עריכת הדף "אגלי טל/הקדמה"

{{ניווט כללי עליון}}
{{גופן|4||'''ויען'''}} אברהם ויאמר הפעם אודה ה' אשר מיושבי ביהמ"ד שם חלקי. ומעודי ממבקשי חכמת התורה הייתי. ועוד כד הוינא טליא למדני {{מידע|אדאמ"ו זצ"ל|זאב נחום בורנשטיין|רבי זאב נחום בורנשטיין}} דרכי פלפול. וכד הוינא כבר עשר חדושים חדשתי. אח"כ נכנסתי לפני ולפנים לבית חמי {{מידע|אדומו"ר זצ"ל '''מקאצק'''|מנחם מנדל מקוצק|רבי מנחם מנדל מקוצק}} מקור החכמה והתבונה. ממנו דרכי העיון למדתי. וממנו נתועדתי מה יקרא חדושי תורה באמת. כי לא כל הפלפולים חדושים המה. ולא יאומן כי יסופר השגחה הגדולה אשר השגיח עלי בעינא פקיחא גם בענין סדר הלימוד וחדושים. ומעודי היה דרכי לכתוב חדושי אשר חנני ד'. אך להדפיס הדברים להפיצם על פני תבל לא עלה על דעתי ואין לך יפה מן הצניעות. ואם יהיה מן השמים שיובאו הדברים לדפוס יהיה לאחר מאה שנים. כה היה מחשבתי. אך בזאת בחרתי ללמוד עם תלמידים מקשיבים. ללמד לבני יהודה קשת ללחום מלחמתה של תורה. כי בזה"ז שתורה שבע"פ כתובה. המצוה ללמד. הוא ללמד דרכי הלימוד. אך כעת לעת זקנתי בעונותי גבר עלי חולי השיעול ר"ל. ולא יכלתי ללמוד עם תלמידים. ונצטערתי מאד על זה. כי מצוה עלינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. וללמד גדול יותר מן ללמוד כהא דכתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/יז/ב|יז:]]}} למאן דמתני לית ליה שיעורא. וכמו שהמחטיא את הרבים גדול עונו מנשוא. כמו כן להיפך במדה טובה מרובה המזכה את הרבים בתורה אין סוף למתן שכרו. ובכן נפשי עגומה עלי על מניעתי מעבודה הגדולה הזאת לעת זקנתי. ובר"פ השוכר את הפועלים {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/פג/ב|ב"מ פג:]]}} בפסוק יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. יצאו צדיקים לקבל שכרן ולעבודתו עדי ערב במי שהשלים עבודתו עדי ערב פירש"י עד יום מותו. אמרתי לתקן מעט להדפיס חדושים. ותלמידים ההוגים בו ילמדו מתוכו דרכי לימוד. ובאתי להזכיר פה היות כי שמעתי שבזה"ז עיקר עיון הצעירים בסברות. ולא בפשט ולא בבירור השיטות [כל שיטה ושיטה איך יפרש את הגמרא לפי שיטתו] ושתי אלה גם המה העיקר להלכה. ושמעתי ממו"ח זצ"ל שגם בזמנו התרעם על העולם אשר מעיינים מעט בהלכה מני' ובי', ואותי הזהיר מאד לישא וליתן גם בפשט כעין ספר מהרש"א וספר מהרשש"ך. ובספרי ימצא הרבה פלפולים גם בפשט ובירור השיטות בעזה"י ואם יאבו התלמידים לקבל ממני גם דרך זה הוא העיון בפשט ובירור השיטות יהיה להם לטובה גדולה. ועוד אם יהיה ברצון השי"ת שיתברכו הדברים בלב המעיינים יכולין לחדש מתוך דברי חדושים אחרים להבין דבר מתוך דבר כמאמר הש"ס חגיגה {{ממ|[[בבלי/חגיגה/ג/ב|ג:]]}} מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין. בזאת אקיים מעט המצוה ללמד:

{{הג"ה|{{מרכז|{{גופן|3||'''הג"ה'''}}}}{{שוליים למטה|*)|1}} {{קטן|{{גופן|4||'''ובזה'''}} פרשתי דברי [[תוספות/יבמות/ה/א#ואכתי|התוס' יבמות ה'. ד"ה ואכתי]]. שהקשו בהא דאין עשה דיבום דוחה לאו ועשה דאלמנה מן הנשואין לכה"ג דהא העשה ול"ת אינם שוים בכל ולדחי כמו גלוח זקן בכהן מצורע. ותרצו דוקא זקנו חשוב אינו שוה בכל הואיל ואינו בנשים אבל אלמנה מן הנשואין לכה"ג שהאשה מוזהרת כמו האיש לא מדחי ליה עשה דיבום אף דאינו שוה אלא לכהנים. ועפ"י "פשט" אינו מובן החילוק. אך לפי האמור החילוק מובן דודאי ישראל שלומד במצות שאינם אלא לכהנים ודאי מקיים מצות תלמוד תורה בשלימות שחובה גם על ישראל ללמוד וללמד את הכהנים לעשות את המצות. וא"כ נהי דישראל אינם במצות שבכהנים לעשות מ"מ החיוב ללמוד וללמד ולשמור ישנו גם בישראל. נמצא שרוב חלקי המצוה שוים בכל. וע"כ אף שהעשי' אינה שוה בכל. מ"מ כיון שהמצוה בכללה חשובה שוה בכל כנ"ל הנה המצוה חמורה ולא מדחי ליה עשה דיבום. וכה"ג כתבו תוס' קידושין בהא דאשה אסורה להדליק בשמן שריפה ביו"ט אף דגבייהו ליכא עשה דיו"ט דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות מ"מ כיון שהמצוה בעצמה יש בה עשה חמורה ולא דחו לי' ה"נ בנ"ד וכ"ש הוא וק"ל. ודוקא גלוח זקן דליתא בנשים חשוב אינה שוה בכל דנשים אינן בת"ת בשום מצוה ואינן רק בעשי'. ובגלוח זקן שאינן בעשי' אינן כלל בהמצוה והיו אינה שוה בכל. ע"כ:}}}}

{{גופן|4||'''ובחרתי'''}} להדפיס תחלה בהלכות שבת. יען שבש"ס סוטה {{ממ|[[בבלי/סוטה/לז/א|לז.]]}} שכל מצוה ומצוה נכרתו עליה ארבעה בריתות ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ומבואר שללמוד וללמד הוא מחלקי המצוה{{שוליים|*)|1}}. ומובן שכשם ששמירת שבת שקול ככל המצות. כן ללמוד בהלכות שבת שקול כללמוד וללמד בכל המצות:

{{גופן|4||'''ועוד'''}} כי שבת במרה נצטוו. ובזוהר חדש דפוס אמשטרדם כ"ו. בענין שבת במרה נצטוו שהיו נחוצים למצות שבת לתיקון מכירת יוסף כי צדיק ושבת וברית חד. ובזה יובן כי שבת נחוץ לתיקון הברית וממילא גורם שמירת הברית:

{{גופן|4||'''ובזה'''}} יובן מאמר חכמינו ז"ל {{ממ|[[בבלי/שבת/קיח/ב|שבת קיח:]]}} ששבת מביא גאולה עפ"י דברי האר"י ז"ל בפסוק כי גר יהיה זרעך שכל הגליות באים מחמת פגם הברית. ממילא שבת שמתקן זה הפגם מביא גאולה{{שוליים|*)|2}}:

{{הג"ה|{{מרכז|{{גופן|3||'''הג"ה'''}}}}{{שוליים למטה|*)|2}} {{קטן|{{גופן|4||'''ואזכיר'''}} מענינא מה שתרצתי דברי הש"ך יו"ד {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/קנז#ג|סימן קנ"ז ס"ק ג']]}} שנסתפק באנס שאמר לו לעבור עבירה פלונית ואם לאו אחתוך אבר אחד וסיים ונראה להקל. ותמוה דמפורש באו"ח סי' שכ"ח {{ממ|[[שולחן ערוך/אורח חיים/שכח#יז|סעיף י"ז]]}} שעל סכנת אבר אין מחללין רק שבות ונראה ליישב דהנה {{ממ|ב[[בבלי/יומא/פה/א|יומא פ"ה]]}} ראב"ע למד שפקוח נפש דוחה שבת ממילה שהיא אחד מרמ"ח איברים שבאדם דוחה את השבת קו"ח לכל גופו שדוחה שבת {פירש"י שהוא תיקון אבר אחד] וא"כ לכאורה אבר אחד נהי דקוח"ח ליכא במה מצינו נלמוד שידחה שבת. אך באמת אין כל האברים שוים. ובזוהר ח"ב צ"ב. זכור את יום השבת לקדשו דא אינו רזא דברית קדישא ובגין דבהאי ברית קיימין כל מקורין דשייפי גופא ואיהו כלל כלא כגוונא דא שבת איהי כללא דאורייתא וכל רזין דאורייתא בי' תליין וקיומא דשבת כקיומא דכל אוריתא מאן דנטיר שבת כאילו נטיר אורייתא כלא עכ"ל זוה"ק. הנה מפורש דאבר הברית כולל כל הגוף וזה דוחה שבת. אבל אבר פרטי לא למדנו. וכן רמז ראב"ע גופי' במה שאמר ומה מילה שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה אברים ולמה לי' להאריך כל כך והיה לו לומר בקיצור. [ולעולם ילמוד אדם לתלמידו דרך קצרה {{ממ|[[בבלי/פסחים/ג/ב|ג:]]}}]. ומה מילה שהוא אבר אחד:

{{גופן|4||'''אך'''}} הפירוש כך ומה מילה שהוא אחד מרמ"ח אברים שהוא אחד כלול מרמ"ח אברים דוחה שבת קו"ח כל גופו שהוא רמ"ח אברים בפועל. ובאבר הברית כלול רק כל "מקורין" דשייפי גופא אבל לא שייפי גופא ממש. וע"כ אין סכנת אבר אחד זולת אבר הברית דוחה שבת. וא"כ נכונים דברי הש"ך שאם אנסו לעבור עבירה אחרת שאינה מצות שבת שפיר יש ללמוד ממילה דוחה שבת במה מצינו דכשם שתיקון אבר הברית הכולל כל הגוף דוחה שבת הכולל כל התורה. כמו כן אבר פרטי דוחה מצוה פרטית. וזה נכון וברור לקיים דברי זקיני הש"ך ז"ל:
}}}}

{{גופן|4||'''ועפ"י'''}} זה יובן נחיצת הלימוד בהלכות שבת לתיקון פגם זה. כי תיקון הברית תלוי ביותר בלימוד התורה. וביותר בלימוד התורה בעיון. עפ"י מה ששמעתי מאדומו"ר זצ"ל בפי' דברי הזוה"ק שעל חטא שז"ל אינו מועיל תשובה משום דתשובה הוא מלב כדכתיב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ו#י|ישעיה ו י]]}} ולבבו יבין ושב וגו'. ופגם שבזרע הוא במוח והרי הקלקול למעלה ממקום התיקון. וכן מצאתי בס' זרע קודש. וע"כ עיון הלכה שהוא במוח. וכ"ש מי שמחדש חדושים הרי התיקון ג"כ במוח. ובזוה"ק דבגלותא בתראה אתקיים בהו וימררו את חייהם בעבודה קשה זו קושיא בחומר דא ק"ו ובלבנים דא ליבון הלכה ובכל עבודה בשדה דא ברייתא את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך דא תיקו. הרי דכמו שהיה התיקום במצרים מפגם הוצאת שז"ל כידוע ע"י שיעבוד ועבודה גופנית. כ"כ נעשה התיקון ע"י יגיעה ועיון בלימוד התורה והטעם כנ"ל מפני שהתיקון הוא במוח. ומעתה יובן שהלימוד ועיון בהלכות שבת שמצות שבת בעצמה היא תיקון על פגם הברית על אחת כמה וכמה שהלימוד הזה הוא תיקון עצום לחטא זה. ואף שלאו כל אדם זוכה ללמוד תורה לשמה כבר אמרו חכמינו ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה [ובלבד שלא ילמוד לקנתר ח"ו שבזה עוד מוסיף כח בחיצונים חלילה והוא ממש חטא שז"ל ר"ל]:

{{גופן|4||'''ומדי'''}} דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תוה"ק ואמרו כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כ"כ לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו{{הערה|כבר נודע שזכה הגאון המחבר לכוון לדברי א' מהראשונים ה"ה רבינו אברהם מן ההר בפירושו לנדרים {{ממ|מח.}}, וזה לשונו: "מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב פקודי י"י ישרים משמחי לב. ומשום הכי אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, מפני שהם משמחים לבו על כרחו. הילכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו".}} ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה. {{ממר|ועיין [[רש"י/סנהדרין/נח/א#ודבק|פירש"י סנהדרין נ"ח. ד"ה ודבק]]}}. ובזוה"ק דבין יצה"ט ובין יצה"ר אין מתגדלין אלא מתוך שמחה. יצה"ט מתגדל מתוך שמחה של תורה. יצה"ר כו'. ואם אמרת שע"י השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה או עכ"פ לשמה ושלא לשמה. הרי שמחה זו עוד מגרע כח המצוה ומכהה אורה ואיך יגדל מזה יצה"ט. וכיון שיצה"ט מתגדל מזה בודאי זה הוא עיקר המצוה. ומודינא דהלומד לא לשם מצות הלימוד רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה כהא דאוכל מצה שלא לשם מצוה רק לשם תענוג אכילה ובהא אמרו לעולם יעסוק אדם כו' שלא לשמה שמתוך כו'. אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו הרי זה לימוד לשמה וכולו קודש כי גם התענוג מצוה:

{{גופן|4||'''ובזה'''}} אמרתי ליישב דברי הרמב"ם בפ"ג מה' ת"ת {{ממ|[[רמב"ם/תלמוד תורה/ג#ה|הלכה ה']]}} ובפ"י מהל' תשובה {{ממ|[[רמב"ם/תשובה/י#ה|הלכה ה']]}} שהעתיק לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה כו' ואלו מצות שייר. ואין לומר כלל שלא היה בגירסתו רק תורה. שגם [[רבינו חננאל/פסחים/נ/ב| בפיר"ח על פסחים נ:]] העתיק בתורה ובמצות. ועוד דממקומו [[בבלי/פסחים/נ/ב|שם בגמרא]] הוא מוכרע דאמר רבא הני נשי דמחוזא אע"ג דלא עבדן עבידתא במעלי שבתא משום מפנקתא הוא דהא כל יומא נמי לא קא עבדן אפילו הכי שפל ונשבר קרינן להו. ומייתי בסמוך לה הא דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה. משמע דמהאי טעמא הוא. וכן הוא גם בפירש"י להדיא {{ממ|[[רש"י/פסחים/נ/ב#שפל|ד"ה שפל]]}} עי"ש. הרי במואר שגם במצות כן:

{{גופן|4||'''והנ"ל'''}} בדעתו ז"ל דהנה הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/שופר/ב#ד|פ"ב משופר ה"ד]]}} פסק דמצות צריכות כוונה. ואף על פי כן כפאו ואכל מצה פסק דיצא {{ממ|[[רמב"ם/חמץ ומצה/ו#ג|פ"ו מחמץ ומצה ה"ג]]}}. ופי' הר"ן {{ממ|על הרי"ף ראש השנה ז:}} דבמצה הרי נהנה באכילתו ואמרינן בעלמא {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/סב/ב|סנהדרין סב:]]}} המתעסק בחלבים כו' חייב שכן נהנה. וה"נ במצוה שנהנה בעשיתה יוצא אפילו בלא כוונה וכפירש"י ז"ל. והנה בט"ז יו"ד סוף סימן רכ"א {{ממ|[[ט"ז/יורה דעה/רכא#מג|ס"ק מ"ג]]}} דאף דמצות לאו להנות נתנו ומותר במודר הנאה אינו כן בתורה שמשמחת הלב ומגיע לו הנאה עי"ש. והנה לעיל כתבנו דשמחה והנאה שמתענג בלימוד התורה היא מכלל המצוה:

{{גופן|4||'''ובזה'''}} נבאר דברי הרמב"ם הנ"ל דקשה לי' בהא דשלא לשמה דמשמע אפי' אין מתכוין למצוה. כהא דשפל ונשכר בפסחים הנ"ל כפירש"י שם. והא קי"ל מצות צריכות כוונה. ואין לומר דאף דמצות צריכות כוונה. מ"מ מתוך שעושה שלא בכוונה יבא לעשות בכוונה והוא נמי בכלל דבריו מתוך שלא לשמה בא לשמה. ליתא דהנה ב[[בבלי/הוריות/י/ב|הוריות יוד:]] מייתי רב ראי' להא דלעולם יעסוק אדם כו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה מבלק שבשכר שהקריב מ"ב קרבנות זכה ויצאתה ממנו רות. ופירש מהרש"א {{ממ|[[מהרש"א - חידושי אגדות/הוריות/י/ב|בחידושי אגדות]]}} שהקרבנות היה לעצמו להנצל מישראל והוא דומיא דלקנות שם. בא לשמה שזרעו דוד ושלמה הקריבו לשמה. והנה מוכח מזה דשלא לשמה נמי מצוה היא בעצם. וע"כ בשביל מצוה זו זוכה לבוא לידי לשמה. דאלת"ה אלא דשלא לשמה לאו מצוה היא כלל. ומ"מ ע"י הרגל המצוה יבוא לעשות לשמה. מה ראי' הוא מבלק שבלק אף שהתכוין להנצל מישראל מ"מ נתכוין להקריב להשי"ת ועשה מצוה. וע"כ בזכות זה זכה מה שזכה. וכן מפורש בשכר שהקריב מ"ב קרבנות אלמא שזכות הקרבנות גרמו לו ולא ההרגל. ועוד דאמרת דלאו מצוה היא כלל מנלן שיבוא מזה לידי לשמה. אלא ודאי דכל שלא לשמה נמי מצוה היא בעצם. וע"כ בזכות מצוה זו זוכה לבוא לידי לשמה. וע"ז שפיר מייתי ראי' מבלק שבשכר שהקריב אף דהוי שלא לשמה זכה מה שזכה. והתינח במצוה שלא לשמה דמצוה היא עכ"פ בעצם. אבל בלא נתכוין למצוה למ"ד מצות צריכות כוונה לאו מצוה היא כלל. כדמוכח ב[[בבלי/עירובין/צה/ב|עירובין צ"ה:]] דלמ"ד מצות צריכות כוונה בלא מתכוין למצוה אינו עובר בבל תוסיף כלל. ואי אמרת דבלא כוונה מ"מ מצוה היא. ממילא הוי מוסיף ועבירה היא. [האומנם שדעת ה[[תוספות/פסחים/קטו/א|תוספות פסחים קט"ו]] דאף למ"ד צריכות כוונה מצוה היא אלא שלא יצא בה ידי חובתו אך דעת יחידית היא זו] איך נלמוד שיבוא מזה לידי מצוה בכוונה. אך בתורה ניחא כיון שנהנה והנאה היא מכלל המצוה הרי זה דומה לאכילת מצה דכפאו ואכל מצה יצא אף דאינו מתכוין למצוה. ומעתה לא קשיא ממי שאינו עושה מלאכה בערב שבת לשם עצלות דנשכר משום דהוי מצוה שלא לשמה. ולהנ"ל מיושב שפיר דהנה הא דמתעסק פטור ודשא"מ מותר. הוא דוקא במידי דמעשה. שהרי כתב הטור שהמשהה חמץ שאינו ידוע לו בפסח הוא כאוכל חלב בשוגג. הרי דאף שאינו מתכוין להשהות ומתעסק הוא. דומה לאוכל חלב בשוגג. והטעם משום שאינו מידי דמעשה. וכן כתב המק"ח בהקדמה לבדיקה וביטול. ממילא כמו בעבירה שאינה במידי דמעשה לית בה משום מתעסק ודשא"מ. ה"ה במצוה שאינה במעשה לית בה משום אינו מתכוין למצוה. וכמו שמדמה הר"ן מצוה דאית בה הנאה אף בלי תמכוין לעבירה דאית בה הנאה במתעסק. ה"ה שנדמה באינו עושה מעשה וק"ל. וע"כ מונע א"ע ממלאכה בע"ש שהמצוה היא בשב ואל תעשה. שפיר הוא אף בלי כוונה. ומה שאמר ר' יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה כו' יש ליישב לא מיבעיא לדעת האו"ז פ' ראוהו ב"ד דרב יהודה אמר רב דאמר בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/לא/א|לא.]]}} נדה שנאנסה וטבלה מותרת לביתה סובר מצות צריכות כוונה דאתי שפיר דרב יהודה אמר רב לשיטתי'. אך גם להרמב"ם שפסק {{ממ|[[רמב"ם/מקואות/א#ח|פ"א ממקואות ה"ח]]}} מצות צריכות כוונה אף שפסק דנדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה. ש"מ דס"ל דלא תלוי הא בהא ושאני טבילה שהיא מכשיר. ואין ראי' מהא דחולין דרב ס"ל מצות אין צריכות כוונה. מ"מ יש להוכיח דרב סובר מצות אין צריכות כוונה. דהנה בדבר שאין מתכוין דמתיר ר"ש. קאמר הש"ס [[בבלי/פסחים/כה/ב|פסחים כ"ה:]] דר"ש אזיל בתר כוונה. ומכלל ר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור הטעם דלא אזיל בתר הכוונה רק בתר המעשה. וממילא דה"ה לגבי מצוות ר' יהודה יסבור מצוות אין צריכות כוונה. כמו שדימו מצוה לעבירה בענין נהנה. והנה רב כר' יהודה ס"ל דדבר שא"מ אסור כבש"ס [[בבלי/שבת/כב/א|שבת כ"ב.]] [[בבלי/שבת/מא/ב|מא:]] עי"ש, וממילא לדידי' מצוות אין צריכות כוונה לבד במתעסק דאין מתכוין כלל להמעשה. וכשידע דדבר זה הוא מצוה אף שאין מתכוין למצוה יצא. וע"כ שפיר קאמר לעולם יעסוק כו' ובמצות שלא לשמה. אבל למה דפסק הרמב"ם מצות צריכות כוונה לא הי' יכול להביא אלא בתורה שלא לשמה ומשום דנהנה כנ"ל חשוב מתכוין:

{{גופן|4||'''ובמה'''}} שביארנו הטעם בתורה אף בלי כוונה משום דנהנה. עוד יגדל טעם זה במחדש חדושים בתורה. ועיין בכוונת המקוה להרב מלאדי ז"ל:

{{גופן|4||'''והנה'''}} הדפסתי גם קיצור הלכה העולה מן הפלפול בפנים הספר ועליו יסוב הפלפול משום דקי"ל ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. פירש"י פסחים ג: {{ממ|[[רש"י/פסחים/ג/ב#וכל|ד"ה וכל]]}} לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן הארוכה. וע"י הפנים שהוא תכלית הפלפול בדרך קצרה יזכרו גם הפלפול בעצמו אף שהוא באריכות:

{{גופן|4||'''וזאת'''}} לדעת כי במלאכת לש יש סברא אחת בענין הקדמת קמח למים או מים לקמח אשר לא נתבררה ל כל צורכה אם הוא נכונה. ולא מנעתי לכותבה כי כל פטפוטי דאורייתא טבין:

{{גופן|4||'''עתה'''}} אחלה פני כל מעיין בספרי בל יעיין במרוצה רק יעיינו בו במתינות. ואם יהי' דבר תמוה בעיניהם יעיינו עוד הפעם בהסוגיא עצמה ובדברי הראשונים כי נלאיתי להעתיק כל דבריהם ז" בלשונם. ואם עדיין יקשה להם דבר יעיינו בו פעמים ושלש. כאשר קרה לי כמה פעמים עם לומדים מופלגים שלא הבינו דברי לאמיתם מתוך מכתבי והשיבו עליהם עד שדברתי עמהם פא"פ אז הודו שלא הבינו כוונתי תחלה:

{{גופן|4||'''ראיתי'''}} לקיים בן יכבד אב {{ממ|ע"פ [[תנ"ך/מלאכי/א#ו|מלאכי א ו]]}} לכתוב בפתיחת ספרי דבר מה ששמעתי מכבוד אאמו"ר זצ"ל בפי' [[משנה/ברכות/א#א|משנה ראשונה דברכות]] מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. ואינו מובן התלי' זה בזה. ואמר א"א ז"ל דענין הערב שמש שהצריכה תורה דאף אחר שטבל מ"מ מאחר שהי' טמא באותו יום נשאר בו רושם טומאה כל היום ובהערב שמש שבא יום אחר שלא הי' בו טומאה נסתלק גם הרשימה. וכאשר הוא בטומאה כן הוא לעומתו בקדושה כשמקבל עליו עול מלכות שמים שחרית אף שאח"כ אין מחשבתו בזה מ"מ נשאר בו רושם קבלת עול מלכות שמים כל היום. ובערב שבא יום אחר נסתלק גם הרשימה וצריך לקבל עמ"ש מחדש עכ"ד פי חכם. ומצאתי כדבריו בפע"ח שער מנחה פ"א ז"ל כי לפי ששאר עדיין רושם מן המוחין של ק"ש של שחרית. לכן אין עתה צריך לומר ק"ש במנחה. עכ"ל פע"ח:

{{גופן|4||'''עתה'''}} אני מתפלל תפלה קצרה שיהי' ספרי תועלת להתלמידים כנ"ל באריכות. ושיתקבלו אצל חכמי לב. אך אם ימצא איזה טעות בספרי. ומבחר מין אנושי לא נמלט מטעות. אין רצוני שיתקבל זה הטעות כלל ויהי' בטל ומבוטל כלא הי':

{{גופן|4||'''אלה'''}} דברי עבד לעבדי ה'. אסקופה הנדרסת לרגלי חכמים הצדיקים זעירא ולא מן חבריא:
{{יישור לשמאל|הק' {{גופן|4||'''אברהם'''}}{{רווח קשיח|20}}}}
{{-}}

{{גופן|4||'''ולטוב'''}} יזכר שם בני {{מידע|{{גופן|4||'''מהר"ש'''}} נ"י|שמואל בורנשטיין|רבי שמואל בורנשטיין}} שטרח הרבה בסידור הכתבים על כמונם המוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר. וגם מלאתי את ידו להוציא את כל פסקי הלכות מתוך הפלפול ולעשות את פנים הספר בלשונו כי הוא בעל צחות לשון הקודש. וקמא קמא דתיקן הביא לפני וראיתיו מתאים עם הביאור לא החטיא המטרה. [רק במקומות מועטים שהצרכתי להגיה קצת הלשון לפי הלך רוחי]. והכל מסודר באופן נאות כל הלכה על מכונה ועלי' יסוב הביאור כחפץ לבבי:
{{-}}
----

{{גופן|4||'''להסיר'''}} מכשול מדרך עמי הנני להזהיר. היות כי ראיתי רשעים קבורים שהדפיסו ספרים בשם גדולים שהי' בדורות שלפנינו{{הערה|כבר נתפרסמו בכמה במות דברי רבינו (נכתבו במקור בכתב ידו בסוף התשובה הנדפסת בשו"ת אבני נזר {{ממ|[[אבני נזר/יורה דעה/שסו|יורה דעה סימן שסו]]}} לרבי משה נחום ירושלמסקי, ומונחת במכון שוקן בירושלים מספר יז/23/2041, צילום כתי"ק הודפס אף הוא בכמה מקורות, מהם: קובץ תורני מרכזי, ה (תשמ"ה), עמ' יא) אודות תשובות [[בשמים ראש]], אשר נפלגה הארץ כידוע בדבר יחוס כולן או חלקן לרבינו הרא"ש ז"ל, וכה הוסיף רבנו: עוד אשר ראיתי בריש ספרו הובא מאמר מס' כסא דהרסנא, ולדעתי אין האיש הזה ראוי לומר דבר הלכה משמו, ובמדינתנו כל מי שיש בו ריח יראת שמים לא ישהה ס' בשמים ראש ולענה בתוך ביתו ועיין בתשו' [[מאמר מרדכי]] להגאון החסיד מהר"מ בנעט זצ"ל כמה הרעיש על ספר הזה, ויותר ממה שהביא הוא כתוב שם, ולדעתי ראוי להשרף ביוה"כ שחל להיות בשבת, ואם לדידי ציית מעלתו יעביר דף זה מתוך ספרו ואשר כתוב בדף ההוא ד"ת, מאמר הזה ידפיס שנית והי' בזה שלום מאת הד"ש הק' אברהם חפ"ק הנ"ל. ע"כ. ודי בהערה זו להוסיף נופך בהבנת דברי רבנו כאן. וכ"כ באגרות שמואל (אשכנזי) אגרת תשיד שכונת המחבר לספר בשמים ראש, וציין גם לדברי תלמידו רמ"ד פלאצקי (בעל כלי חמדה) בקובץ שערי תורה חלק י קונטרס א סימן ה.}}. וצפנו בתוכם סף רעל לצודד בהם נפשות נקיים ותמימים. כי הרואה יאמין לתומו כי הדברים האלו ממקור נאמן יצאו. לזאת ידע כל איש אשר ספרים הנדפסים בשם איש שהי' מהדורות שלפנינו. בלתי הסכמות גדולי ישראל שידעו שאמת הדבר שממקור נאמן יצאו הדברים. או לכה"פ שראו את כולו מעבר אל עבר שנקי הוא מחשש זיוף. פיגול הוא לא ירצה. ואינו נכון שיקנה אותם שום אדם ולא יביאם אל ביתו ולא יביט בהם כלל וכלל:

{{יישור לשמאל|{{גופן|4||'''דברי הנ"ל'''}}{{רווח קשיח|20}}}}
{{-}}
----

{{קטן|'''באתי''' להעיר את המעיין היות כי הרבה תיקוני הטעיות באו לידי אחר גמר הפלאטען שלא יכולתי לתקן הכל בפנים ונצרכתי להדפיס בסוף הספר לוח הטעות והתיקונים. ע"כ אם באיזה מקומות מהספר יהי' מקושי הבנה ימחול נא לעיין בראשונה בלוח הטעות (וגם בהשמטות ובהערות בסוף הספר):}}

{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}
[[קטגוריה:הקדמות]]