מגיני שלמה/שבת/פד/ב

מגיני שלמה שבת פד ב

דף פ"ד ע"ב

ד"ה והא לית ליה טהרה במקוה תימ' דבסוף כיצד הרגל קאמר עלה דמחץ דהכ' בין לטומאת ערב כו' ומה שייך להזכיר טומאת ערב כיון דלית ליה טהרה וי"ל כו'. הנה מוכרח אני לכתוב דעתי על דבור זה דפרוקא דתו' קאי לשיטת ר"ת ז"ל דלעיל דס"ל דפשוטי כ"ע יש להם טהרה במקוה כמבואר בדבריהם אבל לרש"י ז"ל הוי קושיא זו תיובת' ולכן באתי להצילו הנה התו' ז"ל בסוכה דף ט"ז ובסוף כיצד הרגל כתבו שם ז"ל דאפי' באנו לפרש דלדין טומאת ז' קאמר כלומר להיות אב הטומאה משום דאין לך דבר הטמא טומאת ז' אא"כ הוא אב הטומאה מ"מ אי ל"ל טהרה במקוה אין יכול ליעשות אב הטומאה כדמוכח בשילהי ערובין עכ"ל וכ"כ לעיל ד"ה מה פכין קטנים ובשלהי ערובין הכי אית' אמר שמואל המכניס שרץ למקדש פטור שנ' מזכר ועד נקבה תשלחו מי שיש לו טהרה במקוה יצא שרץ שאין לו טהרה לימא מסייע ליה מזכר ועד נקבה פרט לכלי חרס דברי ר"י הגלילי מ"ט לאו משום דל"ל טהרה לא מי שנעשה אב הטומאה יצא כ"ח שאינו נעשה אב הטומאה ופי' רש"י דכ"ח אינו נעשה אב דאין לך כלי נעשה אב הטומאה לטמא אדם או כלי אלא מדרס הזב או מגע המת דמת אבי אבות הטומאה כו' וכלי חרס לא חזי למדרס דמדרס כלי חרס טהור ובמגע המת אין נעשה אב הטומאה דכתיב לעי' מהאי קרא וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא כו' א"כ פליאה בעיני מה ראיה מייתי התו' משם דכל שאין לו טהרה במקוה אין נעשה אב הטומאה ומאי אולמיה סוגיא דהתם מסוגי' דהכא דפריך דמפץ לית ליה טהרה במקוה ומשני דיש במינו וכיון דיש במינו מקרי יש לו טהרה במקוה א"כ גם סוגיא דהתם לא מיעטיה כ"א כ"ח וכל היכ' דקרינן במינו וחטאו הוי כמו איהו גופ' והתימ' גדולה עליהם ז"ל דהא אמרינן התם דלא ממעטינן מזכר ועד נקבה כ"א מי שאינו נעשה אב הטומאה והרי מפץ נעשה אב הטומאה במדר' כדאית' בשמעתי' ורש"י האריך שם דכלי חרס אינו נעשה אב הטומאה במדרס ושאר כלים נעשין אב הטומאה במדרס וכ"ת מנ"ל דמפץ נעשה אב הטומאה במת דלמ' וחטאו פירושו דיש לו טהרה ממש לא במינו בשלמא לענין מדרס ילפינן מתרי קראי כדאמרינן בשמעתין אבל התם מנ"ל י"ל מלבד דנוכל לומר כיון דגלי קרא לענין מדרס ילפינן מיניה בכל מקום הנה נוכל לומר דזהו פירכת התלמוד דפריך התם וקמייתי לה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה פי' דלהוי אב הטומאה כמ"ש התו' ואמאי נימא דיו ולא נילף מפכין קטנים כ"א למאי דהוי בפכין קטני' שאין נעשין אב הטומאה כמ"ש דאין כ"ח נעשה אב הטומאה ואע"ג דסוף דינא מייתי לה לאב הטומאה דומיא דמדרס דמפץ מ"מ כיון דא"א לאתויי בלא תחילת דינא דפכין קטנים נימא דיו כמו במתני' דקרן בר"ה דמייתי לה ר' טרפון דסוף דינא משן ורגל ואפ"ה קאמרי רבנן דיו כיון דע"כ צריך לאתויי מקרן בתחילת דינא ואפשר לומר עוד דאע"ג דמדרס הוי אב הטומאה מ"מ כיון דבמת לא משכחת שיהא אב הטומאה בטומאת ערב כ"א בטומאת ז' וא"כ נימא כיון דאי הוי ליה למפץ טהרה במקוה לא הוי מייתינן לה ע"כ כ"א לטומאת ערב כמו מדרס וע"כ לא הוי אב הטומאה דאין אב הטומאה במת בטומאת ערב ואע"ג דבמדרס הוי אב הטומאה מ"מ אמרינן דיו שלא יטמא כ"א טומאת ערב ואוקי באתרא דלא להוי אב הטומאה ה"נ אע"ג דלא שייך טומאת ערב כיון דלית ליה טהרה מ"מ לא עדיף מחמת זה דלהוי אב הטומאה אלא נימא דיו דלהוי תולדה כמו שאר טומאת ערב דמת ואהני ק"ו דאי לאו ק"ו הוי טהור לגמרי כשאר פשוטי כ"ע ואהני דיו דלא להוי רק חולדה ואע"ג דמדברי רש"י ז"ל משמע דלענין טומאת שבעה ממש קאי התם ס"ל כפי' התוס' ז"ל דהתם לא פי' מפץ במת מנין דפריך משום פשוטי כ"ע אלא משום דבפרשת מדין נאמר וכל בגד וכל עור וזה אינו לא בכלל בגד ולא בכלל עור וא"כ אפשר דס"ל דפשוטי כ"ע יש להם טהרה במקוה ואני כתבתי למאי דפי' הכא ועי"ל אקושית התו' בענין טומאת ערב וז' דלא מבעיא לדר"י ז"ל והרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים דס"ל דמאי דאמרינן חרב הרי הוא כחלל לאו דוקא מתכת אלא כל הכלים א"כ נוכל לומר שפיר דקמייתי ליה לטומאת ערב ר"ל לטמא אחרי' טומאת ערב כגון אם נגע המפץ בטמא מת דנעשה אב הטומאה לדברי אלו הפוסקים דכל כלים הם טמאים כאותה טומאה שנגעו בהן הן במת או בטמא מת כנודע וא"כ מפץ שנגע בטמא מת הוי אב הטומאה ומטמא אדם או כלי שטף הנוגע בו ט"ע ואם נגע במת הוי אבי אבות הטומאה ומטמא הנוגע בו טומאת שבעה וא"כ פריך שפיר דנימא דיו' ולא יטמא הנוגע בו כ"א טומאת ערב דומיא דמפץ הטמא במדרס דנוגע בו אינו אלא ראשון דמדרס עצמו אינו אלא אב הטומאה א"כ גם אם נגע במת נימא הכי והא לא פריך דלא להוי אב הטומאה כלל וכמו שפירש בפירוש הראשון די"ל דמסוף דינא אתי' ממפץ דמדרס וכמ"ש לעיל וא"כ לדברי' אלו הפוסקי' אתי כפשטיה ואע"ג דהרמב"ם כתב כלי שטף הנה גם מפץ הוי כלי שטף כיון דיש במינו ועוד דאפשר שהוא בכלל בגדים שכתב הוא ז"ל שם אלא אפילו לדברי רש"י ור"ת ז"ל דס"ל דדוקא מתכת הוא כחלל וכמו שהבאתי דבריהם בפ"ק דף י"ז מ"מ י"ל דרבי אחא מדפתי דפריך בב"ק לרבינא וכן ר"נ בר זכרי' לאביי:

כלהו ס"ל כמר זוטרא בריה דרב נחמן דאמר פ' אין מעמידין דף ל"ז דיקרב בדיקרב בחיבורין טמא טומאת שבעה דאע"ג דכתבתי בפ"ק דמר זוטרא ס"ל דווקא במגע הכי לא באהל הנה רש"י פי' כאן דגם מפץ במת מנין קאי אמגע ואם כן בחיבוריהן טמא טומאת ז' וכמ"ש הראב"ד ז"ל והבאתי דבריו פ"ק דכל כלים טמאין שבעה בחיבורין ואם כן פריך שפיר דקמייתי ליה בין ט"ע בלא חיבורין דהוי אב הטומאה והנוגע בו הוי ראשון ואם בחיבורין הוי הנוגע ט"ש וא"כ א"ש ודוק:

שם ד"ה מי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה פ"ה ואי מטמא מדרס כו' ואין נראה דודאי מטמא מדרס בהיסט כ"ח המוקף כו'. נלע"ד לישב בדברי ר"ת ז"ל עצמו שכתב לעיל בין מוקף צמיד פתיל לקולית דמוקף צ"פ סתמו עומד ליפתח כו' וא"כ ס"ל דמוקף צמיד פתיל ויחדינהו לאשתו נדה לישב עליה כל ימיה אין סתמו עומד ליפתח ולכן הוא מוקף כדי שתוכל לישב עליו וסתמו עומד שיהא סתום כי צריכה תמיד לישב עליו ויש להוכיח קצת דאי סתמו עומדת ליפתח ע"כ היינו להשתמש בתוכו א"כ מאי איריא כ"ח כל הכלים כיוצא בזה אין מטמאין דהא אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו אלא ע"כ מיירי דסתמא עומד לישב עליו ולהיות סתום ואף שנפתח לפעמים כשאין יושבת עליו מ"מ כיון דסתמו עומד להיות סתום הוי כסתום לגמרי וכשפותחים:

אותו הוי כחישב עליו לנוקבו ולפותחו ולא מטמא בהיסט ועוד אפשר לומר דכוונ' רש"י מ"ש ובהיסט נמי לא מטמ' ליה דקשיא ליה כשהיא יושבת א"א שלא תסיטנו וא"כ הכלי טמא ואיך חוצץ בפני הטומאה אבל אינה יושבת עליו אע"ש שאם היה מסיטו היה טמא מ"מ חוצץ כיון דעכשיו אינו טמא דלא כפי' ר"י ז"ל דלקמ' ור"י עצמו מסופק בכך וכיון דהכי הוא א"כ ודאי א"ש כיון שבשעה שיושבת עליו אינו עומד לפתחו ואפי' אם צריכין לו לתשמיש אין אומרים לה עמוד ונעשה מלאכתינו פמ"ש א"כ לא מטמיא ליה בהיסט כשיושבת עליו כיון דאז הוא סתום לגמרי ואע"ג דאם אינה יושבת עליו אפשר דאז עומד ליפתח ואם היתה מסיטו אז היה טמא מ"מ חוצץ דלא אמרינן כיון דיכול לקבל טומאה בהיסט לא יחוץ כיון דמ"מ השתא טהור הוא אלא דקושית רש"י דכשיושבת טמא הוא דמסיטו כמ"ש:

ואין להקשות דמ"מ נימא מי לא עסקינן דהסיטתו אשתו נידה בלא ישיבה ואפ"ה טהור דלמה משמע במקרא דמיירי ביחדינהו לישב יותר ממסיטה בלא ישיבה וכן משמע מדברי ר"י לקמן דכתב דלא בעי למימר דקרא בכל ענין אפי' ישבה עליה אשתו נידה או מסיטו י"ל דרש"י מחלק דלישב עליה אורחיה הוא דהיה דרכם לישב על כלים כדאמרינן קופת שאור שיחדה לישב וכדאמרינן בגיטין גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה ועוד דמקרא מלא הוא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב ודרשינן מה שמיוחד לישיבה כו' וא"כ קאמר מי לא עסקינן דמיירי קרא מכלי כזה דכתיב' בקרא בהדיא משא"כ כלי המוסט דלאו אורחיה הוא דלמה תסיטנו בחנם ועוד דנזהרת בזה בימי נידתה למה נוקי קרא בהכי:

שם ד"ה מנין לערוגה כו' ומה שפ"ה דכלאי זרעים דרבנן אינו נראה לר"י כו'. נראה לישב ע"ד שכתבו התוס' עצמן בחולין פ' אלו טריפות דף ס' ד"ה הרכיב שני דשאים שהקשו מאי קמבעיא ליה לר' חנינא ב"פ הא משנה שלמה היא דאין מביאין ירק בירק ותירצו בחד שינויא דקמבעיא ליה בשאר זרעי' שהם מדרבנן דהתור' לא אסרה כ"א קנבוס ולוף כדאיתא בהקומץ זוטא דף ט"ו וכ"כ הרשב"א ז"ל בפי' המשניות פ"ק דכלאים א"כ גם רש"י ז"ל י"ל דס"ל הכי ופי' רש"י בהקומץ דהטעם משום שאין זרען כלה ואע"פ דפי' עוד טעם אחר מפני שהן לענבים משמע דאכלאי כרם קאי וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' כלאים בכאן ס"ל כפי' הראשון ועוד יש לישב כתרוץ אחר בתו' שם בחולין דלר' יאשיה קמיבעיא ליה דס"ל עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד משמע מדבריהם דר"י לא אסר כלאי זרעי' לחודייהו אא"כ עירב חרצן עמהן דהא ר' חנינא ב"פ לא קאי כ"א אכלאי זרעי' לחודייהו א"כ ס"ל דכלאי זרעי' מדאוריית' שרי וקמבעי' בהרכבה מאי ואע"ג דבקדושין דף ל"ט פירשו דכלאי זרעים לחודייהו אסירי בשני מינין והא דבעי ר"י חרצן היינו להתחייב גם משום כלאי הכרם וכן כתבו כאן והכי ס"ל להרמב"ם ז"ל הנה בחולין לא ס"ל הכי כמ"ש ונלע"ד להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בקדושין ר"נ ורב ענן הוי שקלי ואזלי באורח' חזיוה לההוא גברא דקא זרע זרעי' בהדי הדדי א"ל ניתי מר נישמתי' א"ל לא חווריתו ותו חזיוה לההוא גברא דקזרע חיטי ושערי ביני גופני א"ל ניתי מר ונישמתיה א"ל לא צהריתו לא ק"ל כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן כו' ומשמע דהא דר"י הוי תשובה גם אמלתא קמייתא דהוי זרע זרעים בהדי הדדי דאי לאו הכי אמאי לא חוורי במלתא קמייתא:

ולעד"נ שהוא דוחק לומר דמלתא קמייתא לא חוורי משום דרב יוסף דמייתי תלמודא בתר הכי דכלאי זרעי' בח"ל שרי דלמה סתם כולי האי ולא גילה טעמא דקמייתא כמו בתרייתא והא בהא מלתא שקלי וטרי רב יוסף ואביי אי כלאי זרעים אסירי בח"ל ורב יוסף גופיה הדר ביה ושרא ופשטא דשמעתת' לע"ד מבואר כמ"ש ומה שהביאו התו' שם ראיה דלר"י כלאי זרעי' אסורי' מדאורייתא מהא דאמרינן התם ואלא הא כתיב שדך ההיא למעוטי זרעים שבח"ל ואי לית ליה לר"י כלאי זרעים שדך למה לי עכ"ל הנה יש לתמוה על ראיה זו דהא פי' רש"י התם דכלאי זרעים דממעט משדך היינו זרעי' שבכלאי הכרם אלא משום דאפקיה בלשון זריעה כתיב שדך עכ"ל וכן הסכימו התו' שם בד"ה ההוא למעוטי כו' וא"כ מאי ראיה משם ונהי דבכאן י"ל דלא ס"ל להאי פירושא מ"מ התם שפי' בהדיא הכי איך הקשו תוך כדי דבור מהא וא"כ בחולין פריך לרבנן דר"י דס"ל דכלאי זרעים אסירי אבל משנת ר"ע דכאן י"ל דס"ל כר"י גם נוכל לומר דלעולם להרכבת אילן קרי כלאי זרעים ומ"ש התו' דאין נראה לומר כן כו' הנה לפי' רש"י בקדושין אשר הסכימו עמו התו' דלכלאי הכרם קרי שדך משום דאפקי' בלשון זריעה א"כ אינו רחוק לפרש כלאי זרעים על הרכבת אילן מהאי טעמא ויש כדמות ראיה לזה דהא שקיל וטרי התם דכלאי זרעים לתסרו ומסיק איתקוש לכלאי בהמה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כו' מה בהמתך היוצא ממנו מותר אף שדך כו' והאי קרא מוקמינן בקדושין ובסנהדרין פ' ארבע מיתות בהרכבת האילן א"ב דהתם נמי אהא קאי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף