עריכת הדף "אבן הראשה/יד"

{{OCR|קישור=https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=186&st=&pgnum=3}}
{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|וילנה|5|'''סימן יד'''}}}}

'''יבאר ויחקור במה שנחלקו הקדמונים אם יש דין קטלנית ביבמה ובענין שומר מצוה לא ידע דבר רע.'''

'''{{עוגן1|בתשובות}}''' הרלב"ח (הובא בבאה"ט אה"ע סימן ט') כתב להוכיח דאין ביבמה דין קטלנית מהא דתנן ביבמות {{ממ|דף ל'}} שלשה אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומס נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו וכולן שמתו או נחגרשו צרותיהן מותרות והרי הנכרית היא קמלטת שמס בעלה הראשון והמגרש שיבמה והיא מוסרת להחייבם להאח השלישי. ולענ"ד י"ל דתליא בפלוגתא דאמוראי אי מעץ גורם אי מזל גורם דלמ"ד מזל גורם שאינו סכנה מבעיית אלא רוסטית מסתבר לומר דלא חיישיק לזה במקום יכום כיון שהוא שומר מצוה וזטת המצוה מהני לשנות המזל משא*כ למ"ד מעץ גורם שהוא סכנה טבעית י"ל שיש למוש אף במקום יטם משוס דשכיחא היזקא . והא דקאמר הש"ס מאי בינייהו א"ב דאירסה וסית א"נ דנפל מדיקלא ימית ולא קאמר דא"ב לעט! יטם היינו משום דנפקותא דאירסה ט' שכיח ספי דהא בלא"ה איכא עוד נפקותא בינייהו לפמ"ש הט"ב באשה עשירה ומצלחת אחר מיתת במלה בסו"ס דמותרת למיד מזל גורם ע"ש ומ"מ לא קאמר הש"ס זה אלא דא"ב דאירסה כו' • והנה לפ"ז הנם דקיייל כמ"ד מזל גורם ס"מ כיון דקיי"ל בשו"ע די"א דדוקא אם מתו מיתת עצמם אבל אס? נהרג אחד מהן או מת בדבר או נפל ומת וכדומה אינו כלום ומשום דס"ל הלכה כמ"ד מעין גורם ורבים סומכים עליהם ומקילים בזה וא"כ ינהוג לדעתם דין קטלנית גם ביבמה וקשה לפסוק תכי קולות דסתרי אהדדי בספק חשש סכנה • ולפמ"ש פשיטא דטחא המשנה דיבמות (שם) כיון דלס"ד מפי! גורם משכחת דלא כויא קטלנית כדקאמר א"ב דאירסה וסתי א*נ מפל מדקלא ומת אלא דיקשה. למ"ד מזל גורם ולפי המבואר כמפל מדיקלא ליכא חשש במקום יכום לכ"ע דזטח המצוה סהט לשנות המזל ודוקא היכא שיש למוש לסכנה טבעית גרם מעינה יש לחוש אף במקום יכום [ועיין דף שיד כ"ה שנשא את האלמנה ויש לו אח כה"ג וי"ל ג"כ כן]:

'''{{עוגן1|ובלא"ה}}''' אין הוכחה לע"ד מהמשנה דהא דקאמר {{ממ|דף ס"ד}} סתמא היא ופשיט לך נישואין ומלקיות כרבי וסתות ושור הסועד כרשב"ג והסוס' כתבו דלענין מסק מודה רבי דלא הוי חזקה עד דאיתחזק בתלחא זיסני כדאשכחן בשוא המועד ודלענין איסורא לא סמכינן ארובא משוס דאתרע ט"י דאחסזק בתרי זימני ולענין ממון סמכיין כו' יע"ש ומש"ש וי"ל דלא סתם התנא בנישואין לחוסרא בשני פעמים אלא שלא במקום מצות יבוס אבל במקום מצות יבוס דוקא היכא דאתחזק ג' פעמים מתבטל מצות יבוס וכדלא אתחזק אלא שני פעמים סתם התנא שיש לקיים מצות יכום כרשב"ג. ואפשר דגם רבי מודה בזה [ובג"ם הוא דהויא שכיחא היזיקא וחיישיגן גם במקום מצוה משח"כ בב' פעמים]:

'''{{עוגן1|וראיתי}}''' לחותני הגאון בברית יעקב {{[[ברית יעקב/אבן העזר/ג|חלק אה"ע סימן ג']]}} שהביא בשם תשובות הרד"ך דליכא למימר דלא הוי ביבמה דין קטלנית משום שומר מצוה כו' דהא בביאה שניה ליכא מצוה וא"כ יש לגזור ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. וכתב להשיב על דבריו דאי נימא דבביאה ראשונה ל"ח לסכנתא משום דהוי שומר מצוה אין לחוש להזיקא אפילו בביאה שניה דהא שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן אע"ג דבחזרה ליכא מצוה וכ"ש הכא דהתורה התירה ליקח היבמה לאשה ולא בעי לגרשה אח"כ דליכא למיחש לעולם להזיקא משום שומר מצוה. ולענ"ד יש ליישב דברי הרד"ך. דהא דאמר בפסחים {{ממ|דף ח'}} דשלוחי מצוה אינן נזוקין גם בחזירתן כדיליף מדכתיב ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שתלך ותמצא אהליך בשלום היינו משום דגם זה הוי צורך מצוה שיוכלו לעלות לרגל ויהיו מובטחים שלא יארע להם נזק גם בחזירתם ושימצאו אהלס בשלוה דלא סגי לכו בלאו הכי שהן מוכרחין לשוב לביתם. וכן הני בני רב דדיירי בבאגא מוכרחין הם לילך ולשוב לאושפיזא משתחשך ללון שם וסש־ה נם זה כוי ענין מצוה וגם הוא הכשר סצוס שיוכלו ללמוד לסחר. וכן ההיא דקדושין(דף ל"ם) חולי! (דף קמ"ב) שעלה לבירה ושלח אס האם ונטל את כבנים קאמר שאינו טזוק נם בחזירתו [נם כשהרהר כלא יביא הגוזלות לאביו ולקחו לצורך עצמו כמ"ש הפנ"י] דכיון שהוא מוכרח לחזור ולירד גם החזרה הוי צורך הליכה של מצוה משא"כ הכא שאיט מוכרח לטא עליה ביאה שניה שיטל להוציאה אח"כ בגס וליכא בביאה שניה צורך מצוה יש למוש להזיקא וכדקאמר בפסחים (שם) דאין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקץ לבדוק ספר סכנת עקרב . ומשום דיילמא בחר דבדיק אחי לפיוט בתרה ועס"ש הט"ז (שיק תליג ס"ק ז') דהיינו שלאחר הבדיקה מיד יחפש אמר המחס ובעוד שנר הבדיקה בידו אף שלכאורה גם בזה שייך לומר שלוחי מצוה ט' מ"ס כיון שהאבידה נאבדה לו כבר הבדיקה לא גרפה לו עיקר ההיזק כיק שהיה בידו לחפש כל זק שירצה וא"כ כ"נ יש לחוש להזיקא . וגם יש לחוש שיבעלה גס שלא בשעת עונתה ושלא לשם מצוה (עיין פסחים דף ע"ב) שאין בזה ענין והכשר מצוה ואפשר שיזיק לו למ"ד מטין גורם [ולא מסתבר לומר דכיון שיוכל להזכר בנפשו שלא יבעלה שלא לצורך מצוה אץ אנו אחראין לחוש לתקנתו שלא יפשע ויגזק וכהא דאמר בב"מ (דף צ"ז) גברא דנשי קסלוה לית דינא ולית דיינא ע"ש בפרש־י ועיין פ"ג דדמאי ופיה דמע"ש ובירושלמי בהא דאין אנו אחראין ס' והלעיסהו כו'. דז"א דכיון דכשתהיה לו לאשה יבא לזה שיבעלה גם שלא במקום מצוה ים לחוש לזה וכתורה דרכיה דרכי נועם שלא יבא עי*ז לסכנה ועיין סוכה (ליב) יבמות (פ"ז)]. וגם הוי בפלוגתא דכדבעו מיניה דרב ניזיל מאי א"ל לא ידענא ועמ"ש הנויב (מהד"ת או"ח תשובה ציד) ליישב נזה מה שהשמיט הרמב"ם דינא דר' אמי:

'''{{עוגן1|גם}}''' דכיון שדעת התוס' והרא"ש לפסוק כאבא שאול דמצות חליצה קודמת ודהכונס את יבססו נשם נוי ולשם אישות כאלו' פוגע בערוה . י"ל שגס לדעת הפוסקים כדעש הרייף והרמב"ם שמצות יכום קודמת וכרבנן דיבמה יבא עליה מיס אי! לייבם קטלנית דחמירא סכנתא מאיסורא כמ"ש בחולין {{עוגן|יט. מדה"ס}}{{ממ|דף י'}} ובדף מ"ט קאמר ר"ש וסכנת נפשות ואת אמרת התורה חסה ט' ופרש"י דבסכ"נ יש לנו לילך אחר המחמיר וה"נ לנונין סכ"נ יש לנו לחוש לדעת אבא שאול ושמא יכנסה לשם נוי ולשם אישות דליכא מצוה ויסתכן גם בביאה ראשונה ולטנץ איסורא הוא דפסקינן כרבנן ולא לנונין משש סכנה ואסשר בחליצה [כמו שהוכהחי במק"א דהנם שלא סוכל להנשא לשום אדם יש בה מצוס מליצה כדמוכח מדברי הסוס' ביבמוח (דף קייב דה איבטיא לכו נכונה אני) יט"ש וכבר האריכו בזה גאוני בתראי בספריהם]:

'''{{עוגן1|ועפמ"ש}}''' לחלק בין סכנה טבעיית לסכנה שאינה טבעיית יתיישב מה שהקשה חותני הגאון בברית יעקב שם בהא דאיתא באו"ח {{ממ|[[שולחן ערוך/אורח חיים/תנה#א|סי' תנ"ה סעיף א']]}} בשם המרדכי דאין לשפוך מים שלנו מפני מת או מכח תקופה הנופלת דשומר מצוס לא ידט דבר רט וכן במג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/רו#ח|סי' ר"ו ס"ק ח']]}} בשם הס"ח שאם בירך על המים ואח"כ שמט שיש מס ישסה מטס מן המים כי'. דהא בססחים (דף קס"ו) אר"ס ש"מ האי ססא צריך לבקוטי במרוסח משום קסא וכתבו התוס' שם דאע"ג דברוב ירקוח אין בהם קפא משוס סכנה דקסא סיישינן לסיטוסא וצריך מרוסס ומוכח דכיון דאיכא לחקוני לא סמכינן "ט"ז הא דשומר מצוה כו' וא*כ ה"נ גבי מים שלנו אס יש מים אחרים היכי סמכינן ט"ז דשומר מצוה לא ידט דבר רט טכ"ד. וטפמיש מיושב דחיישינן לסכנה דקפא שהוא סכנה סבטייס ואין לשפוך מים שלנו מפני חשש סכנה שאינה סבטייח דבודאי יגין טליו זכוח המצוה שלא ינזק מדבר רוחניי ובפרס במצח מצוה בליל המשומר ובא מן המזיקין כמ"ש (דף ק"ס). ולכאורה י"ל ג"כ דמש"ה חיישיק לקפא ולא סמכינן טל הא דשומר מצוה כו' משום דאמר שמואל(וקיי"ל כווסיה) דקישוח שהשליטה באיביה אסור משום שרק השוק טל האדן וא"כ אם יש קפא טושה איסור וטבירה אכילח הסולטס [לפום פירוש ר"ח] ומש"ה הגם דלטני! איסורא ססכיק ארוכא יש לחוש משום סכנה דקפא למיטוסא דאי איכא קפא אינו בכלל שומר מלוה דהא קמא שמיא גליא דלא טביד מצוה אלא סבירה ומצהיב . אמנם מסחבר לומר דכיון שאוכלו לשם מצוה ולא נשנה שורה למלאכי השרס הוי בכלל שומר מצוה כו' גם אי קסא שמיא גליא דאיכא קפא ומ"מ צריך לשקוטי בחרוסס כיון דאפשר בהכי ומשום דהוי סכנה סבעית וכמ"ש . וטמ"ש לטיל(סימן ה') בישוב דטת הרי"ף והרמבים שהשמיסו הא דאריס האי חסא צריך לשקונני במרוסס כו' ומשום דאי א"צ לשקוטי אסור לשקוטי בחרוסש לפי שיבסל לחזרס דמצוה דדוקא אי צריך לשקוט משום קסא אי! חשש ביסול [גם אם הן מצוס בפ"ט] כיון שא"א לאכול בלא סיבול וכן הוא דרך אכילסו ומצושו מבוס משש סכנה משא"כ אי א"צ לשקוטי ומשיה לא שייך להחמיר לשקוטי מספק עמב"ש . והשסא מוכח דל*מ הא דבוסר מצוה כו' במקום משש סכנס קפא וכמיש דאלח"ה יקשה דלא היה לחכמים לסקן לשקוט בחרוסח כיון דשומר מצוה כו' וליכא למיסר מבוס דאפשר לסקוני לשקועי בחרוסח דז־א דהא טדיף מצזסו כלא ישקטנו בחריסס ואי ליכא סכנה אסור לשקוטי בסרוסש לפי שמבטל לחזרס דסצוה. אמנם כיז נביסס הסוס' דדוקא משום דכל טיקר מרור לא נסקן רק בטיבול ב^וסס "משום קפא לא אשי חחסח ומבסל. משא־כ לפי מיש הר"נ דכיון דטיבול בטלמא הוא .לא אשי ומבטל דייל דסש"ה צריך לשקוטי בחרוסס כיון דאפשר בהט דליכא שוס חשש ביטול וטמיש בהגהוס הש"ס אי כוונס הסוס' ג"כ ככר"ן. אמנם גם לפמ"ש כר"נ צריך לחלק כמ"ש דהכא לא המכינן טל הא דשומר מצוה כו' היכא דאפשר לתקוני:

'''{{עוגן1|והרא"ש}}''' הקשה דמתני' דאיירי בדלית ליה שאר ירקי אמאי לא מייתי חרוסת בהדי חזרת קמא מפני הסכנה וכתב לתרץ בשם ה"ר יונה ז"ל דטיבול ראשון שאינו לחיוב אלא להיכירא בעלמא ורגילין כל השנה שאוכלי! חזרס בלא חרוסש ואינם חוששים לקפא גם טהה נמי לא חשו חכמים אם יאכלהו בלא מרוסס כמו שעושין בשאר ימוש השנה אבל טיבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו חשש סכנה וקשה לטנ"ד דכא אדרבה בכל הש"ס מצינו דלא חיישינן כ"כ לסכנה במקום מצוה היכא דלא שכיחא היזיקא [ובפרט לפטיש דהוי טנין וצורך מצוה שלא יטבול בסרוסס כדליכא חשש סכנה] ואם יש חשש סכנה יאסר לאכלו בכל השנה ואינו רשאי לסכן איט וחמירא סכנחא מאיסורא . ואולי י"ל כוונחו דהוי שכיח היזיקא וסכנה אלא שאין אדם אוכל חזרח בכל השנה אם אינו בודקו יפה שלא יהא שם קפא [וטמ"ש התוס' בלשונם וכיס דבדיק להו שלא יהא שם קסא כו'] ובסיבול שני שהוא של מצוה יש לחוש שיאכל המזרח מצד החיוב נס אס לא יוכל לבודקו יפה וגס לא יחוש לבדוק כ"כ ססיך שהוא בהול למצוסו [וט"ן מנילה דף ד' רש"י דיה הכל חייבין ובסו"א שם] ונם יחשוב בדטשו שאין נחוש במקום מצום נם לסכנה סבטיס ולזה שקנו חכמים לשקוטי ב^סח כדי שלא יהא בו חשש סכנה משא"כ בטיבול ראשין שאינו לחיוב שבודאי לא יטבול אם לא יבדוק יפה מקפא לא חשו חכמים אם יאכלוהו בלא חרוסת:

'''{{עוגן1|ולכאורה}}''' יש להוכיח מהא דפריך {{ממ|דף ק"ט}} היכי מחקני רבנן מידי דאחי בה לידי סכנה והסניא לא יאכל אדם שרי כו' ומשני ר"נ דהוי ליל המשומר כו' ורבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה כ1' דהא אי לאו הנך טטמי יש לחוש לזוגוס הגם שאינו משש סכנה טבטיס במקום מצוס ארבטה כוסות שהוא כנגד ארבטה לשוני גאולה ואפי' טני פטמים שצריך להשכיר איט בשביל חיוב ד' נושוס וא"א לסקן ולחייב אוחו בכוס חמישי. ואס נאסר לחלק דבסצוה שאינה אלא סדרבנן לא מהני כ"כ להציל מסכנה יסיישב בלא"ה הא דחיישינן לקסא דייל דבזהיז דהר מרור סדרבק הוא דצריך לשקוטי משום קפא. אך מצד הסברא לא יסכן לחלק בין סצוה דרבנן לסצוה דאורייסא כיון שהוא שומר סצוה ואוכל ושוחה רק בשביל המצוה [ובפרט מחר שבודאי אינו אוכלו להנאתו אלא לשם מצוה]. ואולי ייל דכיק דהא דפטך הש"ס דאסי בה לידי סכנה הייט סכנס כשפים וכמבואר ברשבים ובשום, ואמרינן בסנהדרין (דף ס"ז) ובחולין (דף ז') שסכחישין פמליא של מטלה וסש"ה יש לחוש לזה אף במקום סצוה והגם דקאמר הסס אי! פוד מלבדו אריח אפילו לדבר כשפים הא משט הסם שאני ריח דנפיש זכוחיה וההצלה מכן הוא דרך נס למאן דנפיש זכוסיה ואף שאינו בדרך המבט ניסן בהם כח שמידי להזיק כהיזק טבטי [ופרסי הדברים נשגבים ובארוס חכמי האמס בספריהם] והנם דכסיב אין טוד מלבדו הוי ככל הזיקוס הטבט"ס שבאין• ג"כ בהשגחה ואין אדם נוקף אצבטו מלמטה אא"כ כו' שנאי מה' מצטדי גבר סננו [ומיין שמניח (דף כ') דטייליה לרב אדא בר אהבה להסם סשכיה בשמטסא טד דפנייה בשר דנפק נפל ביסא ארגיש ריא בר אהבה איקפד ס"ל כי הא דא"ר ינאי לעולם אל יממוד אדם במקום סכנה ויאמר טושין לי נס שמא אין טושין לו נס ט' הגם דסורה בטידנא דטסיק בה מגנא ומצלא. וגם אם. לא הקפיר אלא לפי שסנכין לו מזכיותיו אכסי באינש דטלמא דלא נפיש זכוסיה יש לחוש כדשכיחא היזקא] וטיין פרש"י חולין שם שמכסישים פש*מ שלא גזרו של אדם זה לסוס והוא סס ט"י. סשא"כ היזק רוחני בפלמא שאינו מכחיש פש"מ דייל שאינו מזיק לשומר סצוה וא"צ לזטס גדול ונס לסי שהמצוה מגנח עליו ואין לחוש במקום מצוה:

'''[{{עוגן1|ועפמ"ש}}''' יתיישב הא דקאמר בברכות {{ממ|דף ל"ג}} בהא דסק אפילו נחש כרוך טל טקבו לא יפסיק אסר רב ששש לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק ובתוס' הביאו בשם {{עוגן|יט: מדה"ס}}הירושלמי שאם היה נחש מרתיע לבוא כנגדו פוסק לסי שבא כנגדו בכסס מסטין להזיקו אבל בתר"י הביא בשם הירוש' שאם כיס בא כנכדו מחרמק לצד אחר ולא הוי הפסקה 1כ"כ בביאורי הגי"א (סימן ק"ד ס"ר, ה') דכשבא כנכדו שיכול לילך לצד ילך דהליכה לא הוי הפסק ולאו משוס סכנה דנחש אין בו סכנה כו' . ולכאורה קשה לומר דנחש הנושך וממיח אין בו סכנה והא אם ראה שור בא כנכדו פוסק שמרחיקין משור מס נ' אמוס ובודאי נחש טלול יוחד להזיק. ונם קשה כא דאמר בשבח (דף קיז) כל פטורי דשבח כו' ואידך כצד נחש בשבח אם מתטסק נו שלא ישכנו פטור אס לרפואה חייב וממאי דפטור ומומר דסנן כופין קטרה טל הנר ט' וטל טקרב שלא סשוך והקשה בהגהוח הב"ח דשאני עקרב שמסוכן טפי כדקאמר ל"ש אלא נחש אבל סקרב פוסק ומה שהירק לפמ"ש כסוס' (דף ג' ד"ה בר מהני סלח) דכאן אין הסטה משום סכנה אלא משום דהוי מלאכה שא"צ לנושה דממילא אין סילוק בי; נחש למקרב קשה לטנ"ד דנהי שכתבו הסוס' דסיירי בדליכא סכנה שיוכל להנצל בטנין אסר אלא משום צטרא שרו לי' רבנן אכחי לא מוכח מטקרב לנחש כיון שטקרב מוק יוסר לעקי־ן משנחש מוכן לישוך. וי"ל דמש"ה הסירו חכמים ספי בטקרב משום דאיכא צערא טפי. וטפמ"ש י"ל קצח שהנחש והעקרב שוין בכח והכנסס להזיק והא דלטנין ספלה אפילו נחש כריך טל טקבו לא יפסיק כוי כדאמר במדרש קהלס בפסוק אם ישוך הנחש בלא לחש א"ר אבא בר כהנא צטולם אין הנחש נושך אא"כ נלחש לו מלעיל כו' חני רשב"י נחש פרן גדרו של טולס לפיכך נטשה ספקלאטור לכל פורצי גדרוס וכן איסא במד"ר (סדר אסור פרשה כ"ו) אמרו לו למה אסה נופך מה אסה מועיל ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל ואח נושך וממיס אמר להם אם ישך כנחש בלא לחש אפשר דאנא טבד כלום אלא אס מסאסר לי סן טליוסא וסיין חטניס (דף ח') ערכין (דף ס"ו) ומדרש סדר חקח טמ"ש וישלח ה' בסם אס הנחשים ררושלמי (פרק במה אשה הלכה ס') וב"ק (דף ס"ו חוד"ה והנחש) ור"ה (דף כ"ס) וכי נמש ממיס כו' ובשבס (דף ק"י) חיויא דרבנן טרקיה דליס ליה אסוסא דכסיב ופורץ גדר ישכנו נחש וטיץ ס"ז(דף כ"ז) ומשיה הד נשיכח הנחש ספי נהיזק רוחני הבא מלסטלה וכנס דכמו"כ אמר במדרש קהלח שם שאץ הארי טורף אלא א"כ נלחש לו מלמעלה י"ל דהייט כמ"ש בב"ק (דף ט"ז) שדרך הארי לדרוס ולא לטרוף [ולא מיירי בטריפה להניח] והנם דאמר בתסנית (דף י"ח) והרבה דובין ואריוס יש לו למקום בטולמו שפוגטי! כו' וס"ן שבת (דף קנ"א) דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטח באדם טד שנדמה לו כבהמה ופרשיי שנקנסה עליו מיסה ונדמה לאח כבהמה וסיין סנהדרין(דף ל"ח) ס"מ כיון דהד היזקן היזק סבסי יש למוש אף במקום מצוה כיון דשכיחא כיזיקא ומשיה מפסיק בתפלסו מפני העקרב שהוא ככל החיוס ולא כשנחש כרוך סל עקבו שהוא כטין היזק רוחני וכשסוסק במצוה ועומד בתפלה לא ילחשו לו מלמטלה לנשט . [ומ"ש במדרש קהלס פסוק ויתרון ארן בכל הוא בכל אני טושה שליחותי אפילו ע"י נחש טיי סקרב וע"י יחוש כו' אינו סוהר לזה] ופריך השיס מהא מפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מטידין מליו שמח דכיון שססירין אוסה להנשא שיט שהוא היזק ברי וטבעי שבהיזק רוחני אינו ודאי שלחשו לו וגס ניחוש שמא הוא סוסק בסורה שמצלת אותו ומשני שאני הסם דאגב איצצא מזקי וזה הוא כיזק מבטי ודאי משא"כ נשיכה בטלמא ושפיר מוכיח מהא דכופין טל עקרב שלא תישוך דשרי ליצוד נמש שלא ישכנו שנם הנחש שוה בהיזיקו לעקרב כשאינו במקום מצוה דמה שנמנט לצוד הנחש אינו בכלל שומר מצוה כיון שאינו עוסק במצוה בקום וטשה אלא בשוא"ס שאיט לד יסבס. וסה מיושב. הא דשבח(דף קכ"א) נחש חרסו לסי תומו ואסר רב קטינא סקרב דורסו לסי סומי וקשה דהא טקרב נדט במכ"ש מנחש ולסמ"ש שאינו מסוכן ספי ניחא ועיין סימן (סל"ג סעיף ח') בהא דא"צ לבדוק כיון שיש שכנס טקרב. ומיש המ"א (ס"ק ייג) דאפשר דבמקום שמצויים נחשים צריך לבדוק דלא ברי היזקא כ"כ ועסמ"ש צ"ט והמיא כסב כן בלשון אפשר. ועמ"ש התב"ש (סימן י"ג סיק ב') דא"צ לפרש להרשב"א כמ"ש המניא דדחינן בל סשקנו דרבק מקמי ספלה דאפילו אס"ל דאוחיתא היא דחינן לה דהא אפי' נחש כרוך סל עקבו לא יפסיק הגם דאיכא חשש סכנה דהוי דאורייתא וחמירא סכנתא מאיסורא אלא דדחי אפילו איסורא דאורייתא מקמי הפסק בספלה דאס"ג דתסלה דרבנן מ"מ כיון שכבר טומד לפני ממ"ה לאו אורח ארפא לאפסוקי אא"כ ברי היזיקא . ולפמ"ש י"ל דהא דלא יפסיק היינו משום דסמכינן שלא ינזק עיי נחש כשטומד בתפלה משוס. דהוי שומר מצוה ט' ואין ללמוד מזה דדחי איסור דאורייתא בעלמא [ויענין מיש כחב"ש שם באכילס דבחס מאוסים דחשיב בכלל בל השקצו אי הר האיסור מדאורייתא יש לסטיר מהא דפרש"י בקדושין דף כ"א בהא דמומב שיאכלו ישראל בשר תמוהות שחוטוה אע"ס שהיא מאוסה ואכ"ס]. והנה כ*ז ייל בישוב דטס תר"י אבל לכסוס' שפירשו דברי הירושלמי כאס היה מרהיט לבוא כנגדו פוסק לסי שבא כנגדו בכעס מסכוץ להזיקו לא משמט הכי אלא דנחש אינו מוק כ"כ להזיק. משא"כ להסר"י ועיין מדרש שמואל אבוס פרק ב' משנה י"ב שהעקרב טוקן בזנבו ששם כניס הארס והנחש נושך בפיו שנאמר הוא ישוסך ראש ומבואר מזה דהנחש הוא שנפשה ספקלאטור לכל פורצי גדרוס ושאומרץ לו מפני מה לשונך נושך באבר אחד ט' איל ולי אסם אוסרים אסרו לבטל הלשק שהוא מדה כנגד מדה ועיש לאס ת"ח הוא יססוק בסורה שנאמר מרפא לשון טן סיים ומש"ה י"ל ספי שינצל כשסוסק בסורה והפלה משא"כ מעקרב העוקן בזנט שאינו בכלל וסוג נחם לסנין זה ולא נעשה ספקלאטור כו' והוא ככל החיות המזיקות]:

'''{{עוגן1|ויש}}''' להעיר בזה מהא דאמר ריש ברכות (דף ג') מפני ג' דברים אץ נכנסץ לחורבה ט' ופריך וסיפוק ליה משום מזיקץ ולא קאמר דאצסריך טעם חשד ומסולס שיש לחוש אף במקום מצוה כשנכנס שם להספלל, שוב ראיסי מיש בצל"ח לדייק מדאמר לו ספני מה נכנסס לחורבה זו דהיינו חורבה סמוכה לעיר ד שייך ג"כ ססמא דחשדא. ובחורבה הטומדת בדברא היה לו מקום להתנצל שסמך עצמו טל היותו עוסק במצוה . ודהאמס לדינא דאסילו ליכא חשדא לא יכנס אפילו להתפלל משוס דהד שכיסא היזקא מדפריך וסיפוק ליה משום מפולס וסיפוק ליה משום מזיקין טכ"ד . ולפמיש ודאי י"ל ק גבי מפולס דהוי היזק מבטי ולא גבי מזיקין. וכן יש להטיר מהא דקאמר בשבס (דף כיד) הכי השתא הסם בדץ הוא דאפילו בשבס נסי לא צריך ורבנן הוא דסקוני משום סכנה וס"ש בחידושי הר"נ דהיינו משום דבלילי שבסוח שכיחי מזיקין כמ"ש בפסחים (דף קי"ב) ואס ישאר יסיח בביהכ"נ ינזק [וצ"ס דהא בפסחים שם מיירי בישוב ובהכ"ג שלק לא כיה בישוב . גם דא"כ בסר דאמר אביי שלא סטבור בישוב לעולם ליכא חששא וטיק פרשיי תעניס (דף כ"ג) ובח"א למהרש"א שס. ולסוס דגרס במדיר סדר בחקותי פל"ה מעשה בימי שמטו; בן שסח שהיו גשמים יורדים בלילי שבתוח טד שנטשו חסים כו' מתיישב טפי דבלילי שבסות אינם הולכין בדרך ולגירסת השיס צ*נ דכיון שהיה אז בקביטוס זמן גשמים לא הלכו אז בדרכים ובלא"ה היה אז מצויץ יוסר נבחיהס ומשיה שבק לילי רביטיות והוא באמצס השטט שלא ירדו הגשמים רצופים ולא סבר זמן רב בלא גשמים וירדו בטתס ונס טיין נדה (דף ל"ח) יסים] הרי שחששו נם להיזק שאינו מבעי הגם דשלוחי מצוה אינן נזוקין אף בחזירתם {{עוגן|כ. מדה"ס}}וגם החזרה לביתם הוי לצורך מצוה לאכול סעודס שבס וס*מ מיישיק דשכיסא היזקא ועיין ברכות {{ממ|דף ב' תוד"ה מברך שתים}} ויקשה ממ"ש התוס' בפסחים (דך ד' ד"ה שנאמר) דלא היה נמנע אברכם מלצאת יחידי בלילה דשלומי סצוס איק "וקין ועס"ש כסוס' בחולין(דך צ"א). וסכפיא דפשמים (דך ח,) מוכח ג"כ דלא הוי בכיסא היזקא וצ"ל דכל סס דאסשר לסקוני ססקניק שלא ישארו יחידים בבככ"נ וסש"ס סקכו ברכס יראו עינינו כדי לסמסין לחביריסס בבסכ"ג . נם י־ל דכיון שחששו מכסים לחקנס כעצלים הסחמרין לבוא לבסכ"נ אינן במוחין מנזק מטעם שומר מצוס כו' כיון דאינכו פשעו בנפשייהו שהחרשלו ואימרו לבוא ולא היו זריזין לבא ביחד עם הצבור (ועיין פסחים דך פ"ס) . אמנם סכהיא דריש ברכות משסע דכיון שיכול לסספלל בדרך ספלה קצרה יש למוש גם לסזיקין כיון דבמורבה שכיסא סיזקא. וכן יש להעיר סהא דאסר ביוסא (דך ע"ז) ס"ס אסר אביי סכום שיבסא ופרשיי ריר השורה על כידים כנם דסצוס קעביד להאכיל בנו קטן ומשום יוס"כ הוא שאינו נוטל ידיו. אך בזה י"ל דכיק שאם היו ידיו מלוכלכות בטיט רומן כדרכו ה"נ רומן להעביר סר־ר ול"ש בזה טעם שומר מצום כו' לסת בלא נטילה כיון שיכול ליטול ונם שיש לחוש שמא יאכילהו יוסר מהצורך דליכא בזה סצוס . ועס"ש הסב"ש (סימן ו' ס־ק נ' ד־) בישוב דברי סרסב"ס דבה' שמיטה מחלק בין קנה אנס לשאר קנים ובס' מילה כסב שאץ לסול בקנס כלל דבמילס שנוגע בקנס עצמו להנוך תיקנו הריר השורה עליו ולפ"ז כשאין לו דבר אמר לסול ליכא משש ריר דשוסר סצוה ט' [ובשמיטת קדשים נמי י"ל דליכא כ"כ משש ריר וע' חולין דך נ' ובמודים כגון דבדק שתיקנה ועשאה כעין כלי. וסיסנא דאגסא הוא עשב סנדל באגסי מים]:

'''{{עוגן1|ויש}}''' להעיר מהא דאמר במגילה {{ממ|דף כ"ד}} העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה סצוה ופר"ס דבשעת הסכנה יכול להסחק בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו לאלישע. ובשבת (דך ק"ל תוד"ה איל כנפי יונה) כסט בלשונם הרי שלא מסר עצמו לומר תפילין סן יע"ש הרי דהמצוס מכנס שלא יוכל להסתכן הגם דשכימא היזקא. ולכאורה י"ל דלפי שנזרו לעקור ססצוס ולבטלה וסצוס לקדם השם משיה מהני זכות ססצוס א*נ דענין נזירה הוי כסכנה בלתי טבעיים דלב שרים ביד ה'. וההיא דיומא (דך י"א) דאסר אביי משום סכנה פרש"י שלא יאמר כשפים עשיסם בשערי עירי ואין טונתם לעקור המצוה. וההיא דשבת (דך כ"א) ובשעת הסכנה ט' ועיש בתוס'(ובדך סיס דיה מקמי מברי) לא הוי מצוה סה"ס . וייל נמי דשאני תפלי! דכתיב וראו כל טסי האר! כי שם ה' נקרא עליך ויראו סמך אלו הפלין שבראש כמ"ש בברטס(דך ו') ומשיה לא יוכל להסתכן בהם בשעת הסכנה ועיץ יו"ד (סימן קנ"ז סעיך א' בסג"ס) לענין ס"ע ועיין סוכה (ייד) אין שעת כסכנה ראיה ומשיש. ועיין מנחות (דך ליב) סכנה ואץ בס סצוה ובסוס' שם ולא פירשו כפירושם במגילה ומשום דגבי מזוזה איא לפרש כן כדמוכח בההיא דיומא. ועיין ע"ז(דך ייח) אני אומר לך דברים של טעם ואחה אוסר לי סן השמים ידממו ט' הגם דסורס סננא וסצלא לפי שיוכל ללמוד בצנעא ולא להקהיל קהלות ברבים וספי מונח בחיקו ועיין ברכות (דך ס"א) והוא כס"ש סר"נ והנמ"י הובאו בב"י יויד שם דדוקא בביטול מלית ולא בביטול מיס שאינו עובר בידים ושיכולץ לבטל אותו על כרמו כשינימסו בבה"א יעיש. ולכאורה הוי בפלונסא דכתובות (דך עיז) דאמר כתם ריא לא עייל באסליה כו' ריב"ל סיכרך בהו ועסיק בסורה "יע"ש שהיה מובטח שסגין סתורה עליו ולא וזק הגם דססם הוי נזק וסכנה מבעיית ושכימא סיזקא וע' סוטה (דך כיא ובתוס'):

'''{{עוגן1|ובהך}}''' ענינא עמ"ש הטור או"ח {{ממ|[[טור/אורח חיים/רעב|סימן רע"ב]]}} שאין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח כו' ולמעוטי מגולה ואפילו סיננו במסננת ותמה הב"ח דהא פסק בטוי"ד "דאפילו סיננו במסננת יש בהן משום גילוי - וע"ש ס"ש לסרן דנ"ס לדידן דלא קפדינן אגילוי דאפ"ס מין סקדשין כדקאמר הלסודא דאפילו לר"נ דסוסר. בשתים אשור לקידוש. וצ"ע דא"כ הו"ל לסטור לכתוב בלשונו אליבא דר' נחמיה דלדידן אין בזה רבותא . וכס"ז יויד (סימן קסיז ס"ק א') כתב לתרן דקסיל דלא תיסא דכיון שהוא רוצה לעשוס ט סצוס לא ימוש לסכנה כיון דלריג סהני מסננת אפילו לשתיה וכסא דכוס של ביכה אינו מצטרך לרעה, ולכאורה אינו סובן דאכתי סס רבוסא דססננס לטס דקיייל כרבנן וסעסס דסצוס שייך אך בלא סיננו. וי"ל דנם ר3ק סודו דסנם שפעמים עובר כארס דרך הססננס סיס תו לא שכיסא כ"כ סיזקא שאינו אלא משש בעלמא וא"כ אץ למוש לזה במקום מצום וקמיל דאפ"ס אין מקדשי! משום הקריבהו נא לפסתך ונו'. ואולי נם כוונת הט"ז הוא כן. והא דפדיך בביב (דך ציז) אי למעוטי סנולס סכנה היא ולא קאסר' דאצטריך למעוטי מגולה משוס דסדיא שאוסרים עליו קידוש סיום משום דהוי שומר סצוס כו' בפ־ט לססוברץ דקידוש על היין הוי ד"ת היינו משוס דהוי סילתא דפביטא דכיון דשכימא היזקא והוא סיזק טבעי שיש למוש אך במקום סצוה וכמ"ש פיח דתיוסות (משנס ד') יין של תרומה שצתנלס ישפך הנם שיש סצוס באכילת תרומה כס"ש בפסחים (דך ע"ב) וברסב"ם שמברך אקב"ו לאטל הרוסה ועמ"ש הצל"מ ביצה (דך י"ט) וכן יין כל תרומה סצוס לשתותו ושלא לאבדו ולהפסידו וסיס ישפך [ומשום דשתיית היין שהוטל בו ארס כוס היזק טבעי ואינו דומה לסכנת הנשיכה ומיץ ביק דך קס"ו ויש לבאר הא דלא יסנן משום צורך מצום] • ומשני לעולם למעוטי מטלה ואעיג דעבריס במסננת כר"נ אפיס הקריבהו נא לפתחך וגו' כגם דגם אליבא דרבק הוי רטתא כדעבריס במסננת קאסר השים כר' נחמי' משום דכיון דעיכ הטעם שאין סקדשין כדעבריס במסננת איט מטעם משש סכנה אלא משום הקריבהו נא לפמהך ממילא נס לר' נחמיה פסול לקידוש. ועפמ"ש מיושב הא דפרש"י במשנה דסוכה (דך ס*מ) ד"ס שהיין וסמים מגולין פסולי! לגבי מזבח דמיישינן שמא שסה מסן נמש ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי פארש משלים לשיעור!. וכסט סתוס' דיתק פירוש זה להסיד דפריך ונעברינסו במסננת אבל לפי הססקנא מפרשיק משום הקריבהו נא לפמסך• ולכאורה קשה דלהס"ד דמסננס יש בו משום גילוי וכרבק סיפוק שאסור למזבח כיץ שאסור להדיוט דבעי ממשקה ישראל ק המוסר לישראל וכס"ש בזבחים (דך פיח) נבי נסכים ומיץ מנסות (דך ו') ועיץ פססיס (דך סיס) ממשקה ישראל ק המותר לישראל מכאן אסרו אין סביאין נסכים סן הסבל יטל לא יביא ק המוקצה ט' יצא מוקצה שאץ איסור גופו נרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו ואי אמרת איסור מוקצה דאורייסא סס לי איסור נופו מה לי איסור דבר אמר עיש והסם יומא הוא דקא נרים וככא הוי איסור נופו משום סכנה ונם אי ניסא דכיון שאץ האיסור אלא משום תערובת הארס לא טי איסור גופו ואיסור ד"א גרם לו אכתי הא כוי איסור ססיס בדבר שיש בו סכנה וכמ"ש הסביש (סיסןי"ג). וצריך לדחוק דכיץ שאץ האיטר אלא משום סכנה דלא שייכס נבי מזבח לא קפדינן סס שאסור בשסייס לישראל. ולפסיש איש ספי דנם אליבא דרבק דל"ס מסננת ס"ס סו לא שכיח כ"כ סיזקא דאינו אלא משש בעלמא שלפעמים עובר דרך הסכננת וא*כ אץ למוש במקום מצום והוי סן המוסר לישראל במקום מצוס דשוסר סצוה ס'. [וערלה וכה"כ אסור לישראל אך במקום סצוה משום דטי ססבביע. ובזה יתיישב מיש סרסב"ם פ"ה סהלטת איסורי מזבח שאין סביאץ מנחות ונסכים לא מן הסבל ולא סן החדש ולא מן {{עוגן|כ: מדה"ס}}המדומע ואצ"ל מערלה וכה"כ מפני שהוא מהבב"ע ותמה השאגת אריה [[שאגת אריה/צו|סימן צ"ו]] דוכי כעורה זו ששנו בגמ' דכעי מן המוסר לישראל. דייל דלא הוי מן המוסר לישראל אף במקום מצוה מפום דהוי מכבב"ע] ואף אי בעלמא לא חשיב מהמוסר ליבראל כשאינו מוסר אלא במקום סצוה היינו מפום דאין היסרו אלא מטעם דחייס האיסור מפא"כ סכא דבסקום סצוה ליכא כה"ג משש סכנה . ועמ"ש הסוס' בסמורה (דף כ"ס ד"ה פול אהה) דדוקא כשאסור בהנאה לא הוי מן כמוסר לישראל וכן כסבו בחולין (דף ק*מ דיה למעוטי) אך עיין מנסוה (דף ו') דגם טריפה ממעי אמה נמעט ממשקה ישראל והארכתי בזה במק"א:

