירץ לו דבאמת שינוי הדין יש כבר אחרי נגיחה ג', ולא דהגזה"כ הוא דשינוי הדין מתחדש בנגיחה הד', אלא דבאמת כבר ראוי להיות חייב תיכף אלא דאין על מה להתחייב כ"ז שלא נגח, אבל שינוי דינו הוא כבר תיכף אחרי נגיחה הג'.



{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}