קרן אורה/מנחות/סז/ב

קרן אורה מנחות סז ב

דף ס"ז ע"ב

תוס' בד"ה כדי שתהא בהמתו כו'. עי' בד' שהאריכו בשם רבינו אפרים לפרש אם הכניס במוץ פטור לגמרי אפילו מאכילת קבע כיון דאין יכול לבא לידי חיוב מה"ת ע"ש וזה לפי שיטתם בפרק הפועלים דדוקא בפירות הוא דמהני גמר מלאכה אפילו אחר כניסה לבית אבל לא בתבואה ע"ש בד"ה ע"ד שיפסקו אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מעשר אינו אומר כן שכ' בהא דר' אושעיא שזורה תמיד מעט מעט ואינו מתחיל לגמור הכל משמע דאם גמרה באחת חל עלי' החיוב בבית וא"כ ה"נ יכול לבא לידי חיוב מה"ת. ולדידי' ה"פ כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה היינו דמותר להאכיל לבהמתו כמה שירצה כמבואר בדבריו ז"ל דג' זמנים יש במעשר עד שלא נגמר מלאכתו אדם מותר לאכול עראי ובהמה אפי' קבע אחר שנגמר מלאכתו בין אדם בין בהמה אינו מותרין אלא באכילת עראי ואחר שנקבעו בששה דברים והראשון שבכולם קביעת בית דמה"ת הוא קובע כמש"כ בפ"ח מה' מעשר כולם אסורין אפי' בעראי ולפ"ז הני תרתי להערים להכניס במוץ או לעייל דרך גג וקרפף לא דמי להדדי דאם הכניס במוץ בהמה מותרת לאכול אפי' קבע דלא נגמר מלאכתו עדיין ואי מעייל דרך גג וקרפף גם לבהמ' לא הותר אלא עראי כיון דכבר נגמר מלאכתו אבל אדם בין בזה בין בזה לא הותר אלא באכילת עראי אבל קבע אסור וקיימא קושיית התוס' ז"ל מאי קאמר תרומה נמי אפשר דעבד לה כו' כיון דבהני תקנתא אסור הוא באכילת קבע שפיר איכא גזירה דבע"כ למיפטרה לגמרי וכתבו התוס' ז"ל לישב דקבע אמר במירוח כותי אפילו בלא גזירה דבע"כ דהוי כלא נתמרח דאסור בקבע וגזרו משום בע"כ אפי' בעראי והקשו גם ע"ז ממתני' דתרומות פ"ט דמשמע התם דלא אהני גזירה דבע"כ אלא לקבע אבל מותר בעראי ומשם אין הכרח דהתם בגידולין מיירי ובשל כותי לא גזרו בגידולין אפילו אין זרעו כלה ומש"ה מותר בעראי ועי' בתוי"ט שם אבל גזירה דבע"כ נראה דאפילו בעראי נאמר' ולענין קושייתם ז"ל הי' נראה דבלא"ה א"ש והש"ס פריך היכי גזרינן שיתלה בכותי כדי לפוטרו ויעבור על איסור טבל של תורה הלא אם הוא רוצה לעשות תצדקי שלא להפריש מעשרותיו טוב לו יותר לעשות תחבול' זו להערים להכניס במוץ או דרך גגות וקרפיפות דיותר בעראי ובקבע ג"כ ליכא טבל של תורה כל שלא ראה פני הבית כדינו ומשני דגילא ביה מילתא ועי' בתוס' ורא"ש ור"ן ז"ל בנדרים דף נ"ח מש"פ מהא דמנכש עם הכותי בחביות ובירושלמי שם בתרומות מבואר להדיא כד' הר"ן ז"ל שם דאתיא כר"ש דשל נכרי אינו חייב במעשר אלא מהלכה היינו מדרבנן ולהכי אפילו הוי טבל מותר בעראי אבל בד' הרמב"ם ז"ל לא מצאתי להא דמנכש עם הכותי כו' והיינו דלשיטתו של כותי פטור לגמרי וכמ"ש לעיל וע"כ מתניתין אתיא כר"מ דמירוח אינו פוטר וכן משמע בפי' המשנה שם ודוק היטב:

שם תוס' בד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת כו'. ומסקנתם דאיסור אכילת טבל לבהמה הוא משום הנאה של כילוי ע"ש אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שיטה אחרת בזה וכמו שהבאתי לעיל דבריו ז"ל דבבהמה נמי יש חילוק בין קבע לעראי והוכיח כן מהא דתנן בפ"א דפאה ומאכיל לבהמה וחיה עד שימרח משמע דאחר מירוח אסור להאכיל לבהמה ואי אכילת בהמה חשיב עראי אפילו אחר מירוח לישתרי דהא אפילו לאדם הותר אכילת עראי גם אחר מירוח קודם ראיית פני הבית אלא וודאי מיירי באכילת קבע של בהמה כמה שתרצה וזה לא הותר אלא קודם מירוח היינו קודם גמר מלאכה אבל אחר מירוח אסור להאכיל לבהמה אכילת קבע אבל עראי שרי אפילו בטבל גמור לבהמה כי היכי דהקילו לבהמה קודם מירוח אפי' אכילת קבע אע"ג דאסור לאדם ה"נ הקילו בעראי לבהמה גם לאחר קביעות מעשר ומשמע ליה הכא מדלא תנן חילוק לבהמה אלא בין קודם מירוח לאחר מירוח אבל לאחר מירוח ליכא חילוק ועראי לעול' מותר אפי' לאחר קביעות דנאסר עראי לאדם ואי אכילת בהמה חשיב עראי כמ"ש רש"י ז"ל א"כ ה"ל למיתני עד שיוקבע למעשר בראיית פני הבית דקודם ראיית פני הבית אפילו לאדם הותר עראי אלא ש"מ דקודם מירוח הותר אפילו קבע לבהמה ועראי מותר לעולם ועיין בביאורי הגר"א ז"ל במשנה שם שדקדק מהא דתני עד שימרח דלבהמה אסור אפילו קודם ראיית פני הבית אע"ג דהותר עראי לאדם דבאדם שייך ראיית פני הבית אבל לא בבהמה ע"ש מה שפי' בהא דר"א מעכב אדם כו' ועי' מ"ש שם הרב ר"י. ולדידי צ"ע כיון דלא חל עלי' חיוב דאורייתא לאדם קודם ראיית פני הבית מאיזה טעם יאסר לבהמה יותר מאכילת אדם אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל אדרבה אכילת בהמה קיל יותר ואפילו בטבל גמור מותר להאכיל עראי לבהמה ועי' שם בדברי הראב"ד ז"ל ומש"כ הכ"מ ז"ל על אכילת עראי דבהמה אפי' בבית דנתבאר לעיל בפרק זה עכ"ל. נראה דכוונתו לדין הערמה שכתב שם בהלכה ו' לא הבנתי דהתם התירא הוא משום דזורה מעט מעט ולא הוי גמר מלאכה אבל טבל גמור שכבר הוקבע מנ"ל דמותר להאכיל עראי לבהמה ואולי מפרש הכי פלוגתא דהתוספת' פ"ב דמעשרות בערימה בראש גגו דת"ק אמר דמאכיל לבהמתו ורשב"א אמר אין מאכילין עראי לבהמה בחצר דפליגי דהא ת"ק מתיר עראי אפי' בחצר ורשב"א אוסר ופסק כת"ק אבל בתוספתא נראה שם דלא הוקבע עדיין למעשר בראש גגו דתני התם בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן אלמא דהותר עראי גם לאדם משום דלא הוקבע למעשר וכן מבואר בדברי הראב"ד ז"ל שם והדברים עתיקים ואינם ברורים אצלי כי רבו פרטי הלכות אלו במשנה וגמרא ובדברי הרמב"ם ז"ל וממשנה דפ"ג דמעשרות החרובין עד שלא כינסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה מפני שהוא מחזיר המותר משמע נמי דאפי' קודם גמר מלאכה לא הותר אלא אכילת עראי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג הנ"ל עכ"פ לדברי הרמב"ם ז"ל ע"כ טעמא דאיסור אכילת בהמה בטבל לאו משום הנאה של כילוי הוא דא"כ אפי' עראי ליתסר וצ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כמש"כ התוס' בשם פי' הקונטרס בשבת דאין מדליקין בטבל טמא דוקא אבל בטהור מותר וברש"י לפנינו בשבת כתיב איפכא דכש"כ בטהור דאין מדליקין וכ"כ התוס' ז"ל ביבמות דף ס"ו בשם פי' הקונטרס בשבת דכש"כ בטהור ע"ש ועיין לעיל פרק הקומץ רבה דף ל"א דמשמע דבתבואה של כותי חייב מדרבנן וע"ש בתוס' ז"ל ולאו משום גזירה דבע"כ אלא ביד ישראל לא פטרוהו לגמרי בין למ"ד יש קנין כו' בין למ"ד מירוח פוטר והכא דשקיל וטרי הש"ס בגזירה דבע"כ היינו בתבואה שביד א"י עצמו בהא ס"ל לר"פ ורבינא דמיפטר לגמרי ואין תרומתו תרומה כמו חלה והוי א"ש בזה קושיית התוס' ז"ל מהא דר"ש אומר דמאי אלא דא"כ בחלה נמי כי לקח ישראל עיסה מגולגלת מא"י ליחייב מדרבנן כיון שבא ליד ישראל ולא משמע הכי ממשנה דהי' לו עיסה עד שלא נתגייר כו' ודו"ק:

שם משנה בא לו לעשרון נתן עלי' שמנו ולבונתו. עיין בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל שכתב נתן עלי' שמנו כו' היינו ביום ט"ז כו' כתב כן להוציא ממשמעות לשון המשנה שסידר הכל כא' הקצירה ושאר מלאכות שהם בלילה בא לו לעשרון כו' משמע קצת דהכל הי' במעמד אחד לזה פי' דל"ד אלא זה הי' ביום ששה עשר וכ"כ בחיבורו פ"ז מה' תו"מ הלכה י"ב ולוקחין זה העשרון של סלת השעורים ובוללין אותו בלוג שמן בששה עשר בניסן דלכאורה מיותר הוא דכבר כתב בהאי פירקא דזמנו בששה עשר הוא אלא אתי לאשמעינן דזמנו ביום ט"ז מהאי מעשה ואילך וכמש"כ בפי' המשנה והא דתנן נתן עליו שמנו ולבונתו משמע דנותן הלבונה קודם הקמיצה והבליל' ול"ד הוא אלא הלבונה נותן באחרונה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בסדר כל המנחות בה' מעה"ק וכ"כ כאן בפ' הנ"ל והקשו התוס' ז"ל אמאי לא תני מלח בהאי סידרא וכה"ג יש לדקדק במשנה דסוטה פ"ג דתנן נמי הניף והגיש קמץ והקטיר ולא תני ומלח דהא מליחה בקומץ הוא וכמש"כ לעיל בפ"ב וצ"ל דסמך בזה אכללא דכל הקרבנות טעונים מלח ואין מקום לומר דאלו שהם מן השעורי' יצאו מכלל מליחה אע"פ שיש מי שכתב כן אין דברים אלו נראין ועי' תוי"ט ז"ל ובתוסח"ה במתני':

שם משנה משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים מלאין כו' שלא ברצון חכמים משום גזירה שמא יאכל מהם ור"י אומר ברצון חכמים היו עושין דלא גזרינן שמא יאכל ופריך הש"ס דר"י אדר"י מהא דגזר גבי חמץ שמא יאכל ומשני דהכא בחדש לא התירו לו אלא ע"י שינוי קימוץ ורחייא דידא וע"ג נפה ופריך ממתניתין דקוצרין בית השלחין כו' אע"ג דדינא דאורייתא אתי לאשמעינן דבבית השלחין אין בה משום איסור קצירה קודם לעומר דאיסור תורה הוא מ"מ משמע מינה דלכתחלה קוצרין ואפי' מדרבנן שרי ולא גזרינן שמא יאכל ומסיק דלר"י חדש שאני דבדל מיניה וש"מ דלר"מ דגזר בחדש ג"כ אסור לקצור בית השלחין והקשו התוס' ז"ל בד"ה אבל לא גודשין הא ר"מ אמר לקמן דאנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים ותי' דקצירה דווקא שרי לר"מ ולא גזר משום דאיכא פסידא ובקמח וקלי הוא דגזר והקשו א"כ לר"י נמי מאי פריק מקמיצה אחמץ דילמא בקצירה לא גזר משום פסידא ותי' דאי משום פסידא לא גזר כש"כ דלא הוי ליה למיגזר בחמץ משום מצות ביעור וקשה לי לפ"ז מאי פריך דרבנן אדרבנן דבקמח וקלי גזרו ובחמץ לא גזרו לישני דלהכי לא גזרו בחמץ משום מצות ביעור כי היכי דלא גזרו בקצירה משום פסידא וחמץ עדיף משום מצות ביעור וכבר עמדו ע"ז המהרש"ל והמרש"א ז"ל בפסחים שם ע"ש א"ש ול"נ דבתר דמסיק לר"י דחמץ לא בדיל מיניה ולא דמי לקצירה דשרי משום פסידא תו לא מסתבר למימר לרבנן דגזרי אפי' בחדש דבדיל מיניה דבחמץ לא גזרו משום מצות ביעור. ועוד י"ל דתרתי זמני איכא בבדיקה בתוך המועד ולאחר המועד בתוך המועד איכא מצות ביעור שלא יעבור בבל יראה ועלה פריך לר"י מ"ש דהכא גזר אע"ג דאיכא מצות ביעור ובקצירה לא גזר אבל דרבנן אדרבנן קשיא מלאחר המועד דתו ליכא מצות ביעור ואפ"ה לא גזרו והכא בקמח וקלי גזרו ולמסקנא לר"י מסתבר יותר למיגזר שמא יאכל בחמץ דלא בדיל מיניה ולרבנן מסתבר יותר למיגזר בחדש אבל חמץ דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו יאכל ממנו ומ"מ לא דמי גזירה דרבנן בחדש לגזירה דר"י בחמץ דלרבנן אע"ג דגזרו בחדש מ"מ אין מוחין בידם וכדתנן שלא ברצון חכמים לחוד ואלו אליבא דר"י דגזר בחמץ משמע דיש למחות בידו ויתבאר בזה לקמן גבי הא דאנשי יריחו. והרמב"ם ז"ל לא כתב אלא מתניתין דקוצרין בית השלחין כו' והך דקמח וקלי השמיט ובפי' המשנה כתב דהלכה כר"י דמותר לעשות קמח וקלי ואפי' בלא שינוי כדמסיק מהא דקוצרין כו' אבל מדלא כתב כן בחיבורו נראה דפסק כת"ק דאסור לעשות קמח וקלי והא דאמרינן בגמרא מתוך שלא התרתה אלא ע"י קיטוף ופירש"י דקצירה בלא"ה אסור מה"ת משמע קצת דקצירה אסורה עד הבאת העומר דאי עד קצירה לחוד א"כ אחר קצירת העומר מותר לקצור כדרכו ובאותו קצירה אמאי לא גזרינן שמא יאכל אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאינו אסור אלא קודם קצירה ועיין כ"מ ז"ל ובה"ז ז"ל ויתבאר לקמן בזה מ"מ נראה מזה דס"ל ז"ל כר"י דלא גזרינן שמא יאכל דאל"ה אסור מדרבנן עד הבאת העומר ולא התירו אלא בבית השלחין וגם בזה יתבאר לקמן בס"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף