עריכת הדף "אבני נזר/אורח חיים/תקג"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''סימן תקג'''}}

==א==

א) שבת {{ממ|[[בבלי/שבת/כא/א|דף כ"א.]]}} אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול אמר רבא מאי טעמא דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. פירש"י דילמא פשע ולא מתקן לה ויש להבין למה לא פירש שמא ישכח דמהיכי תיתי שנחשדי' לפושע. גם ליישב קושיית התוס' שהקשו דמנא לי' לרבא דמותר להשתמש לאורה דילמא הא דאין מדליקין בשבת משום דכבתה זקוק לה ואי אפשר להדליק בשבת וביותר קשה לדברי הרי"ף שהוכיח דכבתה אין זקוק לה מדמדליקין בשבת וא"כ מנלן דמותר להשתמש לאורה. גם ליישב לשון השולחן ערוך סי' תרע"ג הדלקה עושה מצוה לפיכך כבתה אין זקוק לה. משמע דאם הי' הדין הנחה עושה מצוה הי' הדין דכבתה זקוק לה. ואינו מובן למה. ובאמת גם מפירוש רש"י נראה כן שפי' כבתה זקוק לה לתקנה ולא פירש להדליקה משמע דסבירא ליה דטעמא דמ"ד זקוק לה משום דסבירא ליה הנחה עושה מצוה ע"כ (נראה שנשמט איזה תיבות] ומסייע למשמעות השולחן ערוך הנ"ל. אך צריך ביאור איך תלוי זה בזה:

==ב==

ב) וליישב כל זה נראה דהנה הרשב"א בתשובה כתב דאם כשבא לתקנה כיבה אותה בשוגג דינה ככבתה מאלי' דקיימא לן דאין זקוק לה, ומהרש"ל בתשובה סי' פ"ה חולק ואומר דבכה"ג זקוק לה ומדליק בברכה. ובמזיד נראה דאפי' להרשב"א זקוק לה. וכן משמע בשולחן ערוך שכתב הדין רק בשכיבה בשוגג. וטעם מחלוקתם נראה דטעמא דכבתה אין זקוק לה דכיון דקיים המצוה במעשה כראוי. וקיומו תלוי במעשה. דאם הדליקה מאלי' או הדליקה חרש שוטה וקטן לא מהני. לא אתי כיבוי דממילא ומבטל למעשה מצוה שעשה. ועל כן אם כיבה בידים סבירא ליה למהרש"ל דזקוק לה, וטעם הרשב"א דכיון דלא נתכוין לכבות וכהאי גוונא במצוה כשלא נתכוין להדליק לא יצא. דאפי' למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה מכל מקום מתעסק שלא נתכוין למעשה כלל לכולי עלמא לא יצא. והוא הדין דאם הי' מתעסק בכיבוי דלא מבטל למעשה מצוה. ועל כן אם כיבה במזיד דלאו מתעסק הוא שפיר מבטל להדלקה בכוונה:

==ג==

ג) ועל כן ניחא הא דאין זקוק לה תלוי בהדלקה עושה מצוה. דהנה רש"י פירש לקמן (דף כ"ב:) בד"ה אי הדלקה עושה מצוה. אי המצוה של חנוכה תלוי' בהדלקה מדליקין כדאשכחן במנורה. ואי הנחה עושה מצוה. ועיקר מצותה תליא בהנחה אין מדליקין מנר לנר דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי עד כאן לשונו. מבואר דלמאן דאמר הדלקה עושה מצוה הנחה לאו מצוה היא כלל. ולמאן דאמר הנחה עושה מצוה הדלקה גם כן מצוה אלא דעיקר מצוותה תליא בהנחה. וטעמו של דבר נראה על פי גירסת רש"י לקמן (דף כ"ג.) למאן דאמר הנחה עושה מצוה מניחה ומדליקה וסבירא ליה דאף למאן דאמר הנחה עושה מצוה מניחה ואחר כך מדליק. [ויש הוכחה לזה מדמייתי הש"ס ראי' דהדלקה עושה מצוה מדמברכינן להדליק. ולא מייתי ראי' מדמניחין ואחר כך מדליקין. מכלל דאף למאן דאמר דהנחה עושה מצוה מניח ואחר כך מדליק.] ולכאורה קשה מה מצוה יש בנר כשמניחה כבוי ולמה לא ידליק ואחר כך יניח כמו שסובר הרשב"א באמת:

