יפה תואר השלם על בראשית רבה/א/ב

יפה תואר השלם על בראשית רבה א ב

דבר אחר אמון אומן. הא דלא ערבינהו כלהו ואמר אומן נמי בהדי פדגוג כו' הנ"ל במימרא הקודמת, משום דבזו רוצה להאריך, וגם שעיקר כונת הפתיחה לפרשת בראשית היא הפי' הזה, שבקה לבסוף באנפי נפשה, וגם לפי שפי' זה יותר נאות אל ענין הכתוב, דמדכתיב בפ' ה' קנני וגו' באין תהומות וגו'. משמע שהכוונה בזה שהיא קדמה, שעל ידה נבראו כלם. א"נ לפי שמלת אמון מצד עצמה אתי שפיר טפי מגזרת אומנות, כמו שלסבה זו לא הוצרך להביא לו חבר ממעשה ידי אומן, כמו שהביא חבר לפדגוג, זה נ"ל. ולכן לא ערבם עם האחרים, דלא אתי שפיר כולי האי. או משום דלא מייתי לה חבר לא ערבה עם אותן שהביא להן חבר.

אמון אומן. פירוש שהתורה נקראת אומן, לפי שהש"י ברא העולם על ידה בצירוף אותיותיה, על דרך שאמרו בפרק הרואה: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהן נברא העולם. וגם כמאמרם שאלו היתה תורה כתובה כסדרה היינו יכולין לברוא עולמות, כדאיתא בשוחר טוב. וזה מסגולת סדר כתיבתה שכולה שמותיו של הב"ה, ובכלל זה מודיענו שהבריאה אצלו ית' כמעשה אצל האומן שהוא בכוונה, לא כאשר יחשבו האפיקורסים שהדברים נפלו במקרה, או כאשר יחשבו הפלוסופים שהעולם נמשך ממנו על דרך החיוב כהמשך האור מהשמש. אבל הכל בראו בחכמה ובתבונה על ידי התורה כאומן המכוין בכל פרטי הבנין בכוון החדרים ופשפשין, ולא א' בהם נפעל בבלי כוונה. והיותר קרוב לדרך הדרש: שלהיות התכלית ראש המחשבה ועיקר המעשה, והיתה התורה תכלית העולם כמ"ש בפרקין, כל העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה. לכן אמר שהתורה היתה האומן שבה הביט לברוא העולם. וקרוב לזה כתב בעל העקידה בשער ראשון. ואם תאמר היכי קאמר ברישא אומן והדר קאמר כלי אומנות, שהם ענינים מתחלפים, שהאומן אצל המלאכה עצמי ופועל בידיעה, אבל הכלי מקרה ועושה בבלי דעת כגרזן ביד החוצב בו. ועוד היכי נפקא לן מקרא כלי אומנות. הא לא ילפינן מיניה אלא אומן, ועוד דלפי המשל דמייתי נראה דזה וזה לא יצדק בתורה אלא שהיא במדריגת דפתר ופנקס כדקאמר בסמוך. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא. ועוד קשה דמאי מייתי מנוהג שבעולם כו' דלא דמי, דבשלמא מלך בשר ודם שאין מדרכו להיות בנאי צריך לאומן זולתו, אבל הב"ה דיוצר הכל הוא איך יאמר עליו שעושה מלאכתו ע"י אומן, ועוד דתורה גופה מי הכינה ומי חקרה אלא הש"י, ואם כן לא דמי למשל, שהאומן אין ענינו נמשך מהמלך. ועוד קשה דבמשל אשכחן תלת, מלך ואומן ודפתראות. ובנידון דידן ליכא אלא תרי, הש"י והתורה. וכפי מ"ש אמון אומן. נראה שהתורה נמשלה כאומן, וכפי הענין יותר נראה שיצדק המשלה בדפתר כנז', ובין כך ובין כך הרי א' נוסף. וי"ל דדברה תורה כלשון בני אדם, וזה שכמו שמנהג העולם שהמלך בונה ביתו ע"י האומן, אמר שאחר שהש"י ברא העולם ע"י התורה, אע"פ שהוא הכינה וחקרה תתואר בשם אומן. ואע"פ שהוא במדרגת הפנקסאות תתואר בשם אומן, שאחר שסבת תואר שם האומנות צודק בהן לבקיאותו בידיעת הפנקסאות, הנה תואר אומנות צודק בהן, ראשונה דפשיטא שכל דבר שבעבורו נמצא דבר מה בתואר מה חוייב המצא התואר ההוא בו בראשונה, כמ"ש בעל העקידה בראש שער ע"ט. ומ"מ אחר שלפי האמת לא היה פעולתה כאומן הפועל בעצמו כאומן אצל המלך אלא שהקב"ה היה הפועל על ידה, בבחינה זו תקרא כלי אומנות שהיא כגרזן ביד החוצב בו. אבל רחוק הוא שנאמר שאומן אינו תואר לתורה, אלא שלפי שרצה להעתיק מלת אמון אל כלי אומנות העתיקה ראשונה אל אומן ואח"כ לכלי אומנות ממדריגה למדריגה, וכמו שעשה רש"י ז"ל גבי ויתנכלו אותו. שאמר אותו כמו אתו עמו. כלומר אליו. וכלי אומנות הוא ענין הדפתראות בלבד, ומאי דנקט במשל מלך ואומן, אורחא דמילתא בעלמא נקט, אבל בנידון דידן ליכא תלת, שהקב"ה הוא המלך והוא האומן. ועל דרך דרש אפשר לומר שבבחינת היות התורה חכמתו ית' קראה בשם אומן כמדבר על הש"י עצמו שהוא וחכמתו הכל א'. וזה קרוב למ"ש חכמי החקירה שמצד השכילו ית' את עצמו ברא העולם, וזהו ואהי' אצלו אמון. שכשיובן אצל מדריגתו ית' תקרא אומן, ומ"מ לפי שהמובן בלשון בני אדם שהחכמה זולת עצמות החכם, וכפי המשל הנמשך תארה ככלי אומנות והאומן הנזכר במשל הוא מוסב לש"י בבחינה אחת ולתורה בבחינה אחרת. ומצאתי להרמ"ע באגרת יסורי הצדיקים שפירש ז"ש שהיה מביט בתורה וכו'. לכוונה זו שהתורה והב"ה דבר א', כי הוא ית' שמו אמת ותורתו גם כן אמת, וזה יתהפך בעצמו, ולכן אמר שהיה מביט בתורה וכו'. כאלו היא דמות דיוקנו וצלמו של עולם כמוהו ית'.

