עריכת הדף "אילת השחר/בבא בתרא/יג/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף י"ג ע"א'''}}}}

'''אית דינא דגוד או אגוד.''' יש לעי' אם יתעקש ולא ירצה איך יקנה זה שאומר אגוד, דהא השותף אינו רוצה להקנות חלקו, וע"כ צ"ל דמשום דמכריחין אותו לקבל הכסף ולתת חלקו לזה שאומר אגוד, א"כ ע"כ אתי סוגיא רק למ"ד תלוהו וזבין זביני' זבינא, דאילו למה דשקיל וטרי לקמן (דף מ"ט) דלא הוי זביני' זבינא איך יועיל מה שנפסוק דצודק זה שאומר אגוד.

'''וצ"ל''' דהתקנה היתה דאפילו דתמיד לא מהני בכפוהו להקנות, מ"מ כאן יועיל בלי שיצטרך לכופו לומר רוצה אני, דבמה שאומר אגוד הוא קונה כשיתן הכסף להשותף שאינו רוצה למכור חלקו.



'''שם. אית דינא דגוד או אגוד.''' ביד רמ"ה (לקמן דף קכ"ו) הקשה על שיטת רשב"ם דס"ל דחלק פשיטות א"א למכור, וא"כ איך שייך לומר גוא"ג כיון דא"א למכור חלק הפשיטות, והא סוגיא לקמן מבואר דלמ"ד אין לבכור קודם חלוקה אפי' לאחוה נמי לא מצי מחיל, והקשה בחדושי הגר"ש הכהן דהא כאן בגמ' משמע דבכור ופשוט אמרינן גואא"ג, אע"ג דגם הרמ"ה מודה דעל חלק בכורה ס"ל לחד אמורא אליבא דרבא דאין לו קודם חלוקה ואיך מצי למיזבן חלק בכורתו, ואפשר לומר דלמ"ד אין לבכור קודם חלוקה, דהטעם הוא משום דכתיב לתת כמבואר לקמן דף קכ"ו, ולפני חלוקה אין לו עדיין כלום, ולפי"ז אפשר דאין לו זכות לתבוע חלוקה בעד החלק בכורה כיון דהוי רק מתנה ואין לתבוע מתנה, לכן רק כשתובע חלק הפשיטות, וחלק פשיטות הא יכול לתבוע, ואז חל דין חיוב לתת לו בכורה ואז מהני מחילתו, א"כ אם ימכור חלק פשיטות ממילא כבר לא יוכל להיות שעת חלוקה על החלק בכורה, וממילא לא יוכל לתובעו כבר את החלק בכורה, ושפיר שייך לאגוד ע"י שיסכים בעד שני חלקים לותר על תביעתו ולא יהיה שוב אפשרות לתבוע את החלק בכורה, משא"כ לרשב"ם קשיא ליה דאיך יועיל מחילתו לאחיו, ועמש"כ לקמן שם בשיטת הרשב"ם. {{צבע גופן|אפור|(מהדו"ק)}}



'''מי שחציו עבד וחציו ב"ח וכו' וכותבין שטר על חצי דמיו.''' ומבואר ברש"י דהקושיא היא דאי אמרינן גוד או אגוד אז גם בלי הטעם דפרי' ורבי' נכוף אותו שיקח דמים, והיינו דבאופן דלהעבד יש כסף יוכל להכריחו ליקח הכסף. והנה קושית הגמ' אפשר לפרש דע"י דינא דגוד או אגוד יהי' משוחרר לגמרי ויהא מותר בבת חורין, או דבאמת לא יהא מותר בבת חורין, אלא מהא דמשמע דבלי טעם דפרי' ורבי' הי' עובד לרבו יום א' ולעצמו יום א', ע"ז פריך דמצד גא"א יוכל להפקיע הממון ממנו, אבל איה"נ לגבי להיות מותר בבת ישראל לא יועיל גא"א כ"ז שלא נתחדש הטעם דיכופו משום פרי' ורבי'. דהנה הא מבואר בתוס' לקמן {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/מח/א#|דף מ"ח]]}} דהא דמהני היכא שמצוה לשמוע דברי חכמים, הוא מחמת דאז הוי כתליוהו וזבין, וזה אם הכפי' כדין ואפילו אם חייב לגרש, אבל אם הכפיי' אינו כדין כגון ע"י עכו"ם דלא בני עישוי וכפייה נינהו, אפילו אם כפו איש שמחויב עפ"י דין לגרש לא מהני, וא"כ אם מחמת דין דגוד או אגוד יכופו אותו ליקח הכסף, הא לגבי שחרור האיסור דע"ז אין שייכות של הגוד או אגוד רק על הממון, נמצא דאפי' אם יכופו לשחרר האיסור הוי שלא כדין ולא מהני, ואע"ג דהא כאן יתן כסף ואז הוי כתליוהו וזבין מחמת דיהיב זוזי דאז לרב הונא מהני [ואע"ג דכאן הקושיא לר"נ, ורב ביבי משמי' דר"נ ס"ל לקמן דף מ"ח דתליוהו וזבין לא הוי זביני' זביני, מ"מ אפשר דכאן מקשה להלכה דס"ל דהוי זביני' זביני], מחמת דתליוהו וזבין דיהיב דמי דמהני, מ"מ הא כל הכפי' כאן הוא כפי מה שחכמים כופין, וכיון שלחכמים אין דין כופין לכופו לשחרר את האיסור בלי הטעם דפרי' ורבי', נמצא דכפייתם הוא רק לשחרר את הממון, ורק לגבי זה הוא דגמר ואקני אבל לא על האיסור.

'''ויש''' להסתפק באמת לרב הונא בעבד שיתן דמים לאדון והאדון יאמר בפירוש דמסכים רק לשחרר את הממון ולא את האיסור, דאפשר דאע"ג דפסקינן כרבנן דר"ש בגיטין דף ל"ט, דכסף גומר ומשחרר גם את האיסור, מ"מ זה דוקא אם רוצה לשחרר, אבל כשאומר להדיא דרוצה להקנות רק את הממון ולא את האיסור אפשר דלא ישתחרר, דהא לגבי האיסור הו"ל בע"כ ולא מהני בע"כ דאדון, ואין זה כמתנה עמש"כ בתורה, דהא כסף דמהני לשחרור הוא מדעת האדון, וכיון ששייך שישתחרר רק הממון בלי האיסור, כגון במפקיר עבדו דכוותיה, לכן שייך לומר מן התורה דמסכים לשחרר רק את הממון, א"כ בדינא דגוד או אגוד יועיל נתינת הכסף להפקיע הממון דע"ז יש הסכמת האדון מתוך כפייה, אבל על האיסור לא, כיון דאין דין כפייה להפקיע האיסור כ"ז שלא נתחדש התקנה משום פרי' ורבי', ולפי"ז כל קושית הגמ' היתה למה לא אמרינן גא"א ולא יצטרך לעבוד לרבו יום א'.



'''עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד.''' בקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/קעא#|סי' קע"א]]}} ביאר דאף ביום של רבו אין לו קנין הגוף, כמו בכל שותפים שכתב הר"ן בנדרים (ריש פרק השותפין) דכל אחד בזמן שמשתמש בו יש בו קנין הגוף כיון דלגבי איסורא לא קאמרינן ואסור לו לישא שפחה כדאמרינן בגיטין דף מ"ב, א"כ יש בו דיני בן חורין גם ביום של רבו ואסור לעבוד בו עבודת עבד, ויש לעיין במה נשתעבד לעבוד ביום של רבו לרבו, וע"כ דבזה שעובד יום לעצמו נתחייב בשביל זה לעבוד יום לרבו, וכיון דלצד חירות שבו אינו קונה בתור עבד ואפי' לא בתור עבד עברי, א' משום שאין גר יכול להימכר בעבר עברי, וגם לא שייך דין ע"ע כזה שיהיה יום אחד ע"ע ויום אחד לא, וע"כ דאין לו דין ע"ע גם ביום של רבו דאל"כ יקח אז שפחה, וע"כ אינו אלא כפועל וא"כ יוכל לחזור בו, ובשלמא בכל החפצים דחולקין חלוקת ימים בין אם נלמוד דבאותו יום יש לו קנין הגוף, ובין אם נלמוד דעל אותו יום הוא רק כשכיר בעלמא, מ"מ יש לו לכהפ"ח קנין כמו שכירות, אבל להצד חירות אם יש לו רק שכירות הא יכול לחזור בו [ואפשר דאיה"נ, אלא דאם יחזור הא יתבטל חלוקתם, וזה מכריחם להשאר כך], כן צ"ע איזה סברא דנגחו יום של רבו יהיה לרבו כיון דאין לו אלא כפועל בעלמא, וע"כ צריך לומר דמה שעובד לרבו יום אחד ולעצמו יום אחד הוא מדין תקנת חלוקה בדבר שאין בו כדי חלוקה, וכיון שכדי שיהיה חלוקה צריך שיקנה כל הזכויות נכלל בתקנה דין קנין על כל הדברים שהיה זוכה אם היה עבד ממש, ואע"פ שאינו עבד כיון שיש בו קצת דיני בן חורין, מ"מ מתקנ"ח יש לו כל הזכויות שיש בעבד, ובגיטין (דף מ"ב) פרכינן מברייתא דכתוב נותן חצי קנס לרבו וחצי קנס ליורשיו, ורצינו לומר דביום של רבו יהיה לרבו וביום של עצמו לעצמו, ובודאי לא היתה קושית הגמ' דביום של רבו ישלמו רק קנס שלושים להאדון כיון דיש בו דין חצי בן חורין גם ביום של רבו, אלא דקושית הגמ' דגם החצי כופר תהיה שייך להאדון, ואע"ג דלכאורה לא מצינו כזה דבר דיהיה שייך להאדון דין תשלומין הבא מכח דין בן חורין, מ"מ כל הזכיות שיהיה לו באותו יום שייך לו מדין התקנה שבאותו יום שייך כל הזכויות ממון שבו מדין מה שקנה עבד קנה רבו ואע"פ שאינו עבדו באמת, ולפי"ז לא יוכל העבד ביום של רבו לחזור בו, דמדין תקנ"ח מכור לו כל הרווחים באותו יום אע"פ שאין גופו קנוי ממש, ועמש"כ בזה בגיטין דף מ"ב. {{צבע גופן|אפור|(מהדו"ק)}}



'''תוד"ה אית דינא.''' ואין נראה לריצב"א וכו'. יש לעיין להריצב"א דגוא"א הוא דוקא בשוויו האמיתי איך נחשיב את החצי באופן דכשהוא בעה"ב על הכל החפץ שוה מנה וכשימכור חלקו לא יקבל חמישים מחמת דאין רוצים להיות בשותפות, א"כ אפשר דצריך מ"מ לשלם לו נ' מפני שאם יקנה את החלק השני נמצא דכל חלק היה שוה נ', או כיון שכל חלק לבד אינו שוה למכירה נ' נמצא דשוויו כעת הוא פחות מנ'. {{צבע גופן|אפור|(מהדו"ק)}}



'''תוד"ה בכור.''' ואור"ת וכו'. כתבו כיון דהבכור יכול לעשות יותר מפי שנים לגבי הפשוט לכן נקט בכור ופשוט, ויש לעיין דאם לשכור בהמה על יומיים עולה רק כפול מיום אחד, הו"ל שפיר פ"ש, ומה איכפת לן מה שיכול לעשות יותר ביומיים, ולומר דלא צריך להחשיב לפי שיווי השכירות של יום אחד אלא כפי הריוח שיצא, קשה דהא אם מחר יוקר העבודה, וכי נימא דיצטרך האח להחזיר לו מה שהיה שוה היום ההוא יותר, ובודאי דהחלוקה תלוי בשיווי של יום או של יומיים ואין זה יותר מפי שנים, ואולי אפשר דכל אחד יכול לומר דאינו רוצה לותר על חלק ירושתו אם אפשר להגיע לידי הפסד אפי' באופנים כאלו, כיון דאין זה מעיקר דין חלוקה רק מתקנתא, כמבואר ברשב"א דחלוקת ימים ג"כ אינה אלא מתקנתא דרבנן, ואינו מחויב להסכים אם יש אפשרות שיגיע לו הפסד, וברמב"ן משמע דעולה שכירות של שני ימים יותר מכפול מיום א' ובכ"ז כך הוא החלוקה וצע"ק. {{צבע גופן|אפור|(מהדו"ק)}}



'''בא"ד.''' אבל בכור ופשוט קשיא לי' אם יעבוד לבכור ב' ימים הרי נטל הבכור יותר מפי שנים שאם יש עיר רחוקה וכו'. צ"ע דגם אם יש ירושה ג' מאות זוז הבכור יוכל לעשות עיסקא שצריך מאתיים זוז והפשוט לא יוכל, וכי זה נקרא מקבל יותר מפי שנים, וה"נ כאן הא מקבל רק פי שנים ומה שיכול להרויח יותר מה איכפת לן.

'''ויש''' לומר שדבר שאינו תלוי בשכירות אין לנו כלל להתחשב במה שירויח, אבל דבר שעומד לשכירות היינו ריוח, ע"ז נקרא שמקבל יותר מה שירויח.

'''והטעם''' דהא במה ששייך חלוקה על הדבר דיכול ליהנות בלי שירויח לא איכפת לן מה שבריוח לא יהי' שוים, דהא מי שיש לו מנה והשני מאתיים וכי הוא נקרא עשיר ממנו יותר מכפליים, וכן תם דמשלם ח"נ וכי נימא דזה פחות מחצי, דהא שור שוה מנה ירויח יותר מכשיש לו ח"נ, משא"כ דבר שתלוי בשכירות היינו עשיית רווחים אז ע"כ החלוקה במה שעושה רווחים, ובזה בכור נמצא מרויח יותר מכפול מהפשוט.



'''בא"ד.''' ור"י מפרש. ולפי"ד נמצא דרבא סובר דלאו דוקא אי נשתתפו אדעתא דהכי השכר לאמצע, אלא בכל שותפין השכר לאמצע אף שיש לאחד יותר מהשני, וא"כ לכאורה כמו דלגבי ריוח אמרינן דזה לאמצע מחמת הטעם כיון דא"א לחרוש ולהשתמש בלי חלקו של בעל המנה כמו בלי חלקו של בעל המאתיים, א"כ למה לא נימא כן לגבי נזקים שבעל המנה יתחייב חצי ממה שהזיק כמו בעל המאתיים, וצ"ע לפי"ז בב"ק (דף מ"ו ע"ב ודף מ"ז) דמשמע פשוט דכל אחד חייב לפי חלקו, וכן הוא בריש פרק ד' וה'.

'''חוץ''' מזה יקשה על רבא מהברייתא לקמן (דף קכ"ג ע"ב) היתה מוחכרת מושכרת בכור נוטל פ"ש, ונהי דס"ל לרבי דאין זה ראוי, מ"מ הא אפי' בשני שותפין כה"ג אין מקבל בעל המאתיים יותר מבעל המנה, וכן צ"ע בב"ק דף ל"ד א'. {{צבע גופן|אפור|(מהדו"ק)}}.



'''בא"ד.''' דהתם השכר הוי לאמצע משום דמעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו. והיינו דהתנו דמכל הרווחים יהי' לאמצע, והנה הרווחים הא הו"ל דשלב"ל, וצ"ל דאפשר להתנות שהריוח שלב"ל יהי' שייך לשניהם שוה שגם מי שיש לו פחות כסף בהדבר יקבל שוה להשני, ואין זה מועיל דהא פסקינן דאין אדם מקנה דשלב"ל.



{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}