==ד==

ד) ונראה דדומיא דמנורה תקנוה שהי' תחילה הנחת שמן ופתילה ואחר כך הדלקה. ועל כן למאן דאמר הנחה עושה מצוה סבירא ליה דתיקנו כנגד הנחת שמן ופתילה במנורה שהי' עבודה ופסולה בזר. אבל הדלקה לאו עבודה היא. וכתב הרמב"ם שכשירה בזר. ועל כן כיון דבמנורה הנחה חמורה טפי דעבודה היא. גם בנר חנוכה תיקנו עיקר מצוותה הנחה. ומאן דאמר הדלקה עושה מצוה סבירא ליה דאדרבה מהאי טעמא גופי' תיקנו רק הדלקה. דהנה לכאורה קשה מה הועילו בנס שיהי' להם שמן טהור הלא כולם הי' טמאי מתים והי' צריכין הזאת שלישי ושביעי כמו שכתב הר"ן. ומבואר בפ' כיצד צולין (דף ע"ט) דהיכא דגברא טמא שוב לא מהדרינן שהבשר יהי' טהור ומשום דטומאה דגברא חמורה וכיון דבין כך ובין כך צריכין לדחות טומאה דגברא אין נפקא מינה אם ידחה גם כן טומאת בשר. והכא נמי שוב אין נפקא מינה אם השמן הוא טהור. אך יש לומר דבאמת טומאה דחוי' בציבור והי' אפשר לו לבוא למקדש בלאו הכי. וכיון דהדלקה לאו עבודה היא וכשירה בזר וכמו כן הי' כשירה בטמא כמו שחיטה דכשירה בטמא כמו בזר אף בלא טעמא דדחוי'. ואם כן הי' מתקיים מצוות הדלקה בשלימות בלא שום דחיית טומאה במעשה הדלקה על כל פנים אבל אם הי' השמן טמא לא הי' מתקיים המצוה כתקנה. וכל זה במעשה הדלקה. אבל בהנחת שמן ופתילה כיון דעבודה היא ופסולה בטמא כמו בזר לא הועילו בנס. כי סוף סוף צריכה טומאה לדחות בזה. וכיון שלא הי' הנס אלא בהדלקה על כן גם המצוה לא קבעו אלא בהדלקה. ועל כן למאן דאמר הנחה עושה מצוה הדלקה נמי מצוה היא אלא דלאו מצוה היא כולי האי שהרי במנורה הי' הדלקה גם כן מצוה. אבל למאן דאמר הדלקה עושה מצוה. הנחה לאו מצוה היא כלל כיון שלא הי' הנס בהנחה כנ"ל:

==ה==

ה) ונחזור לענינינו דעל כן למאן דאמר הנחה עושה מצוה זקוק לה כיון דהדלקה גם כן קצת מצוה כנ"ל. ומכל מקום כשירה בחרש שוטה וקטן [כמבואר בגמרא שם דקאמר והשתא דאמרת הדלקה עושה מצוה הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. מבואר דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה מהני הדליקה חרש שוטה וקטן] והוא הדין הדליקה מאלי' וכיון שכשירה מאלי' הוא הדין דכבתה מאלי' מבטל להדלקה דמאלי'. וכשם שאם כיבה במזיד מבטל הדלקה דבכוונה הוא הדין כיבוי דממילא מבטל הדלקה דממילא. ואפי' הדליקה בידים לא מהני כיון דאינו תלוי במעשיו דאפי' מאלי' נמי כשירה:

==ו==

ו) ולכאורה יש לומר דגם מצוות הנחה נתבטלה דהא פשיטא דאם הניח ולא הדליק אחר כך גם מצוות הנחה לא קיים ואף דהנחה היא עיקר המצוה מכל מקום דוקא כשמדליקה אחר כך. וכן הי' במנורה אם לא הדליקה אחר כך הנחה למפרע לאו מצוה היא. וכן נראה פשוט. ועל כן כשכבה אחר כך ונתבטלה הדליקה דמאלי' בטלה גם כן הנחה. אך יש לומר כיון דסוף סוף כשהודלקה וחייל מצות הנחה שוב לא אתי כיבוי דממילא ומבטל להנחה דבמעשה וזקוק לה רק משום קצת מצוה דדהדלקה. וסיוע לסברא זו מלשון הש"ס זקוק לה משמע דזקוק לאותו הנר דווקא ולמה. אך לפירוש רש"י דלמדנו מדבריו דמאן דאמר כבתה זקוק לה סבירא ליה הנחה עושה מצוה ועל כן זקוק למצות הדלקה דנתקיימה אפי' מאלי' והוא הדין דנתבטלה מאלי' אבל מצות הנחה דהיא עיקר מצות נר חנוכה כבר נתקיימה בנר זה ואם כן פשוט דצריך להדליק נר זה דווקא. וקרוב לומר שאם נאבד נר זה אין תקנה בנר אחר כיון שבנר האחר לא יהי' מצות הנחה כלל שהיא עיקר מצותה ואינו נר חנוכה כלל:

==ז==

ז) מעתה מיושב פירש"י שפירש שמא פשע ולא מתקן לה ולא פירש שמא ישכח. דסבירא ליה לרש"י כיון דהא דזקוק לה הוא רק משום קצת מצוה דהדלקה. אינו בדין לחוש בשירי מצוה לספק. ועל כן בשבת הוצרך רבא לטעמא דמותר להשתמש לאורה דלא חיישינן בשירי מצוה שמא יכבה. [וכבר ביארנו שאפשר שידלוק ואין בודאי שיכבה דאם לא כן אפי' למאן דאמר אין זקוק לה לא הי' מועיל דהוי כאלו לא נתן שמן כשיעור וכאילו נתנו בפני הרוח דלא מהני כמבואר בפוסקים]:

==ח==

ח) והא דבחול חיישינן שמא יפשע יש לומר דהנה בבבא קמא {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/מח/א|דף מ"ח.]]}} הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות וחפר בורות שיחין ומערות בעל החצר חייב בנזקי בור כיון דאית לי' להאיך למלויי' ולא מליי' כמאן דכריי' דמי. וכן בתוס' בבא קמא {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/כב/א|דף כ"ב.]]}} אשו משום חציו לא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו. והיינו כיון שיש לו לכבות האש שלא יצא ויזיק כאילו הבעיר בעצמו האש. וכן בב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/ק/ב|דף ק':]]}} מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נתייאש ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו. אף שלא עשה כלום דעל היאוש אין לחייבו דמחשבה גרמא בעלמא היא כמו שכתב רש"י גיטין {{ממ|[[רש"י/גיטין/נג/א|דף נ"ג סוף ע"א]]}} דאמחשבה לא מחייבינן לי' עיין שם. ועל כרחך דהחיוב הוא משום דמחויב לגודרה ולא גדרה כמאן דפרצה בידים דמי. [והא דהיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם פירש הרמב"ן בדיני דגרמי משום דאינו מחויב להעיד אלא מתורת גמילות חסד]. והכי נמי כיון שמחויב לחזור ולהדליקה והוא פשע ולא הדליק כמאן דכביי' בידים דמי. וכיון דבפשיעה לא הדליקה וכמאן דכביי' בפשיעה דמי בכהאי גוונא אפי' לדעת הרשב"א אף לדידן זקוק לה. נמצא שאף מצוות הנחה נתבטלה ע"כ חיישינן:

==ט==

ט) אבל שמא ישכח לא חיישינן כלל דאפי' תימא דאף בכהאי גוונא כמאן דכביי' דמי הרי הי' בשוגג והרי כתב הרשב"א דאם כביי' בשוגג אין זקוק לה. ואפי' למהרש"ל דסבירא לי' דאם כיבה אותה בשוגג זקוק לה. מכל מקום נראה דבשוגג לא חשבינן לי' כאילו כיבה בידים. שהרי בהא דנתייאש ולא גדרה אינו חייב באחריותו עד שיאמר לו גדור. דווקא שהתרה בו. ואם לאו לא חשבינן לי' למזיד ולא חשוב כאילו פרצה בידים. דאם איתא דאפי' בשוגג חשוב כפרצה בידים הלא אדם מועד לעולם. וכן בתוס' (דף כ"ב:) שהעתקנו לעיל דכל מקום שפשע ולא שמר גחלתו וכו' מבואר דאם הי' בלא פשיעה לא חשבינן לי' כמזיק בידים. וממילא למאן דאמר זקוק לה מצות הנחה לא נתבטלה ובשירי מצוה לא חיישינן לספק כנ"ל. רק דילמא פשע חיישינן דאז יחשב כאילו כיבה במזיד וכנ"ל:

==י==

י) ואין לפקפק ולומר כיון דאינו מחויב להדליקה רק משום קצת מצוה דהדלקה לא חשבינן לי' לגבי מצות הנחה כמאן דכביי'. ודווקא בהנך דלעיל דהחיוב הי' משום שלא יזיק ע"כ חשבינן לי' לגבי היזקו כמאן דעביד בידים. משא"כ הכא לא חשבינן לי' לגבי הנחה כמאן דכביי' כיון דמשום הנחה לא הי' מחויב להדליקו שנית. ליתא שהרי בהא דנתייאש ולא גדרה כתבו התוס' ב"ק שם בד"ה אומר לו גדור וז"ל פי' לבעל הכרם דהוה המזיק דד' אמות שאמרו בשביל עבודת הכרם כדתנן בלא יחפור לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ד' אמות ומפרש בגמרא ד' אמות שאמרו בשביל עבודת הכרם אפי' לר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו הא מודה ר"י בגירי' דילי' והכא גירי דבעל הכרם הם דחשדינן לי' שלא יביא מחרישתו בשדה חבירו לפיכך צריך להרחיק ד' אמות או לעשות כותל עכ"ל. הרי דאף דהא דמחויב לעשות כותל לאו משום איסור כלאים הוא אלא מחשש דחשדינן לי' וכו' מ"מ כיון דסוף סוף מחויב הוא ולא עשה חשבינן לי' כאילו פרצה. והכא נמי כיון דמכל מקום הי' מחויב לחזור ולהדליקה מחמת קצת מצוה דהדלקה. כשלא הדליקה חשבינן כמאן דכביי' ואפי' לגבי מצות הנחה ודו"ק:

==יא==

יא) מעתה מיושב קושיית התוס' דבשבת דאינו מחויב ואסור לו אחר כך להדליקה שוב לאו כמאן דכביי' בידים דמי. ואי משום קצת מצוה דהדלקה שלא יוכל להדליקה משום קצת מצוה לא חיישינן לספיקא. ואף שהרי"ף הביא ראי' מהא דמדליקין בשבת שמע מינה דאי כביא לא מזדקיק לה. זה הוא לדידן דאפסק הלכתא הדלקה עושה מצוה והביאה הרי"ף ז"ל בהלכותיו. ואם נאמר דאף על פי כן כבתה זקוק לה שפיר יקשה למה מדליקין בשבת ואתי שפיר:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>