תפארת יעקב/גיטין/ס/א

תפארת יעקב גיטין ס א

דף ס' ע"א

בגמרא ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו. כתב הרשב"א ז"ל דיריעה אחת לאו דוקא דאפי' תיבה אחת פוסלת מדפריך גבי תפילין דקתני אפי' כתב אחד מעכב פשיטא וקאמר לא צריכא אלא לקוצו של יו"ד ש"מ דפשיטא להו דכתב אחד מעכב ואי בס"ת אינו מעכב היאך פשיטא להו דמעכב בתפילין דלא חמירי כס"ת ע"ש, ואין דבריו מוכרחין כלל דהתם כל הד' פרשיות הם התפילין בכלל וכל שחסר מהם תיבה אין כאן תפילין, אבל לקרות בס"ת במקום שהוא קורא אין כאן חסרון כלל רק במקום אחר ועיקרה של ס"ת לקריאה הוא והרי ס"ד לקרות בחומש כיון דלא מיחסר במילתי' ואף כאן כל שלא מיחסר בקריאה זו שקורא לא איכפת לן אבל בתפילין כל תיבה ותיבה מכלל התפילין והוי כמי שחסר במקום שקורא דודאי אפילו תיבה אחת חסירה הוי כקראה על פה, וביותר אני תמה במה שכתב אח"כ שנראה לו להלכה שאם נמצא טעות בס"ת באחד מן החומשין כל שאינו קורא באותו חומש אינו חושש ע"ש, והדבר תמוה שהרי בפירוש אמר ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו ובודאי בכולה ס"ת אין קורין דאי הכוונה דאין קורין באותו חומש מה ס"ד למיפשט האבעי' אי קורין בחומשין דהא לא בעי בחומש פסול וחסר רק בחומש שלם והתם בחומש פסול וע"כ דבכולה ס"ת אין קורין וס"ד דכ"ש בחומש גרידא ומשני לחלק התם מיחסר במילתי', והיינו כיון דיש כאן ס"ת כולה מדובק כל שחסרה יריעה הוי לה ס"ת חסירה ואין קורין בה כלל אבל חומש שלם לא חסר במילתי' כלל רק מיחסר דיבוק דמאיזה צד נימא דאינך חומשין פסולין כלהו כשרין רק מיחסר דיבוק ומצרפינן לי' כשרים משא"כ מדובקין ואחד חסר הרי כולה ס"ת חסירה היא, וז"ב ואי נימא דס"ל דוקא יריעה אחת פוסל כולה אבל תיבה אחת לא א"כ הרי הוא סותר עצמו למה שאמר מעיקרא דיריעה אחת לאו דוקא, באופן שדברי הרשב"א ז"ל לא נתבררו לי בזה:

שם מה טעם לפי שאין כותבין. נראה לי דהכוונה דבא לומר שאין טעמו לפי שסובר חתומה ניתנה ומן הדין אין לכתוב ואין משגיחין במה דלא אפשר, ועל זה אמר שלא הוסיף כלום על בעל האבעי' רק דאליבא דכ"ע פשיט לי' דאין כותבין דאפילו למ"ד מגילה מגילה כיון דאידבק אידבק כמו שפי' רש"י:

שם איתבי' אף היא עשתא טבלא וכו'. יש לדקדק כיון דלמ"ד חתומה ניתנה לא איסתפק לן דאסור רק משום דלא אפשר א"כ התם מאי לא אפשר איכא, ואי יש סברא להתיר למ"ד חתומה ניתנה מן הדין הי' לו להזכיר זה בכלל הספק לא משום דלא אפשר, ואפשר לומר דשאני פרשת סוטה דלכ"ע הוי כמו למ"ד מגילה מגילה דבמדבר נתנה פרשה זו לכתבה למחק ולהשקות סוטה דגם במדבר היו מקנאין ומשקין כמו שדרשו ויקנא למשה במחנה שכל אחד קינא לאשתו ממשה, וכיון דנתנה לכתוב חשובה והוי כמו למ"ד מגילה מגילה נתנה ומהאי טעמא מהני אף דלא הוי רק חצי פרשה חשובה כפרשה רק השתא דפשיט לי' דאין כותבין לפי שאין כותבין לא משום דחתימה נתנה רק אפי' אי מגילה מגילה נתנה, א"כ קשיא מפרשת סוטה ודע שנראה מכאן דהך פרשת סוטה לא היתה חקוקה על הטבלא בעצמה או כתובה עלי' דא"כ פשיטא דגרע ממגילה דהא בס"ת בעינן ספר ודיו דוקא, ועל זהב אפילו כתובה כולה פסולה, רק שהיה כתוב על קלף והקלף הי' מדובק על הטבלא של זהב, כנ"ל:

שם מה היה כתוב בטבלא. יש לדקדק מה זו שאלה כיון שכבר אמר פרשת סוטה כתוב עליה, ורחוק לומר דהשאלה היתה אי הי' כתוב א"ב או בשלימות, ונראה לי דס"ד דהי' כתוב על הטבלא כל הפרשה כולה וממנה היה הכהן כותב מה דבעי לימחק, והיינו דאמר דלא הי' כתוב רק הצריך לענינו של כהן אם שכב אם לא שכב דהיינו מה שהיה מדבר עם האשה ומה שהי' צריך למחוק, ומ"מ מייתי ראי' מברייתא דלא הי' כתוב בא"ב, דאי בא"ב פשיטא שלא הי' כותב כולה ומאי קמ"ל, כנ"ל:

שם הב"ע בסירוגין פירש"י תחלת המקרא הי' כתוב תיבה שלימה ולבסוף ראשי תיבות ע"כ, ואני תמה אם על הטבלא הוא חוזר היאך שייך לומר "הכא במאי עסקינן" דזה לא שייך רק על משנה דמוקמינן לה באוקימתא או מימרא דאמורא, אבל אי אנו דנין על הטבלא היאך היתה כתובה לא שייך לשון זה כלל דאפי' אי נימא דהיא לא חידשה רק של זהב אבל פרשת סוטה היתה לעולם מ"מ לא שייך שיאמר הך לישנא והוי לי' לומר דהך טבלא בסירוגין היתה, ועוד דמאיזה צד היתה משונה טבלא זו משאר טבלות ומסתמא כלהו היו שוין, וביותר תימה דביומא קאמר התם בסירוגין ודבר זה תמוה מאד דהא שם בטבלא משתעי והיאך שייך התם, והכא הוי ניחא טפי אי הוי אמר התם בסירוגין דהכא לאו בטבלא איירי רק בכותבין מגילה לתינוק, לכן לולא דמסתפינא הייתי מפרש להיפך דמפרש הך מגילה לתינוק דקאמר אין כותבין הכוונה שכותב פרשיות שבתורה על מגילה שאין להם חיבור רק פרשה מכאן ופרשה מכאן וזה אסור לכתוב אבל כסדר שהוא בתורה מותר, והיינו דקאמר הכא בלישנא הב"ע וביומא התם כנ"ל, ובזה ארווח לן קצת מה שפסק הרי"ף כותבין מגילה לתינוק היפך המבואר דאין כותבין בלי חולק, ולהנ"ל ניחא דהכוונה כסדרן אז מותר כמו פרשת סוטה רק שלא ביאר דבריו לחלק דבסירוגין אסור], ומה דפליגי תנאי בתר הכי וס"ל לת"ק דאסור היינו ג"כ בסירוגין או אין דעתו להשלים אבל כסדרן ודעתו להשלים מותר, ורבה דהשיב לו אין כותבין כלל היינו בסירוגין דבהא ודאי אין דעתו להשלים משא"כ כסדרן משכחת לה דמותר בדעתו להשלים ותליא בתנאי דלר"י אפי' אין דעתו להשלים מותר, והך ברייתא דפרשת סוטה דלא היתה כתובה בא"ב אתיא כר"י דלת"ק כיון דאין דעתו להשלים אסור אפי' כסדרן ומתניתין דטבלא בא"ב כר"ל, ובהכי ניחא דלא קאמר אלא הב"ע, ודוק:

שם תורה חתומה נתנה. קשיא להו לרבוותא ז"ל הא כתיב ויקח ספר הברית וכמה פרשיות נאמרו עד מתן תורה וכולן נכתבו קודם שעלה להר, ולי אין זו קושיא כלל דהכוונה כאן שלא נתנה לישראל בקדושת ס"ת רק בשלימות בסוף שכתבה כולה מסרה להם ואז הי' לה קדושת ס"ת ומה שנכתב מקודם לא הי' רק לזכרון ולא נתנה לישראל, ומ"מ פריך שפיר מקרא אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר, דאי לא הי' בה קדושה מעיקרא ולא נתנה לישראל בקדושת ס"ת רק כשהיתה כולה למה לו להזכיר מה שהיה כתוב בעודה מגילה ומשני דכל התורה מגילה קרי לה, ולפי זה לא גרסינן א"נ לכדר' לוי רק כגירסת ר"ת אמר ר' לוי ומילתא באפי נפשי' היא:

ועוד דאפי' לגירסא דידן אתי שפיר דס"ד דכל התורה כולה כמות שהיא כתובה כך היו הענינים כסדרן, והשתא אי לא נתנה פרשיות רק חתומה אין מקום לקרותה מגילה כלל, אבל השתא דמייתי מר' לוי דהתורה אינה כסדרן דהא שמונה פרשיות נפרדות במקומות שונים והיו ביום אחד ושפיר שייך כל מקום הנעשה על הסדר מגילה בפני עצמה כיון שאין לה חיבור עם שלפניו ולאחריו והיינו דמייתי מר' לוי שהיה שמונה פרשיות ביום אחד ובתורה נכתבו זו כאן וזו כאן, ולכך ראוי לקרות ענין אחד שאין לו חיבור מלפניו ואחריו מגילת ספר, כנ"ל, ורש"י ז"ל פי' בד"ה לכדר' לוי דאותן הפרשיות נאמרו ונכתבו ונמסרו באותו יום וכו', ואני תמה דכי בשביל שהוצרכו ליומן נכתבו תיכף ופשיטא דטובא איכא בקרא דנאמרו במדבר ופרשת מקושש פשיטא דהיתה במדבר ועוד הרבה ומ"מ לא נכתבו תיכף למ"ד חתומה נתנה, והעיקר נראה לי כמו שפירשתי, ועיין מה שאכתוב בתוס' בד"ה תורה:

שם ופרשת טמאים. פירש"י ויהי אנשים וכו' ופירושו באמת תמוה דמשמע להדיא בקרא דביום ההוא לא יכלו לעשות הפסח ויקרבו לפני משה ואמרו למה נגרע ש"מ שלא היו יכולין ליטהר, ואפשר דכוונת רש"י להך מ"ד דמישאל ואלצפן היו ולא קברו אותם בו ביום רק נשאו אותם מאהל מועד חוץ למחנה כאדם האומר העבר המת מלפני הכלה שלא לערבב השמחה ולא היו יודעין מתי יהא קבורתם דמסתמא אחר כלות השמחה שכל ישראל יתעסקו בהספידם כמו שנאמר וכל בית ישראל יבכו את השריפה, וזה שכתב דיכולין היו ליטהר ולא נזקקו רק אם לא יטהרו והיינו כנ"ל:

אך יש לתמוה היאך חשיב פרשת טמאים קודם שילוח טמאים דזה הי' קודם טמאים בקרא וכ"ש למ"ש רש"י דטמאים הוצרך משום שילוח טמאים, ונראה לי דטמאים הכוונה מה שהוזהרו שלא יקריבו פסח בטומאה וזה לא נזכר כלל בקרא, והיינו דידעו האנשים לומר למה נגרע ש"מ שכבר הזהיר אותם שלא להקריב בטומאה, וזהו הכוונה פרשת טמאים שהיה מזהירם על הטומאה והודיעם פרשת הטומאה מי הוא הטמא ומי לא כדי שידעו שלא יקרבו בטומאה, ויש כמה פרשיות בתורה בטומאה והכל הודיעם, ועמ"ש בתוס':

בתוס' בד"ה אם שכב, אם שכב לא כתיב כלל וכו' ואת כי שטית. ולפי זה צריך לומר דאינו מדקדק לומר כמה שכתוב בקרא רק המכוון מן הכתוב ולפי זה יש להבין שמא הי' כתוב בא"ב כיון דהך לישנא לאו דוקא ולפי מה שפירשתי לעיל ניחא דכיון דשואל מה היה כתוב דס"ד שהי' כתוב כל הפרשה א"כ אי בא"ב היתה כתובה מה ס"ד דהי' כתובה כולה, כנ"ל:

בד"ה תורה חתומה נתנה תימה וכו' ונראה לפרש כו' ור"ת גריס כו'. דבריהם אינם מובנים, דמה בקשו בדברי ר"ת דפשיטא דקשה לפי גירסתו, מאי מקשה ואידך הא מודה דהוי מגילות, ולרש"י יש לומר דאה"נ דהכי משני כדר' לוי דלא נאמרו כסדר וממילא פליגי אי נכתבו מתחילה כסדר או שלא כסדר אבל לר"ת קשה, גם גוף דבריהם אינו נראה כלל, דהוי לי' לשנויי משום דכתיב ויקח ספר הברית ולמה לי כדר' לוי, וכבר כתבתי בגמרא ליישב עיקר הקושיא דלכ"ע תיכף כשנאמרו נכתבו רק לא היה בהם קדושת ס"ת ולא נתנו לישראל רק כשהיו כולם אז כתב להם ס"ת שלימה ומסרה להם לקדושת ס"ת ואותן המגילות שנכתבו קודם לזכרון לא נעשה מהם ספר, ואולי נתכוונו התוס' בזה שהביאו גירסת ר"ת אמר ר' לוי דלפי גירסתו יש לפרש בפשיטות כנ"ל, אבל לפי הגירסא דידן קשה לפרש כן דמאי מייתי מר' לוי דילמא לא נכתבו השמונה פרשיות לקדושת ס"ת רק לידע הדינים אך כבר כתבתי לפרש כהנ"ל אפילו לפי גירסא דידן:

בד"ה ופרשת טמאים פי' בקונ' וכו' וקשה לפירושו כו' חודש וחצי וכו'. ויש ליישב פירש"י דודאי פליגי התם ת"ק ורשב"ג, ות"ק יליף מפסח שני דשואלין ל' יום ורשב"ג דחי לה דאיידי דהודיע דיני פסח אמר להו נמי מפסח שני והוא ס"ל שתי שבתות ומסיק רבה בר שימי דמהך קרא יליף דהי' בר"ח והזהיר על הפסח ואגב על פסח שני וברייתא דר' לוי כרשב"ג ולת"ק דלית להו הך איידי ע"כ צ"ל דלא הי' בר"ח דליכא למ"ד יותר מל' יום וע"כ בפסח הוי קאי אבל לרשב"ג דדחי איידי וכו' בר"ח הי' ע"ש. גם נראה לי שאין כ"כ ראי' דודאי דבר הנעשה ביומו סגי בל' יום קודם אבל פסח דצריך לטהר קודם ומתחיל עשיית המצוה קודם ממילא חשבינן עשייתו מר"ח דאז מתחיל התעסקות בפסח לטהר ולקצור לשם מצה ממילא שואלין ודורשין שלשים יום קודם לזה:

בא"ד דלא יתכן לר"י הגלילי. דאי משום שהי' יכולין ליטהר לכולם לא יתכן כדמקשה הש"ס גופה שם ור"י הגלילי לא חייש להך קושיא, ומהרש"א כתב דשם לא מקשה רק שהי' לו להקדים להם לומר מקודם זה כדי שיוכלו לטהר והוא דחוק ולא ידעתי מה צורך לזה כי שם אין הקושיא רק שהי' ליטהר כיון שהי' להם שהות ליטהר ור"י הגלילי ס"ל דהי' סיבה שלא נטהרו, אבל לפירש"י הי' יכולין ליטהר מכאן ולהבא ומה זה שצעקו למה נגרע הא יש בידם ליטהר עוד ומ"מ לר"ע ניחא כמ"ש בגמרא שלא היו יודעין מתי יהא קבורתם כמ"ש לעיל שהיו מסופקין שמא לא יוכלו לטהר עד אחר כלות שמחת חנוכת המזבח שיתעסקו כל ישראל בהספד וזה שכתבו התוס' בסוכה דלהך גירסא בדברי ר"ע שחל שביעי שלו בע"פ גם לר"ע לא יתכן והיינו דגם לר"ע היו עומדין בערב פסח לגירסא זו אבל לולא זה לר"ע יתכן והיינו כמו שכתבתי:

ובזה נראה לי לפרש הסוגיא דסוכה דיש להבין מה זה ששאלו מי הם אותן האנשים ומאי קשיא לן על אותן האנשים עד שאנו צריכים לחקור אחריהם מי היו שמתוך שנדע מי היו יתיישב לנו ועוד שהרי ר' יצחק לא חידש כלום רק מת מצוה סתם ומה זה שהוסיף שחל שביעי שלו בערב פסח שהרי לא הקשה רק שהיו יכולין ליטהר והי' לו לפרש שלא היו יכולין ליטהר ומה נפקא מינה דלמחרתו היו יכולין ליטהר:

לכן נראה לי דעיקר השאלה היתה שאי אפשר שהיו טמאים סתם שאירע להם מת א"כ מה זה שבאו וצעקו למה נגרע להקריב קרבן ה' במועדו, במה נפשך אי לא ידעו כלל דטמא אינו מקריב למה צעקו למה נגרע מי אמר להם שיגרעו ואי ידעו דטמא אינו מקריב א"כ זהו שתגרעו שאתם טמאים וכי בקשו לידע טעמי המצות למה לא יקריב טמא קרבן פסח, לזה חתרו אלה התנאים להמציא מקום לטענות האנשים האלה ואמר ר"י הגלילי נושאי ארונו של יוסף היו, ולזה היתה טענתם חזקה מאד אי היינו טמאים במת השייך לנו בלבד מהראוי שלא נקריב קרבן אבל זה המת יוסף הי' מוטל על כל הציבור ולא עלינו החיוב לטמאות בו בלבד רק שלוחי ציבור אנחנו א"כ כמו דציבור עושין בטומאה כמו כן אנחנו כיון שהמת הזה היה מוטל על כל הציבור בשוה שהיו כולם מושבעין להעלות ארונו א"כ אין ראוי שנגרע אנחנו משאר הציבור, וזה שאמרו להקריב קרבן ה' במועדו והיינו אפילו בטומאה ואנחנו טמאים לנפש אדם זה יוסף, ור"ע ג"כ חתר לכוונה זו ואמר שהיו מישאל ואלצפן שג"כ היה ענינם מוטל על כל ישראל רק שנאמר להם שיוציאו אותם ולמה יגרעו משאר הציבור וראוי שיהא על זה דין ציבור, ולזה השיב ר"י על דבריהם דהם היו יכולין ליטהר ולא הי' להם לצעוק למה נגרע כי הם גרמו לעצמם שלא נטהרו, ואמר הוא שהיו אותן שחל שביעי שלהם בערב הפסח ובאו בטענה אחרת כמו שדרשו בספרי והוא מה שפירש"י דיזרק הדם בטהורים ויאכל הבשר לטהורים דלערב יהיו טהורים והכהן הטהור ישחוט ויזרוק, כנ"ל:

בד"ה ופרשת אחרי מות, בבראשית רבה איכא פלוגתא וכו' וקשה מאחרי מות וכו'. דבריהם תמוהין דמה יעשו במה שכתוב אחרי שבא אדוני המלך בשלום אל ביתו גבי מפיבושת ואחרי ראותי את פניך כי עודך חי דיעקב ויוסף וכהנה רבות שאין ענינם לסמוך ומופלג רק זה סיבה לזה ואין ענין לפלוגתא זו כלל וכן באחרי מות הכוונה לפי שמתו בני אהרן בקרבתם לפני ה' הזהיר לאהרן שלא יבוא וכן פירש"י בחומש בשם המדרש וכן פי' כאן דמחמת מיתת בני אהרן נאמרה פ' זו לאהרן, וז"ב ולק"מ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף