עריכת הדף "אור שמח/עדות/כ"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== ז ==

'''וכן העדים שהיו טריפה והעידו בדבר שחייבין עליו מיתת ב"ד והוזמו אין נהרגין כו':''' 

''' הכס"מ ''' הקשה איך קבלו עדותן של העדים כיון שאם יוזמו אינן נהרגין והוי עדותן עדות שאי אתה יכול להזימה. וצריך ביאור קושייתו, דהא בעדים על איש טריפה ג"כ קשה איך מקבלינן עדותן, ובאמת כתבו רבינו לעיל פרק ד' מרוצח דמה"ט טריפה שהרג בפני עדים פטור, אך זה סיבה להמסובב. אולם על עדי טריפה שפיר מקשה דהוי מצי להשמיענו שהעידו ונעשו טריפה והוזמו אינן נהרגין. אמנם באמת יפלא, דטריפה שהרג דפטור הוא מפורש בכ"ד בש"ס, אבל שיהיו עדי טריפה פסולים להעיד משום דאינן נהרגין אם יוזמו, וא"כ איכא מאן דכשר בדיני ממונות ודיני קנסות, ובד"נ פסול, דבדיני קנסות אם יעידו עדי טריפה הלא כשיוזמו יתחייבו לשלם דזוממיהן שפיר יתחייבו אם יזמו דרצו להוציא ממון מהעדי טריפה שלא כדין ע"י עדות שקר [וכן כתב הרב בש"ך סימן ל"ג ס"ק ט"ז] ואיתנהו בזוממי זוממין, ואמאי לא נשנה לן מלתא חדתא כזה בשום מקום, ולענין מלקות נראה דלפי מה דאמר ריש הנחנקין דבעי במקוים שבעמך, א"כ גם בטריפה ליתנהו בזוממי זוממין:

''' וזה ''' אין להקשות דאמאי לא השמיענו רב אשי בשור הנסקל שאינו נהרג עפ"י עדי טריפה כיון דבעלים ליתנהו במיתה עפ"י עדי טריפה ואיתקש סקילת שור למיתת בעלים, דז"א, דניחזי הא שור הנסקל נהרג עפ"י אחד המכריע את הרוב אף ע"פ שלמיתת בעלים בעינן שנים, כמו דאמר בפרק אחד ד"מ דף ל"ו ויליף מקראי, והיינו משום דלא ילפינן לפטור השור באופן דפטור האדם רק מה שפטור האדם מצד עצמו שהוא טריפה וכיו"ב, אבל מה דפטור מצד דליתא בהזמה והיינו שאין על המעשה עדים לחייבו לא שייך להקיש בזה סקילת שור למיתת בעליו כיון דעל השור העדים איתנהו בזוממי זוממין דמשלמי דמי שור, לכן שור של אדם טריפה, דהאדם אף דאיכא עדים לאו בר חיוב הוי מצד דתמיד עדיו לאו בני הזמה נינהו לכן שורו ג"כ פטור, אבל בעדי טריפה דמשכחת עדים על המעשה שחייבוהו לבעליו מיתה רק דאיתרמי הואיל ואין כאן רק עדי טריפה לא מקשינן לפוטרו וילפינן מהא דמטין עפ"י אחד, אע"ג דלענין כ"ג מקשינן הוא אינו לפוטרו רק לדון אותו בכ"ג ושאר מילי ילפינן דכמו לענין הטייה בשור הנסקל החיוב כזכות כן לכל מילי ויעוין שם ברש"י:

''' ומדברי ''' רבינו פרק י' מנזקי ממון התבוננתי ליישב מה דקשה טובא בהא דטריפה שהרג בעדים פטור, דכ"ז דלא קטל בפני ב"ד לאו ובערת הרע וגו' רמי על הב"ד, ובפרק החובל דפריך זוממי עבד לא יהרוגו, והפירוש דעבד שהרג לא יתחייב דעדיו הוי עדות שא"א יכול להזימה, משני אמר קרא ובערת הרע מקרבך מכל מקום, א"כ לא יתחייב רק אם הרג בפני ב"ד, וכבר עמד הר"י בכר דוד ע"ז. והנראה דבעונשי ב"ד יש שהוא חיוב על העבר שעל זה שעשה נענש, ויש שחיובו משום להבא שלא יוסיף עוד להרוג וכמו בן סו"מ. והנה ברוצח איכא שני דברים להרגו, מצד עונש שהרג אף עפ"י דליהוי גלי לן כדקמי שמיא שלא יהרג עוד, ואחד משום שלא יהרוג להבא, והנה בטריפה שהרג מחמת עונש שהרג ע"ז אינן מצווין ב"ד לקבל עדים ולהענישו כיון שמיתתו בידו וכבר מחתכין סימנים דיליה, רק משום שלא יהרוג ויהיה כחיה רעה להרוג בני אדם, זה לא נאמר אלא בפני ב"ד דהם בעצמן ראו ויודעין בבירור הדבר, אבל בעדים דלאו בני הזמה נינהו דאינו ברור הדבר איך נוכל להרוג אותו, אבל בעבד שהרג גם עליו גם על העדים מונח ענין דובערת הרע מקרבך מצד העונש ולא בעינן לאחיו דוקא, דאין סברא דעבד ועדיו יפטרו מדין העונש ודוק. אולם ע"ד הפשוט לק"מ, דלעולם הך קרא דובערת הרע מקרבך לא נאמר רק בפני ב"ד, אולם בעבד אמרינן דיהרג עפ"י עדים דמחויב מיתה, ואי דלא תוכל להרוג אותם גם הם יהרגו דהם עברו בפני ב"ד והעידו שקר וקרינא ובערת הרע מקרבך דמרבה להוציא ממשמע דכתיב לאחיו קודם וכידוע דרך דרשות רז"ל, אע"ג דעל העבירה שהעידו שקר לא ידעינן רק מפי עדים, הא העדים המזימין המה עדות שאתה יכול להזימה, אבל בטריפה שהרג אם יוזמו עדיו ודאי לא יתחייבו עדים מיתה דע"ז לא קאי ובערת הרע מקרבך, דהגע בעצמך אילו הרג את הטריפה בפני ב"ד פטור, ואיך על הזממה להרוג את הטריפה יהיה שייך ע"ז ובערת הרע, ועדיפא מקו"ח דבר פדא ריש מכות ודוק:

''' אולם ''' דא למדתי מדברי רבינו, דאילו היה הטעם דטריפה פטור מטעם עדות שא"א יכול להזימה לחוד, כי אז לא היה שייך ההיקש להקישו למיתת בעליו כיון דביה שפיר בני הזמה נינהו דרצו להפסיד לטריפה ממון, רק באמת פטור דטריפה הוא מצד שאינו מצוה לב"ד להענישו כיון דכבר כמת הוא ועונשו בידו, ע"ז כיון דהפטור לאו מצד הזמה שייך שפיר להקיש דינו של שור לבעלים ואפילו לבעלים דידיה, ואם תאמר, הא הבעלים צריך להתחייב כדי שלא יעשה להבא ורק בעדות שאינה ברור פטור. ע"ז אשיב לך, כי נתבונן הלא שור ההפקר שהמית חייב ושור של אדם טריפה פטור ולמה לא יהיה כאילו הוא שור הפקר במה שנוגע אל סקילת השור, ואי משום פסידא דבעלים, הלא הנוגע לבעלים לא עדיפא מדיני ממונות דעלמא, וע"כ דגזה"כ הוא דהיכי דמסור לבעלים תליא סקילה דשור אם הבעלים בר חיוב מיתה, אילו לא נתנה תורה כופר לנפשו והיה בר מיתה על סקילת השור ולכן כתבה רחמנא בלשון יומת להראות דאימת נסקל השור אם היה בעלים דיליה בר חיוב מיתה על נגיחה זו דשור אילו היה חייב מיתה על השור. ונתבונן אם היה טריפה הלא אף אם הדין דחייב מיתה על נגיחת שורו ג"כ היה פטור דאין ב"ד מצווין להענישו, ועבור שלא יגח להבא ע"ז היה די בסקילת השור לחודא כיון דאיהו לא רצח נפש אדם, א"כ מקשינן לזה גם הסקילת השור, אבל מצד הזמה לא שייך להקיש וא"כ בעדי טריפה דאינו נהרג מצד שאינו בזוממי זוממין לא שייך להקיש לכן נהרג השור ע"י עדי טריפה. וזה לדעתי עומק כוונת רבינו לעיל פרק י' מנזקי ממון, ז"ל הזהב, כמיתת בעלים כך מיתת השור, וכיון שבעליו כמת הם חשובים ואינן צריכין מיתה פטור, התבונן איך עמקו דברי רבינו ודוק:

''' נחזור ''' לדברינו, כי יפלא מאוד לומר דטריפה פסול להעיד בדיני נפשות. והנ"ל, דניחזי, דרבא סבר דעדי טריפה שהוזמו נהרגין דאע"ג דאינן בזוממי זוממין והם טריפה המה בכלל דיני מיתות דעדים זוממין להיות נענש כאשר זמם, ורב אשי חידש לן דאינן נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין, ולפ"ז אם עד אחד טריפה ועד אחד אינו טריפה מעידין על אחד שחייב מיתה מקבלינן עדותן דאם יוזמו יהיו נהרגין, ואם תאמר דהא המזימין אותם אם יוזמו לא יהיו נהרגין, ז"א דהא אין עדים זוממין נהרגין עד שיוזמו שניהן וכיון דיוזמו שניהן תו חייבין המזימין מיתה הואיל ורצו להרוג העד השני שאינו טריפה וז"ב. ואם תאמר במעידין פלוני בא על אשת פלוני, ופלוני הוי טריפה יהרג הואיל ועדיו אם יוזמו יהיו נהרגין הואיל ורצו להרוג האשה דהיא אינה טריפה. זה בדותא, דתמן הוי עדות הבועל עם עדות הנבעלת שני דברים ויוכל היות עדות על האשה בלא האיש ועדות האיש בלא האשה רק המה העידו שני עדיות וכמו דמפורש פ"ק דסנהדרין {{ממ|דף י'}}, אבל הכא מי מצי לחייבו מהנך עדים דאיכא בינייהו טריפה בלי הזמת השני וכי מזימין שניהן הוא עדות חדא דלא מצי לאזומי לחדא בלא חבריה, שפיר אמרינן כיון דאם המזימין יוזמו יהרגו הואיל ורצו להרוג האינו טריפה שפיר הוי על המזימין דין הזמה ומיקרי דאיתנהו בהזמה, ותו העדים דאיכא בהו טריפה עדות כשירה, דאם יוזמו יהיו נהרגין וכן המזימין שלהן אם יוזמו יהיו נהרגין וזה חדש וצ"ע:

''' אולם ''' רבוותא בתוס' פליגי ע"ז, דבהא דריש מכות דפריך אלא מעתה הרוג יציל פירש ר"י בתוספות דמש"ה הרוג יציל דמשעה שנעשה טריפה פסול להעיד, הרי דסברי דטריפה פוסל העדים דהוי כנמצא אחד מהן קרוב או פסול, ולפי מש"כ כשר עד אחד להעיד כשהוא טריפה ולהצטרף עם מי שאינו טריפה. אמנם שם רבו הפרושים ואין להכריע כלום משמועה זו. ומה שיש להרהר אחרי דברי, כיון דשני עדים טריפה אינם מועילים משום דליתנהו בזו"ז הוא הדין דעד אחד טריפה אינו מצטרף להעד השני דבעינן שיהיו שניהן שוין, משא"כ כאן אילו הוי שנים כוותיה לא היו מועילין, זה לא נזכר בשום דוכתא, ואדרבא בירושלמי סנהדרין פרק ז"ב ה"ט מיעוט שעירים שנים כו' מה ת"ל שני שיהיו שניהן שוין כו' התיב ר' חגיי לר' יסא והכתיב ועמדו שני האנשים מיעוט אנשים שנים מה ת"ל שני שיהיו שוין והכתיב לא תטה משפט גר יתום כו' הרי גר דן עם שאינו גר יתום דן עם מי שאינו יתום, ומאי קושיא דהא הך קרא קאי גם על העדים וכמו דבירושלמי לקמן אר"ב כו' צריכין העדים לעמוד בשעה שמעידין שנאמר ועמדו שני האנשים וא"כ הא צריך קרא דשני להורות שיהיו שניהן שוין כמו דאמרן דאחד טריפה פסול להצטרף עם מי שאינו טריפה הואיל ושניהן טריפה פסולין להעיד, ויש ליישב, עכ"פ הואיל ולא נזכר זה בשום מקום קצרתי:

''' ואין ''' להקשות בהא דפ"ק דמכות {{ממ|דף ג'}} דאמר רבא באומר שקר העדתי כל כמיניה ועיין תוס' שם, דלפ"ז קשה לוקמא באומר שקר העדתי והייתי במקום אחר עם פלוני ופלוני, ובאו פלוני ופלוני והזימו אותן כיון דאם יוזמו המזימין לא יהיו צריכין לשלם חלקו, דהא איהו אומר שאינו צריך ליטול מהם מעות דהם העידו באמת וזוממי זוממין משקרין תו אינו בזהמה, וחבריה שפיר הוי בהזמה כמבואר במרובה דף ע"ה דבכה"ג הוי עדות שא"א יכול להזימה לרבנן דפליגי על סומכוס, דמלבד דבתוספתא משמע דאינן משלמין עד שישלמו שניהן, ואפילו לפי גירסת תלמודין דעד שיזומו שניהן והכא לענין הזמה שפיר מתזום, דע"ז היינו לפסול שפיר הוי עדות המזימין עדות שאילה"ז, דאם יוזמו לא יועיל מה שהמוזם מסייעם שלא לפסול דאינו נאמן כלל [דכיון שהגיד אינו חור ומגיד] בכ"ז כאן לרבא קאי ואיהו אמר דעדי טריפה שהוזמו נהרגין אף ע"ג דליתנהו בזוממי זוממין וה"נ משלם גם הוא עפ"י העדים שמסייע אותן המזימין עדותו הראשונה אף ע"ג דלכי יוזמו לא ישלמו ממון ופשוט:

== ח ==

'''עדים שהעידו על אחד כו' הרי אלו לוקין כו':''' 

'''הנה''' ברור הדבר, דמלבד שצריך שיהיה עדות העדים יכולה להיתזם, היינו שאל"כ יאמרו בשעה אחרת היה ולכן אם בחקירות אמרו אין אנו יודעין לא מתקבל עדותן משום שיכולין לתרץ את עצמן וכמו שאמרו פרק היו בודקין, ובשמועה דפ"ק דפסחים {{ממ|דף יא}} בעינן עוד שיהיה נתקיים דין הזמה ולכן פטורים עדי טריפה, וכמה שמועות מפורשות בענין זה. 

אמנם בהנך ארבעה דברים דאין בהם דין דכאשר זמם הרגישו בתוס' {{ממ|[[תוספות/מכות/ב/א|מכות ב. ד"ה מעידין]]}}, ותירצו משום דלוקין קרינא דמתקיים בהו דין דכאשר זמם. אך נתקשו טובא מהך דאמרו פרק היו בודקין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/מא/א|סנהדרין מא.]]}} דעדי נערה המאורסה באשה חבירה שהוזמו יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו, ולכך איהי לא מיקטלה דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, ואמאי דהא לוקין ותו ליקטלה להך אשה דמתקיימא בהו הזמה לענין מלקות יעו"ש. 

ואני שמעתי ולא אבין, דהא קיי"ל דמי שהעידו עליו עדים שהוא חייב מיתה רק שלא נגמר דינו הרי החובל בו חייב ומפורש בתוספתא ב"ק פ"ט {{ממ|[[תוספתא/בבא קמא/ט|ה"ה]]}} החובל בחייבי מיתות ב"ד עד שלא נגמר דינו חייב, ובפ"ק דערכין שנויה סיפא דהך תוספתא דמשנגמר דינו פטור, ונמצא דהשתא אם תחייב האשה קטלא ע"י עדותן הלא תו לא תוכל להלקותן דאימור נתכוונו להרגה בעדותן וחייבין מיתה, ואתה לא תוכל לקבל עדותן משום שהם ילקו על אופן שהאשה נהרגת ואם כוונו להעיד להורגה הרי הן חייבי מיתה שלא נגמר דינן למיתה ותו אסור להלקותן ועובר משום לא יוסיף כדין חובל במי שלא נגמר דינו, וכיון דאסור להלקותן תו לא אתקיים בהו דין הזמה כלל ונמצא דתו לא מצינן למיקטלה בעדותן, וזה ברור. ורבנן בתוס' כתבו שם משום דדיני נפשות שאני, יעו"ש:

''' יהיה ''' איך שיהיה צריך להבין הא דאמרו בפרק מרובה דף ע"ה גבי טביחה ומכירה דבעי שיהא יכולת להתקיים דין הזמה בהו והא סגי במלקות שילקו העדים, וכבר הרגיש בזה הרא"ש בשיטה. ונראה משום דהא אמרו בפרק אלו נערות דממונא לקולא יעו"ש, הרי דביש בעדותן דין הזמה היכי דלא מסייע להו הבעל דבר שמעידים עליו יפטר בתשלומי ממון ולכשלא יהיה בהו דין הזמה היכי דמסייע להו הנידון אז ילקו ונידונין בחמורה זה נגד המושכל ועל כרחין דיפטרו ממלקות. אמנם לפ"ז צריך מובן דברי רבינו שכתב שאם העידו ששורו הרג את הנפש והוזמו הרי הן לוקין ואינן משלמין הכופר, והא באופן שע"פ עדותן היה חייב השור מיתה והוא כגון שסיכן ג' בני אדם או שהרג ג' עו"ג דלפי דברי רבינו הוי מועד לשלם כופר כמש"כ בפרק י' מהלכות נזקי ממון, הלא היו צריכים לשלם דמי השור ותו אינן לוקין דאינו לוקה ומשלם, ואם היה השור חייב מיתה בלא עדותן כגון דקטל וערק לאגמא שלא הוזמו רק עדי נגיחה רביעית חייבין מלקות, וכן בעדי קנוי וסתירה אם היו הן עדי טומאה משלמין ממון דמי כתובה שרצו להפסידה ואם לא העידו על הטומאה הרי הן לוקין. אך ז"א, דתמן כי באים לחייב שני דברים בעדותן הרי יש ממון, ומה שאוסרים אותה על בעלה וכיון דמשלמי ממון תו מיפטרי ממלקות כמו בכל מי שנתחייב שני דברים וכמו דאמרו תמן בבא על אחותו נערה דמשלם קנס ובאחותו בוגרת לקי יעוין פרק אלו נערות. אבל על עדות הכופר או האיסור לבעלה אין כאן רק חיוב מלקות אם אין חיוב תשלומין משום דבר אחר הפוטרתו ממלקות, אבל כאן על טביחה ומכירה שעל חיובם אותו לשלם ממון יתחייבו מלקות היכי דמסייע להו זה אי אפשר לדון כדפרישית ודוק:

''' והנה ''' מדברי התוספות כתובות ל"ג משמע דסברי דגם לענין דיני נפשות אם היו לוקין הוי מתקיים דין הזמה ודוקא עדי טריפה דיפטרו זוממיהן גם ממלקות יעו"ש, וכיון שכן נתבונן קצת בהא דאמרו בסוגיא דבעל השור נקי דהוא נקי מדמי עבד. ופריך והא אינו משתלם מגופו כיון דבר קטלא הוי ומשני כגון שקדם ושחטו, ותו אמר לשני ליה ר' אליעזר הכי גם על נקי מחצי כופר כגון שקדם ושחטו יעו"ש. והנה בכופר מאי עדות שאתה יכול להזימה הלא אינן משלמין הכופר ואי משום דמשלמי דמי השור לבעלים שמחייבים אותו מיתה הלא לא נגמר דינו של שור למיתה דהא קדם ושחטו, ואם נאמר דכיון שיגמרו דינו עכשיו לאחר שחיטה להשתלם כופר מגופו של שור וכופר אינן משלמין ילקו כמש"פ רבינו, זה אינו, דנמצא נגד המושכל דאם היה נגמר דינו אחרי שהעידו העדים היו משלמין ממון ולכשלא נגמר דינו עד ששחטו יתחייבו מלקות, וכאן אין לומר דלענין דין הכופר ליכא דין תשלומין ולכן לוקין דהא הכא גם הכופר אינו רק מגופו של השור וכי יומת השור ג"כ דמי השור בעי לשלומי דעל הבעלים ליכא חיוב תשלומין בתם ואי משום דמעידין על חיוב מיתה בידי שמים, הלא ע"ז לא מחייבים אותו מידי וקמי שמיא גליא האמת, ונמצא דכל העדות הוא על השור ואיך סברא לומר דכי קדם ושחטו ילקו, ובפרט אחרי שבשעת קבלת העדות היה לדין ממון ודוק. אולם הרשב"א האריך שם, ותורף דבריו דעפ"י עד אחד מיירי בשאינו מודה לדברי העד רק שאומר איני יודע ולא הוי ליה למידע ואפילו כן אם כופרא כפרה הוי כדין קרבן שאם אמר לו עד אחד אכלת חלב והוא שותק שמביא קרבן יעו"ש, א"כ בעדות שא"א יכול להזימה ודאי חייב דע"פ עד אחד ג"כ חייב ולכן שפיר פריך א"כ ר' אליעזר דסבר כופרא כפרה לשני ליה בשקדם ושחטו, אבל לר' עקיבא דסבר דכופרא ממונא [מדפריך ליה ולא בעי לתרוצי עפ"י ע"א או בעלים] א"ש דאיהו לא מצי אמר בשקדם ושחטו דא"כ הוי עדות שא"א יכול להזימה דהא אינן משלמין כופר, דאפילו ר' עקיבא סבר דעדים זוממין אינן לוקין ומשלמין דלא כר' מאיר וכמש"ב תוספות באלו נערות ד"ה דאין לוקה ומשלם יעו"ש היטב, וא"כ לית בהו דין הזמה כלל, ולכן אמר בדמי עבד דישלמו הזוממין, ומיושב הגמרא שפיר דרק על ר"א פריך דלישני ליה אבל על רע"ק לא פריך כלל דשפיר משני אליביה וכמו דפרישית, רק דמאי פריך לר"א דילמא סברא כופרא כפרה ובשקדם ושחטו וכדמשני ליה וכן ר"א לישני ליה ודוק:

''' אמנם ''' דא מילתא בעי עיונא, היכי שבשעת העדאת העדים היה יכולת להזימה ואחרי שנחקרו ונדרשו בעת שנגמר דינו הוי עדות שא"א יכול להזימה מי הוי עדות, ונפק"מ עדים שהעידו על אחד שחלל שבת ונחקרו ונדרשו ואחרי זה נעשה טריפה טרם שנגמר דינו כיון דאין עדים חייבים עד שיגמר הדין דבעינן נפש בנפש מי חייב מיתה, אף ע"ג דאין העדים נענשין שחיובן בא בשעת הגמר דין ואז הלא גברא קטילא הוי וההורגו פטור כש"כ שנגמר דינו למות ולא הוי עדות שא"א יכול להזימה בשעת הגמר דין אפ"ה מיקטל הטריפה עפ"י מה שהעידו עליו שבשעת עדותן היה יכול להזימה, והוא כאופן הנ"ל שאם היה מיקטל השור היו חייבין דמי שור לבעליו וכי קדם ושחטו דישלם כופר הוי עדות שא"א יכול להזימה כפי מה שבארתי לעיל. והנה מלשון רש"י דף ע"ה ה"מ דלא הוי עדות היכי דלא ידעינן באיזו יום כו' דלהכי עבדו דמסתפו כו' אבל הכא כו' היינו משום דקושטא קא מסהדי כו', א"כ הכא שכבר נחקר ונדרש וחזינן דאמת אסהידו תו יכול להיות דמקבלין עדותן אעפ"י שבשעת גמר דין אין מתקיים בהו דין הזמה. אך נתבונן דאל"כ כל מי שנתחייב קנס אחר שנחקרו ונדרשו העדים יודה לדברי העדים ונמצא דאישתכח השתא דלית בהו דין הזמה בעת גמר דין, ועל כרחין דכיון דבשעת העדות היה יכול להזימה הוי עדות וגומרין ע"פ. אך יש לומר דאכתי הוי עדות שאתה יכול להזימה דכי מיתזמי סהדי יאמר מה שהודיתי לא היה רק לבטל העדות שלהם שיהיה עדות שא"א יכול להזימה, לכן מחפש הגמרא לאוקמי באופן שאמר לא בפניכם גנבתי רק בפני פלוני ופלוני דאי לבטל עדותן הלא סגי במה שמצא עדים להזימם ובכה"ג לא מועיל אמתלא דחזינא דבאמת הודה, אבל אם באו עדים שטבח או מכר והוא הודה לדבריהם, הלא כי מיתזמי יאמר שלכן הודיתי כדי לבטל עדותם שיהיו עדים שא"א יכול להזימן ולהתבטל עדותן ותו בני הזמה נינהו ומקבלי עדותן ולכי מיתזמי מחויבים לשלם לו. אמנם היא מתהפכא דתו כי תקבל עדותן הלא אין כאן אמתלא שלסתור עדותן הודה, דסוף סוף מקבלין עדותן ואישתכח דכי מיתזמי פטורים מלשלם לו דהא הוא הודה להן והוי כמש"כ ההמ"ג בפרק י"ח מאיסורי ביאה ה"ט גבי אשת כהן שאמרה טמאה אני יעו"ש היטב ואכמ"ל. ולכאורה יש לתלות ספק זה בפלוגתא דסומכוס וחכמים אם עדות שאתה יכול להזימה הוי כדי לסייע עדותן לכן סגי בהיה בשעת חקירה ודרישה עדות שאתה יכול להזימה, ולרבנן אפשר דגזה"כ הוא, וגם בשעת גמר דין בעי שיהיה ביכולת לקיים דין הזמה, אמנם מצאתי להתומים בסימן ל"ח שהעיר בזה ובהרבה פרטים מדברינו לכן אקצר בזה:

''' והנה ''' בירושלמי פרק נערה שנתפתתה הלכה ה' כמאן דמר עדים זוממין צריכין התראה ולא התרה בהן לוקה ונותן מאה סלע בשלשה כו'. נראה דכוונתו להך דאיתא בסנהדרין דבאשה חבירה אינן נהרגין שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו, ולכן אם לא התרו בהן היינו שלא שאלו אותן אם להורגה באו תו יכולין לומר שלאוסרה על בעלה כוונו ולא מחייבי מיתה דלא זממו להורגה לכן בכה"ג ליכא דין סקילה בעדים רק שהוא לוקה ונותן מאה סלע ומחייבי מלקות וממון כשמיתזמי בשלשה ואם הן נסקלין הדין שלהם בכ"ג יעו"ש, והך דאמר בירושלמי במרובה פתר לה בהתרייה הוא מובן אחר מבואר אצלי במק"א ואכ"מ:

''' ודע ''' שבדברי רשב"א שהבאנו לעיל דכופר הוי כמו כל חייבי חטאות דמחויב לשלם עפ"י עד אחד באינו יודע, א"ש מה דאמר רבה בדף מ"ג דבשלא בכוונה פטור מכופר ומשלם דמים, דמאי נפק"מ למ"ד כופר דמי ניזוק יעו"ש בתוס. ולפ"ז נפק"מ אם עד אחד מעיד והוא אינו יודע, דבכוונה חייב לשלם ע"פ העד, ושלא בכוונה פטור מלשלם על פיו כמו כל תביעות ממון. אמנם לשיטת תוספות פרק האומר בקדושין וז"ל, וצריך נמי לפרש דאמר לו העד אכלת חלב והיה לך לידע והוא שותק ובכה"ג באמר לו העד שורך המית שלא בכוונה והיה לך לידע, תו בכה"ג דהוי ליה למידע הוי מתוך שאיל"מ לשיטתם בפ"ק דכתובות ד"ה רב הונא כו' דאם תובעו ע"י אחד אף שהתובע אינו יודע חייב שבועה מה"ת יעו"ש, ולכן שפיר נדחקו בתוס' מאי נפק"מ בין כופר לדמים ודוק:

'''העידו על שורו של זה שהרג הנפש [והוזמו] הרי הן לוקין:''' 

''' פירוש ''' דמעידין על נגיחה רביעית שנגח וחייב כופר אבל השור חייב מיתה אף כי הוזמו דתם שנגח ג"כ חייב מיתה רק דקטל וערק לאגמא או בלא הכירו השור כמש"כ בפרק י' מנזקי ממון לכן אין משלמין דמי שור לבעליו ולכך לוקין ופשוט:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}