התורה אומרת כו'. יש לדקדק מה צ"ל התורה אומרת, הא פשיטא דדברי התורה הן כמו שנודע מתוך הפסוקים האומרים ה' קנני וגו'. וכמו דבמלות' דלעיל לא קאמר התורה אומרת. ולא עוד אלא שבסוף המאמר נראה שמקפיד וחוזר לומר והתורה אמרה בראשית כו'. ולפי מה שפירשנו גבי אומן והאומנות, י"ל דהכי קאמר אע"ג דאמון לשון אומן, אין לומר שהתורה אומרת כך בבחינה הראשונה, שאינו מן הראוי שהיא תתפאר בעצמה, אבל ענין דיבורה הוא בבחינה השנית, ששמה עצמה במדריגת הכלי, ותפרש אמון בלשון מקור דאית ביה תרתי. וז"ש בסוף והתורה אמרה. כלומר הרי שאל זה כוונתה שבתחלתה כתוב בראשית ברא, ואין ברא אלא תורה. הרי שיחס הפעולה לש"י ושמה עצמה במדריגת הכלי. א"נ משום דנראה דבר זר ליחס אל התורה שהיא מתפארת במה שנדרו' אמון מאומן ונראה כעלולה, לז"א דלעולם אימא לך שהתורה אומרת כך, והענין כפי הבחינה הב' כנז'. ולראי' שאינה עלולה אמר בסוף והתורה אמרה בראשית ברא אלקי'ם. ואין ראשית אלא תורה. ולפי מ"ש ע"ד דרש י"ל דהכי קאמר אמון הוא אומן, וזה בבחינת הש"י, אבל כשיוקח הענין בבחינת התורה שהיא המדברת אז נאמר כלי אומנות. וג"כ מ"ש בראשית דהיינו תורה, שנראה שהתורה זולת אלקי', זה יאמר בבחינה שהתורה היא המדברת, אבל לפי האמת הוא יתברך וחכמתו הכל אחד.

ואין ראשית אלא תורה פירוש אין ראשית האמור כאן אלא תורה, והיכן אשכחן דתורה איקרי ראשית, דכתיב ה' קנני ראשית דרכו. ולא דמקרא דראשית דרכו ילפינן דראשית דידן היינו תורה. וכהאי גוונא אשכחן מאמרים רבים שמביאים פסוקים לדמיון בעלמא לא לילפותא, והוציא מלת בראשית מפשוטה שהיא דחוקה מאד, שאם תתפרש סמוכה למלת ברא כפירוש רש"י, קשה שצ"ל דמלת ברא מקור ושהכל נמשך אל ויאמר אלקי' יהי אור. ותהיה הוי"ו נוספת, גם מאמר והארץ היתה תהו דחוק כמ"ש לקמן בפרקין בסי' י"ו ב"ה. ואם תתפרש בלתי סמוכה אל מלת ברא, כפירוש הרמב"ן, מלבד שהוא מקרא קצר, קשה מה הם הדברים המאוחרים אחר שמים וארץ שהוצרך לומר דשמים וארץ קדמו, דפשיטא הוא כי הצמחים והבריות היו אחריהם שמהם יצאו כמו שנאמר תוצא הארץ ישרצו המים וגו', ולכן פירש בראשית שם והבי"ת משמשת במקום עם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף