עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/כב"

{{ניווט כללי עליון}}

== יום שני כא אייר - מסכת יומא דף כב ==
=== כתיבה כדיבור באיסור מניית ישראל ובספירת העומר ===
;אופן עשיית הפיס בבית המקדש
פרקה השני של מסכת יומא מתחיל בתיאור מעשה הפייסות שנעשו בבית המקדש: הממונה אומר להם הצביעו. רש"י מפרט את תהליך הפייס: כל אחד יראה אצבעו, מקיפין ועומדין בעגולה, בא הממונה ונוטל מצנפת מעל ראש של אחד מהן וממנו פייס מתחיל לימנות. ומוציא כל אחד ואחד אצבעו למנין, והממונה אומר כל שהמנין כלה בו הוא זוכה, ומוציא מפיו מנין או מאה או ששים, הרבה יותר משהיו שם הכהנים. ומתחיל למנות מזה שנטל מראשו המצנפת וסובב והולך ומונה האצבעות וחוזר חלילה עד סוף המנין, ומי שהמין כלה בו - הוא הזוכה.

הגמרא {{ממ|[[בבלי/יומא/כב/ב|כב:]]}} מעירה מדוע הוצרכו לפייס באופן זה ולא נקטו בדרך הפשוטה של מניית הכהנים עצמם. ומיישבת שאכן מדברי המשנה ישנה ראיה לרבי יצחק הלומר שאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה מהפסוק האמור אצל שאול "ויפקדם בבזק", שם מבואר שכדי למנות את ישראל הוצרך שאול להורות שכל אחד ואחד יטול חתיכת חרס וישליכנה לפניו ואחר כך מנו את החרסים ולפי מנין החרסים ידעו את מנין ישראל. וממילא הוא הדין לגבי הפייסות שהיו בבית המקדש, לא יכלו למנותם לגולגלותם אלא הוצרכו בהכרח לעשות זאת על ידי הוצאת האצבעות.


;הוכחת החתם סופר לנדון רע"א בספירת העומר בכתב
ראיה מפתיעה לנדון שנראה במבט ראשון כלא קשור, מוציא מרן החתם סופר מסוגייתנו. כדי להבין את ראייתו על בוריה נציג תחילה את נדון האחרונים עליה נסובה ראייתו.

בשו"ת רבי עקיבא איגר {{ממ|[[שו"ת רבי עקיבא איגר/א/כט|מהדורא קמא, סימנים: כ"ט (מדודו), ל' (מהגרעק"א), ל"א (מדודו), ל"ב (מהגרעק"א)]]}} מובא מכתבי משא ומתן בין ר' בנימין וואלף איגר לבין אחיינו הגרעק"א ז"ל, לגבי ספירת העומר בכתיבה. ובירר שכיון דקיימא לן{{הערה|דרוש מקור.}} שכתיבה לאו כדיבור דמי ממילא אדם הכותב בימי ספירת העומר היום כך וכך לעומר, לא יצא ידי חובתו והוא צריך לחזור ולספור בברכה. ורע"א הגביל את דבריו רק למאן דאמר כתיבה לאו כדיבור דמי.

אמנם, הערוך השלחן {{ממ|[[ערוך השולחן/אורח חיים/מז#ט|סימן מז ס"ט]]}} כתב בשם השערי תשובה {{ממ|[[שערי תשובה/אורח חיים/מז#א|סק"א]]}}, שאפילו לדעת הסוברים שכתיבה היא כדיבור, אין זה אלא במקום שמטרת הכתיבה היא לגלות מחשבת הלב, אבל במקום שהמצוה היא הדיבור, כגון קריאת שמע או תפילה - אין הכתיבה אלא כהרהור. וממילא אף לענין ספירת העומר אפילו למאן דאמר כתיבה כדיבור מכל מקום לא יצא ידי חובתו ועליו לשוב ולספור ספירת העומר בברכה.

על גליון שו"ת רבי עקיבא איגר שלו כתב החתם סופר את ראייתו מסוגייתנו דלא כדעת חמיו מרן הגרע"א: לפי עניות דעתי מדאמרינן ביומא כ"ב ע"ב המונה ישראל עובר בלא תעשה דלא ימד ולא יספר - שמע מינה אפילו כותב ולא מוציא בפיו עובר, דאי לאו הכי למה ליה בזק וטלאים לשאול המלך... מאי טעמא לא ספר בכתב, אלא על כרחך לעולם עובר בלאו.

אחרי שמוציא החתם סופר מכח סוגייתנו שאיסור מניית ישראל נאמר אף בכתיבה, הוא ממשיך וטווה את ראייתו לנדון האחרונים הנ"ל. אחרי שהסקנו שהאיסור של "לא יספר" נאמר אף בכתיבה, הרי שגם כשאדם מצווה לעמוד ולספור היינו גם על ידי כתיבה. ומכאן מסיק החתם סופר להלכה שאפילו אם בעלמא כתיבה לאו כדיבור דמי, לענין שבועה, ברכה וברכת התורה, מכל מקום לענין ספירת העומר אם התכוון לצאת בכתיבתו זו - יצא ידי חובה.

ואכן בספר בירור הלכה {{ממ|תנינא או"ח סימן תפט עמ' רלח}} הביא מעשה בהגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי, מרן הסטייפלער, שהיה צריך לכתוב מכתב בימי הספירה, וכיון שרצה לכתוב במכתב את יום הספירה כדרכו, הקדים וספר תחילה ספירת העומר בברכה, לחוש לדעה זו שיוצא ידי חובתו בכתיבת מנין הימים.


;חשש הכתב סופר במברך בפה וסופר בכתב
לדברי החת"ס בגליון ציין גם בנו, מרן הכתב סופר {{ממ|[[שו"ת כתב סופר/יורה דעה/קו|יו"ד סימן קו]]}}, שם הוא מעלה סברא לחוש למרות שמעיקר הדין כתיבה ודאי מועיל לספירת העומר. שכיון שבודאי אינו יכול לברך בכתב ועל כרחך צריך לברך בפה ולכתוב אחר כך את המספר, ממילא יש לנו לחוש לברכה לבטלה שמא יתטשטש הכתב בתוך הכתיבה, שזה שכיח. וכמו שמצאנו במפרשים בטעם הדבר שלא תקנו ברכה לזבה שמא תסתור, ובתענית יחיד אין אומרים עננו בשחרית שמא לא יגמור תעניתו.


;דעת הרלב"ג וראיית מרן הגר"ח קניבסקי
אמנם, בספר פרדס יוסף הביא שדעתו של הרלב"ג אינה כדעת החתם סופר. שכן כתב בתחילת חומש במדבר בביאור הפסוק {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/א#ב|במדבר א ב]]}} "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם": אחשוב, כי הרצון במאמרו 'במספר שמות' שהם מנו השמות לכל זכר ולא מנו האנשים בעצמם כדי שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם... וזה אמנם היה באמצעות נשיאי השבטים שלקחו שמות כל שבט לגולגלותם ומנו '''כל השמות הנכתבים''' כדי שלא ימנו האנשים בעצמם, עכ"ל. הרי דעתו ברורה שאין איסור מניית ישראל בכתב.

מרן הגר"ח קניבסקי {{ממ|[[נחל איתן/ו/י#ז|פ"ו הלכה י אות ז]]}} מוכיח כדעת החתם סופר מדברי הפסיקתא רבתי {{ממ|[[פסיקתא רבתי/יא#ג|פיסקא יא ג]], הו"ד ברש"י [[רש"י/שמואל ב/כד#ט|שמואל ב' כד ט]]}} על אופן מניית ישראל על ידי יואב בזמן דוד המלך, מנין שהביא לבסוף לידי מגפה עצומה בעם ישראל [כמבואר בברכות {{ממ|[[בבלי/ברכות/סב/ב|סב:]]}}. מעשה זה מוזכר בקצרה גם בהמשך הסוגיא: "ודהסתה" - ופירש רש"י: שהוסת למנות את ישראל בסוף ימו וגרם לבוא עליהם דבר]. וזה לשון הפסיקתא על הפסוק {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/כד#ט|שמואל ב' כד ט]]}} "ויתן יואב את מספר מפקד העם" -  אם מספר למה מפקד... דבר אחר - את מספר מפקד, אלא כיון שהלך למנות היה משלח למי שהיה לו חמשה בנים לך והטמין וספור מה שאתה מבקש, ומה שהיה אומר היה כותב לפיכך, את מספר מפקד העם, ע"כ לשון הפסיקתא. הרי שאותו מנין נעשה על ידי כתיבה ולמרות זאת בא בגלל זה נגף בעם הרי מוכח שאף ספירה על ידי כתב אסורה.

את דברי הרלב"ג אותם מביא הפרדס יוסף כסותרים לדעת החתם סופר, דוחה הגרח"ק בקל. יש לחלק בין אופן המנין שבו עוסק הרלב"ג שבו כל אחד כותב את השמות ואחר כך סופרים את השמות, שבזה דעת הרלב"ג שהוי כמנין על ידי דבר אחר וכחרסים וטלאים, אבל אם הוא כותב את המנין פשיטא שכתיבה הרי היא כמנין מעליא ואסור.


;השתתפות במפקד אוכלוסין
לנדון זה יש השלכה מעשית גם בנוגע לשאלת מפקד האוכלוסין, מטעם המדינה היה נשלח לכל אחד שאלון שבו היה עליו לציין, בין היתר, את מספר הנפשות בביתו. פוסקי הזמן נדרשו לשאלה האם יש מקום לאסור השבה על שאלון זה מטעם איסור מניית ישראל. אחד הצדדים להקל הוא מטעם זה שכיון שאופן המנייה נעשה לבסוף על ידי מנית הנפשות הכתובות הרי זה מנין מהכתב שלדעת הרלב"ג חשוב כמנין על ידי דבר אחר המותר.

סברות נוספות נאמרו להתיר השתתפות במפקד זה, רובם ככולם נתונים במחלוקת: '''א.''' אין איסור מניית ישראל כשלא נמנים אלא חלק מהעם. '''ב.''' כיון שמשתתפים במפקד גם שאינם יהודים אין בכך איסור מניית ישראל. '''ג.''' כיון שמתוך מפקד זה למדים גם כמה בתי חולים יעמידו לציבור וכדומה, חשוב מנין לצורך. '''ד.''' כשנעשה המפקד מחוץ לארץ ישראל, יש הסוברים שאין איסור מניית בני ישראל חוץ לארץ. '''ה.''' את תהליך הספירה הסופי משלים מחשב ולא אדם. יעויין בהרחבה בשו"ת שבט הלוי {{ממ|ח"ט סימן לה}}, תשובות והנהגות {{ממ|ח"ג סימן שפז}}, שרידי אש {{ממ|ח"א סימן קמ}}, ציץ אליעזר {{ממ|ח"ז סימן ג, קונטרס מפקד תושבים}} ומשפטי עוזיאל {{ממ|ח"ד סימן ב}}.


;תשובתו של מרן החזון איש
לסיום, נציין לעדותו של רבי לוי שיינין שפנה בשאלה זו אל מרן החזון איש, כשחששו עמו שאף אם כולם עושים זאת שמא טועים הם. תחילה השיב לו החזו"א בזה הלשון: אם כולם טועים תטעה גם אתה. ואחר כך הוסיף וביאר שכיון שאופן המנייה נעשה על ידי שכל אחד ואחד רושם את מנין הנפשות שבביתו ואחר כך המנין נעשה על ידי המנין המוקדם שעשה כל אחד בפני עצמו ממילא אין בכך איסור.

כראיה לסברא זו יש לציין לאופן מניית הלווים על ידי משה רבינו, מנין שלא נעשה על ידי שקלים, אלא משה היה עומד בפתח האהל ובת קול מכריזה כמה נפשות יש באהל זה. וכיצד לא חשש משה לאיסור מניית ישראל, אלא על כרחך שמנין הבא מכח מנינים נפרדים כל איש וביתו, אינו אסור.

ומאידך יש להקשות על סברא זו מדברי הפסיקתא רבתי שהביא מרן הגרח"ק שם מבואר להדיא שאף באופן זה יש איסור מניית ישראל, שהרי בא הנגף על ישראל כשמנה יואב את העם באופן זה, וצ"ע.

{{שולי הגליון}}

{{ניווט כללי תחתון}}