עריכת הדף "אור שמח/גירושין/ג"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== ד ==

'''יתר על כן אמר לסופר כתוב ואי זו שארצה אגרש כו' ה"ז ספק גירושין:''' 

''' בספר ''' דברי אמת קונטרס ד' הביא בשם המהרח"ש שיש לבעל לאמר לסופר שיכתוב ב' גיטין לאשתו שיש לה שני שמות מספק שמותיה כדי שתהיה מגורשת בכשר שבשניהם. וכתב הרב דלדעת הר"י קלצון שאין לומר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו כל כך גיטין עד שיהא אחד לדעת הרב כשר דדמי לברירה, דגט זה תלוי בדעת הרב וצריכין לומר הוברר הדבר שהיה עומד לדעת הרב משעת כתיבה ואנן קי"ל דבגיטין אין ברירה כדאמרינן לאיזו שארצה אגרש כו' והשתא ומה הכא שלאחר הכתיבה הוברר הדבר שכשר לדעת הרב ומתחלה עומד להתברר ואפ"ה לא מכשיר ר"י קלצון, כש"כ במה שכתב מהרח"ש דלספק שמותיה יכתוב הסופר שני גיטין ותתגרש בכשר שבשניהם ודבר זה אינו עשוי להתברר כו' והאריך בזה. ובמחכ"ת נעלמה ממנו לפי שעה תחלת עניני ברירה דאמרו בפרק בכל מערבין מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה כו' אמר ר' יוחנן וכבר בא חכם מתניתין כו' שבא חכם כבר קודם בין השמשות, אבל זה לא היה יודע להיכן בא או אם בא או לא, ולמחר כשנשמע לו גלוי מלתא בעלמא הוא ואיגלאי מלתא דההוא עירוב קנה, ואין זה סמך על ברירת ספק אלא קניה ודאית כו' עכ"ל רש"י. הרי דענין ברירה הוא על הספק העתידי שיכול להיות כך, אבל לא על מה שיצא כבר אל חיק המציאות וכפי מה שהוא כן הוא בעת עשית הדבר, דגדולה מזו כתבו רבנן קדמאי ובתראי דברירה אינו רק באופן שצריך להתברר הדבר למפרע, וכמו הריני בועליך ע"מ שירצה אבא שבשעת הבעילה צריך להתברר למפרע, דבעת שירצה אביו הרי ליכא בעילה, וכן שני לוגין שאני עתיד להפריש ה"ז תרומה, פירושו מעכשיו, לא שיהא חל רק בעת הפרשה דהא שותה מיד, וכן כל המתלקט יהא מחולל שצריך להתחלל עכשיו כשעדיין היא ברשותו ועיין בתוספות שם גבי כל הנלקט שפירשו בהדיא כן, א"כ בתנאי שכבר הוא בעת הוית הדבר הרי חלות הגט בא תיכף, שאם שמה שרה, הגט בעת כתיבתו חל הכריתות אז בעת כותבו, ומה שאינו יודע זה לאו מידי, הרי לאחר הכתיבה יודע שיש כאן אחד כשר, וכי מתידע אח"כ השם האמיתי הלא זה רק גלוי מלתא בעלמא נינהו, לא כן אם אמר שאם יוכשר בדעת הרב הלא בעת הכתיבה עדיין יכול להיות שדעת הרב יהיה לפוסלו מצד שיסבור סברא בלתי אמתית לפוסלו, או שיקרה בו פסול אח"כ, ולכן תלוי בענין ברירה כיון שתלוי בסברתו, וא"כ אין רמז מזה למה שחש הרב ז"ל בשני גיטין הנכתבין משום ספק שם האשה שזה ענין שכבר הוא שאם שמה כך מתגרשת בגט זה, ואם שם אחר מתגרשת בגט זה, וגט שכשר נכתב לשם כריתות דהא הוי ברירה לשעבר דאינו חסר רק גלוי מלתא בעלמא. אח"ז בא לידי ספר תורת חיים למוהרח"ש ראיתי בח"ג סימן פ' שמביא הך דכבר בא חכם בביאור רחב ובנה ע"ז יסודו ונהניתי. וראיתי בשו"ת מור"ם לובלין סימן ט' גבי חליצת איטר ונראה כי כוון לסברא זו אם כי לא פירש היטב:

''' ובזה ''' הנני מפרש דברי המרדכי הביאו רמ"א סימן ס"א באומר לעו"ג אם הבהמה כשרה יהיה שלי דפטור מן המתנות, דבעת השחיטה לית ליה ברירה דתהוי שלו, דליכא למימר רוב בהמות כשרות, דטריפות הריאה שכיח. דזה תמוה דהא הוי ענין שלעבר שאם היא כשרה היא של ישראל מקודם השחיטה ולא חסר רק גלוי מלתא בעלמא, משום דשמה מכוון גם על ענין הדמיוני בדעתו של המורה להטריף ג"כ מתכוון שיהא המקח בטל, דלאכול את הבשר קא מכוון, ואף אם יקרה מקרה לאחר שחיטה שעי"ז לא יהיה יכולת בידינו לבודקו מהנך מילי דצריך בדיקה, ג"כ המקח בטל והיא של עו"ג, א"כ הוא כמתנה על ענין שהוא להבא וכמו בגט שאומר שיוכשר לדעת הרב, שעל אופן זה לא שייך חזקה שבאמת לא תשתנה ותהיה באמת כשרה, רק להמורה יתהוה ספיקות וז"פ:

''' אולם ''' הדברים מפורשין בירושלמי פרק כל הגט הלכה א', ר"ל ב"י בעא קומי ר"י, הדא דאתמר גט אחד פסול בשתי נשים ודכוותיה והן שני גיטין פסולים בשתי נשים, א"ל וכיני א"ל והתנינן שני גיטין ששלחו שנים ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהן לזו, פירוש דסובר דנתינה ג"כ בעי לשמה וכיון שנותנין בספק באיזה היא מתגרשת רק כל אחת מתגרשת בגט שלה, א"כ הוא הדין בכותב שני גיטין לשתי נשיו ולא פירש איזה לזו ואיזה לזו ג"כ מגורשת, ומשני תמן זה כרות לשמה וזה כרות לשמה תערובות הוא שגרמה ברם הכא לא זו כרות לשמה ולא זו כרות לשמה, פירוש דתמן הרי יש כאן גט אחד שנכתב לשמה וכי נותנין לה שני גיטין אומרים אם גט זה נכתב לשמך מבעליך תהא מגורשת בגט זה, ואם גט זה נכתב לשמך תתגרשי בגט זה והוא ענין שכבר עבר ונתברר במדינת הים רק שתערובות הוא שגרמה, הוא חסרון הידיעה, אבל כאן אם אמר לאיזה שארצה אגרש הלא לא נתברר למי הוא כותב רק הוא תלוי בחיק האפשריות העתיד אם ירצה לזו או לזו וזה פשוט:

''' אבל ''' בתלמוד דידן פרק המגרש על משנה דשנים ששלחו שני גיטין ונתערבו כו' מאן תנא א"ר ירמיה דלא כר' אליעזר, דאי ר"א כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מנייהו מגרשה, אביי אמר אפילו תימא ר"א אימא דבעי ר"א כתיבה לשמה, נתינה לשמה מי בעי, הרי דלמאן דסבר דבעי נתינה לשמה לא חשיב זה לשמה כיון דבעת נתינה לא ידעי בהי גיטא קא מיגרשה אע"ג דהוא ענין החסר גלוי מלתא בעלמא והוא ענין העבר שלא ישתנה:

''' אמנם ''' המתבונן בהא דתלי הגמרא למאן דאמר עדי מסירה כרתי היינו בעת הנתינה שעליה מעידין עדים יהיה נגמר הכריתות, ולכאורה צ"ע דבסנהדרין {{ממ|דף י"א}} תניא מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של ר"מ אמרה לו רבי אחד מכם קדשני עמד ר"מ וכתב לה גט כריתות ונתן לה עמדו כולן כתבו ונתנו לה, והא לר"מ דסבר עדי חתימה כרתי ובעי חתימה לשמה, ואם כן העדים לא ידעו באיזה גט היא מתגרשת, והוי כשנים ששלחו שני גיטין ונתערבו ונמצא דאין כאן נתינה לשמה, כן כאן אין החתימה לשמה, כיון דאף על ענין שעבר ג"כ כיון שאינו מבורר להעדים הכורתים אין זה לשמה, דבסברת הגמרא יש לומר דסברה דאף דהוא ענין שעבר ובכה"ג לכו"ע יש ברירה וכמו וכבר בא חכם בכ"ז הסוגיא קאי, דאף אם קיי"ל בכ"מ דיש ברירה, דהוברר הדבר למפרע ושדינן הדבר כפי מה שיבורר לעתיד, ואפ"ה גבי גט פירשו רבנן בתוספות ריש פרק כל הגט דלכו"ע פסול דוכתב לה לשמה משמע שיהיה מבורר בעת כתיבה וכן לענין שלעבר שכבר הוא בעולם רק שחסר הברור בעת הכתיבה אע"ג דאינו רק גלוי מלתא בעלמא בעי שיהיה מבורר בעת כתיבה, אבל מה שהקשינו קשה. ונראה דזה פשוט, דהא חזינן באומר ללבלר כתוב לאיזו שתצא בפתח תחלה מהו, כתוב לאיזה שארצה אגרש כו' קא פשיט ליה תולה בדעת עצמו, וחזינן דבכותב הסופר לאיזו שירצה הבעל לגרש בו מיקרי תולה בדעת עצמו ופשיט דבכותב הסופר לאיזה שירצה הסופר והוא שא"ל הבעל כתוב לאיזה שתרצה אח"כ, ודאי דהוי תולה בדעת אחרים, וטעמו דלמ"ד דוכתב על כתיבה מאי או על החתימה קאי, אין כונת הכתוב וכתב הסופר או העדים רק הכל על הבעל קאי, ובין אם נאמר דכתיבה וחתימה מתורת שליחות או לא [כפי מה שנחלקו הקדמונים בזה] הכונה שע"פ הבעל יהיה כתוב הגט לשמה או חתום לשמה, ולכן בעי שיאמר הבעל לסופר כתוב ולעדים חתומו, והמה כמכונה בידו של בעל שעל ידו נעשה הכתיבה ועל ידו נעשית החתימה, אם כן כי כותב הסופר הגט לאיזו שירצה הבעל לגרש, הוא מיקרי תולה בדעת עצמו שהבעל שעליו אמר הכתוב וכתב לה, תלה ברצון עצמו, וכי תלה ברצון הסופר הוא תולה בדעת אחרים שהסופר אינו אלא כמכונה ביד הבעל. ולבד פעולת הכתיבה הוא כגברא אחרינא להגט, ופעולת הכתיבה מתיחסת רק אל הבעל יהיה מטעם שליחות או מטעם דלא הצריכה תורה רק שע"פ צואתו יהיה עשוי מי שעושה לדעת הבעל וזה פשוט, א"כ בהך עובדא דסנהדרין דהבעל היה יודע רק שהעדים לא ידעו והמה כתבו לדעת הבעל רק שלא ידעו מי הוא הבעל, ואם בשעה שכתב מי שקדשה הגט וצוה להם לחתום חתמו לשם כריתות אם היא אשתו שפיר מיקרי חתימה לשם כריתות, משא"כ בשנים ששלחו גיטין ממדינת הים ונתערבו שהבעלים עצמן שעליו אמר הכתוב ונתן הלא אינו יודע איזו הגט שלו שיתן לאשתו לא מקרי נתינה לשמה וזה נכון:

''' אכן ''' לפי דברי רבותינו בתוספות ריש פרק כל הגט שכתבו דלר"מ בעינן שיהא מוכח מתוכו וכתבו דהך דשנים ששלחו ב' גיטין כו' מיירי שכתוב כהן או שהן משולשין ועדי מסירה אינן מכירין באבותיהן צע"ג. דהא הוי ממש עובדא דר"מ בסנהדרין וא"כ ליכא חתימה לשמה, דבשעה שחותמין הגט אינן יודעין מי הוא הבעל, אם לא דנאמר דהן כתבו בכתב ידן, וכתב ידו כמאה עדים ובדיעבד אם ניסת כשר וכמו ששנינו ג' פסולים כו' ואם כו' כתב בכתב ידו ואין עליו עדים למאן דמוקי לה כר"מ {{ממ|עיין דף פ"ו ברש"י}}. אולם מה נאמר בהך דתני טביומי בפרק האיש מקדש {{ממ|דף נ"ב}} האומר כו' אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני כל אחת ואחת צריכה חמשה גיטין כו' ודא קשה בין למ"ד עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי, דליכא כאן כתיבה לשמה ולא חתימה לשמה, דהא לא ידעי בהי מגרשה דאינן יודעין למי היא מקודשת וממי היא מתגרשת. ולפום סוגיין דהמגרש בכה"ג לא מקרי לשמה והעדים אינן כורתין, וצריך לומר דבאופן שהקדושין בעת שחלו לא היו מבוררים, אז גם הכריתות הבאה על קשר אישות זה ובא בלתי מבורר ג"כ מועיל דמקרי כריתות להקדושין, שנכתב לשם כריתות אם נתקדשה לו, ורק באופן שהאישות נתברר ולא ידעי אם הגט זה כורת, אז אמרו דלא מהני שלא נכתב לשם כריתות גמרוה או לא ניתן לסברת ר' ירמיה דבעי נתינה לשמה לכריתות גמורה וכ"ז דחוק, והרבה דרכים עלו על לבי אך אינם אמתים וצ"ע עוד. ועיין מש"כ תוספות {{ממ|דף ג'}} ד"ה ורבנן הוא דאצריך והדברים ארוכים:

== יב ==

'''המגיד ''' כתב וז"ל, וכתוב בעיטור מדאמרינן נותן שניהם לזה ש"מ דספק נערה ספק בוגרת נותן גט לאביה ואחר כך נותן לה ומגורשת ע"כ, ואיני יודע מהו דהא קי"ל כרבנן דאמרי נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה וכן פסק הוא ז"ל עצמו וכיון שכן כשהגיע גט לידה מגורשת ממ"נ אע"ג דלא נתנו לאביה עכ"ל. והנה להסיר הפליאה מרבינו בעל העיטור נראה בהקדם, הא דבעי בקדושין פרק האיש מקדש נערה מהו שתעשה שליח לקבל גט מיד בעלה כיד אביה דמיא או כחצר אביה וכו' אלא לעולם פשיטא ליה דכיד אביה דמיא והכי קא מבע"ל מי אלימא כיד אביה לשויה איהו שליח או לא ע"כ. והנה מוכח דאפילו נערה אין לה הרשות להתגרש רק משום דהיא כיד אביה. ובגיטין {{ממ|דף כ"א}} אמר ואב"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל לבתו קטנה בע"כ, וכן בריש התקבל איש הוי שליח לקבלה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה, חזינן דאב מקבל בתורת שליחות ממנה. וצ"ל דבאמת אין שום יכולת להבת כל זמן שאביה בחיים והיא ברשותו על עסקי קדושיה וגיטה, רק מצד שהיא כיד האב וידה ליד האב דמיא והוי כמו שקיבל אביה את גיטה. ובכ"ז פשיט ריש התקבל שאיש אע"ג דליתיה גביה תורת קבלת גט בכ"ז הוי שליח לקבלה שכן מצאנוהו בתורת קבלה של גט בבתו קטנה וא"ש. והנה בירושלמי פרק התקבל אמר דלר' יוחנן דאמר בקדושין אביה ולא היא, אין לה דעת אצל אביה [פירוש דחשבינן כבעל כרחו דאב ובגירושין דאיכא בע"כ, ה"ה דבקבלת בתו מתגרשת אע"ג דהוי בע"כ דידיה, אבל בקדושין דבעי דעתו דאב אי אפשר לה לקבל בלא דעת האב] ה"ה דאינה עושה שליח בגרושין דאיך מציא לעשות שליח בלא דעת האב, אבל לריש לקיש דיש לה דעת אצל אביה, פירוש דיש לה יד בפני עצמה, ה"ה דעושית שליח אף שלא מדעת האב, דכמו דמצית להתקדש שלא מדעת האב אע"ג דקדושין ליכא בלא דעת המתקדשת, ה"נ מצית לעשות שליח לגט אף דשליחות לקבלה ליכא בע"כ של המתגרשת, כך פירושו של הירושלמי, אבל לומר דהאב הוי שליח מבתו אף בנערה לא אשכחן, רק לר' יוחנן הוי יד הבת כשהיא נערה אפילו כיד האב, ובקטנה לא אשכחן כלל סברא דהאב יהא בתורת שליחות, ובפרט להך שיטה דסברו דבקטנה אביה ולא היא, הלא בדותא היא, דהאב הוי שליח והמשלח בטל לגמרי. ויתכן דבקטנה שניסת לשיטת רש"י דאביה מקבל הגט הואיל וע"י באו הקדושין אף דלכל מילי נפקא מרשותיה, אפשר בזה דקבלת הגט שמקבל האב הוי רק בתורת שליחות ממנה, סוף דבר פשט הגמרא אינו מובן כלל אצלי וצריך אני לרב בזה. [שוב ראיתי בשו"ת מהרי"ט חלק שני חלק אבן העזר סימן ו' ד"ה ועוד למדנו מדבריו יעו"ש באורך]:

''' ואם ''' נרצה להוציא הגמרא מפשוטה יתכן לומר כך, דכבר כתב הפרי חדש דהשליח נעשה כבעל דבר ומי שעשה שליח להקנות איזה דבר ונעשה המשלח שוטה, מ"מ מצי השליח להקנות דהוי איהו כבעל דבר, ודוקא כי מת המשלח דחלה על הנכסים רשות הבנים והוי כמו שמקנה נכסי אחרים, ועיין לעיל פרק ב' הט"ו שביארתי דתליא זה בפלוגתא דשליח נעשה עד יעו"ש באורך דברים נכונים. וא"כ אם נימא דהשליח לקבלה הוי כבעל דבר, א"כ בשעת הנתינה אין לנו לדון כלל אם הוי רק מדעתה ולא הוי דומיא דידה, דעליה ועל ידה אין אנו דנין כלל, רק על יד השליח שהוא עכשיו בעל דבר, ולדון על הויתו של השליח במה שנתהוה כמו יד האשה, זה לא הוי רק מדעתה, זהו בדותא, דכיון דאין לך לדון בשעת הנתינה, מה דהוה הוה כמו שהטבע נתנה לה יד כן באמירתה נעשה השליח בע"ד, ואם אנו אומרים שאין השליח הבעל דבר, רק על כל פעולה אמרינן דהוי כאילו עשתה בעצמה וכמו שהגיע הגט לידה, א"כ צריך את לדון בעת הנתינה איך תאמר דמה שקיבל השליח הוי כאילו קבלתה בעצמה, הא לא הוי הנתינה לידה בע"כ וז"ב. וכן אתה דן כאן דאם הוי מעיקרא חצירה ואח"כ קונה לה הגט, אין זה נתינה רק הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע שלא נתן לה בחצרה, וע"כ צ"ל דגיטה וקנין חצירה באין כאחד [וכן מצאתי בריטב"א] א"כ באותה שעה של הנתינה אין יכול להיות בע"כ רק מדעתה שתהא רוצה לקנות החצר. והנה בקנינים של ממון ודאי סברא לומר דהוי השליח בעל דבר, דהא מצי להקנות הזכות שלו לאחר, כן מצי לעשות שליח באופן שיהא בע"ד, אבל בגירושין האם מצית האשה להקנות אישותה למי, לא מסתבר שיהא השליח בעל דבר ועליו בעצמו אנו דנין, רק שיהא מה שהגיע לידו כמה שהגיע לידה וכל פעולה שנפעל בו כאילו נפעל בה, א"כ בשעת הנתינה את צריך לדון והא ליתא בע"כ, ע"ז משיב שכן מצאנו אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ, אף דאין פעולת הגירושין בו, שהוא לא נאסר בקדושיה ולא ניתר בגיטה, בכ"ז עשאתו התורה שיהא הוא הבעלים בקבלת הגט והתרתה לעלמא, כן כי משויא שליח לקבלה הוה הוא הבעל דבר ואין אנו דנין מצדה כלום, וכן כתב הפר"ח דאם גרשה שליח של הבעל בנייר של השליח מהני דהוי איהו הבעל דבר, ואנן נייר משל המגרש בעינן ודוק. וזה עצה נכונה. אך דחוק להלום בפשט הגמרא שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ, וה' יעמידני ע"ד קדשו:

''' יהיה ''' איך שיהיה דא ברור מבבלי וירושלמי, דמה דמקבלת נערה גיטה הוא דאנו דנין דהוי כאילו הגיע הגט ליד אביה, {{ממ|נ"ב. וכן לשון הגמרא [קדושין מ"ה] ובשליחות סבר כר' יהודא הרי דהיא מקבלת מתורת שליחות כמוש"ב}} אבל היא לעצמה לדון ידה בפ"ע, אין זה כלל לר' יוחנן, דסבר בקדושין אביה ולא היא דאין לה דעת אצל אביה [ועיין פסקים וכתבים למהרא"י סימן מ"ו באורך ואכמ"ל], א"כ אנו צריכים לדון דע"כ לכן היא מתגרשת במה שמקבלת גיטה מיד בעלה, משום שאביה זכה בהנייר של הגט דכל שבח נעוריה לאביה, ואע"ג דבמתנה שנותנין לה אחרים לא הוי של אב מן התורה, וכמו מציאתה דאמר בכתובות פרק נערה מציאתה משום איבה, הכא שאני ויצאה והיתה וכמו דזכי בקדושיה בכסף שלה, כן זכי בנייר של גיטה ולכן מתגרשת, וכאן שספק שמא היא נערה שמא היא בוגרת, ואם היא בוגרת, הלא אז שייך נייר של הגט להאשה ולא לאביה דכבר נפקא מרשותיה, וכיון דמספקא לן הלא לא מצינן לאפוקי מרשותה הנייר דהיא קנתה בו מספיקא, וכיון שאנו דנין שהנייר שלה יהיה מצד ספק ואין אתה יכול להוציא ממנה א"כ תו להתירה לעלמא מספקא לן שמא היא נערה והיא לאו בת איגרושי בלא קבלת אביה רק דמתגרשת בע"כ דאב דהוי כאילו זרק הגט ליד האב בע"כ, וא"כ מה שזרק לידה כאילו זרק ליד אביה, ותו מספיקא הא הנייר שלה ולא של אביה, א"כ לא זכה אביה בהנייר, והוי כאילו לא נתן לאביה רק דברים בלא נייר ואותיות פורחות, וכמו הרי זה גיטך והנייר שלי דאינה מגורשת, כיון דלא יהיב לאביה הנייר, הלא לא תוכל לדון רק כספירת דברים בלא ספר בא ליד האב. לכן שפיר אמר העיטור דנותן גט לאביה ואח"כ נותן לה, דבנתינה לה בעצמה בלבד אינה מגורשת אם נערה היא וכדפרישית, ולכן לא אמר שיתן לה ואח"כ לאביה, דשמא בעת הנתינה הראשונה היתה נערה ולא נתגרשה בקבלתה, ואח"כ בעת שיקבל אביה היא בוגרת, לכן צריכין למיתן לאביה ואח"כ לה דמתגרשת ממנ"פ, רק דבלא משנתנו הו"א דכיון דאין הגט נתון לידה רק בספק גירושין אין זה נתינה לשמה המבוררת, לזה למד ממשנתנו דשנים שנתערבו דעל צד הספק ג"כ יהבינן וזה ישר בס"ד ודוק בכ"ז:

== טו ==

'''ישראל כו':''' 

''' יש ''' שהוכיחו מזה ששיטת רבינו דמוחלף לדת ישמעאל אינו בר שליחות דכוע"ג גמור הוא לכל דבריו ומה עכו"ם אינו בר שליחות אף מוחלף אינו בר שליחות כלל. ויש שדחו זה דכוונת רבינו הוא משום דמוחלף אדעתא דנפשיה קא עביד כמו עו"ג ומש"ה כתב רבינו והעו"ג על דעת עצמו הוא כותב להורות לנו דמשום זה אף מוחלף פסול דאילו מטעם שאינו בתורת גיטין וקדושין הלא מוחלף הוא בתורת גיטין וקדושין ויעוין פ"ד מהלכות אישות בזה. והנה המגן אברהם סימן קפ"ט הוכיח מדברי התוס' סנהדרין {{ממ|דף עב}} דלא מקרי ב"ב ואינו נעשה שליח דלפי המסקנא אמרי דבי ר' ינאי מה אתם ב"ב אף שליחכם ב"ב וא"כ מוחלף דלאו ב"ב הוא אינו נעשה שליח יעו"ש ויעוין תו"י יומא דנ"ו ד"ה עשרה דכותים דגירי אריות הוי מ"מ מיקרי ב"ב ותרומתן תרומה אף דעיקרו של ב"ב מכן תרימו גם אתם נפקא לן ומכש"כ מוחלף לדבריהם:

''' עיין ''' מג"א סימן קפ"ט שהוכיח מדברי התוספות פרק בן סורר ומורה {{ממ|דף ע"ב:}} דמוחלף לדת ישמעאל אינו נעשה שליח. והנה הרב באבן העוזר השיג השגה עצומה מסוגיא דריש האיש מקדש, דאמר ל"ל קרא למעט עו"ג תיפוק ליה משום דליתא בתרומה דנפשיה, ומשני דאיתא בתרומה דנפשיה דעו"ג שתרם תרומתו תרומה, ופריך ולר"ש דפטר דתנן תרומת עו"ג מדמעת וחייבין עליה חומש ור"ש פוטר אתם גם אתם למה לי כו'. ואם נימא דמוחלף אינו בן ברית ואינו בכלל שליחות, א"כ ודאי דלא הוה שליח ואיתא בתרומה דנפשיה, א"כ שפיר בעי קרא למעטו מתורת שליחות לרבי שמעון ג"כ, וזה באמת השגה עצומה. אמנם בזה שפירשו תוספות טעמא דר"ש דמיירי דחייב בתרומה ותורת טבל נחתא עליה, וכגון שגדלה שליש ביד ישראל ומרחה ישראל ואפילו כן ר"ש פוטר, וטעמיה משום דיליף קדשי הגוף דבקדשי עו"ג אין בהן מעילה חטא חטא מתרומה, ובתרומה כתיב בני ישראל ולא עו"ג, אלמא דממעט קרא בהדיא אעפ"י דחייב בתרומה עיי"ש. ולפ"ז נראה דאין גז"ש למחצה וילפינן תו תרומה בגז"ש מקדשי הגוף וכדאמר פרק ב"ש דתרומה דקדיש קדוה"ג ילפינן מינה קודה"ג, וניחזי, דאמרינן בפרק חלק היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו ואמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה. ר' יוחנן אמר זבח רשעים תועבה ואפילו דמיהם אסור, רש"י, הרי דמשום זבח רשעים אפילו דמיהם אסור להקריב אעפ"י שבאים נדבה, וכיון דחזינא דאפילו דמיהם אסורים בהקרבה, הרי הוי כחטאות המתות דאתמר בהו לא נהנין ולא מועלין, דאין מועלין בהם משום דלאו קדשי ה' נינהו, דאין לגבוה בהן לא קדוה"ג ולא דמים לכשיסתאבו, והא דתני לא נהנין בפ"ד דתמורה פרש"י דהיינו מדרבנן, וכיון דגמיר לזה ר' שמעון גז"ש דחטא חטא, א"כ ילפינן תו גם תרומה בגז"ש דחטא חטא מקדשי הגוף, ובמומר לעו"ג או לחלל שבת דלאו בר ברית הוה הא ביה איכא משום זבח רשעים תועבה, וקרבנו שהקדיש אחר שהוא מוחלף איכא משום זבח רשעים תועבה והקרבן לא חזי לגבוה לא גופו ולא דמיו ואין בו מעילה, ותו כי ילפינן תרומתו א"כ ילפינן הא דכתיב ולא יחללו קדשי בנ"י היינו דתרומת מוחלף אינם בכלל חיוב חומש עליהם וכמו דתרומת עו"ג לרבי שמעון אינה מדמעת ואין חייבין עליה חומש ויליף בתר כן מינה בגז"ש קדשי עו"ג דלא מועלין, כן ילפינן בגז"ש זו תרומת מוחלף מקדשי מוחלף דאין מועלין בהן:

''' אמנם ''' יש לפקפק על הקדמה זו, דשאני בעיר הנדחת דפריך תלמודין בפרק נגמר הדין {{ממ|דף מ"ז}} אמאי ימותו הואיל ואיקטול הו"ל כפרה וליסקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו יעו"ש, א"כ ר' שמעון דסבר בכ"מ בעלי חיים אינן נדחין והוא כדאמר מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה, וכן במפריש נקבה לפסחו וילדה זכר סבר דיקרב פסח בפ"ו דכריתות, א"כ לר"ש אם יחזור בו המוחלף הלא יהא חזי להקריבו למזבח, ותו מועלין בו משום דאיכא ביה דמים למזבח היינו אם יחזור בו המוחלף, ותו איך מצית למילף דתרומתו אין חייבין עליה חומש מגז"ש דחטא חטא:

''' אולם ''' כד נעיין בזה נמצא סייעתא לדברינו דתנן במעילה פרק ולד חטאת תורין שלא הגיע זמנן לא נהנין ולא מועלין ופריך הגמרא מ"ש ממחוסר זמן ופריק מחוסר זמן מידי דהוה אבעל מום דבר פדיון הוי, אבל הני עופות כיון דאין מום פוסל בעופות אין לעופות פדיון, נמצא דהשתא לית במחוסר זמן דעופות קדושה, דלגופייהו לא חזו ולדמי לא חזו, הרי דאין מועלין אע"ג דלכשיגיע זמנן יהיו ראוים למזבח, בכ"ז השתא אין מועלין בהן, כש"כ כאן במוחלף דאע"ג דלר"ש אם יחזור המוחלף מרשעתו יהיה הקרבן חזי למזבח, בכ"ז בעודו מוחלף אין מועלין בו. אולם לכאורה דא עקא, דר"ש סבר תמן דבני יונה שעבר זמנן לא מועלין בהן ותורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן משום דלקמיה חזו. א"כ הכא נמי הלא כשיחזור בו יהא חזי לגבוה לכן תו גם עכשיו איכא ביה מעילה. אך ז"א, דפוק עיין שם בתוספות ד"ה בשלמא לר"ש, והא דמועלין בהן קודם זמנם לר"ש מעיקרא הו"מ לומר לר"ש מידי דהוי אמחוסר זמן בלאו האי טעמא דאית בהו ל"ת אלא בעי למימר טעמא דא"ש אפילו למסקנא דמסיק ומחלק בין מחוסר זמן לעופות כו' עכ"ל. הרי דהא דפליג ר"ש על סברא דא אינו מטעם דיהיה ראוי לאחר זמן לחודא רק משום דגלי קרא בקדשי גלגל דאית בהו ל"ת דהוה מחוסר זמן וה"ה לענין מעילה, וא"כ אימת גלי קרא דוקא מידי דאקדשינהו להקריבם לכשיהיו ראוים, משא"כ במוחלף דאין סופו לחזור ולא שייך לומר שמחזיקם להקרבה כשיחזור הלא עכשיו אינו חוזר בו ומוחלף הוא, ומשום זה לא אמרו דכל שבידו לא הוי דיחוי כמבואר בזבחים {{ממ|דף ל"ד}} ואפ"ה מוחלף הוי דיחוי דאין דעתו לחזור כמו"ש בתוספות שם, כן נראה לדעתי. ואע"ג דרבנן בתוספות {{ממ|זבחים דף י"ב:}} פירשו דמוחלף שהפריש קרבן לא הוה דיחוי כלל כשיחזור בו, אין דבריהם מוכרחים, ועוד דאנן השתא מיירינן דכל זמן שהפריש הקרבן הוא מוחלף אף ר"ש סבר דגרע ממחוסר זמן לענין חיוב שחוטי חוץ דאף ליית ליתא ביה ומש"ה אף מעילה ליתא ביה. ובתמורה י"ט סבר ר"ש דאשם בן שתים והביא בן שנה לא קדיש כלל, ועיין מה שפירשו בזה בפרק חטאת {{ממ|דף קי"ד:}} תד"ה היתר במה:

''' ודע ''' דיסוד דברינו אלה דאין מעילה בקדשי מוחלף הוא תלמוד ערוך בירושלמי פרק חלק הלכה ז', דאיתמר שם, קדשי עיר הנדחת ר' יוחנן אמר אין מועלין בהן רשב"ל אמר מועלין בהן מתיב רשב"ל לר' יוחנן [כן הגיה המראה הפנים] על דעתך דתימר אין מועלין בהן ניתני שש חטאות אין מועלין בהן א"ל שכן אפילו עולה בדא מתה, רק אנחנו הארכנו לר' שמעון דסבר אין בע"ח נדחין ג"כ לית בהו מעילה וכמוש"ב בס"ד, ושם בירושלמי, ר' הילא בשם רשב"ל מועלין בהן משום קדשי רשע ויקרבו משום זבח רשעים תועבה, היינו לריש לקיש דסבר בבבלי דדוקא אינהו גופייהו לא קרבי הא דמיהן קרבי הואיל ואישתני אישתני, וא"כ כיון דחזו לדמי לכן מועלין בהן ואינן כקדשי עו"ג דבני ישראל כתיב והוא ישראל הוי דאע"פ שחטא ישראל הוא, ועיין משל"מ הלכות שגגות פ"ג העמיק הרחיב בזה ולא הביא דברי הירושלמי ע"ש. ואין לומר כיון דטעמא בקדשים משום דלא חזו לאקרובי לא הן ולא דמיהן, ובתרומה הא חזי למיכל לכהן כדין כל תרומה לא ילפינן בגז"ש, דזה אינו, דלענין תלוש אף במעילה יליף מגז"ש דחטא חטא מתרומה אע"ג דתרומה ליתא במחובר, יעוין מנחות {{ממ|דף ע'}} ודוק:

''' אולם ''' לכאורה יש לפקפק ביסוד דברינו, דנחזי דאם הפריש קרבן והוחלף, הלא ג"כ אינו ראוי לא לדמי ולא לגופיה ולית ביה משום מעילה, ואפ"ה בתרומה ודאי חייבין עליה חומש לר"ש. אך ז"א דתמן בהפרשת קרבן עדיין לא נגמרה מצותו וסיבת קדושתו כ"ז שלא נתכפרו בעלים ולא נזרק לגבוה לכן אין מועלין בהן עכשיו, משא"כ בתרומה שכבר נגמר ענין קדושתה בעת ההפרשה ואינו צריך לגמרה ענין אחר, וכיון שבעת הפרשה היו חייבין זרים על אכילתה חומש במאי פקע והוי כאילו נזרק דם הקרבן קודם שהוחלף, וכן א"ש איפכא דמוחלף אם יחזור בו לר"ש דחזי לגבוה דאין בע"ח נדחין הלא יהיה בהן דין מעילה, ואטו בתרומה תתחייב על אכילת תרומת המוחלף כשיחזור בו חומש, א"כ אישתכח דאיתא בתרומה דנפשיה לכשיחזור יתחייב על אכילתה חומש וקדשי בנ"י קרינן בהו. ולפ"ז ניחא דשם עדן לא נגמר הקרבתה וקדושתה אינו רק לתכליתו לצורך גבוה להקרבה, לכן אם חזר בו וחזי תו חזר להקרבן דין מעילה, אבל בתרומה הלא נגמרה כל הקדושה והתכלית, ואם מעיקרא בהפרשתה לא מקרי קדשי בנ"י לענין חלול במאי חזר תו, והנתינה לכהן אינה הוספה בהקדושה, דהא הלוקח טבל ממורח מעו"ג לא בעי נתינה ולא נפחתה קדושתה וכי"ב, והדברים ברורים:

''' ומה ''' שהוכיח האבן העוזר שם ממשנה דסוף פ"ג דחשיב שם שוטה וחרש כו' ונכרי דפסולין להביא גט אשה, וחשיב היה פקח ונתחרש וחזר ונתפקח ואילו נכרי שייר דלא שייך, ואם תאמר דמוחלף אינו בן ברית לימא דהיה עו"ג ונתגייר וחזר לסורו והוחלף וחזר ונתגייר, או ישראל שהוחלף וחזר בתשובה דהוי תחלתו בכשרות וסופו בכשרות יעו"ש. מלבד דיש לדחות, עוד נסתרה ראיתו לשיטת המ"ב שהביא המג"א בסימן תמ"ח דעו"ג נעשה שליח לעו"ג יעו"ש, ובתוספות רקע"א חזק דבריו מש"ס דילן ודלא כנראה מירושלמי דמאי פרק ו', א"כ אף דישראל מוחלף אינו נעשה שליח לישראל משום דאינו בן ברית ולעו"ג לא דהוי ישראל לעו"ג, אבל מוחלף למוחלף דשוים בדיניהם ושניהם ישראל ואינם בני ברית ודאי דנעשה שליח, וא"כ באם נעשה שליח על גט מוחלף אחר כשר אעפ"י שאין תחלתו בכשרות ומש"ה שביק תנא דמשנתנו למיתני דין מוחלף, ויעוין בתוספות רעק"א ותראה כי זה נכון:

''' והנה ''' יש לבאר לפי שיטה זו שמוחלף לאו בר שליחות הוא [וכן בספר כפתור ופרח על הלכות ארץ ישראל פרק י' {{ממ|דף ל"ו}} מביא בשם קדמונים דמומר להכעיס ומין לאו בר שליחות הוי כדעת המגן אברהם עיי"ש], א"כ איך מוחלף מגרש אשתו הא בכתיבה בעינן שליחות ובחתימה ג"כ כתבו רבנן בתוספות {{ממ|דף ט'}} ד"ה אעפ"י שחותמיהן עו"ג כשרים חוץ מגיטי נשים דלאו בני שליחות נינהו דאין שליחות לעו"ג מדבעינן שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו משמע דבעינן שליחות עכ"ל. ולפ"ז איך מצי מוחלף לגרש את אשתו. ובאמת ענין שליחות בחתימה היינו שוכתב דקרא קאי על חתימה, וזה כמו דתנן ג' גיטין כו' ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, היינו דכתב ידו כמאה עדים דמי לכן איכא משום שליחות שכתיבת העדים ככתיבתו דמיא, ורק רבנן פסלוהו דהוה כאין בו זמן. אך שיטת רבינו דלא בענין שליחות כלל לא בחתימה ולא בכתיבה, והא דבעינן שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו הוא לאו משום שליחות רק משום דבעינן לשמה, וכל זמן שלא שמעו מפי הבעל שרוצה בגירושיה ומנוה אותם לגרשה ולכתוב הוי כמו כתיבה להתלמד ואין זה לשמה, וכמו שהעלו רבנן בתוספות {{ממ|דף כ"ב:}} ד"ה והא לאו בני דעה נינהו, והרשב"א בחידושיו, והכריחו מריש זבחים דבעי לומר דלהתלמד יהא כמו סתמא ויהא כשר והא בעי שליחות וע"כ דוכתב אינו על הבעל רק שיהא מגרשה בכתב, וזה מדוקדק בלשון רבינו שחשב בעשרה דברים, שיגרש בכתב, ובנתינה כתב שיתנהו לה ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותנו לה, הרי דבכתיבה לא הזכיר שליחות. והרב במחנ"א הוכיח מדאמרינן דאם ביטל הגט בטל ואם איתא דמאי דבעינן צוואת הבעל לאו משום שליחות הוא אלא משום דבלא צוואתו לא הוי לשמה, א"כ גט זה שנכתב לשמה שהרי נכתב בצוואת בעל א"כ מה יכול הבעל עוד לבטל יעו"ש. אולם מה יענה הרב למה שמצאנו בפ"א מהלכות ציצית, הטיל ציצית על הציצית אם נתכוין לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה, הרי דבטלו הראשונות משום דאגלאי מלתא דבטלה תלייתם לשמה, ואף ע"ג דבכל מקום לא אשכחן דמידי דאיתעביד לשמה ליבטל אחר כך ואם כתב אדם ס"ת אטו מי מצי ליבטל אותה אחר כך [לשון רבנן בתוספות], זה דוקא במידי דהמעשה הוא גמר, משא"כ בציצית מה שפוטרים את הבגד הוא בעת תלייתם והם סיבה לפטור את הבגד רק בשעה שהם בבגד, דאטו מה שמונחים בבגד פוטרים הציצית אחר זמן, רק בשעה שקשורים אל הבגד נפטר הבגד, ואם כן התליה לשם ציצית הוא לפטור הבגד בשעת קשירתם אל הבגד בעי שיהיו תלוין בבגד לשם ציצית, א"כ הך לשמה הוא לקשירת הציצית אח"כ בבגד, וכי מבטלן אח"כ בטלי. וכן בגט הלא ספר כריתות בעי שיהא ענין הספר לשם כריתות שיהא הוראתו לכרות הנשואין ולהפריש אגד אישותו ממנה, ולכן אמרו בריש זבחים דבגט סתמא פסול משום דסתמא לאו לשמה קאי ופירשו רבנן בתוספות אע"ג דאשה שזנתה עומדת להתגרש מ"מ לאו בגט זה עומדת להתגרש, הרי דבעינן שיהא גט זה עומד להתגרש. וכן מוכרח, דניחזי, דהא ודאי דסתמא פסול בשטר קדושין אע"פ דאיתתא לאינסובי קיימא מ"מ איננה עומדת להנשא לאיש זה דוקא. ולכן כי פריך בפרק קמא דגיטין {{ממ|דף ט'}} והאיכא לשמה מתרץ אלא כי קתני מלתא דליתא בקדושין מלתא דאיתא בקדושין לא תני, וע"כ דבקדושין פסול ג"כ בכותב טופסי קדושין ולכן לא תני זה אע"ג דהוי סתמא, ובודאי גם בשטר שחרור פסול בכותב טופסין. והיינו דסתמא פסול דאי לא"ה מאי פריך והאיכא לשמה, ועל כרחין דסתמא ג"כ פסול בגט שחרור משום דעבד לאו לאישתחרורי קאי, ונתבונן הא איכא בהנך דכופין לשחרר כמו חצי עבד וחצי ב"ח וכי"ב וא"כ להשתחרר קאי, וע"כ דבגט שחרור זה אינו עומד להשתחרר, וכן מוכרח דאם בעלה מוכה שחין אמרינן בפרק המדיר דכופין להוציא [אך אמר תמן דאם אמרה דיירנא בסהדי שבקינן לה] וא"כ הענין דהגט יהא עומד להויתו אחר כך היינו שתתגרש ותיפסק אישותו ממנה בגט זה אחר כך, וזה נקרא ספר כריתות ונכתב לשם ענין כריתות שמתהוה רק בנתינתו לא בעת הכתיבה ומשום זה חלה עליו שם ספר כריתות{{תוספת|*|''' הגה"ה''' 
{{ש}}
ובאמת צע"ק, הא דפריך לקמן פרק המגרש על משנה דשנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו כו' ופריך לר"א דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידע בהי מנייהו קא מגרשה, דמאי קושיא כיון דכבר נכתב הגט לשם כריתות א"כ לשם כריתות קאי בסתמו והוי בסתם ספר כריתות, ולכן אם נתערבו כשר ליתן שניהם לזו ושניהן לזו והוי כמו בקדשים דקיי"ל סתמא כשר, לכן אם נתערבו שני זבחים של שני בני אדם זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא כדתנן בפרק כל התערובות משנה קמא, קדשים בקדשים מין במינו זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא, ועיין תוספות עירובין {{ממ|[[תוספות/עירובין/לז/א|דף לז.]]}} ד"ה לאיזו שירצה כהן שכתבו כן ומאי פריך. אולם זה ניחא, דעל הגט שיהא ספר כריתות כיון שנכתב לשם כריתות ודאי דתו סתמא לכריתות קאי, אולם האשה איננה עומדת להתגרש אם לא בגוונא רחיקא כגון מי שזינתה ונאסרה על בעלה או בעלה מוכה שחין או ששהתה עשר שנים ולא ילדה דכ"ז בגוונא רחיקא שתכוון המשנה לזה, וא"כ הרי אין נתינה לשמה, לכן משני אביי דבנתינה לא בעי לשמה, ואפשר דהירושלמי פרק כל הגט הלכה א' דפריך ממשנה דכל הגט, דגט שנכתב לשתי נשים פסול, ודכותה והן שני גיטין פסולים בשתי נשים שמצווהו לכתוב שני גיטין לאיזו שירצה לגרש בגט זה או בזה, והתנינן שני גיטין שנתערבו נותן שניהם לזו כו' ומשני תמן זה כרות לשמה וזה כרות לשמה תערובות היא שגרמה ברם הכא לא זו כרות לשמה ולא זו כרות לשמה, כונתו, כי מתיחס בגט ודאי דשניא ושניא, דכאן עדיין לא נכתב הגט לשם כריתות משא"כ תמן שכבר נכתב הגט לשם כריתות וסתמו לשם כריתות קאי, וזה יתן לשם מי שהוא נכתב רק תלמודין פריך דאם עדי כריתות כרתי הרי אין כריתות ברור שאשה זו מצדה איננה עומדת להתגרש, בינה זה, אולם כבר בארתי לעיל ירושלמי זה בדרך ישר:}}. נמצא דהענין דלשמה היינו שיהא נכתב לשם כריתות שמתהווה אח"כ בעת הנתינה. וכן בציצית דהתליה לשם מצות ציצית שהפטור מן הבגד וקיום המצוה מזמן העתיד לבוא יקויים בתלייתם אח"כ בזמן הנוכחי העתידי שבעת החיוב אז פוטר התקשרותו לבגד, ותלייתם לשם מצות ציצית המתהווה אח"כ, לכן בזה מהני ביטול היינו שיבטל ענין מצותם לשמה והכנתם לשם כריתות או לשם ציצית הבאים אח"כ אתי דיבורא ומבטל להו וזה נכון, ונמצא דהוכחת המחנ"א בטלה מעיקרא דשיטת רבינו דאין דין שליחות בכתיבה וחתימה דוכתב היינו שיגרש בכתב וכמו שכפל רבינו כמה פעמים:

''' עוד ''' הביא ראיה דבעינן שליחות לכתיבה מהא דאמרינן ריש מי שאחזו. דאם אמר כתבו ותנו ואחזו קורדייקוס אם נחשב שוטה גמור אע"ג דסמיא בידן, אם כתבו בעודו בחליו פסול הגט וכן פסק רבינו פ"ב הלכה ט"ו, והרי כאן כתבו לשמה ובצוואת הבעל, וע"כ דבעינן שליחות בכתיבה ובטלה שליחותו, דכיון דאיהו לא מצי לכתוב לא מצי משוי שליח, ובמח"כ אין זו ראיה, דבעינן שיהא נכתב הגט לשם כריתות וכיון דבהך שעה שנטרפה דעתו לאו בר כריתות הוא, א"כ כי כתבו עפ"י מה שצוה להם בעת בריאותו הוי ככותב שלא לשם כריתות, וכי"ב כתב רבינו לעיל הלכה ו' אמר לסופר כתוב גט לפלונית ויהיה עמי לכשאשאנה אגרשנה בו ונכתב ונשאה וגירשה אינו גט מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין עכ"ד. א"כ הכא נמי השתא לאו בר כריתות הוי ואין זה כתיבה לשמה וז"ב:

''' ולכאורה ''' קשה א"כ מאי בעי רמי ב"ח ליבמתו מהו, ופירש הרא"ש דלענין גירושין אחר היבום בעי, וכן פירש רבינו [ודלא כתוספות], דכיון דיכול לבוא עליה ולקדשה בעל כרחה ואז יכול לגרשה כארוסתו חשיבא וחשיב נכתב לשם כריתות אמאי לא פשיט מהא דא"ר יוחנן אין כותבין אלא לכשישתפה, והא כיון דכתיבה לא בעי שליחות, רק משום דלא נכתב לשם כריתות, א"כ אע"ג דר' יוחנן חשיב להאיש כשוטה אף דסמיא בידן. מ"מ הא הגט נכתב בצוואת בעל לשם כריתות לכשישתפה דדבר זה בידן וכמו דחשיב גט של יבמה לשם כריתות משום דנכתב לענין הנשואין שבידו לבוא ולקנותה בע"כ, ועל כרחין דאע"ג דבידן אין זה לשם כריתות ומאי קא בעי רמי ב"ח. ויש ליישב:

''' ויש ''' להתבונן מכאן על מש"כ גדולי אחרוני פולין להשליש גט לאשה שנשתטה בעת שטותה, והב"ד יתנו לה ע"י שליח לכשתשתפה, דלפ"ז הא בשעת הכתיבה איננה בת כריתות משום שהיא משתלחת וחוזרת, או שאין לה יד לשמור גיטה. א"כ הכתיבה לא הוי לשם כריתות. וכמו שאם צוה הוא קודם שנשתטה ונשתטה דאין כותבין מהאי טעמא. ומצאתי בפני יהושע שכתב טעם אחר וצווח ג"כ על המנהג הזה יעו"ש. ובשו"ת תפארת צבי כתב דהטעם בשנתטה הוא משום דבטלה ציוויו כיון דלאו בר הגדה הוי, ולא אדע מה הוא שח במחכ"ת, כיון דהאמירה היא רק משום לשמה מה איכפת לן שעכשיו לאו בר הגדה הוי ואיך בטיל ציוויו. ואולי נאמר כך דלא כוון לכתוב רק כשיהא יכול לגרש, וזה הו"מ לאמר, אך לפ"ז בפירש בהדיא כתבו אף אם יאחזני קורדייקוס אטו מי מצי לכתוב הלא זה דבר חדש, והמחוור כדפרישית, והדבר תמוה על השלשת הגט יש לחלק דהעדר דעת דידיה דהוא העיקר המגרש ודאי מקרי דנכתב שלא לשם כריתות, משא"כ בהעדר דעת דידה דהוא ענין חסרון חוצי, דאין לה יד או דלאו משתלחת היא אבל באמת מתגרשת אף בע"כ, וכ"ז צ"ב, ובחידושי לנזיר הארכתי בזה ובזכרוני שזה כבר ראיתי בספר בית אברהם לאחד מגדולי פולין שחובר ע"ז. ושם תשובת ועד ד' ארצות בזה, וכעת אינו בידי:

''' איברא ''' דאם נאמר דאין שליחות למוחלף לדת ההיידען. א"כ לגרש את אשתו ע"י שליח אין תקנה. דהא אין שליחות למוחלף, ואנן קיי"ל דלא כרב אשי דאנן לדידהו, ג"כ לא הוי שליח דמה אתם בני ברית קאמר. וא"כ מה נעשה תקנה לבנות ישראל הלעולם תעגינה עד שיגרשו המוחלפים בעצמם, והאם נוציא לעז על כמה וכמה שנתגרשו ע"י תקנה המובאה בשו"ע שמתחלה ימסור גט לשליח ויאמר זכי לאשתי כו' ואח"כ יעשה אותו שליח להולכה, עיין בית יוסף סימן ק"מ שהאריך בזה מאוד. אולם הגאון מוהר"י בכר דוד בספרו דברי אמת קונטרס י"א כתב שאנו סומכין על מה שמזכה לאשתו והוי שלוחו של האשה אף אם זכיה מתורת שליחות, שזה העיקר לרובא דרובא מגדולי הפוסקים דבמוחלף לא אמרו טב למיתב וכו' ובודאי זכות הוא לה ולא מספקא לן כדמספקא לן במגרש מחמת קטטה כו'. אך גם זה נפל ברבוותא. דרבנן בתוספות פרק איזהו נשך [דף ע"א] ד"ה בשלמא סיפא לחומרא העלו מהסוגיא שמה דאעפ"י שישראל זוכה לחבירו מעות עו"ג שהפקירם לישראל חבירו דבהפקר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, אבל מעות שמגיע בחוב לישראל חבירו אין לו כח לזכות בלתי שהוא שלוחו של העו"ג המזכה ואין שליחות לעו"ג, ולכן לא זכי מיד העו"ג המעות להישראל יעו"ש. א"כ כאן במוחלף אף אם תימא שמתגרשת ע"י זכיה זה לא מועיל דהא לא מצי זכי לה הגט בלתי שיהיה שלוחו של הבעל המגרש. והא אם אין שליחות למוחלף הלא נתבטלה הזכיה ובמאי מתגרשת, כ"ז העיר הרב שם בקונטרס י"א סימן נ' בקוצר, ובקונטרס קנינין דף צ"א אורך גדול בזה עיין שם דברים הראוים לו:

''' אולם ''' מצאנו תרופה לזה מדברי הירושלמי ריש התקבל, ר' זעירא בעי קומי ר' מנא אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו, א"ל תמן התורה זיכתה אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו, ועוד מן הדא דא"ר יוסה וריב"ז בשם ר"י אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו חוזר בו כו'. והנה ביאור הירושלמי הזה סתום. והיה נ"ל לפרש דהירושלמי קאי על משנתנו דהאשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה להחזיר לא יחזיר כו' ע"ז מקשה אם במתנה כן, אך זה תמהון גדול, אטו במתנה לא מהני אם מזכה אדם מתנה לחבירו ע"י שלוחו האם לא זכי לחבירו. לכן נראה כך, דזה ודאי ברור ופשוט דזכין לאדם שלא בפניו אף שלא מדעתו כש"כ מדעתו, ומה דאמר בירושלמי שאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו, פירושו, דזה דוקא אם אמר הנותן זכי לפלוני זכה שנעשה גם שלוחו של בעל הממון לזכות לפלוני, אבל אם אחד אמר מנה לפלוני מנכסי ועשה פלוני שליח מעצמו שיזכה בממון של הנותן עבורו בלי זכוי מהנותן, זה לאו מידי דאיך מצי להעשות שליח לקבל דבר שאינו של המשלח בלתי שיהיה גם שלוחו של בעל הממון המקנה וז"פ. לכן פריך הירושלמי מגט שאומרת התקבל לי גט מבעלי, אע"ג שהבעל בעצמו מוסר גט זה ליד שליח האשה, בכ"ז קשה כיון דבעינן שיהא שלוחו של הנותן א"כ הכא נמי בעי להיות שליח של בעל לזכות לה הגט א"כ הוי שליח שלא ניתן לחזרה דהוי כשליח של הולכה שנעשה שליח לקבלה, שתמן אמרינן דאינו גט, וטעמא פירשו הקדמונים דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע שאינו מתייחס טפי הנתינה אל הבעל מן הקבלה אל האשה דאותו יד גופיה מעיקרא היה של הבעל ואח"כ נעשה כיד האשה ובמאי תתיחס טפי הנתינה אל הבעל מהקבלה אל האשה, הלא כשנעשה ידו של בעל אז אין ידו יד האשה, וכשנעשה שליח האשה אז אין כאן יד בעל לפנינו, ולא דמי לכתב גט ונתן בחצירו ואח"כ כתב לה שטר מתנה על חצירו או החזיקה בחצר דקנתה החצר עם הגט מתורת גיטה וחצירה באין כאחד, ואפ"ה לא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע אע"ג דאינם בבת אחת זה לאו מידי, דהתם טעמא, משום שהחצר היה מעיקרא של בעל והיה ידו ואחר כך נתהווה חצירה וחשוב כידה ואינו בר זכיה לעצמו כלל, רק הוא יד האשה ממש וחשיב שפיר כאילו נותן הבעל גט ליד האשה ממש, רק שמה שנעשה יד אשה הוא ע"י נתינת הבעל שהבעל עושהו ליד האשה אבל כאן מה שנעשה השליח של האשה הוא מצד האשה לא ע"י נתינת הבעל, רק שהיא בעצמה עושה אותו שליח לקבלה ויש לו זכיה בפני עצמו, רק שברצון השליח נעשה זכיתו כזכיית האשה, א"כ אין זה מתייחס לנתינת בעל טפי מהקבלה להאשה והוי טלי גטיך מע"ג קרקע, הא גבי מכר ומתנה מהני שליחות שלא ניתן לחזרה ועיין בזה בש"ך סימן קפ"ה. וכיון דבגט מהני בלא שליחות של הבעל, א"כ ג"כ גבי מתנה יועיל אף אם לא אמר הנותן זכי רק השליח מעצמו זכי, ושפיר מקשה הירושלמי וכי עושה אדם שליח לקבל דבר שאינו שלו, כנ"ל פירוש הקושיא, וע"ז משני תמן התורה זיכתה אותה בגיטה, והדברים סתומים, ולדעתי הכוונה, דבגט לא בעי זכיה דהא לא מצאנו שתקנה בעל כרחה, וא"כ כיון שלא קנתה הנייר תו איך מתגרשת בו, ועל כרחין דאין צריך זכיה בגט רק שיתן הבעל לידה וממילא קניא בגיטא בלא דעתה, רק שהתורה אמרה שתקנה ונפיק מרשות בעל. א"כ כל הנתינה צריך שיהא מכח הבעל רק שיותן לידה, והיא איננה עושה שליח לקנות דבר או להתגרש, דלגרושין לא בעי דעתה, רק שליחותו הוא שיהא ידו כידה ומה שיותן לו כאילו ניתן לה. וע"ז שפיר מצי משוי שליח, שענין השליחות הוא על מילי דידה שמוסרת לו כחה וידה. שיהא במה שנותן ביד השליח כאילו נתן ביד האשה, אבל במתנה שאם האדם אינו רוצה לקנות אף שיותן בידו אינו קונה ועשיית שליח הוא על עצם הקניה והזכיה בדבר הנתון, לכן לא מצי משוי שליח לזכות לו כיון שאינו שלו אם לא שמקבל מיד הנותן שאז הנותן מזכה להמקבל על ידו, אבל בלא שליחות מן הנותן לא מצי להעשות שליח או לזכות בדבר שאינו של המקבל, וזה כוונת הירושלמי, התורה זיכתה אותה בגיטה, פירוש, שהזכיה אינו בא מצד קנייתה דאיך שייך קנין בעל כרחה רק מצד הנתינה בידה בא הזכיה בעל כרחה [ולכן כתב גט על איסורי הנאה כשר אע"ג דאין זכיה באיסורי הנאה מ"מ נתינה איכא] וכי יש מה לזכות בא הזכיה מסיבת הנתינה בע"כ, ונמצא דהשליחות רק על דבר שהוא שלה היינו שתהא יד השליח כידה, וזה ביאור ישר בס"ד:

''' אולם ''' אחרי העיון ראיתי כי פירושי בקושיית הירושלמי אף שעצם הדברים צודקים אבל בירושלמי אינו אמת, דמבואר שם דזה יכול להיות כדאמר שם סוף ההלכה, חד בר נש שלח גט לאיתתיה אמרה ליה יהא לי בידך אתא עובדא קומי רב אמר אם בא להחזיר לא יחזיר יעו"ש. הרי דסבר דשליחות שאינה ניתנת לחזרה הוי שליחות, ובבבלי פליגי בזה, אבל האמת דקאי על ברייתא דמייתי אמרה התקבל לי גיטי והלך ואמר לו אשתך אמרה התקבל לי גיטי הילך הוליכו לה כו' רבי אמר בכולן לא יחזיר עד שיאמר לו אי אפשי שתקבלו לה אלא שתוליכו לה, ומפרש הירושלמי טעמיה דרבי דכיון דהבעל לא אמר אי אפשי בקבלה, אלמא דלא קפיד, רק שמצד הבעל אינו נעשה שליח קבלה תו מצי לקבל הגט שלא מציוויו של בעל מצד שליחות קבלה שעשאתו האשה, וכיון שהבעל אינו אומר לו לקבל גט זה עבור האשה רק בלא שליחות הבעל, וממה שעשאתו האשה שליח לקבלה בלבד היא מתגרשת, שפיר פריך וכי אדם עושה שליח לדבר שאינו שלו, והוי כאומר ליתן מתנה לחבירו ואח"כ יעשה המקבל שליח לקבל המתנה ולזכות בה בלי נתינת הנותן לידו, כן כי הנותן אמר הוליכו לה ותנהו לה, והוא מעצמו נעשה מקבל גט זה להאשה בעבור שעשאתו שליח קבלה [שזכיה לא שייך בגט כדאמר ריש פירקא], וע"ז משני שנייא היא שהתורה זכתה אותה בגיטה וכדפרישית שהשליחות אינו על הקניה והזכיה בגט רק על שיהא ידו כידה ויתקיים מקרא שכתוב ונתן בידה ודוק. והנה הבבלי מייתי ג"כ פלוגתייהו ומפרש טעמא דרבי משום דהילך כזכי דמי באומר לו שליח אשתך אמרה התקבל. אבל הירושלמי סבר כדפרישית, והברייתא שנויה בתוספתא רק במקום ר' נתן כתוב רשב"ג. ורשב"ג ורבי קאו ארישא האשה שאמרה התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי, אבל אסיפא דהבא לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי לא פליגי דתמן פסיקא דאם רצה לחזור יחזור, ודלא כאחרונים שטעו בזה, רק בטעמא דרבי פליגי הבבלי והירושלמי כדפרישית ועיי"ש, דרצה לומר דאתיא כר' יוסי דאמר נתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש דיו לכן אף כי אמר הבעל הולך ולא קפיד אקבלה רק שלא גילה דעתו שתתגרש תיכף בקבלת השליח אפילו כן מתגרשת, ואח"כ מוכיח דלא תלי זה בזה יעו"ש, דרבי נתן סבר אפילו כשהן עסוקין באותו ענין אם אמר הולך אם רצה להחזיר יחזיר, ואח"כ אמר אף לענין מתנה כן והיינו דמפרש טעמא דרבי כדפרישית משום דכיון שאין הבעל מקפיד תו השליח מקבל כפי מה שאמרה לו האשה, אף שהבעל אינו אומר לו לקבל גט זה עבור האשה, וע"ז שפיר פריך ומשני כנ"ל:

''' אולם ''' מה שמפרש הירושלמי בטעמא דרבי כדפרישית לאו מילתא חדתא היא, ומצאנו כזה בתלמודא דילן, דעל משנה דהאומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי כו' אבל לא בשחרורי עבדים, אמרי' ש"מ מדרבנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה, שפירש הר"ן, ז"ל, ולי נראה הדברים כפשטן דממתניתין שמעינן דכל אדם יכול מדעתו להעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו, ומש"ה כיון שהאדון אמר תן שחרור זה לעבדי הרי שליח יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו וה"ה כאילו עשאו העבד שליח לכך ומינה בעינן למילף דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה לפי שהתופס יכול לעשות את עצמו כאילו עומד במקומו של בעל חוב עכ"ל. הרי דברים ככתבן כפירוש הירושלמי בהך דרבי, רק דתמן בשחרורי עבדים נעשה שליח קבלה מאליו דזכין לאדם שלא בפניו, ובגיטי נשים דחוב הוא דוקא כי עשאתו האשה לשליח קבלה:

''' והנה ''' הירושלמי הזה אנהיר לן עיינין, דלכאורה מוכח מהר"ן דדוקא משום דחב להמשחרר שמשתחרר תיכף הא לאו הכי היה נעשה מאליו שליח קבלה אף שהמשחרר לא עשאו שליח לזכות, ועל כרחין דפליג על דברי רבנן דתוספות פרק איזהו נשך, והא רבינו נסים איהו מרא דשמועה דבעי שיהא שליח של בעל הממון כמו שהביא הנמוק"י בשמו על משנה דראה אותן רצין אחר צבי שבור שהפליג לדבר דלא מצינן לומר דחצר המשתמרת מטעם שליחות דהא אינו שלוחו של בעל הממון דבמציאה ליכא בעל הממון, הרי דכש"כ, דמה במציאה שאין כאן בעל הממון אמר דבעי שיהא שלוחו של בעל ממון, כש"כ כאן גבי שיחרורי עבדים דאיכא בעל הממון איך אמר דנעשה שליח לזכות להעבד שישתחרר תיכף בקבלתו בלא ציווי של בעל הממון דאיהו אמר תן היינו שישתחרר בנתינה ליד העבד וצע"ג. אולם לפי דברי הירושלמי מה מתוק, דגם עבד משתחרר בשטר שחרור בעל כרחו וקניה בעל כרחו ליכא ועל כרחין דרק בנתינה קפיד קרא כדכתיב או חפשה לא ניתן לה, וכמו גט דהזכייה אמרה התורה שמסיבת הנתינה לידו תזכה בגט שחרור, ומטעם זה בעי לשמה וכי"ב כמו גט, וכן אין שני עבדים משתחררים בגט אחד כמו אשה וא"כ ענין השליחות קבלה רק שיהא ידו כיד העבד אבל לא על הקנייה בנייר הגט, לכן שפיר לא בעי שיהא שליחות של בעל הממון דעל מידי דיליה משוי שליח, וכיון דשליח יכול להעשות בלא שליחות של בעל הממון כן זכיה דמטעם שליחות ועדיפא מינה שזוכה בשחרורו ודאי דיכול להעשות בלא שליחות של בעל הממון והגאון במחנ"א הלכות שלוחין ושותפין סימן ד' עמד על דברי הר"ן ותירץ בדרך אחר יעו"ש:

''' ולפ"ז ''' א"ש מה שתמה הבכר דוד על השיטה דאין שליחות למוחלף איך מגרש את אשתו הא גם בזכיה בעי שיהא שלוחו של המזכה. ולפ"ז אינו, דטעמא משום דבעי להיות שלוחו של בעל הממון, ואיך יצוה אותו הישראל לזכות במעות של העו"ג הלוה לצרכו בקבלתו כיון דהוא דבר שאינו שלו ואף בחוב ג"כ המעות אינם שלו, [ועיין במחנ"א הלכות שלוחין סימן י"ג וסימן כ"ג שחלק עליהם בחוב יעו"ש שחלק בין מתנה לחוב] אם לא שיהא שלוחו של בעל הממון ואין שליחות לעו"ג, אבל כאן בגט אף שהבעל מוחלף מ"מ מצי זכי השליח להאשה ונעשה מאליו שליח קבלה היינו שיהא ידו כידה לקבלת הגט זה והזכיה מצד הנתינה בא מאליו שמתגרשת אף בע"כ, הרי דרק לעצם הנתינה לבד הוא נעשה שליח וידו כידה דזה מילי דידה ולא דבעל, ומצד הבעל אין כאן רק נתינה, וז"ב. ובזה יסולק מה שהעיר המחנ"א בהלכות שלוחין {{ממ|[[מחנה אפרים/לוחין/כג|סימן כ"ג]]}} מדברי תוספות פ"ק דקדושין גבי מהו שיעשה עבד שליח לקבל גיטו, דנ"מ היכי שפירש האדון לישראל שאינו נותנו לו בתורת זכוי אלא בתורת שליחות העבד כו'. ולפמש"ב הירושלמי הרי עבד עם אשה שוין בגיטיהן ואין כאן משום שליחות של בעל ממון. ודע דמדברי התוס' פ"ק דגיטין {{ממ|[[תוספות/גיטין/יג/ב|דף יג:]]}} במעמד שלשתן בעו"ג שאם הנותן עו"ג, נראה מדבריהם שם דאם הוי אמר זכי עבור המקבל שהוא ישראל היה מהני, וזה חולק על דבריהם בב"מ, ועיין ש"ך סימן קכ"ו ס"ק צ"ט שעמד בזה, וביאר דברי התוספות משום דהפקיעו ממון של נכרי לכן יתן המלוה לישראל אבל לא זכה הישראל יעו"ש. ובאמת בחוב הביא המחנ"א הרבה מהחולקים וטעמם דחוב כיון שאף בע"כ של לוה מצי המלוה לתפוס, א"כ אין זה עושה שליח על דבר שאינו שלו דדוקא במתנה אמר הירושלמי דהוי דבר שאינו שלו ובעי שליחות של בעל הממון ג"כ, ובמציאה אם שייך שאינו נעשה שליח מצד שאין כאן שליחות של בעל ממון, אע"ג דשם ליכא בעל ממון כלל יש לי לדבר הרבה ואכ"מ. סוף דבר העלינו דאין שום מקום פקפוק לשיטת רבינו על גט מוחלף אם נאמר דאין שליחות למוחלף ומתגרשת ע"י זכיה דכן העיקר כמוש"כ הב"י, וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד:

----
----
{{ביאורים}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}