עריכת הדף "שיחה:בבלי/ברכות/ו/ב" (פסקה)

== א"ר חלבו א"ר הונא כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו וכו' ==
א) וצ"ב דבשלמא מידת חסידות שייכת בקובע מקום לתפילתו, אך מדוע מיקרי עניו בכך שקובע מקום לתפילה. 

ב) וראיתי בתלמידי רבינו יונה שכתבו לבאר שלא אמרו שבח זה על אותו אדם בעבור קביעת מקומו בלבד, אלא שקביעות המקום מורה שאדם זה כ"כ מדקדק בתפילתו עד שגם בדבר זה הוא נזהר, שקובע לתפילתו מקום קבוע ומיוחד וכיון שכ"כ הוא אוהב ומחשיב את התפילה ודאי אף מידת ענוה יש בו שעל ידה תהא תפילתו מקובלת לפני המקום, כמאמר הכתוב "זבחי אלהים רוח נשברה" שאם אינו עניו אינו יכול לעולם לכוון בתפילתו, ואין היא מקובלת לפני המקום ברוך הוא, וכיון שזכה לענוה יהיה זוכה למידת החסידות שהיא גדולה יותר שהאחת גורמת לחבירתה כדאמרינן (ע"ז כ:) ענוה מביאה לידי חסידות, נמצא שבעבור דקדוק בתפילה זוכה לאלו המעלות ויאמרו אותם עליו כשנפטר מן העולם. 

ג) ובצל"ח כתב לבאר דמיקרי עניו משום דהנה חשיבות קביעת מקום לתפילתו הוא משום שע"י שמתפלל קונה המקום קדושה, וכשמתפלל שם עוד הפעם קדושת המקום מסייעת לו שתקובל תפילתו, והנה בתענית (כא:) איתא דאין מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד את מקומו, וא"כ המתגאה אומר דא"צ שמקומו יכבדו, דהיינו שיעזור לו להשרות עליו קדושה שבמקום, אלא אדרבה הוא מכבד את מקומו, שבכל מקום שיתפלל יתקדש המקום ממנו ולא שהוא מתקדש מהמקום, אך זה שקובע מקום מורה בזה שצריך את סיוע קדושת המקום ולא מספיק הוא עצמו, ובזה מורה ענוותנותו. 

וכן מצאתי שפירש עד"ז הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בס' יערות דבש (ח"א סוף דרוש ט) דצדיקים גמורים אינם צריכים לדבר אמצעי כדי שתקובל תפילתם אלא תיכף עבודתם ותפילתם הולכת אל ה', וכמ"ש ביומא (נב.) חביבין ישראל שאינם צריכים לשליח, וזהו דווקא בצדיקים גמורים אשר הם דבקים בה' מבלי מסך המבדיל, אבל הבינונים א"א לילך התפילה והעבודה תיכף לה' יתברך, אלא צריכים הם לדבר אמצעי כדי שתקובל תפילתם, והוא ביהמ"ק מקום השריית השכינה שכל התפילה והעבודה הולכת לשם ומשם עולה התפילה לה' יתברך. ובזה ביאר את דברי הגמ' דהקובע מקום לתפילתו אומרים עליו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו, ויש להבין דמה ענווה שייכא בזה, אך לפי הנ"ל יובן, דמי שהוא צדיק גמור אי"צ למקום ממצע לתפילה כי פניהם אל המקום, אבל בינוני צריך בית מיוחד לשריית שכינה למקום, כי משם תנוח תפילתו ומשם תקובל, ופניהם אל הבית, ולכך הקובע מקום לתפילתו שיהא דוקא בבית הכנסת מקום מיוחד לשריית שכינה אשר שם תקובל תפילתו ולא זולת, הוא עניו שאין מחזיק עצמו לצדיק גמור עד שלא יהא צריך לממצע בינו לבין המקום, וכן היה אברהם אבינו ע"ה מתנהג, אף שהיה צדיק גמור קבע מקום כדי שיהיה מקום המוכן לשריית השכינה ממצע בינו ולא תלה בזכותו, ולכך אומרים עליו מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה. ע"כ. 

ד) ובספר הר צבי ביאר בדרך צחות, דרבים האנשים שאינם נשארים בקביעות באותו מקום בביהכנ"ס, משום שע"פ רוב הם מרגישים עצמם נפגעים או מהמתפללים או מהגבאים וכו', ולכן זה הקובע מקום לתפילתו ואינו משנה ומחליף מקומו מביהכנ"ס לביהכנ"ס, אלא קובע מקום כל ימי חייו, הרי זה מוכיח על מידותיו שהוא חסיד ועניו המעביר על מידותיו, דעניו פי' שפל וסבלן (עיין רש"י במדבר פי"ב, ג. וברבינו יונה באבות פי"ב, יא), ואם לא היה סבלן לא היה אפשר לו לקבוע מקום, דפעמים יקניטנו חבירו וירצה לשנות מקומו, או יעזוב את ביהכנ"ס וילך לביהכנ"ס אחר, ולכן מי שקובע מקום לתפילתו שפיר שייך לומר עליו שהוא עניו. (הובא בטללי אורות, בראשית א' עמ' קפז).

ה) ובס' בית יוסף [לגאון ר' אברהם דירנפלד] כתב לבאר בשם המגיד תעלומה דבזמניהם לא היו להם מקומות קבועים בביהכנ"ס, אלא כל אדם שהיה מוצא מקום פנוי היה מתיישב בו, ואם אחד היה רוצה לקבוע לעצמו מקום, או שהיה צריך להיות מן הראשונים הזריזים, דהיינו מכת "החסידים הראשונים" (כדלקמן ל:). או שהיה צריך להיות מכת הענוים שמקומם בסוף אצל הפתח ששם לא יקחו אחרים את מקומו, והנה לפי"ז מי שהיה נזהר בקביעות מקום הרי שהיה חסיד או שהיה עניו. וע"ע במה שביאר בזה הבן יהוידע.
 
ו) ומש"כ הצל"ח דכשאדם מתפלל באיזה מקום קונה המקום קדושה, וכשמתפלל שם עוד הפעם קדושת המקום מסייעת לו שתקובל תפילתו, וזוהי מעלת קביעת המקום, יש לציין את מה שהביא בליקוטי מהרי"ח (סדר הנהגת התפילה) בשם ס' הגן (דרך משה ליום התשיעי) וז"ל: צריך לברור לו מקום אחד להתפלל שם תמיד, ולא היום במקום זה ולמחר במקום אחר, ובכתבי האריז"ל הביא משל נאה למלך שרוצה ללכוד חומת העיר אז לוקח קנה שריפה ויורה כמה פעמים במקום אחד עד שינקב החומה, אבל אם הוא טיפש ויורה פעם כאן ופעם כאן החומה נשארת שלימה, כך מיום שחרב ביהמ"ק נעשה הפסק חומת ברזל בינינו לאבינו שבשמים, והתפלה שלנו הוא כמו קני השריפה ואם מתפלל כל פעם במקום אחד אז תפילתו עושה נקב בחומה של ברזל וכו'. עכ"ל. וכן הגאון מליסא כותב בספרו אמת ליעקב (ברכות בסוגיין) "כל שמזמין מקום לתפלה ומתפלל שם, נתקדש אותו מקום כמו בית הכנסת, וכיון שנתקדש שורה קדושה במקום ההוא". וכ"כ המבי"ט בס' בית אלקים (שער התפילה פ"ה ד"ה וענין). והאשל אברהם (סי' צ, יט). ובשפת אמת כאן.

ז) והנה לפי"ז חשבתי לבאר את דברי רש"י בדף ט: שכתב לבאר שותיקין היינו: "אנשים ענוים ומחבבין מצוה", ולכאו' צ"ב דמאי שייכא ענוה בזה שמתפלל בנץ החמה, ובשלמא מש"כ דמחבבין מצוה את"ש, אך אמאי מקרו ענוים בכך. אך לפי"ד רבינו יונה הנ"ל את"ש, דבזה שכ"כ מדקדק בתפילתו להתפלל עם הנה"ח ומורה בכך את אהבתו והערכתו לתפילה, ודאי שיש בו אף מדת הענוה כדי שתפילתו תהא מקובלת, ובפרט את"ש לפי ביאורו של הצל"ח שביאר שבזה שקובע שקובע מקום מורה שצריך סיוע מקדושת המקום כדי שתקובל תפילתו ואינו סומך על עצמו, וא"כ ה"נ בזה שמשכים ומתפלל התפילה כמצוותה כמש"כ "ייראוך עם שמש", א"כ מורה בזה שאינו סומך על עצמו אלא חפץ שזכות ההידור והתוספת שמתפלל עם הנה"ח תסייע בעדו שתקובל תפילתו ובזה מורה על ענוותנותו. 

ואח"כ ראיתי בילקוט ביאורים שציינו שבס' חדש האביב לבעל הפלא יועץ פירש כוונת רש"י שכשאדם עניו הוא מחבב את המצות, שהוא אומר מה אני ומה חיי שהביאני מלך הכבוד לעבוד לפניו, ואני כלי מלא בושה וכלימה זכיתי לכל הכבוד הזה להיות מצווה מהאל הגדול לעובדו, מתי יבוא לידי ואקיימנו. [[משתמש:פניני הדף היומי|פניני הדף היומי]] ([[שיחת משתמש:פניני הדף היומי|שיחה]]) 01:45, 26 ביולי 2021 (IDT)