עריכת הדף "אבני נזר/אורח חיים/רמ"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''סימן רמ'''{{ש}}מערכת קלוטה כמי שהונחה.}}

==א==

א) שיטת התוספות דקלוטה כמי שהונחה באויר. ולמה דבעי הש"ס למימר דמחלוקת ר' עקיבא ורבנן בלמעלה מעשרה ור' עקיבא סובר ילפינן זורק ממושיט. אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב דקלוטה כמי שהונחה כתבו התוספות דזה רק לרבנן דלא ילפי זורק ממושיט. אבל ר' עקיבא על כורחין לית לי' קלוטה כמו שהונחה. דאי כמו שהונחה אי אפשר ללמוד זורק ממושיט. כיון דכמו שהונחה למעלה מעשרה מקום פטור והוי כזורק מרשות היחיד למקום פטור. וחזר ועקר ממקום פטור והניח ברשות היחיד. והא דקאמר אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב. היינו דלרבנן מחויב משום קלוטה כו' ולר' עקיבא משום דיליף זורק ממושיט:

==ב==

ב) אך רש"י פירש בגיטין {{ממ|[[רש"י/גיטין/עט/א|דף ע"ט.]]}} קלוטה כמי שהונחה לארץ. ובעירובין {{ממ|[[רש"י/עירובין/לג/ב|דף ל"ג:]]}} בענין עירוב על גבי מקום ד' פרש"י דכיון בלמטה מי' כמי שהונחה בארץ דכל למטה מעשרה קלוטה כמי שהונחה עיין שם היטב. מבואר פרש"י קלוטה דכיון שנקלט באוירה של רשות הרבים כאילו נח בארץ רשות הרבים עצמה. אבל אם נקלט למעלה מעשרה דלאו אוירה של ארץ, דלמעלה מעשרה איפלג רשותא. לאו כמי שהונחה. וכן משמע פירש"י בשמעתין במה שכתב ובתוך עשרה דאילו למעלה מעשרה לאו אויר רשות הרבים הוא אלא מקום פטור דאפילו קלוטה ליכא. הרי דלמעלה מי' לא אמרינן כלל קלוטה כמי שהונחה. ולשיטת התוס' גם למעלה איכא קלוטה. אלא דהוי קלוטה במקום פטור ודו"ק:

==ג==

ג) וכן משמע דעת ר"ח בשמעתין שפירש קלוטה כמי שהונחה בקרקע דמיא. וכן משמע דעת הרמב"ם והרע"ב פרק י' דפרה משנה ה' בהעביר את הלגין על פי תנור טמא ר' עקיבא מטמא ופירש הרמב"ם בפירושו דר' עקיבא לטעמי' בשבת קלוטה כמי שהונחה וכאילו הי' הלגין בתוך התנור. וכן כתב הרע"ב שמה. ולשיטת התוספות דכמי שהונחה באויר אכתי הוא למעלה מן התנור. אלא ודאי דעתם כמי שהונחה בארץ:

==ד==

ד) והנה שורש מחלוקת רש"י וסייעתו עם התוס' שלדעת רש"י וסייעתו הפי' דאף שהוא למעלה באויר נחשב כאילו הי' למטה בארץ. ולהתוספות הפירוש דאף שהוא מתנענע כאילו הי' נח במקום אחד. וכן מבואר בתוספות שכתבו דלר' יהודה דאמר קלוטה כו' דווקא במתגלגל בארץ עיין שם. ועל כרחך תפרש כמי שהונחה כאילו נח במקום אחד. דאי אפשר לפרש כאילו הי' בארץ. שהרי באמת הוא בארץ. אלא דאף שמתגלגל כנח במקום אחד. וכן הפירוש קלוטה כו' לר' עקיבא דבלשון אחד אמרו ר' עקיבא ור' יהודה. והא דמוכיח הש"ס מדר' עקיבא דלא בעי מקום ד'. לרש"י הפירוש כיון דנחשב כאילו מונח למטה. אם כן לעולם איכא מקום ד'. דאף שמונח ביד בעל הבית או יד עני גם כן חשיב קלוטה להחשב כאילו מונח למטה לרש"י כמבואר בדברי רש"י עירובין {{ממ|[[רש"י/עירובין/לג/א#|דף ל"ג]]}} הנ"ל. שהרי שם במונת על גבי קורה קאי, ואף על פי כן חשיב כאילו מונח למטה בארץ. ולהתוספות הפירוש דר' עקיבא אמר כמי שהונחה באויר ואף שמתנענע חשבינן לי' כנח. ואכתי ליכא מקום ד'. ומוכח דר' עקיבא לא בעי מקום ד':

==ה==

ה) ונראה דתוס' הי' להם הכרח לפי שיטתם לפרש דלא כרש"י לא מיבעיא לפי מה שכתבו התוספות בשמעתין דמה שהוא ביד האדם לא שייך קלוטה. אם כן אי אפשר להם לפרש כמו שהונחה בארץ והוי מקום ד'. דאם כן אכתי קשה מתניתין דביד בעל הבית או עני. דלא שייך קלוטה. אך אף לפי מה שכתבו התוס' (דף צ"ב) דאף במה שביד בעל הבית שייך קלוטה. אלא דכשפשוטה לרשות אחרת לא שייך קלוטה [וכתבתי לעיל שגם כוונת התוס' בשמעתין כן] אבל באותו רשות שפיר שייך קלוטה. מכל אפשר לפרש דמה שבאויר למעלה כאלו הוא למטה לפי שיטתם (דף פ.) דאפילו מתגלגל בארץ לא הוי כמונח לרבנן. דאם כן מה בכך דנחשב כלמטה הא אפילו מתגלגל למטה לאו כנח, אלא ודאי הפי' דאף שמתנענע כאילו נח במקום אחד. מעתה אין לנו לפרש עוד בדר' עקיבא דנחשב כאילו הוא למטה. דמנין לנו. אבל רש"י לטעמי' (דף ק':) בדיבור המתחיל מתגלגל שהרוח מגלגלו באויר אבל מתגלגל בארץ כמונח דמי גם לרבנן. וכן כתב ר' עקיבא איגר ז"ל בדרשותיו שכן דעת רש"י מתגלגל בארץ הוי כמונח. על כן שפיר ניחא לר' עקיבא דסבירא לי' כאילו הוא בארץ ממילא הוא כנח:

==ו==

ו) ויש לעיין לפרש"י. הא לדידן דלית לן קלוטה כמי שהונחה אפילו תוך ג' צריך הנחה על גבי משהו כרבא (בדף ק') דלא כר' חלקי'. ועל כורחך דנחשב כאלו מונח בארץ. דאם לא כן מאי מועיל על גבי משהו הא בעינן מקום ד'. אלא ודאי דנחשב כאילו הי' בארץ. ואף על פי כן כיון שמתנענע לא חשיב הנחה אלא אם כן נח על גבי משהו שאינו מתנענע. אם כן לר' עקיבא נמי אף דכאילו הי' למטה בארץ מכל מקום הא מתנענע:

==ז==

ז) אך נראה דלדידן בתוך ג' לא נחשב כאילו הי' בארץ. אלא כאילו הי' מלא מן הארץ עד ג' טפחים למעלה. וראי' לזה שהרי (בדף ק':) בזורק והגיע תוך ג' סמוך לארץ אפילו סופו לנוח שם לאו כמונח דמי. ואינו חייב עד שיגיע לארץ ממש. ואי תוך ג' כאילו הי' בארץ דמי. וכיון שלא ילך משם הלאה הרי כאן הנחה גמורה. אלא ודאי טעמא דסגי תוך ג' בהנחה משהו משום דנחשב מלא מן הארץ עד ג' טפחים למעלה. ומכל מקום הוא מתנענע מלמעלה למטה עד שמגיע לארץ ממש. על כן בעי הנחה משהו אפילו סופו לנוח שם. והשתא לא קשיא לר' עקיבא, דדוקא לדידן בתוך ג' דלאו כמונח בארץ רק מונח על גבי מה שנחשב כמלא. הוא דבעי הנחה על גבי משהו. מה שאין כן לר' עקיבא דחשיב כמונח בארץ. וראי' ברורה לזה יבואר בעז"ה באות שאחר זה:

==ח==

ח) והנה לר' חלקי' בר טובי דסבירא לי' בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע תוך ג' דברי הכל חייב הקשה הרשב"א בשמעתא דכוורת דבלא כפאה על פיה בשבעה ומחצה יפטור דמשהגיע תוך ג' הוא כמונח ואיגודו במקום פטור, ותירץ הרשב"א דלר' חלקי' חשבינן כאילו מונח בארץ כו' לא דחשבינן לאויר מתוך ג' עד הקרקע כמלא והוא מונח במקומו אלא כאילו מונח בארץ, ואם הי' מונח בארץ לא הי' איגודו במקום פטור עיין שם. והנה לרבא כבר ביררנו דלא חשבינן לי' כאילו הי' בארץ, דאי הי' חושבים כאילו הי' בארץ, וטעם דבעי הנחה על גבי משהו משום דהולך הלאה. אם כן בסופו לנוח שם על כל פנים יתחייב. אלא ודאי דחשבינן סתום מן הארץ עד תוך ג'. והנה הדבר מבורר דיש חילוק בין חושבים כאילו הגיע לארץ [דאז חייב אפילו הולך הלאה] בין חושבין כאילו מלא מקרקע עד תוך ג' [דאז פטור בלא הנחה על גבי משהו] שהרי לר' חלקי' דסבירא לי' כאילו מונח בארץ מחייב מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע. ולרבא דסבירא לי' כאילו הקרקע מלא עד ג' טפחים סבירא לי' דבעי הנחה על גבי משהו:

==ט==

ט) ועל כרחין החילוק משום זה. דאם לא כן מנא לי' לרבא לחלוק על ברייתא דר' חנקי' במה דסבירא ל' דחשיב כאילו מונח בארץ. נהי דבעיקר הדין מה דסבירא לי' לר' חלקי' דלא בעי הנחה על גבי משהו יש ברייתא אחרת (דף ק') להיפוך [דאיתא שם זרק חוץ לד' אמות ודחפתו הרוח והכניסתו פטור. אחזתו הרוח משהו אף על פי שחזרה והכניסתו חייב. ועל כורחין תוך ג' איירי מדמהני אחזתו הרוח. הרי דאף תוך ג' בעי הנחה משהו. וכן כתבו התוס' שם דרבא פליג אברייתא דר' חלקי' מכח ברייתא זו] מכל מקום במה דסבירא לי' לברייתא דר' חלקי' דכאילו מונח בארץ כמו שכתב הרשב"א הנ"ל. מנא לי' לרבא לחלוק. אלא ודאי רבא סובר דהא דבעי הנחה משהו משום דלא נחשב כאילו הגיע לארץ. ואם כן במתגלגל בארץ, שוב הדין גם לדידן כמו לר' חלקי' דלא בעי הנחה משהו. והוא הדין קלוטה לר' עקיבא דחשיב כאילו הגיע לארץ. דינו כמתגלגל דחשיב כמונח כשיטת רש"י הנ"ל:

==י==

י) ולשיטת התוס' דסבירא להו גם מחגלגל בארץ בעי הנחה על גבי משהו. ואם כן אין ראי' מדבעי הנחה על גבי משהו דלא חשבינן לי' כאילו מונח בארץ. ואם הי' ברייתא דר' חלקי' סוברת דכאילו מונח בארץ מנא לי' למיפלג עלה. אלא ודאי סבירא להו להתוס' דגם ברייתא דר' חלקי' אינה סוברת דכאילו מונח בארץ. והא דכוורת דחייב בלא כפאה עלי' פיה כשהוא פחות מעשרה משום דלא קיימא לן כר' חלקי'. או לפי מה שחילקו התוס' בעירובין {{ממ|[[תוספות/עירובין/צח/א|דף צ"ח.]]}} דהיכי שבא מלמעלה מג' ללמטה תוך ג' מודה ברייתא דר' מלקי' דבעי הנחה על גבי משהו ובכוורת בא מלמעלה ללמטה. והרשב"א שכתב בשמעתתא דכוורת דלר' חלקי' כאילו מונח בארץ. על כרחין סבירא לי' במתגלגל בארץ חייב כשיטת רש"י:

==יא==

יא) אך בעיקר פרש"י והר"ת דכמי שהונחה בארץ ואיכא מקום ד', קשה לי דאם כן מאי מקשה הש"ס (ד':) על תירוץ רבה ודילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעי. כיון דכמי שהונחה בארץ ואיכא מקום ד'. מה נפקא מינה בין עקירה להנחה:

==יב==

יב) ואפשר לומר לפי מה שכתבו התוס' עירובין {{ממ|[[תוספות/עירובין/צח/ב|דף צ"ח:]]}} והרשב"א שבת {{ממ|[[רשב"א/שבת/ק/ב|דף ק':]]}} דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה לר' יהודה אלא ברוצה שתנוח שם. או על כל פנים באומר כל מקום שתרצה תנוח [כן הוא דברי רשב"א ולפנינו יתבאר בעז"ה שיש קצת חילוק בין תוס' לרשב"א בזה]. ואם כן בעקירה כיון שחישב לעקור החפץ משם ואינו רוצה שינוח עוד שם החפץ. שוב לא הוה עוד כמו שהונחה ואינו חייב על העקירה. ועל המחשבה שחישב לעקור. ודאי אינו חייב דלא תעשה מלאכה כתיב. ולא ממשבה. וכעין זה כתב רש"י בגיטין {{ממ|[[רש"י/גיטין/נג/א#|דף נ"ג.]]}} גבי הכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש דמחשבה גרמא בעלמא. והיינו דמקשה הש"ס ודילמא הנחה כו' פי' דילמא ר' עקיבא אית לי' גם כן קלוטה היכי דרוצה שתנוח שם. או על כל פנים באומר כל מקום שתרצה תנוח. דעל כורחך רע"ק מיירי באינו מקפיד אם תנוח ברשות הרבים. דאם לא כן לא הי' חייב גם על הכנסה לפירוש רב האי גאון הביאו הרשב"א והר"מ בשמעתתא דזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע יותר מד' אמות חייב וקמשמע לן דלא אמרינן קלוטה כי' ופי' רשב"א דאי הוה אמרינן קלוטה כו' הי' פטור לגמרי. משום מעביר ד' אמות לרשות הרבים לא. כיון שרשות היחיד באמצע ונח שם. ומשום הכנסה והוצאה לא. כיון שלא רצה שתנוח ברשות היחיד ולא נתכוין לשום הכנסה והוצאה עיין שם. והוא הדין בנידון דידן היכי דלא רצה שתנוח ברשות הרבים אינו חייב גם משום הכנסה. ועל כורחך ר' עקיבא מיירי באמר כל מקום שתרצה תנוח. ואם כן אפשר לומר דהיכי דאינו רוצה שתנוח לית לי' קלוטה. וכר' יהודה סבירא לי'. וממילא גבי עקירה במתניתין לא נאמר קלוטה כיון שקודם שעקר חישב שלא יהי' עוד שם ואזיל לי' הקלוטה כנ"ל:

==יג==

יג) אך לפי זה לא יתיישב פרש"י שכתב מדלא אמר ר' עקיבא מחייב שתים כו' ולהנ"ל בדר' עקיבא גם לגבי עקירה נאמר קלוטה כיון שאמר כל מקום שתרצה תנוח. ויתבאר בעזהשי"ת לפנינו ופי' מחודד לשיטת רש"י בקושיית הש"ס ודילמא הנחה לא בעי עקירה בעי:

==יד==

יד) ונעתיק עצמינו לשיטת התוס' דכמי שהונחה באויר. ומזה מוכח דלא בעי רע"ק מקום ד'. דאי בעי מקום ד' נהי דכמי שהונחה באויר אכתי ליכא מקום ד'. וקשה לי לפי' זה מדברי התוס' (דף ז') גבי לבינה זקופה וטח בפני' חייב אף דאין בפני הלבינה ד' על ד' כיון שרואה פני הקרקע כאילו נח בקרקע, אם כן לר' עקיבא כיון דנחשב כאילו נח באויר וכיון שרואה פני הקרקע כאילו נח בקרקע מקום ד'. מה שאין כן במתניתין שמונח ביד:

==טו==

טו) ועוד קשה לי בדברי התוס' הנ"ל במה שכתבו בהא דמסופק רבה בלמעלה מעשרה פליגי דר' עקיבא סבר ילפינן זורק ממושיט ורבנן סברי לא ילפינן זורק ממושיט, אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב דקלוטה כמי שהונחה דמיא. היינו דבלמטה מעשרה גם רבנן מחייבים. משום קלוטה כו' אבל ר' עקיבא אי אפשר שיסבור קלוטה כו' דאם כן איך יליף זורק ממושיט הא זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים למעלה מעשרה באמצע הוה כזורק מרשות היחיד למקום פטור ונח במקום פטור וממקום פטור לרשות היחיד. עד כאן. וקשה לי דאם כן איך מסופק רבה דילמא רבנן סוברים קלוטה כו'. אם כן הא דתנן בהזורק המושיט מזו לזו חייב והזורק פטור שכן הי' עבודת הלוים מושיטין הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין. והיינו לרבנן דלא ילפי זורק ממושיט. ואם רבנן סוברים קלוטה כו' אפילו הי' זורקין הקרשים במשכן פטור בזורק כיון שנח במקום פטור. כמו לבן עזאי דפוטר המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו אף דהי' במשכן כדאיתא בסוגיא שם. משום דמהלך כעומד דמי. וכן כתבו התוס' שם בדיבור המתחיל בשלמא. ובדיבור המתחיל מודה בן עזאי בזורק. דלבן עזאי נמי מוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו הי' במשכן ואף על פי כן פוטר משום דמהלך כעומד והוי הנחה במקום פטור. הכי נמי אם רבנן סבירא להו קלוטה אפילו הי' זריקה במשכן פטור משום דנח במקום פטור:

==טז==

טז) וביותר קשה דהרי צריכין להבין איך מסופק רבה דלמטה מעשרה גם רבנן מחייבים משום קלוטה. כיון דר' עקיבא על כורחין לית לי' קלועה מהיכי תיתי נאמר דרבנן פליגי בזה בלא ראי' וצריך לומר דרבה מסופק שמא מה דרבנן לא ילפי זורק ממושיט הוא משום דסבירא להו קלוטה כו' ואין ללמוד זורק ממושיט דבזורק איכא הנחה במקום פטור. {{עוגן|קיח.}}{{עוגן|קיח־א}}וכל המחלוקת אם ילפינן זורק ממושיט הוא נצמח מפלוגתא זו אם אמרינן קלוטה כו' ולפי זה תגדל הקושיא הא דתנן שכן במשכן מושיטין הקרשים אבל לא זורקין, ללא תועלת חלילה. דאף שלא הי' זורקין נילף זורק ממושיט. ועל כרחך תחלק משום דבזורק איכא הנחה במקום פטור ומהאי טעמא אפילו הי' זורקין פטור:

==יז==

יז) וראיתי להתוספות בבא קמא {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/עא/א|דף ע"א.]]}} בהא דמוקי הש"ס מתניתין דגנב ומכר בשבת פטור באומר זרוק גנבותיך לחצרי ותיקני לי גנבותיך ופריך כמאן כר' עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא דאי רבנן כיון דמטא לאויר חצירו קני מתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח. והקשו בתוספות לר' עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא נמי קשה דכי מטא לאויר רשות היחיד למעלה מן המחיצות מתחייב בנפשו ומשום גניבה לא מיחייב עד דמטא לאויר מחיצות [ותירצו בתוס' דמיירי בזורק דרך חלון או פתח. ובשיטה מקובצת בשם הרא"ש דמיתה תחילה ואחר כך ממון פטור] וקשה למה דהוה סבירא להו להתוס' וכן סבירא לי' להרא"ש באמת שזרק דרך למעלה מן המחיצות. ועל כרחך הגיע תחילה באויר רשות היחיד דרך מקום פטור. ולרע"ק דאית לי' קלוטה הא נח במקום פטור ופטור לגמרי:

==יח==

יח) ואין לומר דתוספות סבירא להו אליבא דר' עקיבא דלא אמרינן קלוטה היכי דאינו רוצה שתנוח שם וכדסבירא לי' לר' יהודה בעירובין {{ממ|[[בבלי/עירובין/צח/ב|דף צ"ח:]]}} כמו שכתבו התוספות שם. דהא משמע להדיא בתוס' שם בעמוד א' בדיבור המתחיל והא לא נח שכתבו דהוה מצי לאוקמי כר' עקיבא. דר' עקיבא סבירא לי' קלוטה אפילו אינו רוצה שתנוח שם:

==יט==

יט) על כן נראה דהתוספות בעצמם תברו לגזיזיהו וסבירא להו להתוספות בבא קמא כרש"י ור"ח ורמב"ם ורע"ב דלא אמרינן קלוטה אלא בשנקלט באויר הרשות. דכמי שהונחה בארץ בהרשות עצמו. אבל למעלה מעשרה ברשות הרבים לאו כמי שהונחה:

==כ==

כ) ואין לדחות דהתוס' בבא קמא סבירא להו כתוס' ישנים שחילקו על תוס' שבת הנ"ל דלפטור לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה. כמו במעביר ברשות הרבים דלא אמרינן כמי שהונחה בתוך ד' אמות. חדא לפי מה שאכתוב בעז"ה לקמן סי' רמ"א בביאור דברי תוס' ישנים כאן אין לומר כן. ועוד דאם כן לא יתחייב גם לר' עקיבא עד שתנוח [וקשה גם לר' עקיבא כמו לרבנן] כיון דלפטור לא הוה אמרינן קלוטה גם לחיוב לא נאמר קלוטה כדברי ריב"א שיתבאר לפנינו:

==כא==

כא) על כן נראה יותר דתוס' בבא קמא סבירא להו דלמעלה מעשרה ברשות הרבים לא שייך קלוטה ופי' קלוטה כמי שהונחה בארץ. וקם דינא דמתגלגל בארץ לא בעי הנחה על גבי משהו:

==כב==

כב) ולפי מה שכתבתי דהעיקר דלמעלה מעשרה אמרינן קלוטה כו'. נראה ליישב תמיהת התוס' דבפרק הזורק אית לי' לר' יהודה קלוטה וכו'. ובעירובין {{ממ|[[בבלי/עירובין/צח/ב|דף צ"ח:]]}} הי' קורא בספר על הגג ונתגלגל מידו ר' יהודה אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא כמלא החוט גוללו אצלו דאפילו נפל כולו מידו ליכא חיוב חטאת דבעי הנחה על גבי משהו. ואמאי הא אית לי' לר' יהודה קלוטה. כל שכן כשבא למטה מג' [ותירצו התוספות דיש חילוק בין רוצה שתנוח שם או לא. ולשיטת רש"י קשה לומר כן. מאחר שהוא מפרש כמי שהונחה בארץ אין סברא דמשום שרוצה שינוח למעלה יחשב כמונח למטה. ועל כרחך דר' יהודה ברוצה או על כל פנים אינו מקפיד שתנוח למטה. ואם כן מאי קאמר בשמעתין הא מני ר' עקיבא הוא. אימא ר' עקיבא נמי לא אמר קלוטה אלא ברוצה או אינו מקפיד שתנוח למטה. דעל כרחך ר' עקיבא מיירי בהכי כנ"ל אות י"ב ומתני' שהוא בידו של בעל הבית. ומסתמא אינו רוצה שתנוח בקרקע. ומהיכי תיתי שנאמר קלוטה]:

==כג==

כג) ולפי מה שכתבתי יש לומר דהנה בתוספות שם הקשו על רבא דאמר תוך ג' בעי הנחה ועל גבי משהו מברייתא דר' חלקי' בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע תוך ג' דברי הכל חייב. ותירצו דהתם איירי שהי' החפץ תוך ג' משיצא מתחת ידו דבמעביר לכולי עלמא תוך ג' לא בעי הנחה על גבי משהו. ביאור הדברים דקלוטה תוך ג' הדבר תלוי אם מתחילה הי' כמונח לא בטיל שם הנחה ממנו. אבל כשתחילה לא הי' כמונח לא חל עליו שם הנחה, כעין שחילקו התוספות פסחים {{ממ|[[תוספות/פסחים/ו/א|דף ו'.]]}} גבי ארנונא. וכן בש"ס כריתות {{ממ|[[בבלי/כריתות/כא/א|דף כ"א.]]}} גבי נפסל מאכילת אדם ועדיין ראוי לכלב. ועל כן כשבא מלמעלה מג' דתחילה לא הי' כמונח לא חל עליו שם הנחה במה שבא תוך ג'. אך בזורק תוך ג' דתחילה כשהי' בידו תוך ג' בודאי נחשב כמונח. דמעביר לא בעי הנחה על גבי משהו. לא בטיל מיני' שם הנחה כשיצאה מידו:

==כד==

כד) וממילא ניחא נמי לר' יהודה, דנהי דקלוטה כמי שהונחה אפילו למעלה משלשה. מכל מקום כשבא מלמעלה מעשרה לתוך עשרה. כיון דלמעלה מעשרה לא אמרינן קלוטה. שוב כשבא תוך עשרה לא חל עליו שם הנחה. ושם בעירובין הרי נתגלגל מראש הגג ובא מלמעלה מעשרה לתוך עשרה. וכיון דבתחילה כשהי' למעלה מעשרה לא הוה אמרינן בי' קלוטה. אף כשבא למטה תוך עשרה לא חל עליו הנחה. ודוקא בזרק מרשות היחיד לרשות הרבים. היינו שתיכף ביציאתו מרשות היחיד בא לרשות הרבים למטה מעשרה בזה אמרינן קלוטה. דמעולם לא בטיל שם קלוטה מיני' בין בעודו ברשות היחיד בין כשבא לרשות הרבים. והתוס' שלא תירצו כן. משום דאזלי לשיטתם דגם למעלה מעשרה אמרינן קלוטה. אבל לשיטת רש"י וסייעתו נוכל לתרץ כן ודו"ק:

==כה==

כה) ובתוספות (דף ה':) הקשו לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי מעביר ד' אמות ברשות הרבים דחייב נימא כמי שהונחה על כל אמה ויפטור. ותירץ בירושלמי דמשכחת לה בקופץ. והש"ס דילן לא חשיב לה פירכא. דד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה וכן קלוטה לר' עקיבא. ומספקא לריב"א אם חייב לבן עזאי כשלא עמד לפוש חוץ לד' אמות משום דמהלך כעומד. וכן לר' עקיבא בזורק ד' אמות ברשות הרבים אפילו לא נח חוץ לד' אמות משום דקלוטה כו'. אי דילמא כיון דתוך ד' אמות לא אמרי' מהלך כעומד דמי לבן עזאי וקלוטה וכו' לר' עקיבא חוץ לד' אמות נמי לא אמרינן יעוין שם:

==כו==

כו) וקשה לי מהא דהזורק דזרק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים ר' יהודה מחייב שתים. אחת משום הוצאה ואחת משום מעביר. משום דקלוטה כמי שהונחה תיכף כשבא לרשות הרבים. ונימא גם כן כיון דתוך ד' אמות לא אמרינן קלוטה איך נוכל לחייבו משום מעביר על ידי קלוטה כמי שהונחה. וכי היכי דבסוף ד' אמות לא אמרינן קלוטה כיון דבתוך ד' אמות לא אמרינן והוי תרתי דסתרי. הכא נמי לא נוכל לומר בתחילה קלוטה כיון דבתוך ד' אמות לא אמרינן והוי תרתי דסתרי. שוב ראיתי להגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בספר דרוש וחידוש שהקשה כן ותירץ ולפנינו יתבאר שאין תירוצו מיחוור]:

==כז==

כז) אך לפי מה שכתבתי סברת ריב"א לאו משום תרתי דסתרי. אלא דמספקא לי' כי היכי דלר' חלקי' לא אמרינן קלוטה כו' אלא היכי דבתחילה הי' כמונח. הכי נמי לר' עקיבא. ובמעביר כיון דתוך ד' אמות לא אמרינן קלוטה ולא תוכל לחייבו משום מעביר אלא אם כן תאמר דתוך ד' אמות לא הי' כמונח. ושוב לא יחשב אחר כך כמונח כיון דתחילה תוך ד' אמות לא הי' כמונח. ולא חל עליו שם הנחה לאחר ד' אמות. וכמו לר' חלקי' בבא מלמעלה מג' לתוך ג'. כיון דתחילה לא הי' כמונח כנ"ל. הכי נמי במעביר כיון דתחילה לא הי' כמונח תוך ד' אמות ודו"ק. [וזה לא שייך כלל בזרק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים. דבזה שפיר אמרי' קלוטה בבואו לרשות הרבים דתחילה ברשות היחיד הי' כמונח ופשוט]:

==כח==

כח) אך לכאורה לא נוכל לומר סברא זו לבן עזאי דלית לי' מהלך כעומד דמי אלא היכי דמתחילה הי' כעומד. דהא לבן עזאי הוי כמי שהונחה על כל אמה ואמה. כלומר על כל פסיעה ופסיעה. [דפסיעה של אדם אמה כבריש פרק מי שהוציאוהו] ומשעה שעקר הרגל עד שהעמידו לאו כמונח ואף על פי כן אית לי' לבן עזאי מהלך כעומד דמי. ומה מספקא לריב"א לבן עזאי, [ועל כרחך תאמר דמספקא לי' משום תרתי דסתרי. והוא הדין דבקלוטה לר' עקיבא מספקא לי' משום תרתי דסתרי. דספק אחד הוא. והדרא קושיא לדוכתא]:

==כט==

כט) אך אנהרינהו לעיינין בריטב"א עירובין {{ממ|[[ריטב"א/עירובין/צח/א|דף צ"ח.]]}} בדיבור המתחיל הא מני בן עזאי הוא. דלבן עזאי העומד על האסקופה שבין רשות היחיד לרשות הרבים מקום פטור ועקר חפץ ברשות הרבים והניחו ברשות היחיד. ולא נח באסקופה לבן עזאי פטור. דקל וחומר ממהלך דהוי כעומד. כל שכן זה שעמד במקום אחד והעביר החפץ בידו. ולכאורה תמוה דמהלך נח רגלו ועמידת רגלו הוי עמידת גופו דכהנחת חפץ במקומו דמי. אבל המעביר ידו ולא נח בידו במקום אחד ליכא הנחה כלל:

==ל==

ל) ובאמת דעת מהרש"א שם בדיבור המתחיל אלא אמר אביי להיפוך, דבזה גם לבן עזאי חייב. ואף למה דמוקי כבן עזאי צריך לשנויא דסתם כתבי קודש עיוני מעיינין בהו. דלא כריטב"א שכתב דהכי קאמרינן אלא הא מני בן עזאי הוא. עיין שם היטב במהרש"א ובריטב"א:

==לא==

לא) ולבאר דעת הריטב"א נראה. דמחלוקת בן עזאי עם חכמים אינו אם עמידת רגל אחת הוי עמידה. דהא ודאי דהוי עמידה. דאפי' לענין עבודה איתא שבר (דף צ"ג:) רגלו אחת על הרצפה ורגלו אחת על האבן רואין כל שאלו ינטל האבן ויכול לעמוד ברגלו אחת על הרצפה כשר. הנה דעמידה ברגלו אחת הוי עמידה. על כן סבירא לי' לבן עזאי מהלך כעומד דמי. כיון דלעולם הוא עומד על רגל אחד ולעולם נחשב הוא עומד במקום עמידת רגלו האחד. ומשעת עמידת רגלו הימנית עד שעת עמידת רגלו השמאלי נחשב עומד במקום עמידת רגלו הימני. וכן משעת עמידת רגלו השמאלי עד שעת עמידת רגלו הימנית נחשב עומד במקום רגלו השמאלי. וברגע עמידת רגלו אחד ועקירת רגלו שני נחשב עקירה ממקום רגלו שעקר והנחה במקום רגלו שהניח. וחכמים סבירא להו כיון דגוף האדם נייד כשהוא מהלך. אף שעמידת רגל אחד הוי עמידה, כיון שגופו נייד לא הוי הנחה. ועל כן ניחא דברי הריטב"א בעומד על האסקופה שבין רשות היחיד לרשות הרבים ועקר חפץ מרשות הרבים והניח ברשות היחיד בשעה שבא ידו עם החפץ במקום עמידת רגלו על האסקופה הוי כנח. דאף שידו עם החפץ ניידי. מכל מקום הרי רגליו עומדין על האסקופה. ובן עזאי הא סבירא לי' דאף שגופו נייד אזלינן בתר עמידת רגלו על הארץ:

==לב==

לב) ולדעת מהרש"א צריך לומר דחשיב כמונח לבן עזאי הוא בשעת עמידת רגלו אחד. ומשעת עמידת רגלו אחד עד שעת עמידת רגלו שני לא חשיב כמונח. ובאמת בשעת עמידת רגלו אחד גם גופו לא נייד שעדיין לא עקר רגלו שני. רק תיכף אחר עמידת רגלו ראשון, ומה שרואין האדם כשהוא מהלך שהוא נייד תמיד. הוא מחמת שתיכף הוא עוקר רגלו שני נדמה שתמיד הוא נד. ועל כן אין ראי' כלל מזה לאדם העומד במקום אחד וידו עם החפץ נד. שיהי' חשיב כמונח:

==לג==

לג) אך יותר מסתבר כסברת הריטב"א דעקירת רגלו אחד עם הנחת רגלו שני בבת אחת. ואם כן האדם נד תמיד אך כיון שרגלו אחת עומד חשיב גם גופו כמונח. והוא הדין העומד על האסקופה וידו עם החפץ נדים דחשיב כמונח:

==לד==

לד) והנה לפי דברי הריטב"א הנ"ל גם משעת עקירת הרגל עד הנחתו חשיב כמונח במקום רגלו אחד. ושפיר אמרינן דלא אמרינן מהלך כעומד אלא כשמתחילה הי' עומד. אבל במעביר ד' אמות ברשות הרבים כיון דתוך ד' אמות לא אמרינן מהלך כעומד שוב גם לאחר ד' אמות לא חשיב תחילת הנחה על ידי מהלך כעומד כסברת התוס' הנ"ל בר' חלקי' בר טובי ודו"ק:

==לה==

לה) וראי' למה שכתבתי באות כ"ג וכ"ז שכוונת התוספות בחילוקם בין זרק למטה מג' בין זרק מלמעלה מג' לתוך ג' משום דאזלינן בתר מה שהי' תחילה. מהא דאיתא בפרק הזורק (דף ק') זרק תוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור. זרק חוץ לד' אמות ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב. ובגמרא והא לא נח [אמר ר'. יוחנן והוא שנח על גבי משהו] והקשו בתוס' והא ברייתא דר' חלקי' תוך ג' דברי הכל חייב [פי' והכא תוך ג'. דאם לא כן מה תי' ר' יוחנן שנח על גבי משהו. הא בעי הנחה על גבי מקום ד'] ואין לומר דמרישא דזרק תוך ד' {{עוגן|קיט.}}{{עוגן|קיט־א}}אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות קאי. אמאי פטור הא לא נח [פירוש זרק ד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה דחייב כמו מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים כמו שכתב הרמב"ם יע"ש. וכשם שבמוציא חייב בזורק אפילו תוך ג' הוא הדין בד' אמות ברשות הרבים. ומכאן מוכח דלא כראש יוסף שכתב דלר' חלקי' מעביר ד' אמות ברשות הרבים תוך ג' פטור דכמי שהונחה על כל אמה. ומהלכתא אין ראי' דמשכחת הלכתא למעלה מג'. והרי מפורש כאן בתוספות להיפוך דגם לר' חלקי' מעביר תוך ג' חייב והטעם דהלכתא ד' אמות ברשות הרבים כמו מרשות היחיד לרשות הרבים כנ"ל. וכן מפורש כאן ברשב"א דתוך ד' אמות לכולי עלמא לאו כמונח אפילו תוך ג'] דהא מתני' משמע דאחוץ לד' אמות מקשה אמאי חייב. ויש לומר דפריך לרבא דאמר תוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו עד כאן לשונו:

==לו==

לו) וקשה דבעירובין {{ממ|[[בבלי/עירובין/צח/ב|דף צ"ח:]]}} כתבו בההוא דמקשה שם לרבא לימא כתנאי אמרה לשמעתי'. אף על גב דלא בעי לאוקמי מילתא דרבא כתנאי דמתניתין. מכל מקום אשכחן ברייתא דר' חלקי' דפליגא ארבא. אי נמי שאני התם שתחילת זריקתו הי' למטה משלשה. אבל רבא בשתחילת זריקתו למעלה משלשה. וקשה לפי תירוץ הב' דרבא לא פליג אדר' חלקי' מה מקשה והא לא נח. אימא דהכא בשתחילת זריקתו למטה משלשה. דבזה מודה רבא לר' חלקי'. אלא ודאי סברת התוספות בעירובין בתחילת זריקתו למטה משלשה. משום שתחילה הי' כמונח. ובזורק ד' אמות על כרחך תחילה בתוך ד' אמות לא חשבינן לי' כמונח. ודומה לתחילת זריקתו למעלה משלשה:

==לז==

לז) וראיתי בספר דרוש וחידוש שרצה לפשוט ספיקו של ריב"א מהא דהזורק ד' אמות ברשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים כנ"ל אות כ"ו עיין שם. ושם בהגה"ה כתב בן המחבר שזוכר שבעת לימוד הישיבה הוסיף בה דברים ואמר דדוחק לחלק דהתם כבר היינו דנין קלוטה כהונח לענין דנגמר מלאכת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. משום הכי ממילא הוה אחר כך עקירה גם לענין מעביר ד' אמות. אבל אמר דשורש כוונת הספר הוא אם הסברא הא דחייב הזורק ד' אמות ברשות הרבים ולא דיינינן לי' לנח באמצע. היינו דלא אמרינן כמי שהונח רק כשהגיע למקום חיוב. דהיינו אחר הד' אמות. וסברא זו נזכרה במהרש"א לקמן (דף ק') בתוספות דיבור המתחיל והא לא. או דעיקר הסברא דמרשות לרשות נעשה דוקא כמי שמונח אבל לא בחד רשותא כמו שכתב הרשב"א בחי'. ואם כן בסוף בעי הנחה ממש. אבל בהאי דר' יהודה דזרק מרשות היחיד לרשות הרבים ברגע שבא מרשות לרשות הוי כמונח עד כאן לשונו:

==לח==

לח) והנה מה שכתב דדוחק לחלק כן כתבתי אני בחי' ופרשתי בזה דברי רש"י (דף צ"ז:) להצילם מקושיית ר' עקיבא איגר שם. ואז הקשיתי מסברא דנפשאי. האומנם שלפנינו יתבאר שעל רש"י שם בלאו הכי מעיקרא לא קשה. מכל מקום מוכרח לדעת רש"י לומר כן כמו שיתבאר לפנינו:

==לט==

לט) ומה שכתב שהתוספות מסופקים אם הסברא דמרשות לרשות נעשה דוקא כמי שמונח כמו שכתב הרשב"א בחי' עד כאן לשונו. קשיא לי מדברי תוס' הנ"ל אות ל"ה שהקשו על קושיית הש"ס והא לא נח מברייתא דר' חלקי' וכתבו דמרישא דזרק לתוך ד' אמות ניחא קו' הש"ס. והיינו דד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה. ודין תוך ג' לר' חלקי' בד' אמות ברשות הרבים כדין למעלה משלשה לר' עקיבא כנ"ל אות כ"ז ממילא כשם שלר' עקיבא ילפינן מהלכתא לפי דבריו דלא אמרינן קלוטה באותו רשות למעלה משלשה אפילו אחר ד' אמות. כמו כן לר' חלקי' למטה מג'. ואם כן מה הוקשה להם על קושיית הש"ס אסיפא ודו"ק. אלא ודאי סברת התוס' משום תרתי דסתרי ושפיר הקשו התוספות דלוקמי מתניתין בשבא מלמעלה משלשה לתוך שלשה ולא הוי תרתי דסתרי כלל לר' חלקי' דלא בא למטה מג' עד שעבר ד' אמות. או לפי מה שכתבתי אות כ"ז דספיקו של ריב"א לפי תירוץ הב' בתוס' עירובין. והכא הא התוס' אזלי בתירוץ ראשון שם דרבא פליג אדר' חלקי' כמו שכתבו להדיא בתירוצם. ויש לומר דפריך לרבא. אך לפי פירושו של ר' עקיבא איגר ז"ל קשה:

==מ==

מ) גם מה שהראה מקום על הסברא דוקא מרשות לרשות אמרינן קלוטה כו' כמו שכתב הרשב"א בחי'. איני יודע על איזה רשב"א כוון. אם על היש מי שפירש שהביא הרשב"א בשמעתין (ד'.) הלא הרשב"א סיים ואיכא למימר דד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה. ואם כן הרשב"א עצמו לא סבירא לי' האי חילוק דבאותו רשות. וחיסור דברים יש וצריך לומר כמו שכתב הרשב"א בשם יש מפרשים. ולפנינו יתבאר שיטת הרשב"א בזה:

==מא==

מא) ועוד דעל כורחין אין זה כוונת התוספות. שהרי התוס' כתבו ספק זה גם לבן עזאי. ולבן עזאי על כורחך אמרי' מהלך כעומד דמי גם באותו רשות. כדאיתא באלו נערות. הביאו התוספות באותו דיבור. דלבן עזאי המעביר חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן חייב. דאף שמהלך כעומד דמי. וחשיב עקירה אחר כך. הרי דאף באותו רשות כעומד דמי:

==מב==

מב) ונראה לי ראי' דרש"י סבירא לי' דבד' אמות ברשות הרבים לא אמרינן תוך ג' כמונח לר' חלקי' אפילו לאחר ד' אמות משום תרתי דסתרי. מסוגיא דהזורק שם בעמוד ב' בהא דאמר רבא תוך ג' צריך הנחה על גבי משהו. ואמר רבינא למרימר מתני' הוא דאמר ר' יוחנן והוא שנח על גבי משהו. והפירוש מובן דעל כורחך למטה מג' דלמעלה מג' אפי' הנחה על גבי משהו לא מהני. ועל כורחין למטה מג' ומכל מקום בעי הנחה על גבי משהו. ותמוהין דברי רש"י שם שפירש מדלא אוקמא ר' יוחנן שבא למטה מג'. שבאמת אף למה דמוקי ר' יוחנן שנח על גבי משהו צריכין לומר דלמטה מג' איירי. וראיית הש"ס ברורה בלי דוחק. ואין צריך לומר מדלא אוקמא כו':

אך רש"י הוקשה לו מה ראי' מזורק ברשות הרבים לזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, דבד' אמות כיון דבתוך ד' אמות לא אמרינן תוך ג' כמונח. גם לאחר ד' אמות אי אפשר לומר. שיהא כמונח דהוה תרתי דסתרי. על כן פרש"י מדלא אוקמא שבא למטה מג'. שבא דייקא, כלומר שמתחילה הי' למעלה מג' וליכא תרתי דסתרי כיון דתוך ד' אמות הי' למעלה מג'. ומוכרח לחלק בין הא דזרק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים משום מגו דהוי כמונח לגבי מלאכת הוצאה וכמו שכתבתי במקום אחר כנ"ל:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>