עריכת הדף "אהל יהושע/א"

{{ניווט כללי עליון}}

<big>'''{{מרכז|דרוש א}}'''</big>

== א ==
ראיתי ונתון אל לבי להתחקות על סדרי מלאכת המשכן והמקראות שנכתבו בציווי איך יעשוהו. ובעשייתו בעת שעשאוהו. כי מצינו שינויים רבים ביניהם שנשתנה העשיה שעשה בצלאל ואהליאב. ממה שנצטווה מרע"ה בהר סיני. על קצתם עמדו חז"ל. ובלי ספק כי ראוי להתבונן ולחקור עליהם. והנני פורטם:

:'''א)''' בציווי בהר סיני, נאמר מלאכת הארון והכפרת והשולחן והמנורה, קודם המשכן ומכסהו {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כה#כו|שמות כה כו]]}}. ובעשיית בצלאל הקדים מלאכת המשכן ומכסהו להארון והכפרת והשולחן והמנורה {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כה#לו|שם לו לז]]}}:

:'''ב)''' בציווי הוזהר שיתן בתחלה את הפרוכת שבין הקודש ובין קודש הקדשים. ואח"כ יכניס את הארון מבית לפרוכת {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כו#לג|שם כו לג]]}} ובצווי הקמת המשכן אחר גמר עשייתו נאמר ושמת שם את ארון העדות, ואח"כ וסכות על הארון את הפרוכת {{ממ|[[תנ"ך/שמות/מ#ג|שם מ' פסוק ג']]}} וכן במעשה ההקמה כתיב ויבא את הארון אל המשכן. ואח"כ וישם את פרוכת המסך {{ממ|[[תנ"ך/שמות/מ#כא|שם פסוק כ"א]]}}:

:'''ג)''' בתואר חיבור היריעות התחתונות כתיב בציווי אשה אל אחותה {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כו#ג|שם כ"ו פסוק ג']]}} וכן בלולאות שבין שתי היריעות {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כו#ה|שם פסוק ה']]}} וכן בקרסי הזהב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כו#ו|שם פסוק ו']]}} וכן בשתי ידות שתחת הקרש האחד. כתיב בכולן אשה אל אחותה {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כו#יז|שם פסוק יז]]}} ובעשיה כתיב בחיבור היריעות אחת אל אחת {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לו#י|שם לו פסוק י]]}} וכן בלולאות {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לו#יב|שם פסוק יב]]}} וכן בקרסי הזהב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לו#יג|שם י"ג]]}} וכן בידות הקרשים {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לו#כב|שם כ"ב]]}} אחת אל אחת:

:'''ד)''' בציווי אין הפסק פרשה בין המכסה של שש תכלת וארגמן ותולעת שני ובין המכסה של יריעות עזים {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כו#|שם כו]]}} ובעשיה הפסיק ביניהם בפרשה פתוחה {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לו#יד|שם ל"ו י"ד]]}}:

:'''ה)''' בציווי עשיית הקרשים נאמר עשרים קרש, עשרים הקרש, בלשון יחיד {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כו#יח|שם כ"ו פסוק י"ח י"ט כ']]}}. ובעשיה נאמר עשרים קרשים, עשרים הקרשים, בלשון רבים {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לו#כג|שם לו פסוק כ"ג כ"ד כ"ה]]}} שינוי מלשון יחיד ללשון רבים:

:'''ו)''' בראשי הקרשים כתיב בציווי ויחדיו יהיו תמים על ראשו {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כו#כד|שם כו פסוק כ"ד]]}} ובעשיה כתיב אל ראשו באלף {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לו#כט|שם לו פסוק כ"ט]]}}:

:'''ז)''' בכרובים נאמר בציווי שנים כרובים {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כה#יח|שם כ"ה י"ח]]}} ובעשיה שני כרובים {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לז#ז|שם ל"ז ז']]}}:

:'''ח)''' בכל פרשות הציווים נאמר למשה שיהי' הוא העושה: ועשית, ועשה, תעשה (לבד מהארון שנאמר בו ועשו. ובא ע"ז דרשת חז"ל במדרש שיבואו הכל ויתעסקו בארון שיזכו הכל לתורה). ואחר כל המעשים והציווים הגיד לו הקב"ה שכח מעשיו נמסרו בידי בצלאל. ולמה לא גילה לו רז זה קודם. ולא עוד אלא שנראה מתוך הכתוב כי הי' זה דבר חדש. באמרו ראה קראתי בשם בצלאל וגו'. כלומר תן לבך להתבונן שאין הדבר כמו שאתה סבור שאתה תהי' האומן אבל מסרתיו לאחר (וכבר טרח הרמב"ן ז"ל להסביר מלה זו של ראה) וכן פירש"י {{ממ|[[רש"י/שמות/לג#יב|לג יב]]}} ראה אתה אומר אלי תן עיניך ולבך על דבריך. וכך אמר ג"כ משה לישראל ראו קרא ד' בשם בצלאל וגו' {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לה#ל|לה ל]]}}. ונכון לשום לב על התחדשות הדבר הזה:

:'''ט)''' ולא עוד אלא שנהפך הסדר ג"כ שבציווי ד' למשה הקדים עשיית הארון והכלים למלאכת המשכן. ובצוותו למסור המלאכה לבצלאל הקדים האוהל מועד להארון ויתר הכלים ככתוב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לא#ז|שם לא ז]]}} וכן נהג משה בהזמינו אח כל העדה ובחר בהאומנים חכמי לב אמר וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו וגו'. את המשכן את אהלו ואת מכסהו קרסיו קרשיו כו' ואח"כ את הארון ואת השולחן וגו' הקדים האוהל מועד וכיסוייו להכלים שבתוכו ודברי חז"ל {{ממ|[[בבלי/ברכות/נט/א|ברכות נט.]]}} ידועים והובאו ברש"י {{ממ|[[רש"י/שמות/לח#כב|ל"ח כ"ב]]}} ונדבר בם בעז"ה.

אלה הם השינויים הנופלים בפרשיות של המשכן וסדרי מלאכתו. ולא לחנם נשתנו. כנודע לכל מאמין ביקרת קדושת תוה"ק. שהרי אלו יכתוב הסופר קרשים בציווי או קרש בעשיה ואל ראשו בציווי או על ראשו בעשיה. וכן שני כרבים בציווי או שנים בעשיה. וכן הפרשות של המכסאות יעשם פתוחה בציווי או בלי הפסק פרשה בעשיה. תפסל עי"ז כל הס"ת. ואסור לקרות בה ואין מברכין עליה ואסור להשהותה אצלו בלתי שיגיה אותה. ואין לך קוץ ותג בתורה שאין תלוי בו תילי תילים של הלכות ורזי רמזי הסודות למכביר. ואמנם יתישבו הדברים על מכונן בדקדוק וחקר אחרי אשר נקדים איזה הקדמות בעזה"י הלא המה:

== ב ==
'''הקדמה א''' מבואר אצלינו בחיבור ת"י על פרקי אבות. כי קיום התורה והמצות נערך בשני ערכים. א) מצד העצם. ב) מצד הפועל. ונבאר הדבר לענינינו. יש לך אדם שתכונתו טובה ומדותיו נכוחות. מלידה ומבטן ומהריון. או שהקנה אותם בנפשו ע"י ההרגל או גבורת המלחמה את יצרו. או טהרת עסק התורה וקיום המצות. והוא אדם המעלה במדרגה נישאה רחוק מן העול והחטא. עובד ד' בשמחה ובטהרת הלב. קדוש ומופרש לד' ולתורתו ודבוק בו ית'. בו במדותיו. ויש לך אדם שאין תכונותיו נקיות. וטבעו כוסף עניני התבל ומחמודותיו אולם הנהו לוחם ומתגבר כובש יצרו 
בחזקה לבל יחטיאנו. יזרז רוחו ברב כחו לעשות צדק ומישרים. והכל ביגיעה ותגבורת מלחמה. וכבר דבר בזה הרמב"ם ז"ל בשמונה פרקיו {{ממ|[[שמונה פרקים להרמב"ם/ו|פ"ו]]}} ותיארם בשם צדיק וחסיד. וכן תיארם הרח"ו זצוק"ל בספרו שער הקדושה {{ממ|[[שערי קדושה/א/ג|ח"א ש"ג]]}}. ורמח"ל ז"ל בספרו הנעלה מסילת ישרים. ותיארם בשם זהיר ונקי. ויש שקראום כבישה ותיקון ואסמכוה אמאמרם ז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו. ואנחנו כשנחקרה על מקורי עבודתם ויסודותם. נקראה עובד מאהבה ועובד מיראה. מבואר אצלינו ב[[דרוש עתה ידעתי]]. או צדיק ובעל תשובה מבואר אצלינו בחבורינו הנזכר [[תולדות יהושע/אבות/ה#סוף|סוף פ"ה]]:

'''והנה''' כשנניח את שניהם בכפי המאזנים השוקלים דבר מצד עצמו. יכריע האוהב את הירא כי יקר ונכבד הוא ממנו מכמה פנים. האחד כי הירא עמל ויגע להגיע למדרגת האוהב מה שהאוהב כבר הגיע והקנה בנפשו הטוב בטבע. והשני הוא, כי האוהב המתוקן בטוח היא שלא יפול ברשת יצרו כי רחוק הוא ממנו ואין טבעו כוסף הרע כלל. אולם הירא הלוחם אם פעמים רבות יתגבר וינצח את יצרו. כל עוד לא ניקה מחלאת תשוקת טבעו יתכן מאוד שיפול ברשתו. והשלישי הוא כי הלוחם איננו אדון בעצמו שלא תטהו תאוותו הטבעיית להטעות את שכלו ולהוליך רעיונו אחר חפצו לסבור על האסור שהוא מותר ונקרא שוחד הרצון. אולם מי שכבר הקנה בנפשו המדות הטובות והגיע אל הנקיון השלם והאהבה האלקיית. הנה ראייתו זכה וברה כי אין לו מי שיטה את שכלו ומי שישחידנו (עי' מסלת ישרים [[מסילת ישרים/י|פרק י]]) ועוד דברים רבים כהנה אין מקום האספם פה:

'''אולם''' אם נשקול את שתי המדרגות האלו מצד
יגיעת הפועל אותם ועמל עבודתו מבלי שנביט על יוקר העבודה וטהרתה. הנה הלוחם ומתגבר עולה על הנקי השלם מצד פעולת היגיעה והעמל. כי זה מתעמל ואוכל לחם התורה והמצוה בעצבון ובזיעת אפו. וזה לבו שמח עליו. כי זכה לעבוד את בוראו. וכמו שאמר בן הא הא לפום צערא אגרא. וכבר המשלנו ע"ז משל לעשיר ועני. העשיר נותן לצדקה עשרה כסף והעני אחד. הנה מצד עצם הצדקה גדולה צדקת העשיר מהעני שיש בה כדי להחיות עשרת מונים. אולם מצד הפועל הנה יקשה על העני נתינת כסף אחד יותר מעל העשיר נתינת עשרה הכסף. ובכמו זה נמצא להם ז"ל {{ממ|[[ויקרא רבה/ג/ה|ויק"ר פ"ג]]}} אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות שלח ואמר לכה"ג אל יקריב אדם היום חוץ ממני בא עני אחד ובידו שתי תורים אמר לכהן הקרב את אלו. א"ל המלך צוני כו' א"ל אדוני כה"ג, ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס בשנים כו' נטל והקריבן. נראה לו לאגריפס בחלום קרבן של עני קדמך ע"כ. והיינו דפליגי (ר' אלעזר) [רבי אילעא] ורבי אבהו {{ממ|[[בבלי/חולין/פט/א|חולין פט.]]}} דרבי אילעא אמר אין העולם מתקיים אלא על מי שבולם עצמו בשעת מריבה (היא בחי' כבישת היצר שמסתער וחפץ להתקוטט אבל בולם עצמו בחזקה) ור' אבהו אמר על מי שמשים עצמו כמי שאינו (הוא בחי' תיקון שכבר אינו נחשב בעיניו לכלום ואינו מסתער כלל). ואלו ואלו דא"ח רק שזה מדבר מצד הפועל וזה מצד העצם:

== ג ==
'''ובזה''' נבין השינויים אשר במקראות של ציווי שמירת השבת בעשרת הדברות. בפ' יתרו ובפ' ואתחנן. בראשונה נאמר זכור את יום השבת. ובשניה שמור. וכבר עמדו בזה חז"ל ואמרו שבדבור אחד נאמרו. והאומנם כי השי"ת ממנו לא יפלא כל דבר. אבל יש לנו לדעת למה בחר הכתוב בראשונה בזכור ובשניה בשמור. בראשונה נתן טעם לשמירת השבת כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי. ובשניה אמר בטעמו וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו'. בראשונה אמר על כן ברך ד' את יום השבת ויקדשהו ובשניה על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת. ואולם לפי האמור יתישבו השינויים האלה על מכונן. הנה ידוע ומפורסם כי האומה הישראלית במעמד הר סיני נזדככו ונתטהרו עד כי אמרו ז"ל שנעקר יצה"ר מלבם. כלומר ששב טבעם נקי וזך לא יכסוף אל הבלי התבל ותענוגיו. ואמרו ג"כ משעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתם. כלומר חלאת מחמדי העולם ונעשו זכים וטהורים. כמלאכי השרת עושים רצון קונם באהבה ושמחה. וכמשז"ל אני אמרתי קודם חטא העגל אלקים אתם שלא תשלוט בכם המיתה. ואמרו אל תקרי חרות אלא חרות מיצה"ר וממלה"מ כאדם הראשון קודם החטא שהיה היצה"ר מבחוץ והצטרך להתלבש בנחש. חבלתם מעשיכם בעגל כאדם תמותון כאדם הראשון תמותון וחזרו לזוהמתן ולקלקולן. נמצא לפי זה כי קודם חטא העגל היו במדרגה הגבוה של בחי' תיקון. ואחר חטא העגל היו בבחינת כבישה ששב טבעם כוסף אל הרע והוצרכו לכבשו:

'''עוד''' אחת נדבר בהבדל שבין הכובש והמתוקן כי הנה התורה נחלקת לשני ענינים מצות עשה ומצות לא תעשה. וצריך השמירה מן הל"ת לבלתי עבור על מצות ד' אשר לא תעשינה והזירוז אל העשה לעשות ולקיים המצות אשר נצטוינו. והנה מצינו שפעם הקדים הכתוב קיום העשה להשמירה מהל"ת. ופעם בהיפך. כתיב ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ודרשו ז"ל לעבדה זו מ"ע ולשמרה זו מל"ת. הקדים עבודת המ"ע להזהירה מהל"ת. ודוד הוא אומר סור מרע ועשה טוב. הנה היפך הסדר.

אמנם שני הסדרים צדקו יחדיו כי האדם המעלה אשר מדותיו מתוקנים ובטבעו הוא רחוק מן החטא עיקר עבודתו להזדרז ברדיפת קיום המ"ע כי לכך נוצר לעבוד את יוצרו באהבה ושמחה והמלחמה לבלי עשות עול, לו היא אך למותר, ולכן יקדם אצלו קיום המ"ע להשמירה מהל"ת. אולם הלוחם וכובש שבטבעו הוא קרוב אל החטא רק שלוחם נגד יצרו ומתגבר עליו לכבשו. צריך לשום עינו ולבו ביותר להזהר מליפול ברשת החטאים. כי זה יכבד עליו ביותר מלהתעורר עשות חסד וטוב. ולכן אדם הראשון קודם החטא שהיה זך ונקי מכל חלאה וסיג נאמר בו לעבדה ולשמרה העיקר לעבדה זו מ"ע כי למעלתו זאת היא פינת המצאו ותכלית הווייתו וממילא ולשמרה זו מל"ת. אבל דהמע"ה שענינו הי' להורות דרך לחוטאים הקרובים אל היצר וכמ"ש אלמדה פושעים דרכיך, ואמרו ז"ל עליו הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה הוליך בעצתו לנמוכי המדריגה בדרך החיים היפך מהמבואר. לשום פנים לבלי יפלו במכמורת העונות ואל זה ישימו עינם ולבם, ואמר סור מרע שזה העיקר אצלם השמירה מהל"ת וממילא יפקחו גם על עשות טוב:

'''ולזאת''' האף אומנם כי מצות השבת פי שנים בה ל"ת ועשה כמבואר בדחז"ל וידוע שציווי זכור הוא עשה וציווי שמור הוא ל"ת וכ"ה בזוה"ק זכור בעשין ושמור בלאוין. עכ"ז קודם שחטאו בעגל הי' העיקר אצלם העשה דשבת שאז היו במדרגה נישאה כאדם הראשון קודם החטא וכמש"ל. ונעקר יצה"ר מלבם. אולם אחר חטא העגל שירדו ממעלתם וחזרו למדרגה נמוכה לעבוד בבחי' בע"ת וללחום נגד היצר. אז העיקר אצלם להשמר ולהזהר מהל"ת דשבת ולכן בפ' יתרו שסדורה קודם חטא העגל נאמר העיקר אז אצלם זכור את יום השבת ובפ' ואתחנן שסדורה ומספרת מה שהי' אבל נאמרת אחר חטא העגל. תפש העיקר אצלם עתה והוא השמירה מל"ת. שמור את יום השבת:

'''עם''' האמור נשכילה לדעת שכאשר נצטרך לזרז אנשים משתי המדרגות לקיום איזה מצוה ולגלות למוסר אזנם. כי לא ישתוו במוסרם, שמי שהוא מהמדרגה הגבוה שלבו שמח מעבודתו את ד'. נגיד לו יוקר המצוה מפאת עצמה כי רבה היא וראוי לו להחזיק בה ולנצור אותה ולקיימה שהרי כל עבודתו אין מעלתה מצד שהוא הפועל רק מצד העצם שהיא נקיה מכל סיג ונעשית באהבה ורצון ולכן יוכיחנו המזרזו ג"כ מצד עצם מעלת המצוה לא מצד שהוא יפעול אותה. ואולם מי שהוא ממדריגה השניה הנמוכה שעובד עבודתו בכפית היצר ועיקר מעלתו היא מצד הפועל לפום צערי' ועמלו. אז כאשר נרצה לשעבדו לקיום מצוה נגיד לו כי החובה עליו לכוף יצרו ולעמוד כנגדו במלחמת תנופה. כי כבר עבד הי' והשי"ת פדאו:

'''ומעתה''' דעת לנבון נקל טעם שינוי הטעמים על שמירת השבת בעשרת הדברים בין פרשת יתרו שקודם חטא העגל ובין פרשת ואתחנן שאחר החטא. כי בפרשת יתרו שהיו ישראל אז במדריגה נישאה. אין צורך להעירם מצד הפועל רק מצד עצם המצוה כי רבה היא. לכן אמר בטעמה כי ענינה הוא דבר גדול ונכבד להורות על חדוש העולם כי בו, ביום השבת, נח מעשייתו בששת הימים שעשה השמים והארץ והים וכל אשר בם. אולם בפרשת ואתחנן שאז ירדו ישראל ממעלתם והצטרכו לכבוש יצרם בחזקה הנה לא זכר בטעם שמירת השבת מעלת השבת. רק העיר את רוח העם מצד הפועל לבל יתעצלו ויעבודו עבודת עבד ואמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלקיך משם וגו'. ולכן החובה עליך לכוף יצרך ולשמור השבת. וכן הוא הדבר בשינוי הנמשך. על כן שבפרשת יתרו המשיך ענינו ליחוס יום השבת מצד עצמו. ואמר על כן ברך ד' את יום השבת ויקדשהו שברכו וקדשו בברכה וקדושה להגדיל ולפאר את יום השבת. אולם בפרשת ואתחנן שינה טעמו והמשיך ענינו לדבר עם הפועל ולזרזו. ואמר על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת. לא זכר בכאן יחוס השבת. אבל חיוב הציווי על העם לעשותו ולשמרו ונתבאר בכל זה ענין ההקדמה הראשונה:

== ד ==
'''הקדמה ב''' אמרו ז"ל {{ממ|[[בבלי/מכות/כד/א|מכות כד.]]}} בא מיכה והעמידן על שלש כו' עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת וגו'. חזר ישעי' והעמידן על שתים שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה. והנה מה שהשמיט ישעי' מדת של והצנע לכת הוא, כי ענין הנהגת האדם בעבודתו את ה' בצניעות או בפרסום. בסתר או בגלוי תלוי בשני ענינים וכל אחד יחייב ההיפר ממה שיחייב השני. ואפרש שיחתי. הענין האחד תלוי במצב הדור שהוא נמצא בו. והענין השני תלוי במצב האדם העובד. הראשון התלוי במצב הדור. כשאנשי הדור לא יזכו את ארחם. והנם נרפים בעבודתם את ד' ובלמוד תורתו ואין להם ממי ללמוד. הנה החפץ למען צדקו להגדיל תורה ולהאדירה אז לא טוב היות האדם העובד, לבדו במסתרים נחבא אל הכלים, כי על כן תפוג תורה. וע"ז נאמר בשרתי צדק בקהל רב לזכות את הרבים אולם כשהדור כשר וזכאי שוקדים על התורה ומקיימים מצותיה. נכון לו לאדם לקיים בעצמו ואת צנועים חכמה ולהציע תלמודו ומעשיו בצנעא וכמ"ש בלבי צפנתי אמרתיך. ואפשר לעולה שיתקיים ע"י אחרים. וחז"ל כללו זה בקצרה ואמרו בשעת המפזרים כנס. ובשעת המכנסים פזר. נמצא כשהדור במדרגה גבוה אז טוב הצניעות. ואולם ההיפך בענין השני אם האדם נקי מפניות היצר ומזימותיו. ובטוח שלא יביאהו רגל גאוה ע"י פרסום צדקתו. כי מדותיו מתוקנים ולבו חלל בקרבו. אז יכול ונכון לו לבשר צדק בקהל רב ממנו יראו וכן יעשו צדק ילמדו יושבי תבל. אולם אם עדיין אינו נקי בעצמו ומדותיו לא זכו ואינו בטוח שלא יפילנו יצרו במכמורת ההתפארות ע"י פרסום מעשיו. אז בכל כחו יסתר במסתרים והצנע לכת. והמפרסם מעשיו משחית נפשו. נמצא כשהוא במדרגה נמוכה זה חובתו וכך יפה לו להצניע מעשיו ולהעלימם מזולתו. הוא הדבר אשר דברנו. שהצניעות והפרסום הוא משפט מתהפך לעצמו או לזולתו. ובזאת נדע השינוי שבין מיכה וישעיה שזה הזהיר על הצניעות. וזה לא זכר אותה. אם מצד העובד אם מצד מצב הדור והוא מבואר במעט השקפה:

== ה ==
'''והנה''' מצינו לחז"ל מתארים קרבתינו אליו ית'. פעם בבחי' אירוסין חתן וכלה. ופעם בבחי' נשואין איש ואשה {{ממ|עי' [[בבלי/פסחים/פז/א|פסחים פז.]]}} ככלה בבית חמיה (שהיא אחר נשואין) ולא ככלה בבית אביה שהיא באירוסין. (וכמשז"ל בארוסה בתרומה שמא תשקה לאחיה וכו'. ועי' כתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/מח/א|מ"ח א']]}} במשנה לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לרשות הבעל לנשואין) שנא' ביום ההוא תקראי אישי וכו'. וחילוקים רבים והבדלים גדולים יש בין שני אלה התוארים, אירוסין ונשואין, שבין כנסת ישראל ודודינו השי"ת. יארך זכרם להתבונן בכל אחד המשל והמליצה. הדבור והחידה. ואולם אחד מהם זכרו חז"ל ביומא {{ממ|[[בבלי/יומא/נד/א|נד.]]}} א"ר קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל. מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה. מתיב רב חסדא ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ואר"י אמר רב בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם. אמר רב נחמן משל לכלה כל זמן שהיא בבית אביה (אירוסין) צנועה מבעלה. כיון שבאתה לבית חמיה אינה צנועה מבעלה. הנה יחסו הצניעות להאירוסין. והגילוי והפרסום לנשואין. והאומנם כי בציורים האלה שפונים וטמונים רזין עילאין קדישין. עכ"ז הרשות נתונה להתבונן בם במה שהורשנו בנוגע לעבודתינו את דודינו אישינו כביכול והוא:

'''לפי''' האמור הנה בזמן שהאדם במדרגה נמוכה שעדיין לא ניקה מחלאת מדות נשחתות טוב לו הצניעות. ואז הנה התקשרו וקרבתו את ה' אינה גדולה כ"כ ומתוארת בתואר אירוסין. כי עדיין לא הגיע למעלת האהבה בנקוי המדות וקניית הטוב בטבע. שנתבאר ענינו ב[[#ב|הקדמה א']]. וכשהוא עומד במדרגה זו. חובתו להצנע לכת וכמו שהתבאר. פן יפול ברשת הגאוה. ואז גם מלמעלה אין מגלין לו מסתורין דקב"ה. כי הכל הולך אחר כשרון המעשה של האדם וכמו שהאריך בנפש החיים {{ממ|}}. אמנם כשהוא במדרגה גבוה ועובד מאהבה בטבע עליו נאמר אני אוהבי אהב. וכשם שלו נאוה תהלה להתגלות ולהתפרסם לקדש שמו ית' באהבה. כן גם מלמעלה מראין לו חיבתו ומגלין לו מסתורין ורזין. ובזוה"ק משפטים {{ממ|[[זוהר/שמות/צט/א|צט.]]}} ת"ח אורחא דאורייתא כך היא. בקדמיתא כד שריא לאתגלאה לגבי' בר נש ארמיזת לי' ברמיזו אי ידע טב ואי לא ידע שדרת לגבי' וקראת לי' מי פתי כו'. קריב לגבה (הוא האירוסין) שריאת למללא עמי' מבתר פרוכתא דפרסא (שבאירוסין אין מגללין הפרוכת) כו' כו'. לבתר דאיהו רגיל לגבה (שמנקה המדות ע"י ההרגל) אתגליאת לגבי' אנפין באנפין (משל הנשואין פניהם איש אל אחיו מגללין הפרוכת כו' ראו חבתכם כו') ומלילת בהדי' כל רזין סתימין דילה וכל ארחין סתימין דהוו בלבהא טמירין מיומין קדמאין כו' עייש"ב. ובזה בין תבין דרשתם ז"ל {{ממ|[[בבלי/פסחים/פז/א|פסחים שם]]}} אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום ככלה שנמצאת שלימה בבית חמיה שכשהיא בבית חמיה שהוא כינוי לנשואין אז היא שלימה שמדותיה טהורות ונקיות ולא יחסר כל בה. ואז עוד אינה צריכה למלחמה לכבוש היצר שנתבאר ענינו ב[[#ב|הקדמה א']]. ומוצאת שלום ואהבה. יען היא שלימה במדותיה והיא היא. השלום נמשך מהשלימות. וראה נא והתבונן עומק מאמרם ז"ל במה שסיימו ואמרו ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה. לומר שלא תתנהג עוד בהצנע אבל תפרסם עצמה ותגיד שבחה לאחיה ולכל בית אביה ולמשפחתה כדרך איש המעלה לעסוק בעבודת השי"ת בגלוי ופרסום וכמ"ש דוד אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך. ממנו יראו וכן יעשו. ובירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/ברכות/א/א|ברכות פ"א ה"א]] וכ"ה בפסיקתא}} חצות לילה אקום להודות לך וגו'. ר' פנחס בשם ר' אלעזר ב"ר מנחם אמר מה הי' דוד עושה הי' נוטל נבל וכנור ונותן מראשותיו. ועמד בחצי הלילה ומנגן בהם וקורא בתורה. והיו חברי ישראל שומעים את קולו ואומרים מה אם דוד המלך עוסק בתורה אנחנו עאכ"ו:

'''ממוצא''' דבר תראה כי אלמלי לא חטאו ישראל בעגל הי' ענינם אז עם השי"ת בבחינת נשואין במדרגה נישאה. ולא שלט בהם המות והיו נכנסים תיכף לארץ הקדושה ולא היו נכשלים כלל בעשר הנסיונות שניסו את הקב"ה במדבר. ולא משה רבע"ה במי מריבה. והי' הוא מכניסם לארץ והי' נשלם אז תיקון כל העולם. אשר רבת שבעה לה נפשינו להוחיל עד עת קין ביאת משיחנו שאז יתוקן הכל. וכמבואר כל זה במדרשי חז"ל ובדברי הראשונים ז"ל. ואמרו במדרש {{ממ|[[שמות רבה/מג#|ש"ר פמ"ג]]}} טעם לשבירת הלוחות מוטב תדין כפנויה ולא תדון כאשת איש. הרי שקודם החטא אלמלי ניתנו הלוחות הי' דינם כאשת איש לא כארוסה. ועיין עבודה זרה {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/ה/א|ה.]]}} באורך, ואמרו בתנחומא אלו הגיעו לישראל לוחות הראשונים אין כל בריה יכולה לשלוט בהם ושם משל למלך שהלך למדינת הים והניח אשתו וכו' ויצא עליה שם רע כו' וביקש להורגה כו' שמע שושבינה וקרע כתובתה כו' עדיין אינה אשתך. ומה לנו להרבות בראיות וכל הדברים שהגדנו בזה מבוארים בקצרה בתנחומא. וז"ל פ' תשא הלוחות הראשונות ניתנו בפומבי ונשתברו. והשניות ניתנו בהצנע עיי"ש. וכן מבואר בכתוב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לד#|שמות לד]]}} בלוחות שניות ואיש לא יעלה עמך ופי' הרמב"ן שלא יעלו עמך כלל זקני ישראל כאשר עשו בלוחות הראשונות. וגם איש אל ירא בכל ההר גם בתחתית ההר מקום מעמד ישראל בראשונה גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא מנגד כי בראשונות לא הוזהרו רק שלא תגע בו יד אם בהמה אם איש. ועיין [[רש"י/שמות/לד#|רש"י שם]] הראשונות שהיו בתשואות וקולות וקהלות כו' אין לך יפה מן הצניעות:

== ו ==
'''הקדמה ג''' מצינו שינוי בכתובים. פעם מקדימים אהבת ד' לקיום מצותיו ועושים האהבה סיבה וקיום המצות ועשייתן מסובב ממנה. ופעם הפכו עושין עשיית המצות וקיומן סיבה אל האהבה. כתיב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/יא|דברים י"א]]}} ואהבת את ד' אלקיך ושמרת משמרתו וחוקותיו ומשפטיו ומצותיו. הקדים האהבה לשמירת המצות. וכן כתוב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ו|שם ו']]}} ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו' ושננתם לבניך ודברת בם וגו' וקשרתם וגו' וכתבתם וגו' הקדים ג"כ האהבה ללמוד התורה וקיום מצותיה העקריים תפילין ומזוזה. וכן מצינו ההיפך {{ממ|[[תנ"ך/דברים/יא|שם יא]]}} והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו'. לאהבה את ה' אלהיכם וגו'. עשה הכתוב שמיעת המצות סיבה לבוא מתוכן אל האהבה. וכן כתוב שם כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' לעשותה לאהבה את ה' אלהיכם וגו' ולדבקה בו. הנה שהשמירה והעשי' הן סיבה אל האהבה והדביקות בד'. זה לשון החסיד במס"י {{ממ|[[מסילת ישרים/ז|פ"ז]]}} כמו שהזריזות היא תולדות ההתלהטות הפנימי. כן מן הזריזות יולד ההתלהטות. והיינו כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן והחשק והחפץ יתגבר בו וילך כו' ואמנם כבר ידעת שהנרצה יותר בעבודת הבורא ית"ש הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה כו' ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו. כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע. כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית ובודאי שיותר מסורה בידו החיצונה מהפנימית אך אם ישתמש ממה שבידו יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון עכד"ק. וזה עצמו הענין כאהבה וקיום המצות. כי מי שהוא במדרגה העליונה וזכה לאהבה את ד' בטבע כאשר התבאר ב[[#ב|הקדמה א']] אז תקדם אהבתו את הי"ת לקיומו המצות ותהי' היא הסיבה לעבודתו ית'. וכמו שאמר דוד לבי ובשרי ירננו וגו' הקדים הלב מקור האהבה וחשק הפנימיי לבשר הגוף מקום האיברים החיצונים העובדים בפועל ומקיימים המצות. אולם מי שלא זכה לזה ועומד במדרגה נמוכה. עצתו שיקדים העבודה באיברי המעשה ועי"ז יקנה לו בהרגל ובהמשך את מעלת האהבה. ובזה יתישבו סתירות הכתובים בשינויי הסיבה והמסובב שזכרנו:

'''עם''' האמור יאירו לנו דברי חז"ל {{ממ|[[בבלי/ברכות/לה/ב|ברכות לה:]]}} ר' חנינא בר פפא רמי כתיב ולקחתי דגני, וכתיב ואספת דגנך, ל"ק כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. והקשו התוס' הא לקמן באין עושין רצונו של מקום מוקמינן לי'. ותירצו דמיירי ודאי שעושין רצונו אבל אין עושין רצונו כ"כ דאינן צדיקים גמורים. ולכאורה דברי התוס' כעין פשרה שעושין מעצמם לשנויי קושייתם מסתירת הגמרא, אבל לפי אשר ביארנו, הנה התם כתיב קודם והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו'. לאהבה את ה' אלהיכם וגו'. והיא המדרגה הנמוכה שצריך להקדים שמיעת המצות להשיג עי"ז מעלת האהבה ואף שאין זה מעלה גבוה. עכ"ז לגבי אותן שכתוב בם והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר וגו' עשו לבעל. ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו. הנה הנהו שכתוב בהם והי' אם שמוע וגו' לאהבה. עושין רש"מ מיקרו. ואולם לגבי אותם שכתוב בהם {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/סא#|ישעיה סא]]}} לבשר ענוים וגו' זרע ברך ד'. ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם. שהם במעלה העליונה לגבי הנהו שכתוב בהם והיה אם שמוע וגו' לאהבה וגו' ואספת דגנך. אין עושין רש"מ מיקרו ואינם צדיקים גמורים שתקדם האהבה לקיום ושמיעת המצות:

== ז ==
'''הקדמה ד''' {{ממ|[[בראשית רבה/סח/יא|ב"ר פס"ח]]}} ויקח מאבני המקום. י"ב אבנים נטל אמר אם מתאחות הן יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים, כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים ע"כ. הנה מצינו הכתוב מכנה מצות התורה פעמים בלשון רבים: אלה המצות, מצוות ד', מצוותי. ופעמים בלשון יחיד: כל המצוה, ולבלתי סור מן המצוה, המצוה והחוקים. וטעם הדבר הוא כי יש עבודה בכלל ויש עבודה בפרט. מי שהוא עדיין במדרגה נמוכה וצריך ללחום את יצרו ולהתגבר עליו ולכבשו שלא בטובתו רק להכריחו, אז פעולת המלחמה הן במדות הן במעשים מלחמת כל מדה וכל מפעל הוא ענין בפ"ע. כי רובם ענינים בודדים. למשל כשלחם מלחמת כבישת הכעס ונצח. אין הנצחון מועיל לו כ"כ שיתגבר גם על יצר התאוה או הגאוה או הקמצנות או האכזריות כו' כו' ומכש"כ במעשים שרובן בודדים ואין להם התקשרות זה בזה רק בבחינה עליונה רוחניית של מצוה גוררת מצוה ובכל אחת מהמדות הן לקנות הטובות והן לכבוש הרעות גם המלחמה משתנית כי אין התחבולות וההתגברות המצליחות וראויות לנצוח התאוה מועילות למלחמת מדת הגאוה וכיוצא בזה וכבר דברו בזה למכביר ספרי היראה והמוסר. אולם מי שהוא במדריגה גבוה שכבר נצח המלחמות ועובד את בוראו מאהבה כי זיכך נפשו וטיהרה וקידשה ולבו שמח מקיום מצותיו ית'. אחת היא לו עבודתו את ד' בשמחה וקיום מצותיו בגילה באין הבדל ביניהם. וכמו שהתפאר דוד ואמר {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קיט#קכז|תהלים קיט קכז]]}} על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז (כלומר יען אהבתי כמו כי על כן לא נתתיה לשלה) על כן כל פקודי כל ישרתי. שוים וישרים אצלי כל פקודי כולם אחת המה לי:

'''וכן''' העם הזה וכן הגוי הזה האומה הישראלית. כשהם במעלה נשאה אז הם כולם כאיש אחד חברים, וכמ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר ודרשו ז"ל כאיש אחד בלב אחד. ואמרו ז"ל {{ממ|[[בבלי/ברכות/ו/א|ברכות ו.]]}} את ד' האמרת היום וד' האמירך היום, אמר הקב"ה לישראל. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני כו' שנא' שמע ישראל וגו' ה' אחד. ואני אעשה כו' שנ' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. אולם כשהם במדרגה נמוכה אז מתוארים בלשון רבים ויסעו ויחנו. כרובם כן חטאו. ולפי ערכי עבודתם את ד' התקרבותם והתרחקם, דבוקם בו ית' והתפרדם, כן תהי' קרבתם גם אהבתם גם שנאתם זה עם זה. התאחדם והתחלקם אלה עם אלה. וכבר ביאר בזה בס' מלכיאל {{ממ|}} מאמר חז"ל {{ממ|[[בבלי/יומא/כב/ב|יומא כב:]]}} כתיב והי' מספר בני ישראל כחול וגו' וכתיב אשר לא ימד ולא יספר, כאן בזמן שאין ערש"מ, כאן בזמן שעושין רש"מ. שהכוונה שבזמן שאין עושין רש"מ במעלה נישאה. אף שעובדין את ד' אבל במלחמת תנופה, אז עדיין אין האחדות שורר ביניהם להאמירם בתואר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ולזאת נכנסים בגדר המספר אף כי רב הוא. אולם כשעושין רש"מ במדריגה גבוה וכבוד ד' מתהלך בקרב מחנם והי' קדוש, אז המה מתאחדים יחד כאיש אחד בלב אחד. ואין נכנסים אז כלל בגדר המנין והמספר. וזהו שכתוב בם אשר לא ימד ולא יספר כי האחד אין ספורות לו. וזהו כוונת מדרשם ז"ל שבחן יעקב בי"ב האבנים, אם מתאחדות הן. כי כל ישעו וכל חפצו להעמיד השבטים שבטי יה שיהיו ברום המעלה עד כי יתאחדו להיות גוי אחד בארץ. ובזה בין תבין השינוי שבין שתי פרשיות שבק"ש. שפרשה ראשונה נאמרה בלשון יחיד. ושניה בלשון רבים. וכבר התבאר בהקדמה ג'. שפרשה ראשונה מיירי כשעושין רש"מ במדרגה עליונה שהיא העבודה מאהבה כמ"ש ואהבת את ד' אלקיך וגו'. ופרשה שני' מיירי כשאין ערש"מ וכדמוקי לה בגמרא {{ממ|[[בבלי/ברכות/לה/ב|ברכות לה:]]}} וכדפירשוה התוס' שם. שעושין רש"מ אך במדריגה נמוכה וכמו שהמתקנו דבריהם שם. ולפי אשר התבאר בכאן. שכשהעבודה מאהבה אז נקראו ישראל בלשון יחיד. וכשהיא מיראה ע"י כבישת היצר. מכנה אותם הכתוב בלשון רבים. לכן נשתנה ענין שתי פרשיות אלו שזו מדברת בלשון יחיד וזו בלשון רבים:

== ח ==
'''הקדמה ה''' {{ממ|[[בבלי/שבת/פח/א|שבת פח.]]}} דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל ירדו ק"כ רבוא מלאכי חבלה ופירקום שנ' ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. והקשו בתוס' שהרי גדולה מדה טובה ממדת פורעניות וכאן היה בהיפך שהוכפל מנין הפורקים ממנין הקושרים ועיי"ש מה שתירצו.

ונסביר הענין בקצרה, האדם מורכב משני דברים מן העליונים ומן התחתונים וכמ"ש וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. גופו מן התחתונים. ונשמתו מן העליונים. והקב"ה רצה לזכות את שניהם. נתן לו התורה והעבודה. התורה היא ענין שכליי בחכמה ובינה ודעת המיוחס לנשמתו. וכמ"ש ונשמת שדי תבינם. ומעשה העבודה בפועל הוא מיוחס אל החומר לעבוד באיבריו הגשמיים. ובשני אלה התלמוד והמעשה. יזכה האדם את אורחו בגופו ונפשו לעוה"ב. וההיפך בהפכו. וכמו שאז"ל במשל החיגר והסומא. והביאו מקרא כתוב יקרא אל השמים מעל זו הנשמה. ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. וכבר דברו בזה למכביר ספרי הדרוש בדברים המסתעפים:

'''והנה''' כשהאדם מזוכך וגופו נקי כלומר שגם החומר כוסף ומתאוה בעשייתו המצות למלאות רצון קונו באהבה ושמחה. הנה חומרו ונשמתו שניהם כאחד רצון אחד להם. אל אשר יהי' רוח הנשמה ללכת שמה ילך גם החומר יתלכדו ולא יתפרדו. והוא באחד. ואז גם הלימוד המתיחס לנשמה והמעשה המתיחס לגוף ג"כ מתאחדים. התורה והמצוה. ההגיון והעבודה. השמיעה (שהיא לימוד התורה) והמעשה הכל אחד. אולם אם היצר שולט באדם. והחומר חומד ומתאוה עניני העולם, והמלחמה מצויה בינו לבין הנשמה. כמו שהאריכו בזה ספרי המוסר. אז גם אם ינצח מלחמתו, עכ"ז אין האחדות שורר בין שניהם. והמה נבדלים ומפורדים זה מזה:

'''והנה''' גלוי ומפורסם שכשהאדם עושה מצוה בורא מלאך מליץ. ולהיפך ח"ו בורא מלאך חבלה ולזאת כשאמרו ישראל נעשה (כנגד מעשה המתיחס אל החומר) ונשמע (כנגד תלמוד המתיחס אל הנשמה) כמו שהחומר והנשמה התאחדו אז למעלתם. כן נברא מזה למעלה מלאך מליץ אחד ובידו שני כתרים כנגד נעשה וכנגד נשמע. אבל כשחטאו. ונתפרד גם הקשר שבין החומר והנשמה נתפרדו ג"כ למעלה ונברא מכל אחד מלאך רע לעצמו. לכן ירדו ק"כ רבוא. ובאלה נשכילה לדעת טעם לשבח. מה שהלוחות הראשונות. היו גם מעשה הלוחות גם הכתב שבהם הכל מלמעלה מעשה ידי יוצר. והשניות היו מעשה הלוחות מלמטה כמש"נ פסל לך שני לחות אבנים. והכתב מלמעלה כמ"ש וכתבתי הלחות. כי הלוחות הראשונות היו קודם חטא העגל שנזדכך אז חומרם ועלה למעלת נשמתם. עד שהיו במדרגת אדה"ר קודם החטא וכמו שנתבאר 
בהקדמה א'. לכן זכו שיהי' גם חומר הלוחות מזוככים מעשי ידיו של הקב"ה מלמעלה אולם לאחר חטא העגל שנפלו ממדריגתם ונתעכר חומרם ונתנו אז הלוחות השניות וכמו שלא זכו אז לנקות חומרם ולקדשו. כן לא זכו שיכתוב השי"ת כתב הלוחות על חומר של מעשי ידיו. והוצרכו אז להכין החומר של הלוחות מלמטה. מכוון למדרגתם:

'''ונוכל''' להעמיס זה בענין מחלקותם של חז"ל אי כותלי בהמ"ק היינו עובי החומה נתקדש אי לא עי' פסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/פה/ב|פה:]]}} וברמב"ם הלכות בית הבחירה {{ממ|[[רמב"ם/בית הבחירה/ו#ח|פ"ו ה"ח]]}} ובמה שציין ב[[משנה למלך/בית הבחירה/ו#ח|משנה למלך שם]]. ונאמר כי אלו ואלו דברי אלקים חיים. כי כותלי בהמ"ק דומין לגוף האדם. ושכינת כבודו ית' השוכן בתוך עמו ומקדשו. לנשמת האדם. (נכבדות מדובר בזה לקמן באגדת חז"ל בברכות, מה הקב"ה ממלא כו' חמשה ברכי נפשי) ובזמן שישראל ערש"מ וגם גופן זך וטהור. אז נתקדשו גם כותלי בהמ"ק שהם כנגד חומר האדם ואז דין עובי החומה כלפנים ובשעה שיורדין ממעלתן והחומר עושה את שלו. אז הקב"ה מסלק שכינתו מהכתלים של בהמ"ק ולכן לא נתקדש עובי החומה. ודינו כלחוץ:

== ט ==
'''הקדמה ו''' יסוד מוסד אצל חכמי הלשון במספר שנים. שכשבא בצורת הנפרד יאמר שנים כמו ישלם שנים. בקר שנים או שנים ישלם ושנים יניסו. שאף שקדם המספר עכ"ז הוא בצורת הנפרד שאין סמיכות רק אל השם לא אל הפעל והמלה. וכשבא בצורת הסמיכות שאז קדם המספר להשם יאמר שני. שני כבשים שני גוים. עוד כלל אחר אמרו, שיש חלוק אם מקדים המספר לשם העצם או שמקדים שם העצם להמספר. שדרך בעל הלשון להקדים את המלה שהיא עיקר בכוונתו ולאחר את הטפל אליו. למשל כתיב {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/כ#|מלכים א' כ']]}} אם לשלום יצאו תפשום חיים ואם למלחמה יצאו חיים תפשום. כי אם לשלום עיקר החידוש שיתפשו אותם. ואצ"ל חיים ואם למלחמה עיקר החידוש שיניחום בחיים והוא כלל גדול בלה"ק. וביארנו בזה השינוי בתשלומי כפל שחייבה התורה לגנב. שכתוב אחד אומר שנים ישלם {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כב#ג|שמות כב ג]]}} ושני כתובים אומרים ישלם שנים {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ו#ח|שם ו ח)]]}} שהראשון מיירי בגנב עצמו דבאיסורא אתא לידי' ופשוט דישלם רק דמשמיענו שיכפול התשלומין לכן אמר שנים ישלם. ופרשה השני' מיירי בטוען טענת גנב והוא שומר חנם ובהתירא אתא לידי' וסד"א שלא ישלם לכן אמר דמ"מ ישלם וביאר כמה ישלם ואמר שנים {{ממ|ועיין [[בבלי/בבא קמא/סד/ב|ב"ק ס"ד:]]}}:

'''אולם''' התולדה היוצאת משל הכללים האלה. שכשנמצא שינוי בכתובים. למשל בעמודי בנין המקדש דשלמה, שפעמים מקדים שם העצם להמספר כמו עמודים שנים {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ז#|מלכים א' ז']], [[תנ"ך/דברי הימים ב/ג#טו|דה"ב ג']], [[תנ"ך/דברי הימים ב/ד#יב|ד']]}} העמודים שנים {{ממ|[[תנ"ך/מלכים ב/כה#|מלכים ב' כה]], [[תנ"ך/ירמיה/נב#|ירמיה נב]]}} ופעמים מקדים המספר לשם העצם. ויצר את שני העמודים {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ז#|מלכים א' ז']]}} וכתרת על שני העמודים {{ממ|שם}} ויש לנו לשאול שתי שאלות על שני שינוים:

:א) מה שפעמים מקדים העצם להמספר ופעמים בהיפך.

:ב) מה שבכאן כתיב שנים, וכאן כתיב שני.

הנה השאלה הראשונה צודקת וצריך להתחקות למצוא טעם. והשני' אין בה טעם, כי אחר שכשהקדים העצם בא המספר בצורת הנפרד הוכרח לכתוב שנים, וכשהקדים המספר הרי הוא בא בצורת הסמיכות הוכרח לכתוב שני [וגאון עוזינו מלבי"ם נ"י בספרו הגדול התורה והמצוה {{ממ|[[מלבי"ם/ויקרא/יז|אחרי סי' י"ז]]}} לא שת לבו לזאת ומותיב שבמלכים א' {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ו#כג|ו' כ"ג]]}} כתיב ויעש בדביר שני כרובים. ובדה"ב {{ממ|[[תנ"ך/דברי הימים ב/ג#י|ג י]]}} כתיב ויעש כרובים שנים. ומישב לפי דרכו שמחלק בין שני לשנים. ולענ"ד אין הדבר כן וכמש"כ] וכזה תמצא פעמים רבות שני כבשים {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/יד#י|ויקרא יד י']]. [[תנ"ך/ויקרא/כג#כ|כג כ]]. [[תנ"ך/במדבר/כח#ט|במדבר כח ט]]}} וכתיב כבשים בני שנה שנים {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כט#לח|שמות כט לח]]. [[תנ"ך/במדבר/כח#ג|במדבר כח ג]]}} ובכולם צריך לשום לב על שינוי הקדמה והאיחור לא על שינוי הסמיכו' והנפרד שבא ממילא:

'''אמנם''' אף כי אמת. נכון הדבר ומקובל היסוד שבין הסמיכה והנפרד במספר השנים. עכ"ז מצינו כמה מקראות שהשתמשו במלת שנים או שתים גם כשבא בצורת הסמיכות כשהמספר בא קודם שם העצם. ובהכרח לנו להודות שיש הבדל בין שני לשנים או שתי לשתים מלבד המבואר למעלה. ואף בצורת הסמיכות כשקדם המספר לשם העצם יכין לפעמים לכתוב שנים או שתים. ונשכילה לדעת שזה רק כשבא בסמיכות. אבל כשבא בנפרד שקדם שם העצם להמספר אין לנו לחקור אם הוא מורה על ההבדל שבין שני לשנים כשבא בסמיכות שהרי זה עיקר יסודו שבכל מקום שבא בנפרד לכתוב שנים או שתים. ובזאת הרווחנו להקל מעלינו עבודת ההתחקות לישב המקראות ששינו את טעמם מתואר שני שתי לתואר שנים שתים. כי אין לנו לחפש ולישב רק במקראות שנמצאו מלת שנים שתים בצורת הסמיכות. אבל לא בצורת הנפרדים. כלומר רק כשקדם המספר לשם העצם. לא כשקדם השם להמספר.

ותהי ראשית מלאכתנו להבין ולהשכיל ההבדל אשר בין מלת שני ובין מלת שנים כשבאים בסמיכות וקדם המספר להשם ואח"ז נקבץ כעמיר גורנה המקראות שנזכר בהם תואר שנים או שתים באופן הזה והיו לאותות [או הם בעצמם. או מה שכיוונו בזה דרשות חז"ל] על הנחתינו כי צודקת היא. יתנו עידיהן ויצדיקוה. כי כוננה מישרים. ונאמר בהבדל שבין שני לשנים. כשקדם המספר להעצם ונסמך אליו. והוא: {{עוגן חוזר עליון חופשי|*)}}

== י ==
'''שפת''' אמת תיקנה לה. כשהדבור מתיחס לדברים עצמיים יותר מאחד שהיא בא אז בלשון רבים. מתחלק הוא על שני פנים. א) רבוי פרדי. ב) רבוי זוגי. רבוי פרדי הוא כשהדבור מתיחס על פרטים רבים. ורבוי זוגי, הונח להוראת שני דברים שהם זוג אחד מצד שהם שוים ודומים בתמונתם או שצריכים זה לזה. אם בטבע אם במלאכה. בטבע הם האברים הכפולים בבע"ח, שתי עינים, שתי אזנים וכיו"ב. המלאכותים הם הכלים העשוים משני חלקים משתוים ומשתתפים אל מלאכה אחת, כמו מאזנים, רחים, מלקחים. ויש שינוי בלשון בין רבוי פרדי ובין רבוי זוגי. כי על רבוי פרדי יאמר אבנים, בתים, ערים וכיו"ב. ועל רבוי זוגי יאמר עינים, ידים, אזנים, יוד הרבוי בחירק ולפני החירק פתח. ולא יאמר על רבוי פרדיי בתיים, אבניים. ולא על רבוי זוגיי עֵינִים, אָזְנִים, רֵחִים, מֹאזְנִים. ולכך הקורא את רַגְלַיִם רצת בירמיה {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/יב#|יב]]}} או רַגְלִים ממהרות במשלי {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ו#|ו]]}} משתבש:

'''ויש''' עוד רבוי זוגיי על מספר הזוג. ר"ל שני דברים או מספרים שוים. כמו שנים, שתים, שנקודים גם כן בפתח וחירק, שהוראתו כפילת דבר. כמו ועל השנות החלום פעמים. ושנים שתים כמו זוג כפלים שכל אחד מהם משנה וכפל של חבירו. ובזאת נדע, יען שהרבוי זוגיי בטבעיי ובמלאכותיי משתנה בנקודות. הפתח והחיריק שתחתם. עם זוג המספריי. הנה כמו שהראשונים הוראתם הוא שמשתתפים יחד בפעולה או בתולדה לדבר אחד כן הוא הדבר בזוג המספריי. ובפרט כשבא בסמיכות קודם לשם העצם שכמו זר נחשב שיבא מלת שנים שאינו בא בצורת הסמיכות. הנה בכל מקום בואו ראה הכתוב לשנות טעמו ולא לכתוב שני בצורת הסמיכות, להורות שהוא זוגיי, משתתף ושניהם לדבר אחד, עומדים או מכוונים, או ממלאים זה את זה. מה שאין כן במלת שני, שתי, שאין בו הוראת שיתוף וענין זוגיי שכך יאמר בצורת הסמיכות ברבוי פרדיי כמו ברבוי זוגיי. אבני, בתי, ערי, כמו עיני, אזני, רגלי. ובזה נגלה לנו תעלומות ההבדל שבין שני לשנים או שתי לשתים. אף כשבאו שניהן קודם לשם העצם בצורת הסמיכות. שמלת שני מורה שהם שני דברים (וכשחז"ל דרשו השיווי הוא מיתורא וכמו שאמרו ז"ל מיעוט צפרים שנים, מיעוט שעירים שנים. למה לי למיכתב שני ש"מ מיתורא ללמוד שיהיו שוים. וכשכתוב שלשה פעמים דרשינן השיווי בשלשה דברים עיין יומא {{ממ|[[בבלי/יומא/סב/ב|סב:]] שם}}). אולם מלת שנים הנה כשבאה אחר שס העצם אין לנו לשאול עליה ולהוכיח ממנה. שכך הונחה כשתבא בצורת הנפרד אולם כשתבא קודם שם העצם בסמיכה אליו. כבר הונח ע"ז תואר שני או שתי. והכתוב שינה להשתמש במלת שנים או שתים להורות וללמד דעת כי פה בתואר הזוגיי והכפליי מדבר:

== יא ==
'''אחרי''' אשר באנו עד הלום נביאה פה המקומות שנמצאו בתנ"ך שיצאו מהכלל לכתוב אף בסמיכות שנים או שתים, ואיך כולם לדבר אחד נתכוונו להתהלך על פי יסוד ההבדל שהנחנו. והם מצינו שני כתובים באים כאחד בלשון אחד, זה מדבר בדיני נפשות וזה בדיני ממונות. כתיב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/יז#ו|דברים יז ו]]}} על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת. וכתיב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/יז#|שם]]}} על פי שני עדים וגו' יקום דבר. בראשון בדיני נפשות כתיב שנים (אף שהוא בצורת הסמיכות), ובשני בדיני ממונות כתיב שני:

'''שנינו''' {{ממ|[[בבלי/מכות/ו/ב|מכות ו:]]}} היו שנים רואין אותו כו', ושם בברייתא אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה אין מצטרפין. ושם אמר רב נחמן עדות מיוחדת (אחד רואה מחלון זה ואחד מחלון זה) מצטרפין לדיני ממונות, עיי"ש. הנה לדיני נפשות צריך שישתתפו כאחד להיות רואים זה את זה ויהיו זוג עדות. ולדיני ממונות אף שאין להם השתתפות והצטרפות מכל מקום עדותם כשרה. ולכן כתוב אצל דיני נפשות שנים עדים להורות על מספר הזוגיי:

'''ויתנו''' לנו שנים פרים {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/יח#כג|מלכים א' יח כג]]}} גם כן שני פרים איבעי למיכתב. ובמדרש שוחר טוב הובא בילקוט במקומו, בחרו שני פרים תאומים מאם אחת, הגדלים על אבוס אחד, במרעה אחד:
 
'''בספרים''' שכתבה איזבל כתיב והושיבו שנים אנשים {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/כא#י|מלכים א' כא י]]}}. ובשעת מעשה כתיב ויבאו שני האנשים. והוא מבואר עם האמור שהיא צוותה שיעשו על פי דין דיני נפשות שלא תהיה עדות מיוחדת ויראו שהאנשים יאמרו שנשתתף ונתאחדו. אולם בבואם לפני הזקנים להעיד נכנסו אחד אחד שחוקרין כל אחד בפני עצמו כמבואר בסנהדרין מ' במשנה. לכן שינה הכתוב כאן:

ושמת אותם שתים מערכות {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כד#ו|ויקרא כד ו]]}}. על פי הדין חלוק דין לחם הפנים משתי הלחם. שלחם הפנים נאפה שתים שתים ושתי הלחם נאפה אחת אחת {{ממ|כמבואר [[בבלי/מנחות/צד/א|מנחות צד.]]}} ושם {{ממ|נז}} שנינו כי שני הסדרים של לחם הפנים מעכבין זה את זה, ולכן כתוב שתים שצריך שיתאחדו:

אז תבואנה שתים נשים זונות {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ג#טז|מלכים א' ג טז]]}}. (שוחר טוב הובא בילקוט במקומו) רבנן אמרי יבמות היו. הרי שהיו להן התקשרות וקורבה. ודין האחת תלוי בחברתה אם הבן שלה לא תתיבם לבעלה ולא תהיה צרתה.
ומוכיח זה מלשון שתים וכאמור:

כי שתים רעות עשו עמי {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/ל#יג|ירמיה ל יג]]}}. בגמרא {{ממ|[[בבלי/תענית/ה/א|תענית ה.]]}} אמר רבי יוחנן אחת שהיא שקולה כשתים, ומאי ניהו עבודת כוכבים ומזלות. וכן מפרש בקרא אותי עזבו וגו' לחצוב להם וגו'. שהוא לעבור אנכי ולא יהיה לך, עשה ולא תעשה במעשה אחת דעבודה זרה:

בן אדם שתים נשים בנות אם אחת היו {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/כג#ב|יחזקאל כג ב]]}}. הנה במשל שפיר כתיב שתים שמתאחדות מצד היותן אחיות. ומצד הנמשל הנה הנן יהודה ואפרים ישראל גוי אחד. ומצד דרכם כתוב {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/כג#י|שם פסוק יג]]}} ודרך אחד לשתיהן:

בשנים עבותים חדשים {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/טו#יג|שופטים טו יג]]}}. בפשוטו מוכרחים אנחנו לומר שכפלוהו להחבל בשנים ויאסרוהו, דאי לאו הכי למה להו שנים, יקחו חבל אחד ארוך. אולם המה כפלו העבותים החדשים לאסרו בחזקה, לכן לקחו שנים. או אחר הכפל קראום שנים, והרי הן ככל הזוגות המלאכותיים. ולכן כתוב שנים
לא שני:

יעשה לי הדבר הזה הרפה ממני שנים חדשים {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/יא#לז|שם יא לז]]}}. ושם {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/יא#לח|פסוק לח]]}} ויאמר לכי וישלח אותה שני חדשים. ושם {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/יא#לט|פסוק לט]]}} ויהי מקן שנים חדשים. הנה כתוב על תואר החדשים בשלש מקראות תכופים בא' וג' שנים ובאמצעי שני, הלא דבר הוא.

הנה חכמי הדקדוק חלקו המספר על שני פנים. א) מספר יסודי כמו אחד שנים שלשה. ב) מספר סדורי כמו ראשון שני שלישי. ואמרו שמספר היסודי נקרא מספר בודד לפי שאין חלקי המספר מצטרפים זה עם זה. ומספר סדורי הוא מספר מצטרף. ולזאת כשבא מספר פשוט אין הכרח שיהיה רצוף, למשל כשאומר בניתי הבית עשרה חדשים, אין הכרח שיהיו רצופים. וכן כשיאמר שני חדשים, יתכן שהפסיק ביניהם. אולם כשאומר שנים חדשים הנה לפי מה שהתבאר שהוא יוצא מן הכלל שהול"ל שני חדשים, הנה ישוב להורות על ענינו שהוא מספר זוגיי ויש להם וביניהם התחברות. ולכן יורה גם כן כהוראת מספר הסדורי.

והנה הרואה ומשים לב בספור של יפתח ובתו, יראה כי אביה יפתח חרה לו על הדבר ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתני. והיא קבלה את משפטה באהבה ורצון באמרה עשה לי כאשר יצא מפיך אחרי אשר עשה לך ד' נקמות מאויביך. לכן היא לא ביקשה כי אם שנים חדשים רצופים בלי הפסק, וכן שבה אל אביה מקץ שנים חדשים רצופים. אולם יפתח שלח אותה ונתן לה רשות על שני חדשים עם רעותיה על ההרים. ודקדק לומר שני שאין מוכרח שיהיו רצופים ותוכל להפריד ביניהם בדבר אחר וירווח לו הזמן בינתיים, והוא מבואר.

ומזה הענין אמר {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ה#כח|מלכים א' ה כח]]}} חדש יהיו בלבנון ושנים חדשים בביתו, כלומר שנים חדשים רצופים. שתים נשים יוצאות {{ממ|[[תנ"ך/זכריה/ה#ט|זכריה ה ט]]}}, שתיהן נשתתפו לשאת האיפה. ועיין סנהדרין כ"ד ובמהרש"א שם ויונעם לך הנחתינו:

ושנים אריות עומדים אצל הידות {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/י#יט|מלכים א' י יט]], [[תנ"ך/דברי הימים ב/ט#יח|דברי הימים ב' ט יח]]}}. יען שהידות היו מזה ומזה (כלומר מימין ומשמאל) אל מקום השבת והרי הם כמן ענין זוגיי מלאכותי, כינה גם מספרם בתואר זוגיי, ע"מ עינים מאזנים וכמ"ש:

ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים {{ממ|[[תנ"ך/מלכים ב/כד#|מלכים ב' כד]]}}. אמרו ז"ל {{ממ|[[בבלי/סוטה/מו/ב|סוטה מו:]]}} א"ר חנינא בשביל מ"ב קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מהם מ"ב ילדים. וכשנחלקם לשתי הדובים בקעה כל אחת כ"א ילדים. והמ"ב קרבנות היו בכ"א מזבחות פר ואיל במזבח וכל מזבח כלל שני הקרבנות נמצא יש להדובים מקור להשתתפותם לפי דברי חז"ל לכן תיארם במספר הזוגיי:

והנני מקששת שנים עצים {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/יז#יב|מלכים א' יז יב]]}}. כנראה שלקטה אצל החצרות והבתים מהשכוח והאבוד. כמו שאמר תחלה והנה שם אשה אלמנה מקששת עצים וכאשר מצאה שנים קבלה אותם, ויותר לא (אולי חשבה שדין לקט להם) לכן אמרה שאף כשיקרה לה שנים יחד אגביהם ואלך לביתי:

שנים אנשים מרגלים {{ממ|[[תנ"ך/יהושע/ב#א|יהושע ב א]]}}, ושם {{ממ|[[תנ"ך/יהושע/ב#ד|פסוק ד]]}} ותקח האשה את שני האנשים. כי יהושע שלחם לענין אחד בקשר אחד. אבל היא כשהצפינה אותם הצפינה כל אחד בפני עצמו וכמ"ש ותצפנו וכמ"ש רש"י. לכן שינה הכתוב משנים לשני. וכן כשירדו מההר נפרדו גם כן שלא יראום הרודפים לכן כתיב גם שם {{ממ|[[תנ"ך/יהושע/ב#כג|פסוק כג]]}} וישובו שני האנשים וירדו מההר. ואולם בדברי יהושע אליהם כתיב {{ממ|[[תנ"ך/יהושע/ו#כג|שם ו כג]]}} ולשנים האנשים המרגלים וגו' אמר יהושע.

וכיו"ב תראה עוד בקצת מקומות שלא זכרתי כי במעט התבוננות יבין הקורא כי המה מסכימים עם הנחתינו. לא נשאר לבאר ברחבה כי אם השינוי בכרובים. שבציווי נאמר שנים כרבים ובעשיה שני כרבים. וזה יתבאר בעזרת השם יתברך עם ביאור השינוים של פרשת המשכן:

== יב ==
'''הקדמה ז''' הראשונים ז"ל שמו מעיינם להתבונן ולהשכיל בעניני המשכן וחלוקת חדריו ופירקי היכליו. כותליו, עמודיו. וליחסם אל ענינים אשר בצד יחוסם ראוים הם שתשרה עליהם ובתוכם זיו השכינה וכבוד ד'. כמו שהיה באמת שנאמר וכבוד ד' מלא את המשכן. עיין כוזרי שיווהו ודימהו כתפארת אדם בניתוח איבריו להיות גם הוא קדוש לד' כמ"ש נעשה אדם בצלמינו כדמותינו. ואחר כל הכנות המשכן לא נאמר ושכנתי בתוכו אבל בתוכם. מוהרי"ע בעקידה יחסו אל העולמות העליונים הרוחניים. וכל אחד על פי דרכו יבוננהו, יכוננהו, ייחסהו באופן שיהיו שני הענינים מכוונים זה לעומת זה בדקדוק וחקר.

ואשר יגיד לי לבי לכוון בזה בכלל הוא, כי כמו שהיה צריך ומוכרח לתת לאדם תורה ומצות לקדשו ולקרבו על ידן אליו יתברך. וכמ"ש ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם. יען הוא הוא נוצר בחלוקת איבריו גידיו ועורקיו על פי חלוקת התורה והמצוה וכמו שאמרו ז"ל רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איברים שבאדם, והראשונים ייחסו גם כן שס"ה לא תעשה כנגד שס"ה גידים שבאדם (עיין שעה"ק לקדוש ד' רבי חיים ויטאל זצוק"ל), כן כשראה בחכמתו יתברך לשכון כבוד בתוך עמו ישראל באהבה בכלל האומה הקדושה. לבנות לו מקדש. ימצאו בו מספר מפקד סכום המצות מסכים למנינם התרי"ג בחלוקת איבריו, קרשיו, קרסיו, עמודיו, אדניו, מכסהו, אהלו ומסכיו. האמנם כי לא באתי בסוד ד' לכוון היחוס אשר בין איברי המשכן וכליו ובין פרטי התרי"ג מצות זה לעומת זה. עכ"ז נפלאת היא בעינינו שכאשר נספרם אחת לאחת למצוא חשבונם נמצא מספרם עולה ומכוון למספר התרי"ג אשר מנו חכמים במנין המצות וכדדריש ר' שמלאי
שילהי מכות עיי"ש.

— וזה פרטן —

48 קרשים. עשרים לדרום ועשרים לצפון ושמנה למערב.

100 אדני כסף. שתי אדנים תחת הקרש האחד. הרי 96. וארבע לעמודי הפרוכת.

10 עשר יריעות התחתונות של שש ותכלת וארגמן ותולעת שני.

100 לולאות תכלת. חמשים בשפת החוברת האחת וחמשים בשפת השנית כנגדה.

50 קרסי זהב. לחבר את הלולאות.

11 יריעות עזים. מלמעלה.

100 לולאות. חמשים וחמשים.

50 קרסי נחשת. לחברן.

15 בריחים. חמשה בכל צד לשלש הצדדים.

96 טבעות. שבהן נכנסים הבריחים העליונים והתחתונים, שנים לכל קרש.

1 פרוכת. להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים.

4 עמודיו שבהם תלוי. עצי שטים מצופים זהב. (אדניו כבר נתחשבו בין מאת אדנים).

4 וויהם זהב.

1 מסך לפתח האהל.

5 עמודיו.

5 אדניו, אדני נחשת.

5 וויהם זהב.

1 ארון.

1 כפרת. שהרי נאמר בו עשיה לבדו.

1 כרובים שנים ככתוב. ונאמר בם גם כן עשיה לבד.

1 שולחן.

1 מנורה.

1 מזבח הקטרת.

1 מזבח העולה.

1 הכיור וכנו.

613 עולה תרי"ג כי כך רצה השם יתברך במספר פקודיו ומצותיו שתולדת קיומם הוא קרבתו יתברך. כן באיש הישראלי הפרטי. כן במשכן כבודו יתברך באומה בכלל על ידי המקדש אשר צוה לעשות לו ככל כאשר הראה את משה בהר.

ובכל אלה נשלמה ההקדמה השביעית, ונשלמו שבעת ההקדמות אשר מהנה נמצא פתח תקוה להבין ולהשכיל טעמי שינוי הכתובים במלאכת המשכן בציווי ובעשיה בסדר המלאכה. ובלשונה כאשר שאלנו בראשית דברינו תשע שאלות ראויות לשום לב לישבן:

== יג ==
'''גלוי''' וידוע ומבואר כי משה רבינו ע"ה נצטוה על מלאכת המשכן כשהיה בהר בארבעים יום הראשונים ועשו העגל בסוף יום הארבעים לעלייתו בהר סיני. ואילו לא חמתו בעגל היה נגמר אז תיקון העולם כולו, וישראל היו נשארים במדרגה עליונה ודבוקים בו יתברך באהבה בבחינת נשואין. והיה משה רבינו ע"ה בעצמו עושה כל מלאכת המשכן לשכון כבוד ד' במעשי ידי משה באופן נעלה וכמבואר בהקדמה ב'. אולם משחטאו בעגל, נפלו ממדרגתם ובטל הנשואין, ונשארו מקושרים עמו יתברך בבחינת אירוסין. וזה גרם גם כן שלא זכו שיעשה משה רבינו ע"ה בעצמו את המשכן וכליו.

ויהי ביום הארבעים ומשה עודנו בהר, לומד תורה מפי הגבורה. וישראל למטה עוסקים בעשיית העגל, ועברו בלאו דעשיה שאין בו מיתת בית דין. ולמחר השכימו וישתחוו לו ויזבחו לו, ועברו בלאו דזיבוח והשתחויה שהוא במיתת בית דין. והשם יתברך כלה לדבר עם משה בסוף יום הארבעים ואז נתן לו הלוחות, וכמ"ש ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו שני לוחות העדות. ובתנחומא, א"ר לוי ישראל יושבין למטן וחורטין את העגל שנאמר ויקח מידם ויצר אותו בחרט והקב"ה למעלן חוקק לוחות ליתן להם דברות חיים שנאמר ויתן אל משה ככלותו. ולמחרתו אמר למשה לך רד שאז אמר לו וישתחוו לו ויזבחו לו, ולא זבחו והשתחוו עד למחר כמ"ש וישכימו ממחרת ויעלו עולות וגו'.

ומאי דפליגי במדרש דרבנן אמרו שהלוחות ניתנו למשה קודם שעש(א)ו ישראל אותה מעשה ור' לוי אמר משעשו אותה מעשה, שניהם אמת ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, שהלוחות ניתנו למשה אחר העשיה לסוף מ' יום וקודם ההשתחויה והזיבוח בבוקר של יום מ"א.

ואחר כל החוקים והתורות ומלאכת המשכן שלמד וראה בהר נאמרה לו פרשת ראה קראתי בשם בצלאל, כמו שהיא סדורה בתורה מאוחרת לכל הדברים. והיה זה באמת דבר חדש. שהקב"ה הרואה את כל ראה שנעשה העגל ושוב לא יעשה משה בעצמו את המשכן. לזאת הגיד לו לאמר שאף שעד כה צויתיך לעשות המשכן וכליו בעצמך. ועשית, תעשה, ועשה. זה היה על תנאי אם לא חטאו (עיין [[בבלי/עבודה זרה/ה/א|ע"ז ה.]] אמרו חז"ל כיו"ב) אבל עכשיו ראה קראתי בשם. ראה זה חדש הוא. תן עיניך ולבך על התחדשות הזה. אולם לא הגיד לו עד למחר שזבחו והשתחוו כמ"ש לך רד וכמו שביארנו:

'''השינוי''' הגדול והנורא הזה. כמו שהרעיש והחריד והוריד מצב האומה ודבקותה בד' בכלל. כן גרם שינוי גדול במלאכת המשכן וסדורו. בחליפין ותמורות שונות מה שהיה מחוייב ומוכרח לשנות מפאת שינוי המצב בכלל. וזה גרם שינוי הספורים בכתוב בלשון ובסדר פרשת הציווי שקודם החטא לפרשת העשיה שאחר החטא. וכן השינוי בין הסדר של הציווי למשה בתחלה ובין הסדר שבפרשה הקטנה של ראה קראתי בשם. כאשר נבאר בפרטות אחת לאחת.

שהרי המשכן וכליו נערך ומתיחס, מתדמה ומשתוה, בקדושתו והכנתו, פירקי איבריו וטהרת כליו, אל קדושה וטהרת האומה. בעליתה יעלה וברדתה ירד גם הוא. וכמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכמ"ש ז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. והוא מכוון גם כן אל בית המקדש של מעלה וכמו שדרשו ז"ל ריש תענית על בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר. ועל זה נאמר היכל ד' היכל ד' היכל ד' המה, כלומר ששלש אלה ההיכלות הכל קודש לד'. היכל ד' שלמעלה הוא הוא מכוון להיכל ד' שלמטה, והיכל ד' העיקריי הן המה עם בני ישראל. ולכן כשנשתנה והורד מצב האומה על ידי חטא העגל כן הורד המשכן מקדושתו. ונשתנו סדרי בנינו וקישורי פרקיו וערכיו לפיהו זהו מה שראינו להגיד בזה בכלל, ומעתה נעריך מערכת הענינים בפרט:

== יד ==
'''הגדנו''' בהקדמה ג' שכאשר נביט על סדר הסיבה והמסובב שבהכרח תוקדם הסיבה להמסובב בזמן. אף שאין מוכרח שיוגדל המסובב במעלה. (והרי אמרו ז"ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה). הנה בשני מדרגות העבודה. הנישאה והנמוכה. האהביית והיראיית. שנתבארו בהקדמה א'. יתהפכו הסיבה והמסובב כחומר חותם כן במערכתם כן בקדימת הזמן. כי בהיות האדם (או האומה) במדריגה נישאה אז יקדם החשק והתלהטות הפנימיי לפעולת האיברים וכלי המעשה החיצונים בקיום המצות בפועל. ואם לא זיכה את ארחו, ואין החשק והשמחה לעבודת השם יתברך לוהט בו, עצה טובה היא לו לעורר התנועה החיצונה ולשעבד האיברים החיצונים להרגיש אותם במעשה ומזה יולד אחרי כן גם החשק הפנימיי.

ויען כי התבאר בקצרה, כי המשכן, אהלו, מכסהו, קרשיו, אדניו, בנינו החיצון ופירקי איבריו למחלקותיהם. וכליו הפנימיים, הארון והשולחן והמנורה והמזבחות, כולם מכוונים ומתיחסים ורמוזים לתפארת אדם ושיעור קומת איבריו החיצונים, כלי המעשה, ותכונת איברים הפנימיים כלי המחשבה וכוסף המדות. לכן קודם חטא העגל שהיו אז ישראל במדרגה גבוה בקדושתם ותשוקתם ואהבתם לפקודי השם יתברך. וחשקם הגדול פרץ על כל גדותי איבריהם החיצונים. למלאות רצון קונם וחפץ נפשם הנקיה וטהורה. אז גם פקודי המשכן הלכו על הדרך הלזו. ומשה רבינו ע"ה צווה אז בד' להקדים מלאכת הכלים הפנימיים הקדושים וטהורים, למלאכת האוהל והדפנות של המשכן, אהלו, מכסהו, קרשיו, אדניו. אולם בפרשה הקטנה של ראה קראתי בשם בצלאל וגו' שאז הוחל העם לקרוא בשם ד' ועשו העגל. וכן בעשיית בצלאל המשכן וכליו, שירד ישראל ממדרגתו, ואבד חשקו וטהרתו, ככל פרשת הדברים שהתבארו בהקדמה א'. ונהפך גם כן סדר העבודה, להתחיל מהאיברים החיצונים והיא תהיה סיבה להתלהטות הפנימי, נהפך גם כן סדר מלאכת המשכן וכליו הפנימיים, להקדים מכסה האוהל והדפנות החיצונים להארון והשולחן וכו' הפנימיים:

'''ולא''' עוד אלא שגם דבר אחר גרם להפוך הסדר. מטעם האמור בהקדמה ב'. שקודם חטא העגל היו מעותדים להיות כנשואה בבית בעלה וחמיה שיכולה להגלות. ואינה צריכה אז לצניעות. עד שאמרו ז"ל {{ממ|[[בבלי/יומא/נד/א|יומא נד.]]}} שהיו מגללין הפרוכת ומראין להם הכרובים כו' ראו חבתכם לפני המקום, התבאר הענין בהקדמה ב' שם. אולם אחר החטא ושבירת הלוחות ירדו למדרגת ארוסה ככלה בבית אביה שחוייב לה הצניעות ונאמר אז ולא יבואו לראות כבלע את הקודש. ולכן גם במלאכת המשכן הנה האוהל והדפנות הוא מן הדברים הגלויים, והכלים הפנימיים הוא מהדברים המוצנעים ונסתרים. ולכן קודם חטא העגל, היו יכולים הכלים לעמוד באיתגליא בפומבי נראים לעין כל ישראל והיו יכולים להעשות קודם המשכן, שהרי ישראל היו אז בבחינת נשואה. אולם כשחטאו ועמדו בבחינת ארוסה, שוב לא יתכן לעשות הכלים ולהניחם כך מגולים. בעת שכבוד אלקים אז הסתר דבר ואין לך יפה אז מן הצניעות. ולכן נהפך הסדר לפשות תחלה המשכן ואח"כ הכלים במקום צנוע ומכוסה:

== טו ==
ובזאת נבין מערכת דברי חז"ל בזה ברכות {{ממ|[[בבלי/ברכות/נה/א|נה.]]}} אמר רשב"נ אמר ר"י בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שאמר לו הקב"ה למשה לך אמור לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו אתה אומר לי עשה ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים אמר לו שמא בצל אל היית וידעת, עכ"ל.

והדברים מפליאים. שנראה משטחיית דבריהם שמשה הפך במכוון. וקשה הדבר לומר כן. ולא עוד אלא שבפרשת תרומה כתיב באמת ארון תחלה וכמו שהקשו התוס', ומה שתירצו שבפרשת תשא כתיב אהל מועד תחלה ואח"כ ארון וכלים, אם כן קשו קראי אהדדי אבל משה לא הפך.

ולפי האמור יתישבו כל הדברים והסתירות על מכונם. והוא, כי בעת הציווי שהיו ישראל אז ברום המעלה היה הסדר של המשכן לפי התיחסו אל האומה לעשות תחלה ארון וכלים ואח"כ המשכן וכן נאמר בפרשת תרומה. ואח"כ כשחטאו ביום הארבעים ואז אמר ד' למשה ראה קראתי בשם בצלאל כלומר שהבעל מלאכה יהיה מעתה בצלאל והיפך הקב"ה הסדר לפי אשר ירדו ממדרגתם, לעשות תחלה המשכן, וכך כתוב באותה הפרשה בכי תשא. שכשצוה לבצלאל יקדים מלאכת המשכן. ואולם משה אוהב ישראל היה, ואחר כל התעניתים שהתענה ואחר כל הפיוסים שפייס, וד' השיב לו הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות, ונתנו לו לוחות האחרונות, כסבור להחזיר העטרה ליושנה לעשות ולגמור הנשואין, ולהקדים הכלים להמשכן, וכמו שצווה בפרשת תרומה. האומנם כי בצוותו לבצלאל נאמר לו להקדים המשכן, סבור היה שזה היה בעידן ריתחא בעת שעשו העגל. וזהו שאמרו ז"ל שהפך הסדר כי באמת הפך, אבל אזל בתר טעמא, ולזכות את ישראל ניסה לומר לבצלאל כפי הסדר שצווה אותו ד' בהר סיני. אולי יעלה בידו להחזיר העטרה ליושנה. אולם בצלאל ראה את העם כי ברע הוא , וחזר הדבר לבחינת אירוסין וצניעות. ושאל את משה, כלים שאני עושה להיכן אכניסם. ולהעמידם כך גלויים זה לא יתכן עתה. ואם באמת שב הדבר לאיתנו ולמעלתו, למה תצויני כלל להיות העושה, הלא כשהם אהובים ונקיים עליך המלאכה לעשות. וזהו אמרו כלים ש'''אני''' עושה, ולא אמר סתם הכלים להיכן אכניסם. עד שהודה משה רבינו ע"ה ואמר בצל אל היית. שאותה פרשה קטנה שנאמרה למנות אותך על המלאכה שם נאמר להקדים המשכן להכלים. ובכל זה נתישבו שאלות א', ח', ט', באופן פשוט ומבואר בעזה"י:

==טז==
'''נסעה''' ונלכה ליתר השינוים שבין פרשת הציווי לפרשת העשיה ששאלנו עליהם
בראש. הנה לפי מה שהגדנו בהקדמה ד' שבהיות ישראל במדרגה העליונה, אז פרטי המצות שבתורה ואישי ישראל לפקודיהם מתאחדות יחד. ואז נאמר במצות, כל המצוה לבלתי סור מן המצוה, ונאמר באומה ישראל גוי אחד. והתבאר גם כן בהקדמה ז' שפירקי איברי המשכן מכוונים למספר מפקד תרי"ג המצות. וכן להתאחדות האומה אשר על כן נקרא אהל מועד כי יתועדו ויתקבצו שם יחד שבטי ישורון. וכשהעם במדרגה נמוכה אז אין היחוד שורר כל כך, כן במצות התורה זו עם זו, כן באישי האומה. מזאת נדין כי גם איברי ופירקי המשכן, היו מתאחדות ומתדבקות זו עם זו ביתר שאת וביתר עז, קודם חטא העגל שאז נאמרה פרשת הציווי למשכן, מהקישור והשילוב שהיה ביניהם אחר חטא העגל שאז עשאו את המשכן.

והנה מבואר שהאהבה והקירוב נמצא ביותר בין האחיות ממה שהיא בין שתי נשים שאין ביניהן קורבה והנה נכריות זו עם זו. ולכן בפרשת הציווי כתיב ביריעות התחתונות וכן בלולאות, וכן בקרסי הזהב, וכן בשתי ידות של הקרש, בכולם כתיב אשה אל אחותה דבוקות ומתאימות כאחיות. ואולם בפרשת העשיה כתיב בכולן אחת אל אחת, כשתי דברים נפרדים, זו אחת וזו אחת, ומקרבין שתיהן זו לזו שאין בהן דבוק פנימיי.

וכן במספר הקרשים, כתיב בפרשת הציווי ג' פעמים עשרים קרש, עשרים הקרש, הכל בלשון יחיד כאלו כולם קרש אחד. לרוב התאחדם יען כי אז היה שולט היחוד מאוד למעלתם. ובפרשת העשיה נאמר גם כן ג' פעמים עשרים קרשים בלשון רבים. כתכונת האומה אז:

'''וכשנסתכל''' עוד בדבר נראה כי היריעות העליונות אין קדושתן שוה ליריעות התחתונות שאלו חיצוניות ואלו פנימיות וכבוד ד' מלא את המשכן. וכן יעיד על זה חומר הקרסים שבתחתונות הם של זהב ובעליונות הם של נחושת. וכן תעיד התורה שבראשונות האריכה בתנאי חבורן זו לזו ובאחרונות דברה בכלל. ולזאת גם קרבתן גם התאחדן אלו עם אלו ר"ל יריעות התחתונות עם העליונות היו תלוי במדריגות האומה. כשהיא ברום המעלה אז העומדים חוצה לפי כשרונם והעומדים סביב מבפנים היו מקורבים ומקושרים אלה באלה, מבלי פירוד. ואולם כשירדו ממדרגתם וניתק קשורם בכלל. כן נתפרדו החיצונים מהפנימים. וכן דקדקה התורה לכתוב פרשת המכסאות יריעות העליונים ויריעות התחתונים בפרשת הציווי בפרשה אחת בלי הפסק שום פרשה ביניהם. ובפרשת העשיה הפסיקה ביניהם בפתוחה, והיא פלאי. ונתישבו בזה שאלות ג', ד', ה':

== יז ==
'''ועתה''' נבוא לבאר השינוי שבציווי כתיב בקרשים יהיו תמים על ראשו, ובעשיה כתיב אל ראשו. איתא בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/צח/ב|צח:]]}} ת"ר קרשים מלמטן עוביין אמה ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע. שנאמר יהיו תמים ולהלן הוא אומר תמו נכרתו דברי רבי יהודה, רבי נחמיה אומר כשם שמלמען עוביין אמה כך מלמעלן עוביין אמה שנאמר יחדיו. והכתיב תמים, ההוא דליתו שלמין ולא ליתו דניסרא.

ואשר יראה בזה דהני תנאי לא פליגי ואלו ואלו דברי אלקים חיים. על פי מה שהתבאר בהקדמה ה', בהבדל שבין לוחות הראשונות לשניות. שהראשונות גם חומרם היה קודש לד' מלמעלה, והשניות היה חומרם מלמטה כמ"ש פסל לך שני לוחות אבנים. ומזה מסתעף המחלוקה בדברי חז"ל אי עובי החומה של בית המקדש גם כן נתקדש אי לא. שכשישראל במדריגה נישאה אז הקדושה מתפשטת גם בגוף החומה, וכשהם במדרגה נמוכה אז חומר הבנין ועובי החומה לא נתקדש. וממנו נלמוד גם במשכן, שקודם חטא העגל גם עובי הקרשים נתקדש, ולאחר החטא לא נתקדשו.

והנה ידוע כי כשהאומן מחבר ומדבק בדבק שני חתיכות עצים לעשות מהן קרש אחד. הנה במשך אורכן אינן נראות ואינן ניכרות כל כך שהם שתים דבוקות. אולם מלמעלה בעוביין שם ניכר שהנה מדובקות משתי חתיכות. ויען כי הקרשים עצמן היה בהן גם כן קדושה קודם החטא, נשלמו אז להיות עוביין אמה מלמעלן כלמטן. ורמז הכתוב זה במה שאמר יהיו תמים על ראשו, כלומר מלמעלה בשטחם העליון של העובי יהיו תמים. וע"כ שיש להם שטח, דאם הם כלין והולכין לא שייך לומר על ראשו. ומה שאמר יהיו תמים היינו דלא ליתי דניסרא ששם מלמעלה בשטח העובי ניכר שהקרש היא תמה ואינה מדובקת משתים. אבל עוביין אמה גם מלמעלה אחר שיש להם בעצמם קדושה. וזו דעת רבי נחמיה.

אולם אחר החטא, דעובי הקרשים לא נתקדש. למה היה צריך אז להיות עבים גם מלמעלה. ולהשתמש ביריעות האוהל אמה מזה ואמה מזה ואמה ממערב לכסות עוביין. וישארו הקרשים מחמת זה מלמטה גלויים אמה ביותר כדאיתא כגמרא שם. יותר טוב בזה האופן שיהיו הקרשים כלים והולכין עד חודן למעלה ומחמת זה יהיו הקרשים מכוסים מלמטה. ואל זה כיון הכתוב בעשיה בשנותו הלשון מבציווי. וכתב יהיו תמים 
אל ראשו לא על ראשו. שמשמעותו שעד הגיע לראשו. יהיו חד מלמעלה. נמצא שני הכתובים של הציווי והעשיה ושני התנאים רבי יהודה ורבי נחמיה אינם סותרים זה את זה. ונתישבה בזה השאלה הששית:

== יח == 
'''ולהיות''' לפי האמור קדושת הלוחות הראשונות טרם נשתברו נעלות גבוה מעל גבוה מקדושת הלוחות האחרונות. שהן היו מעשי ידיו של הקב"ה. והאחרונות היו מעשי ידי משה. לכן היה מהצורך שלא להניחם בארון ושלא לתת עליו הכפורת עם הכרובים עד אשר יגביל להם מקום מיוחד ומובדל לעצמו והוא קודש הקדשים אחר אשר הבדילה מחיצת הפרוכת בינו לבין הקודש. ואח"כ יכניסו שם הארון והעדות. שם פנימה יכסה עליהם הכפורת וכרוביו. שם יפיע הוד קדושתם במקום המוכן ומובדל להם. מה שאין הדבר כן בלוחות האחרונות מעשי ידי אדם. יתכן אז שיהיו מונחים בארון והכפורת חופף עליהם. אף שעדיין לא נעשית המחיצה להפריש להם מקום. ובטרם תלו הפרוכת להבדיל את קודש הקדשים. ולזאת בציווי שהיתה אז ההכנה ללוחות הראשונות במעלתן. שאלו נתקיימו היה העולם מתבסם וכדאיתא בדברי חז"ל. היה הסדר לשום תחלה הפרוכת. ואח"כ יביא הארון פנימה וישם עליו את הכפורת. אולם בעשיה, שכבר נשתברו הלוחות הראשונות ואבדו חמדתן, הורשו אז להכניס הלוחות ולהניחם בארון מבחוץ ולתת שם עליו את הכפורת ולהכניסו למקומו. ולעשות אח"כ מחיצת הפרוכת. ומיושב בזה השאלה הב':

== יט == 
'''נשאר''' לנו לבאר, מענין הכרובים. ששאלנו על השינוי שבציווי כתיב שנים כרובים ובעשיה כתיב שני כרובים. אמרו ז"ל {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/צט/א|ב"ב צט.]]}} כיצד הן עומדין ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו, וחד אמר פניהם לבית. ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו והכתיב ופניהם לבית, לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמאן דאמר פניהם לבית הא כתיב ופניהם איש אל אחיו, דמצדד אצדודא ע"כ. ועיין נפש החיים שער א'.

ומה שיש לדקדק בזה, דלפי סוגיית הגמרא דמקשי מקראי, הנך קראי בלאו הכי סתרי אהדדי והכי מבעיא לתלמודא למימר כתיב פניהס איש אל אתיו וכתיב פניהם לבית. ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר כו' וחד אמר כו' ולא למיפלג באנפי נפשייהו. ובפרט במה שכבר היה דמאי דהוה הוה.

עוד הקשה בריטב"א ביומא [[ריטב"א/יומא/נד/ב|נ"ד:]] אהא דאמרו שם בשעה שנכנסו גוים להיכל מצאו כרובים מעורים זה בזה כלומר ופניהם איש אל אחיו כדאיתא שם. הא אז לא היו עושין רצונו של מקום שבשעת חורבן היה. וכשאין עושין רצונו של מקום אינן מעורין זה בזה כמו שכתוב בבבא בתרא שם. והתם גופא אמרינן שברגל היו מגללין הפרוכת ומראין לישראל הכרובים מעורין זה בזה ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום ש"מ דכשהן מעורין חביבין ישראל. ומה שתירץ שם שנעשה נס לרעה הוא דוחק:

== כ ==
'''ואשר''' יראה בזה. הנה כבר ביאר מר אחי הגאון מוה' יחיאל נ"ע בספרו [[עוטה אור]] במבוא השיר ענין שני מיני הכרובים. כרובים של משה של זהב מן הכפורת, וכרובים של שלמה של עצי שמן עומדים על הארץ ופורשים כנפיהם על הארון. שכמו שאושר האומה הישראלית הם שני דברים כוללים. והם, התורה והעבודה, התלמוד והמעשה. כן היה מהצורך לעשות נגדם במקום אוה יתברך למושב לו בקודש הקדשים, שני כרובים של משה ושני כרובים של שלמה. של משה נגד התורה, שעיקר עיסקה של האומה אז היה למוד התורה וכמו שאמרו ז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. ונתינתה היה מבין שני הכרובים שעל הכפורת וכמ"ש ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים. ואומר, וישמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים. וכשבאו לארץ ונבנה בית הבחירה ונשלמה המעשה ומקום העבודה. עשה שלמה כנגד זה שני הכרובים של עצי שמן. ושניהם, הן של משה הן של שלמה, היו שנים שנים זוג זוג להורות אל האהבה והחיבה שבין כנסת ישראל ודודה על ידי התורה ועל ידי העבודה וכמו שאמרו ז"ל שם ראו חבתכם לפני המקום. עיי"ש במבוא השיר שהאריך בזה בדברים העומדים ברומו של עולם:

==כא== 
'''אמנם''' עילוי רב יש לכרובים שעשה משה על הכרובים שעשה שלמה. שהתורה שעליה ירמזון כרובים של משה עומדת לעד לעולם הן בזמן שבית המקדש קיים וישראל עושין רצונו של מקום. הן בזמן שאין בית המקדש קיים כשאין עושין רצונו של מקום. וכמ"ש כי לא תשכח מפי זרעו. ואמרו ז"ל {{ממ|[[בבלי/ברכות/ח/א|ברכות ח.]]}} מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ואמרו {{ממ|סוטה כא}} עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. הרי שאש שאין עושין רצונו של מקום, התורה בקדושתה וכשרונה. ואמרו ז"ל מים רבים, אלו האומות, לא יוכלו לכבות את האהבה, זו אהבה של תורה. מה שאין כן העבודה שעליה ירמזון כרובים דשלמה. כשאין ישראל עושין רצונו של מקום ובעונות חרב הבית ובוטל התמיד ובטלה העבודה ואין לנו בגולה לא אישים ולא נחוחים. ובטל אז הוראת הכרובים דשלמה ולכן אף בזמן הבית כשאירע הדבר והיה עת וזמן שלא עשו ישראל רצונו של מקום, הנה כרובים של משה עדיין חביבותייהו קיימת, ועל כל פשעים תכסה אהבה של תורה. ומצד התורה מקושרים ודבוקים כנסת ישראל עם דודה. כן פני הכרובים דמשה פניהם איש אל אחיו בכל עת ובכל זמן לא זזו מחבבין זה את זה, לא זזו מתדבקין זה עם זה, ולא נפסקו מהיות מעורין זה בזה. עד כי גם בעת הרעה, בעת חרון אף ד', בעת שפך ד' חמתו להחריב ביתו, בעת הזעם שנכנסו גוים להיכל, כרובים דמשה על משמרתם עמדו. חיבה יתירה נודעת להם חבוקים ודבוקים ומעורין זה בזה. כי התורה עשתה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. התורה שברית כרותה כי לא תשכח, לא עזבה להפרד כנסת ישראל ודודה והיו לאחדים. מה שאין הדבר כן בכרובים דשלמה לפי הכשר העבודה ולפי מלאת האומה רצונו של מקום, כן יתאחדו פניהם איש אל אחיו וכן יתפרדו ויהיו פניהם לבית בזמן שאין עושין רצונו של מקום.

ומיושב בזה קושיית הריטב"א שזכרנו, כי מה שמצאו הגוים כרובים מעורין זה בזה היו כרובים דמשה. ואתא כמאן דאמר ארון וכפורת גלו לבבל על ידי נבוכדנצר, וכדאיתא ביומא שם [[בבלי/יומא/נג/ב|נ"ג:]]

== כב ==
'''עוד''' אחת נדבר במה שצריך לביאור הגמרא דבבא בתרא. בהקדמה ו' כתבתי שהכתובים ברוב פעמים מקדימים המספר לשם העצם ופעמים בהיפך. וכתבתי שם שזה תלוי בכלל שדרך הלשון להקדים העיקר להטפל בשני נושאים. ומחמת זה כתיב פעם שנים ישלם ופעם ישלם שנים. ובכל הדברים כשהעצם הוא דבר חשוב ומספרו יקר בעיני המדבר, ככל דבר שבמנין שהוא חשוב, אז מקדים המספר להעצם, כי מספרו מחשיבו. וכשהדבר אינו חשוב ויקר בעיניו, אף כי מונה מספרו עכ"ז בא אחר העצם, או שבא להוציא ממספר עצם אחר שכתוב בסמוך לו. כמו פרים שבעה אילים שנים וכיו"ב.

ובזה נבין השינוי בזכרון כרובים דשלמה. שבמלכים א' {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ו#כג|ו כג]]}} כתיב ויעש בדביר שני כרובים, ובדברי הימים ב' {{ממ|[[תנ"ך/דברי הימים ב/ג#י|ג י]]}} כתיב כרובים שנים. כי ידוע מה שאמרו ז"ל נדה {{ממ|ע}} כתוב אחד אומר כי בחר ד' בציון, וכתוב אחד אומר כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת וגו'. כאן קודם שנשא שלמה את בת פרעה כאן לאחר שנשא שלמה את בת פרעה. ורש"י כתב {{ממ|[[רש"י/משלי/לא#א|משלי לא א]]}} בשם הפסיקתא, כי ביום חנוכת בית המקדש נשא את בת פרעה. ולכן בספר מלכים שם שמספר המעשה של בנין בית המקדש כמו שהיתה בשעת הבנין והיה ענין הכרובים אז בשעה רצויה ומספרם אז היותם שנים המורה על הקישור שבין כנסת ישראל עם דודה היה חשוב ומקובל ומרוצה. הקדים המספר לתואר העצם ואמר ויעש בדביר שני כרובים. אולם בדברי הימים ב' שם שכתבו עזרא מה שכבר היה ושהיו הכרובים גם אחר שנשא שלמה את בת פרעה ונגרע ענין הכרובים מערכו. הקדים תואר העצם להמספר ואמר כרובים שנים:

== כג ==
'''ובאלה''' נבוא לביאור הגמרא דבבא בתרא. ונאמר דלסתמא דתלמודא לא הוי קשה כלל רומיא דקראי אהדדי מה שבתורה כתיב ופניהם איש אל אחיו, ובדברי הימים ב' כתיב ופניהם לבית. דבתורה מיירי בכרובים דמשה שעל הכפורת ובדברי הימים ב' מיירי בכרובים דשלמה שעל הארץ, ומה ענין זה לזה. רק בתר דשאיל כיצד הן עומדין וקאי שם אכרובים דשלמה דאיירי בהו שם מקודם כלומר כיצד העמידן שלמה. אם ככרובים דמשה דכתיב בהו ופניהם איש אל אחיו, או ככרובים דדברי הימים ב' דכתיב בהו ופניהם לבית. ופליגי בה ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו כלומר תחילת העמדתן היתה כדמשה, וחד אמר פניהם לבית כדמפורש בדברי הימים ב'. ופריך למאן דאמר פניהם איש אל אחיו והכתיב בכרובים דשלמה ופניהם לבית בדברי הימים ב', ועל כרחך שיש חילוק בין דמשה לדשלמה. ומשני שלעולם אין חלוק לענין תחלת העמדתן בין דמשה שמרמזין על הדביקות שבין ישראל להשם יתברך על ידי התורה, לדשלמה שמרמזין להדביקות על ידי העבודה. והא דמפרש בדברי הימים ב' שפני כרובים דשלמה לבית, משום דאח"כ כשנשא את בת פרעה או שהדורות נתקלקלו וגרמו הפירוד והפכו פניהם זה מזה לבית. וז"ש כאן כשאין עושין רצונו של מקום. אבל בתחלת העמדתן שהיו אז שלמה וישראל עושין רצונו של מקום, העמידן פניהם איש אל אחיו כדמשה, שאז אין חלוק ביניהם. והדר פריך למאן דאמר שתחלת העמדתן היו פניהם לבית והכתיב בדמשה פניהם איש אל אחיו. שמע מינה שבעת רצון צריך שיהיה פניהם איש אל אחיו, ולמה לא העמידן שלמה מראש כדמשה. ומשני דימצדד אצדודי משום דלא דמו אהדדי. חיבת התורה שלעולם לא תמוש לחיבת העבודה. ויתכן שגם לדידיה כשנתקלקל הדבר פנו פניהם זה מזה לגמרי לבית וכמ"ש בדברי הימים ב' שם. כנלע"ד ביאור הגמרא דבבא בתרא שם:

== כד == 
'''ומעתה''' לפי אשר ביארנו בהקדמה ו' יתישב לנו גם השינוי שבפרשה תרומה בציווי כתיב שנים כרובים, ובפרשת ויקהל בעשיה כתיב שני כרובים. שהחילוק בין שני לשנים כשהמספר קודם לשם העצם ביארנו שם. שכל מקום שכתוב שני הוא מספר פרדי, וכשכתוב שנים בצורת הסמיכות יורה שהוא מספר זוגי שמשתתפין ומתחברין שניהם יחד וממלאין זה את זה כזווג איש ואשה או רחיים או מאזנים. ולהיות הציווי היה קודם חטא העגל שהיו אז כנסת ישראל דבוקים עם דודה יתברך באופן נעלה, כתיב גם בשני הכרובים שהיה המכוון בם כשפניהם איש אל אחיו וגם כן מעורים זה בזה כמו שהראום לעולי רגלים ראו חבתכם לפני המקום ברוך הוא, שנים כרובים כלומר זוג כרובים. אולם בעשיה אחר חטא העגל אף שנתרצה להם הקב"ה ופניהם איש אל אחיו, אבל הדיבוק היה רפוי וכמבואר בהקדמות הראשונות עד שנשארו אז כענין אירוסין לא כענין נשואין. ככלה בבית אביה באה לפרקים לראות ולהראות פנים בפנים עם החתן. ומצפה וממתנת על שמחת הנשואין ולכן כתיב שם שני כרובים בתואר מספר פרדי והוא מבואר.

נמצא לפי האמור יש שלשה מדרגות בענין הכרובים:

א) קודם חטא העגל, אז כתיב שנים כרובים.

ב) אחר חטא העגל בכרובים דמשה שמורים על זכות התורה. וכן בתחלת העמדת כרובים דשלמה שמורים על זכות העבודה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום ואז כתיב שני כרובים {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לז#ז|שמות לז ז]], [[תנ"ך/מלכים א/ו#כג|מלכים א' ו כג]]}}. 

ג) כשמורים על העבודה ואין ישראל עושין רצונו של מקום, שאז מלבד שאינם מעורים זה בזה אבל גם פניהם לבית. אז כתיב כרובים שנים {{ממ|[[תנ"ך/דברי הימים ב/ג#י|ד"ה ב' ג י]]}} וזה מה שרצינו לבאר:

== כה ==
'''אמנם''' ענין צורת הכרובים שבחר השם יתברך שיהיו על הכפרת ושיהיה הקול יוצא מביניהם למשה רבינו ע"ה קול לו קול אליו. יתבאר על פי מאמרם ז"ל {{ממ|[[בבלי/חגיגה/יג/ב|חגיגה יג:]]}} מאי כרוב, א"ר אבוה כרביא. ופירש [[רש"י/חגיגה/יג/ב|רש"י]] פני תינוק. אמר ליה רב פפא לאביי אלא מעתה דכתיב פני האחד פני כרוב ופני השני פני אדם, היינו פני כרוב היינו פני אדם, אפי רברבי ואפי זוטי, ע"כ. ומה שהיה צריך שיהיה במרכבה אפי זוטי. ושם אמרו שיחזקאל ביקש רחמים על פני שור והפכו לכרוב אמר לפניו רבונו של עולם קטיגור (ופירש רש"י, השור קטיגור הוא) יעשה סניגור. ואמנם מה שהפכו לכרוב פני תינוק. להבין הענין בפשוטו, הנה אמרו ז"ל {{ממ|[[בבלי/שבת/קיט/ב|שבת קיט:]]}} אמר רשב"ל משום רבי יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. אמר ליה רב פפא לאביי דידי ודידך מאי, אמר ליה אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. ואמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש. ושם, כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה, רבינא אמר מחרימין אותה. ושם, א"ר המנונא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן.

ובירושלמי {{ממ|חגיגה פ"ב}} אלישע בן אבויה קצץ בנטיעות [ומשמע שהירושלמי מפרש שקצץ הנערים שיונקים תורה מרבותיהם כמו שהנטיעה יונקת מהאילן. וקצצן דהוו שבקין רבותיהם ואזלינן לון] הוי עליל לבית ועדא והוי חמי טליא קומי ספרא והוי אמר מה אילין יתבין עבדין הכא. אומנותיה דהן בנאה אומנתיה דהן נגר. אומנותיה דהן צייד. אומנותיה דהן חייט. וכיון דהוון שמעין כן הוון שבקין ליה ואזלין לון כו'.

ובאיכה רבתי פסוק ויצא מבת ציון כל הדרה אלו התינוקות. א"ר יהודה בא וראה כמה חביבין התינוקות לפני הקב"ה. גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם, הדא הוא דכתיב עולליה הלכו שבי לפני צר, מיד ויצא מבת ציון כל הדרה.

ובזה נבין מה שאמרו ז"ל בראש השנה {{ממ|[[בבלי/ראש השנה/לא/א|לא.]]}} עשר מסעות נסעה שכינה מכפורת לכרוב. כי בתחלה היתה השכינה בין הכרובים וכמש"כ ונועדתי לך שם וגו' מבין שני הכרובים. והכרובים הם אפי זוטרי, פני תינוקות, ללמדך שהלכה עמם כשנעתקה ממקומה.

וזהו עומק כוונתם ז"ל במדרש שוחר טוב {{ממ|הובא בילקוט ש"ב רמז ק"ס}} אתה מוצא בשעה שיצא פרעה לרדוף את ישראל, אמר פרעה תנו לי סוס זכר שארכב עליו מה עשה הקב"ה היה מדמה כנגדו כו' כו' כל מה שעשה פרעה היה הקב"ה כביכול עושה כנגדו כו' אמר ליה הקב"ה רשע כלום יש לך כרוב, הדא הוא דכתיב וירכב על כרוב. והכוונה כי על הכל היה פרעה הרשע מוצא מקום ללמד חוב על כל דבר פשע שנמצא בישראל ולחגור בכוחו זה כנגדם. וכמו שאמרו ז"ל שטען שר של מצרים הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. אבל כנגד זכות תינוקות של בית רבן שמכוון כנגדם הכרוב במרכבתו יתברך לא היה לפרעה שום טענה, שהוא הבל שאין בו חטא. ובזה נשבת אויב ומתנקם. וכמש"כ מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. וזהו שאמר לו הקב"ה יש לך כרוב אם גם בניך למודי ד' יש לך כנגדן אתמהה. ולכן כראות יחזקאל זכות זה של ישראל בגולה, שבכל מקום שתינוקות של בית רבן מצויים שכינה מצויה, התפלל על הקטיגור שבמרכבה שהוא השור שיהפך לסניגור של ישראל שהוא הכרוב, אפי זוטרי, והוא מבואר:

'''ובזאת''' נדע גודל החיוב של החזקת בתי התלמוד והישיבות שלומדים בו תשב"ר. הן המה הכרובים הסוככים עלינו. הן המה המלמדים סנגוריא עלינו. המה אשר שכינת עוזו יתברך מתדבקת עמהם בכל מקום שהם ואף בגולה שרויה ביניהם. הם המקיימים העולם. וחורבן ירושלים ובנינה תלוי בהם ובקיומם. והקב"ה מתפאר בהם. ומגין עלינו בזכותם. וכמ"ש וירכב על כרוב. וכשמחזיקים אותם יזכו אף אותם שאינם בעלי תורה לתחיית המתים {{ממ|[[בבלי/כתובות/קיא/ב|כתובות קיא:]]}} במהרה בימינו אמן:


----

{{עוגן חוזר תחתון חופשי|*)}} <small>'''הגה"ה''' בספר הנכבד התורה והמצוה פ' אחרי {{ממ|[[מלבי"ם/ויקרא/יז#|סי' יז]]}} האריך למעניתו לבאר הנחתו בהבדל שבין שני בסמיכות לבין שנים בנפרד. שכשכתוב שני יהי' התנאי שיהיו שוים זה כזה וכשכתוב בנפרד. אף שאינם שוים זה לזה (דימה להתבונן מסמיכת המספר אל תואר העצם הבא אחריו להורות ג"כ שחלקי המספר בעצמם ג"כ
סמוכים ושוים. וכשבא בנפרד כמו שהוא נפרד משם העצם הסמוך לו מלפניו או מלאחריו. יהי' ג"כ הפירוד ביניהם. ולא קרב זה אל זה ונהפוך הוא כמו שאבאר בפנים. וישראל גוי אחד יוכיח לזכר לדבר, שנאמר בו ואבדיל אתכם מן העמים, הן עם לבדד ישכון, והוא באחד והיא תפארתו) ויען לא נתחוורו דבריו בעיני, ראיתי לדבר בם מעט. הנה הרגיש שמה שעומד לנגדו הספרא {{ממ|אמור פי"ג}} לחם תנופה שתים שיהיו שוות הרי דדריש גם על שתים שיהיו שוים. ודחק שם שדרש כן מן המתואר תנופה לא תנופות ש"מ שיהיו שוות כאלו הם אחת; שאף שלחם לא יתרבה שלא יאמר לחמים, אבל תואריו יבאו בלשון רבים כמו לחם העצבים לחם כזבים לחם סתרים וכן הול"ל לחם תנופות ועיי"ש. ובעניי אין הנדון דומה לראיות. דהתם התוארים באמת רבים. כזבים רבים. עצבים רבים, לא עצב אחד. סתרים מקומות נסתרים חדר לפנים מחדר. או להסתר פעמים רבות. משא"כ בהך דתנופה שמניף שניהם יחד בפעם אחת. ואיך יכנה זה הכתוב בלשון רבים?, והאמת יורה דרכו שאף שבא המספר בנפרד שנים שתים ידרוש ג"כ שיהיו שוות (ובפנים נדבר מדרשא זו ותהי' ראיה להנחתנו) והעומד לנגדו עוד הוא מה שמבואר ביומא {{ממ|[[בבלי/יומא/סב/ב|סב:]]}} דדריש כבשים בני שנה שנים שיהיו שניהם שוים אי לאו דמבעי לי' כנגד היום עיי"ש. ושמה נכנס בפרצה דחוקה לישב זה אליבי'. ולהפך השמועה שמה לזכותו דלא כרש"י ותוס' שם. מה שאין נראה כן משטחיית הכוונה שמה. דאכתי לא ידעינן הנחתו לחלק כן דליפרוך הגמרא מיני' והוא מבואר לכל מעיין ישר הולך.

שוב מ"ש שמה לראי' שאצל החדשים אמר תמיד מספר שנים. הנה בכל התנ"ך לא נזכר אצל חדשים מספר שנים רק ארבעה פעמים. והם {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/יא#לז|שופטים י"א פסוק לז לח לט]]. [[תנ"ך/מלכים א/ה#כח|מ"א ה' פסוק כח]]}} בשלשה מהם כתוב שנים ובאחד שני וא"כ אין ראי'. (ובפנים נתננו טעם לשבח על השינוי):

'''מש"ש''' בענין הכרובים שבצווי נאמר שנים כרובים ובעשיה נאמר שני כרובים, ואמר שבעשייתם היו דומין זל"ז וברוחנית היו מכוונים לזכר ונקבה שונים זמ"ז הנה {{ממ|ב[[בבלי/יומא/נד/ב|יומא נד:]]}} מבואר שהיו נראות כזו"נ ואף העכו"ם שנכנסו להיכל ראום כן:

'''מש"ש''' בשינוי שבין מ"ש במלכים ובין מ"ש בדה"ב, כבר כתבתי בפנים שאין השינוי מצד שני שנים רק מצד הקדימה והאיחור לשם העצם:

'''מש"ש''' שאצל הנביאים במראה בא מספר השנים בצורת הנפרד. הנה שני דודאי תאנים דירמיה ושני מקלות דזכריה יכחישוהו. ואדרבה שם לא היו שוים ועכ"ז כתוב שני והוא ההיפך מהנחתו:

'''ואם''' כדבריו שמלת שני בעצמה מורה על השיווי לא הי' מצריך ביומא שם ג"פ שני למראה וקומה ודמים. ובגמרא מוכח שם דרק מיתורא קדריש. ואין פה מקום להאריך:</small>

{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}