'''{{עוגן1|ולכאורה}}''' מוכח ממ"ש התוס' בחולין {{ממ|דף ד' ד"ה שמתו אחיו מחמת מילה}} וזיל שנימולו כשהן גדולים ומהו דאי נשמיט דילסא משום דלא נבלע בהם הדם כו'. וקשה דכיון דלענין פק"נ אין הולכין אחר הרוב יש למוש שמא נבלע בהן הדם כל שלא ידעינן בבירור שלא נבלע בהן הדס וספק נפשוס להקל וא"צ למול(וכן נשאלסי בזה מרב אחד) ולא יסכן? לומר דכל שלא הציצו בה וראו שנבלע דמן אמרינן דיבודאי לא נבלע דמן משוס דרוב סינוקוס אינם מסים מח"מ דז"א כיון דא"ה כם"נ אחה"ר ."וביבמות (ס"ד) קאמרי ועוד אימר דפליגי לענין סילס בנישואין מי פליגי ט' סרי פיש למול גס אי לא מנשא בב"ם ועיין חולין {{ממ|דף מ"ז}} תוד"ה שלישי. ומוכרח לומר דנני מילה שהיא סצוס דלא סגי בלאו הכי אין לחוש כ"כ לסכנה אף בסכנה טבעיח וסמכינן אדובא (ונשואין אפשר באחרת וגם יבא עליה שלא במקום מצות פו"ר) והא דאמר בנדרים {{ממ|דף ל"א}} אמול ואצא סכנה וביבמות {{ממ|דף ע"א}} ובמדבר מ"ט לא מהול אב"א משום חולשא דאורחא כו' היינו משום דהוי כסכנה ודאית. אמנם י"ל דשאני מצוח מילה שאין לחוש בזה כל כך לסכנה משום דגם כשלא מחו אחיו מחמס מילה ולא היו לו אחים מעולם הא ידעינן דפעמים שמת התינוק מזה ומ"מ צותה התורה למול וגזה"כ דאין לבטל מצות מילה מפני חשש סכנה אם לא כשהוחזק שמאמ"מ דהוי ברי היזקא ומש"ה כדי"ל שלא נבלע ? בהן הדם לא הוחזק שמאמ"מ ומלין אוחו. וכן ארינ הסחיני לי עד שיבלע בו דמו ולא ס"ש שמא נבלע דמן באחיו ומ"מ מסו. ואץ ללמוד מזה לסצוס אמרח . וגם לענין מצוח יבום נחבאר לפס"ש דלסיד מסין גורס יש למוש כשהוחזקה קסלגיח בחלחא זיסני ובפרס לדעה הרבס מהאחרונים דס"ד מזל גורס מודם דמסין גורס אלא דאסר דמ/ל נמי גורס. והגס דאי טמא דכשלא סוכל לסנשא לשוס אדם אין בה סצוח חליצה לא סגי בלאו הכי שלא חחייבס כדי שלא יסבטל בה מצוס יבוס לגמרי כבר נחבאר מהא דיבמוח(דף קי"ב) והארכחי בסק"א דמשמע שיש בה מצוח חליצה וא"כ כה"ג אפשר בחליצה:


{{ניווט כללי תחתון}}
[[קטגוריה:אבן הראשה|14]]