עריכת הדף "אור ישראל/מאמר שערי אור/א"

{{ניווט כללי עליון}}<center>
<big>'''על דבר לימוד היראה והמוסר'''
 
'''א'''</big>
</center>
אדמו"ר הגה"ח זצוק"ל. כתב באחד ממכתביו וזה לשונו. כל הדברים שבעולם מורכבים המה ביציאותם לאור מסיבה ומסובב כו'. כל סיבה היא מסובבת מסיבה הקודמת לה כו'. סוף דבר אין מסובב בלי סיבה, להולד ממנה המסובב כו'. ואין סיבה אשר איננה נולדת מסיבה המסבבה כו' עכ"ל הטהור:

והנה זה ידוע ומובן לכל חכם לב ומבין דבר. כי לפי ערך גודל יקרת כל מסובב הוא התכלית. כן לפיה ירבו או יגדלו הסיבות הפועלות המסבבות למלאות התכלית. ולזאת כאשר עבודת ד' ית"ש. הוא התכלית הנרצה היותר יקר ונכבד. שאפשר להמצא בעולם. כי למענה הכין ה' ית"ש כל הבריאה בכללה. ואת האדם בחיר הנבראים בפרט. על כן נשכיל בינה ונרדפה לדעת. מה הנה הסיבות הפועלות המסבבות. להולד ממנה המסובב התכלית הנשגב והיקר הלזה:

וכאשר נדרוש מעל ספר ד' מדברי הכתובים. והמקובל לנו מדברי חז"ל. נמצא כי הסיבה הראשית לכל התורה והעבודה. היא יראת ה' ית"ש. והיא הציר והמרכז. אשר עליה תסוב כל הליכות מצעדי גבר. כל מעשיו עלילותיו ותחבולותיו וכל דרכי הנהגתו עם אלקים ואדם. וזהו יסוד ושורש לכל התורה והמצוה. דוד המלך ע"ה אמר ראשית חכמה יראת ד'. ושלמה בנו אמר בחכמתו תחלת חכמה יראת ד'. וכן חתם את ספר קהלת. סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא:

וחז"ל אמרו בגמ' יומא דף ע"ב, מאי דכתיב למה זה מחיר ביד כסיל כו'. אוי לשונאיהן של ת"ח שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים ע"ש. ובפ"ג דאבות תנן. ר"ח בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל כו'. ובברכות {{ממ|[[בבלי/ברכות/לג/ב|לג:]]}} אמר ר' יוחנן{{הערה|לפנינו: רבי חנניא.}} משום רשב"י אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים. וביותר אמרו חז"ל בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/לא/א|לא.]]- [[בבלי/שבת/לא/ב|לא:]]}} כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים. דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות. ומפתחות החיצונית לא מסרו לו בהי עייל. ופרש"י יראת שמים דומה כו'. כך אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות. ואם לאו אינו חש לתורתו ע"ש. ומתבאר מזה כי יראת שמים היא המפתח החיצונה. לפתוח בה השער לה' שערי התורה והעבודה:

אכן מהו מהות של יראת שמים. אשר היא המפתח לפתוח שערי צדק. היינו הסיבה לעבודת ד' ית"ש. לקיים את התורה והמצוה. הנה ידוע כי יש שתי בחינות ביראת ד' ית"ש. וחכמי היראה והמוסר יכנו אותם בשם. יראת העונש ויראת הרוממות. עי' בס' חובת הלבבות פ"ו משער אהבת ה'. וז"ל והיראה על שני פנים כו'. אחד מהם יראת עונשו ונסיונו כו'. והשני יראה לכבודו ורוממותו ועוצם גבורתו כו' ע"ש. וכ"כ בס' מסילת ישרים פ' כ"ד שכתב וז"ל. יש יראת העונש. וזהו המין האחד. ויש יראת הרוממות. וזהו המין הב' כו'. יראת העונש כפשוטה. שהאדם ירא מעבור את פי ה'. מפני העונשים אשר לעבירות. אם לגוף ואם לנפש כו'. ויראת הרוממות הוא. שהאדם ירחק מן החטאים ולא יעשה מפני כבודו הגדול ית"ש:

והנה בכלל יראת העונש. הוא ג"כ יראת אבדן השכר של שכר מצוה. כי כמו שצריך לירא מפחד ענשו ית"ש. כמו כן יחויב שיתעצם בלבו אהבת השכר האמיתי על כל חמדת תבל להיות נכסף ומשתוקק לחזות בנועם ד'. היא הטובה הצפונה לצדיקים. בעד שכר מצותם אשר עין לא ראתה. ולירא מאבדן השכר הגדול חלילה. וכן בכלל יראת הרוממות. הוא ג"כ אהבת ה' ית"ש. כי שניהם הם כמעט בסוג אחד. וכמבואר בסוטה {{ממ|[[בבלי/סוטה/לא/א|לא.]]}} דאמר רבא להנהו תרי תלמידי דאקריון להו בחלמא כו'. תרווייכו רבנן צדיקי גמורי אתון. מר מאהבה ומר מיראה. אך בכ"ז מעלת האהבה היא גדולה יותר מיראת הרוממות. וכמבואר שם תניא ר"ש בן אלעזר אומר גדול העושה מאהבה. יותר מהעושה מיראה כו' ע"ש:

אמנם אם כי תכלית יראת ד'. הוא בודאי מדרגה הגבוה של יראת הרוממות. אולם ידוע כי יראת ד' ראשית דעת היא יראת העונש. והחסיד הקדוש מוהר"ח וויטאל זצוק"ל. בהקדמה לס' הקדוש עץ חיים כתב וז"ל. והבא לטהר ולקרב. ראשית הכל יראת ה' להשיג יראת העונש. כי יראת הרוממות שהיא יראה הפנימית. לא ישיגוה אלא מתוך גדלות החכמה עכ"ל ע"ש. והנה גדולה מזו כתבו חכמי היראה. כי מבלעדי יראת העונש. לא יוכל לעלות כלל במעלות מדרגה העליונה של יראת הרוממות. וכ"כ הגאון מהרמ"ל מלבי"ם זצוק"ל בפי' התורה לפ' יתרו וז"ל. אמנם כבר בארו חכמי לב. שא"א לבא תיכף למדרגה הגדולה הזאת. לירא יראת הרוממות. וצריך שנירא תחילה יראת העונש. וממנה נעלה אל מדרגה הרמה שהיא יראת הרוממות עכ"ל. וכ"כ אדמו"ר הגה"ח זצוק"ל באגרת המוסר. שהאמונה המרחפת בנו שהאלקים שופט הוא לתת לאיש כפרי מעלליו. היא ראשית מצעדינו לעבודתו ית"ש ע"ש:

עילת הדבר הנה מלבד הטעם הפשוט. המבואר לכל חכם לב. שא"א לעוף בטיסה אחת לרום המעלות. ודרך קניית הבחינה הגדולה מוכרח שתהיה בהדרגה. מתחילה לירא מפחד ענשו. ואח"כ לירא גם מגודל רוממותו ית"ש. עוד יש בזה יסוד אחר מדרכי היראה. כי הנה בפי' קדמון אשר סביב להרמב"ם בה' יסודי התורה פ"א. כתב לענין דרכי היראה. של יראת העונש ויראת הרוממות וז"ל. ומצאנו בתורה שני כתובים. האחד מורה שהיראה מביאה לידי עשיית כל המצות שנאמר ועתה ישראל כו'. והשני מורה שלא נצטווינו בכל המצות. אלא כדי שנגיע בהן ליראה שנא' ויצוינו כו'. וההכרע ביניהם שהיראה יש לה ג' קצוות. הקצה הראשון הוא תחילתה והיא קודמת לכל המצות. שהירא מן המלך לא יעבור על דבריו. וע"ז אמר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו כו'. וחלק השני הוא סוף היראה. והיא היראה האמיתית. לא יגיע אדם לה אלא אחר עשיית כל המצות כו'. וכשיגיע לזו המעלה יעתק ממנה למעלת האהבה. שהאהבה לעולם לא תהיה אלא לאחר היראה:

וביאור הענין הוא. ידוע כי חלקי העבודה שנים המה. א' חלק המעשה והוא קיום התורה והמצות בפועל בסור מרע ועשה טוב. ב' אופני העבודה בטהרת המחשבה. ויש בזה מדרגות רבות. והנה יסוד עבודת ד' לעיכובא. הוא קיום המעשה בפועל. ועל ידי קיום כל התורה והמצוה נקרא עובד ד' ית"ש. והוא אהוב ונחמד לפני המקום. וטהרת המחשבה הוא רק לשלימות העבודה. וכמו שהאריך בזה בס' נפש החיים ע"ש:

והנה יראת העונש יסודה בנפש החיונית או הטבעית. כי תוכן כח היראה נטוע גם בכל נפש חיה. ולזאת גם בהיות האדם הולך אחר שרירות לבו. נגוע ומוכה מעונות ופשעים. לא יבצר ממנו לירא היראה הזאת של יראת העונש. וע"כ היראה הזאת קודמת לכל המצות. כי היא סיבה באמת לכלה פשע ולהתם חטאת. ולהיות ירא וחרד לקיים כל התורה וכל המצוה:

אכן המדרגה הרמה של יראת הרוממות. והוא הדעת השלימה וההכרה השכלית. לירא ולחרד מגודל רוממותו ית"ש. הנה התאות החומריות והמדות המגונות. וגילולי העונות ופשעים. הם מסך מבדיל בינם לבין הקדש. וכל עוד אשר יעשה הרע בעיני ד'. לעבור על בריתו וממרה רצונו ית"ש. לא יוכל להביא היראה הנדולה הזאת אל קרבו. ולא יגיע למדרגה זו בשום ענין. בלתי כאשר יתפשט מעט מגשמיותו. ויפשיט מעליו את בגדיו הצואים. מהבלי העולם והתאות הנמבזות. ויצרוף כבור סיגיו ממדות הנשחתות. ויתקדש מטומאת הגויה. לשמור ולקיים את כל התורה והמצוה בפועל. אז יוכל לישא אבר. ולדאות על כנפי יראת הרוממות. להבין ולהשכיל באמיתת רוממותו ית"ש. לירא ולחרד מפחד רוממותו והדר כבודו ולעלות לרום המעלות לאהבה אותו ולדבקה בו ית"ש:

נמצא כי המדרגה הגבוהה של יראת הרוממות ואהבת ה' ית"ש. הם מסובבים מעשיית וקיום כל התורה והמצוה. אולם קיום התורה והמצוה עצמה בפועל. הוא מסובב רק מסיבה הראשונה היא יראת העונש:

והנה יראת ד' ית"ש מלבד שהיא סיבה לשמור ולקיים את כל התורה והמצוה. עוד היא תכלית לעצמה. כי היא מצות עשה את ד' אלקיך תירא. וכל מוני המצות חשבוה בכלל תרי"ג. הנה גם לענין תכלית המצוה כתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות. כי המ"ע הזאת היא יראת העונש. וע"ש מש"כ וז"ל. מצוה ד' היא שציונו להאמין יראתו יתעלה. ולהפחד ממנו. ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי. אבל נירא ביראת ענשו בכל עת. וזהו אמרו את ה' אלקיך תירא עכ"ל ע"ש:

אמנם נראה כי אין כוונתו לשלול מכתוב זו המדרגה הגבוה של יראת הרוממות. כי בריש פ"ב מה' יסודי התורה כתב. האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת כו'. ונאמר את ד' אלקיך תירא. והיאך הוא הדרך לאהבתו ויראתו. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים כו' מיד הוא אוהב כו'. וכשמחשב בדברים האלו עצמן. מיד הוא נרתע לאחוריו ונפחד. ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפילה כו' ע"ש. והנה זהו דרך של יראת הרוממות. אכן נראה כי המ"ע הזאת של את ד' אלקיך תירא. כולל באמת כל בחינות היראה. שהדעת נותן שצריך לירא ולפחד ממנו ית"ש. הן יראת העונש והן יראת הרוממות. וכן בכל מקום שהזכירו חז"ל יראת שמים נכלל שניהם תחת שם זה. אך כל מקום הוא לפי ענינו:

ועכ"פ מה שאמרו חז"ל. כי יראת שמים דומה למפתחות חיצונות כנ"ל. והיינו בתור סיבה. להיות ירא וחרד לשמור ולעשות כפרש"י כנ"ל. בלי ספק כי הכונה היא על יראת העונש. כי היא הסיבה ראשונה אשר תסובב ממנה קיום המעשה בפועל. לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה והמצוה. וכמש"כ בפי' קדמון הנ"ל. כי תחילת היראה היא יראת העונש. ומביאה לידי עשיית כל המצות. וזו היא שאמרו חז"ל באבות כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקימת כנ"ל:

וממוצא דבר נשכיל בינה. ממה שדימו חז"ל בחכמתם. יראת שמים למפתחות. לפתוח בהן השער לה' שערי התורה והעבודה. מובן מזה כי כמו שלא יתכן לפתוח דלת סגורה על מסנר. במנעולי ברזל ונחושתים מבלי מפתח. כן הוא דבר נמנע. לפתוח השער לשמור ולעשות ולקיים. את כל דברי התורה והמצוה בשלימות. מבלי היות בידו מפתח של יראת שמים. ואף אם יש בידו תורה. לא יחוש לתורתו לקיים אותה. מבלי שיהיה עמוס מתחילה די סיפוקו ביראת ה' ית"ש:

כי הנה אדמו"ר הגה"ח זצוק"ל. כתב באגרת המוסר פשר דבר בין השיטות. בענין מהות היצר הרע ויצר טוב מה המה. אם יצה"ר הוא כח הטומאה באדם המובילו לפשעים. ויצ"ט הוא כח הקדושה באדם המובילו לטוב. או כי היצה"ר הוא כח תאות האדם. המשקפת אל כל דבר הערב לשעתו. ויצ"ט הוא כח השכל הישר הצופה ומביט להנולד כו'. והעלה בזה אשר נראה בעליל כי שתי השיטות נכונות. היצה"ר הוא כח התאוה. וגם יש בו רוח הטומאה. וכן יצר הטוב. הוא השכל הנכון הרואה את הנולד וצופה למרחוק. וגם יש רוח הקדושה באדם ע"ש:

ובכן הנה מצד היות האדם עפר מן האדמה. לבו פונה לתאות החומריות. לאכול ולשתות ולשמוח. לחמוד הון ועושר. לאהוב כבוד ושררה. לעטות גובה וגאון לרום לבבו. להתענג על תענוגות בשרים. בכל מדה פחותה. וכל תאוה נמבזה:

ועם זה גם יצר לבו רק רע כל היום. הוא היצה"ר מיסוד הרוחני. אשר החכם מכל האדם. יתאר אותו בחכמתו במחזה נורא מאוד. בתור מלך גדול. הסובב את עיר קטנה. היא הגויה עם המון כוחותיה. ויקדיש עליה מלחמה לכבוש אותה וללכדה. וכמש"כ בס' קהלת ט'. עיר קטנה ואנשים בה מעט. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה. ובנה עליה מצודים גדולים. ומצא בה איש מסכן חכם כו'. ודרשו חז"ל בנדרים דף ל"ב. עיר קטנה זה הגוף. ואנשים בה מעט אלו אברים. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יצה"ר. ומצא בה איש מסכן חכם זה יצ"ט:

מובן מאליו. כי האדם צריך להיות מוכן תמיד למערכות קרב. עם התאוה ועם יצר הרוחני. עתה במה יעצור את רוח תאותו הסוער תמיד כהמות ים לגליו. לבלוע תהום רבה. לכל חמודות התבל. ולתענוגות בני האדם. ובמה יאסור את המלחמה הכבדה לנגד היצר הרוחני. הוא המלך גדול הגבור והנערץ. הפנוי מכל טרדה. אשה ובנים אין לו. אינו דואג למצוא טרף ביתו. גם הבלי הזמן לא יטרידוהו. והוא ממלא את תעודתו וחובתו. שנברא לזה ברצון הבורא ית"ש. בכל יתרון הכשר. בלי עצלות ורפיון ידים. והאדם החלוש כתולעת. עמוס בטרדה ועבודה רבה. המבלבל את דעתו. ומעכר את שכלו. נרדם בחיק העצלה. מוכה בעורון ובתמהון לבב. על ידי התאות הנמבזות. איך יעמוד לנגדו בקשרי המלחמה. ולא יפול שדוד לרגליו. אם לא ביראת ד' ופחד ענשו ית"ש. אשר היא מבטח עוז ומבצר משגב. להשגב בה נגד כל אויב ומתנקם. כי היראה עוז לה בכחה. לאסור עבותות תאותו וזדון לבו. לבל תפרוץ לכלה ולהשחית. וכן להיות ימינו רוממה. להקים את שאון וסערת היצר לדממה. ולצאת כגבור מנצח מן המלחמה:

את כל זה יגלה לנו החכם מכה"א בעצמו. כי אך יראת ה' הוא כחצים ביד גבור ללחום את מושל. בכתוב שם פ' י"א. שמח בחור בילדותיך גו'. והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך. ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט. ודרשו חז"ל {{ממ|ב[[בבלי/שבת/סג/ב|שבת סג:]]}} עד כאן דברי היצר הרע מכאן ואילך דברי היצר טוב עיין שם. והיינו כי מה שאמר שמח בחור כו' הן המה דברי היצר הרע ומה שאמר ודע כו' המה דברי היצר טוב:

הנה יבאר לנו החכם מכה"א בכאן. את תכונת המלחמה הזאת וענינה. קול שאונה וכל המונה. כי היצה"ר יעמוד על מצור. ראש שן סלע מצודת התאוה. הנשקפה על פני כל חמודות התבל ותענוגיו. והיצ"ט לצד אחר יפנה. ולעומתו יחנה. יתיצב על גבעת היראה. הצופה מול פני גבהי מרומים. לפחד ענשו ית"ש. זה יפרוש מצודה ללכוד אותו בתאותיו. באמור לו שמח בחור בילדותיך. והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך. שים מעדנים לנפשך. ונופת מתוק אל חכך. ואל תביט אחריך. וזה יהרוס את המצודה בכח היראה. כי יקרא אליו בשם ה' אלקי המשפט. ויאמר לו זכור את בוראך בימי בחורותיך. כי לו נקם ושלם. ויביא במשפט על כל נעלם:

הנה כי כן ראינו. כי אף אם יהיה האדם מלא וגדוש ביראת ה'. הנה המלחמה נכונה לפניו. כי הלא זהו תוכן המלחמה מלחמת התאוה עם היראה. ואך כי בכח היראה יוכל להתגבר לעשות חיל. ולהדוף את אויביו אחור. אכן אם לבו יהיה חלל נעור וריק מיראת ה' ופחד ענשו ית"ש. הלא אפס כל תקוה לפניו. לעמוד במערכות קרב, מבלי קשת וחצים. באין חרב וחנית. כי אף אם היצ"ט יריע אף יצריח ויחר גרונו מזעוק כל היום. ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט. יהיה כקול קורא במדבר. ושומע לא יהיה לו. אחרי כי אין פחד אלקים לנגד עיניו. לא יירא מאימת הדין. ולא יפחד מחרדת המשפט:

{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:אור ישראל]]