שיירי קרבן/נזיר/ז/א

שיירי קרבן נזיר ז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כה"ג ונזיר כו'. גירסת הבבלי אינן מיטמאין בקרוביהן אבל מיטמאין למת מצוה. וגירס' שלפנינו עיקר וכ"כ תוס' ע"ש ולא ידעתי למה לא הביאו ראיה מהירושלמי והתוי"ט לא הזכיר מזה דבר. והא דפליגי ר"א וחכמים פירשתי בקונט' ה"ה כהן הדיוט וכ"פ הר"ב וכ"כ תוס' אך נ"ל שיש לחלק בין מי שקיבל האיסור על ידי אדם ובין איסור תורה לכך דוקא בכהאי גוונא פליגי חכמים דעדיף מנזיר שאיסורו מן התורה וע"י אדם דהא בקבלה הדבר תלוי משא"כ בכהן הדיוט ועמש"ל בד"ה ומודים כו'. ובד"ה הגע כו':

הרי הוא בכלל כהן הדיוט. בבבלי בסוגיין גרסינן על כל נפשות מת לא יבא במה הכתוב מדבר אי ברחוקים ק"ו ומה כהן הדיוט שמיטמא לקרובים אסור ברחוקים כה"ג שאסור בקרובים א"ד שאינו מיטמא לרחוקים אלא בקרובים הכתוב מדבר. וכ' תוס' וא"ת הא אי לא כתיב לאביו אין כאן ק"ו ע"ש. ונראה דה"ק ודאי איסורא דכה"ג בקרובים שמעינן לרבנן מק"ו מנזיר וליכא למימר כהן הדיוט יוכיח שאין קדושתו אף ע"י אדם וכמ"ש בסמוך. אלא דקי"ל אין עונשין מן הדין ואיסור שמעינן אבל לא מלקות מ"מ ק"ו מיהת איתא ושמעינן מק"ו דכה"ג הוא בכלל אזהרת כהן הדיוט ברחוקים:

אית דבעי כו' לא יטמא בעל בעמיו כו' וקשה ברייתא זו שנויי' בת"כ ושם ילפינן מת מצוה מדכתיב לנפש לא יטמא בעמיו ולא יטמא בעל מוקי ליה לדרשא אחריתא וע"ק ממ"נ אי אית ליה דרשא דלאביו דכה"ג בעמיו ל"ל דכ"ש הוא ואי לית ליה דרשא דלאביו מנ"ל דכה"ג מטמא למת מצוה דודאי ליכא למילף כה"ג מכהן הדיוט לקולא ונ"ל דאיצטריך בעמיו לטעמו של דבר למה מטמא לאשתו אע"פ שאין זו אלא קורבה דשאר אפ"ה מטמא לה כיון שהיא ג"כ כמו מת מצוה אבל לא מת מצוה ממש כמ"ש תוס' יבמות דף כט ע"ב. מיהו אי ילפינן מלנפש הדרא קושיא זו ג"כ לדוכתא:

כי קללת כו'. וא"ת מנ"ל למדרש מיניה מת מצוה דלמא לגופיה שלא להלין הנהרג ואי מהיקישא קדריש עדיין מת מצוה מנ"ל דלמא קרא ללא תעשה קאתי כדאמרי' בבבלי פ' נגמר הדין אר"י מנין למלין את מתו עובר בל"ת שנא' כי קבור תקברנו וא"ל כיון דמצוה לקבור את המת כדכתיב כי קללת כו' שיש זלזול המלך אם אינו קוברו א"כ ה"ה מת מצוה עדיין תיקשי לן דיו לבא מן הדין להיות כנדון כל שיכול לקרוא לאחרים קודם הלילה לא הוי מת מצוה ולקמן בסוגיין תניא איזהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר באים ואפשר כל שהוא הולך וקורא בני אדם לקברו אינו מת מצוה ואין החוב מוטל עליו לקוברו מיד וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה' אבל אם כשיקרא אחרים עונים אותו אין זה מת מצוה אלא יקרא לאחרים ויבואו ויעסקו בו. ועי' בהרא"ש הלכות טומאה:

מנין את מרבה סייף שנהרג בו כו'. סנהדרין דף מו ע"ב פרש"י בד"ה ת"ל קבור מריבויא משמע ליה דאף עץ בעי קבורה עוד פי' שם אהא דאר"י כל המלין את מתו עובר בל"ת ה"ג ת"ל כי קבור תקברנו מריבויא דריש כל המתים. ומסוגיין משמע דכולן מריבויא דתקברנו קדריש אבל כי קבור איצטרך לגופא למצות עשה וא"ת הא איצטרך תקברנו שיקברו אלו עמו אם כן שאר מתים מנ"ל ויש לומר שקולין הן ויבואו שניהן וכן מוכח בסמוך דדרשינן מתקברנו כמה דרשות:

מיכן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו. וא"ת הא אמרי' בסמוך תקברנו כולו ולא מקצתו וי"ל כיון דאיכא רובא ה"ל ככולו:

תני רי"א אין אדם כו' אבל אדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו. כך פסק הרי"ף ותמה עליו הרמב"ן והרא"ש וז"ל הבבלי דף מג אר"ח אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנא' לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר מיתיבי לה יטמא לה הוא מטמא אבל אינו מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה מאי מחזיר על עצם כשעורה למימרא דאי מחסר פורתא (ופי' רש"י ותוס' ה"נ כי חסר מאביו מיטמא לו וקשיא לר"א) לא ההיא ר"י היא דתניא רי"א כו' אבל מיטמא לאבר מן המת מאביו והא תני כהנא בדראב"י שמיטמא על שדרה וגולגלת של אביו האי נמי ר"י היא ורב דאמר כהאי תנא דתניא מעשה באביו של ר' צדוק כו' ובא ושאל את ר"י וד' זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. וכתב הרא"ש ויש לתמוה לכאורה דברי הרי"ף אינן לא כר' יהודה ולא כר"א דהא אף ר"י לא קאמר אלא בחזרה ואם נדחוק דהרי"ף בחזרה איירי לא יתכן לפסוק כיחידאה נגד ר"י וד' זקנים ועוד כי עשו מעשה ועוד ה"ל לפסוק כרב ועוד בדאורייתא אזלינן לחומרא ע"כ. והנה קושיא הראשונה נ"ל דל"ק כלל דלפום ריהטא קשה מאי פריך הש"ס מברייתא אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה דלמא ה"ק אם נחתך דבר מאביו לאחר מיתה חוזר עליו וא"ל בעינן לאביו שיהא שלם בכל אבריו הרי כתב הרא"ש שם שאם נחתך מאביו בחיים אבר שאינו מת בו ומת קרינן ביה לאביו ומיטמא לו ה"נ איכא למימר אם נחתך ממנו אבר כזה לאחר מיתה אף רב מודה דמיטמא הוא לו ע"י חזרה. וגדולה מזו יש לומר כשהוא מטמא לאביו חוזר אפי' על עצם כשעורה מן החי ועמ"ש בסמוך ועי' בב"י סוף סי' שע"ג. ועוד קשה לשון הש"ס דקאמר לא ההיא כו' מאי לא דקאמר לכך נ"ל דה"פ מעיקרא מקשה מברייתא אבל מחזיר הוא כו' וסובר דה"ק אבל מיטמא הוא על עצם כשעורה מאביו המת כלומר מחזיר לקוברו אפי' הוא לבדו ומשני מאי מחזיר דקאמר היינו כי מחסר פורתא לאחר מיתה חוזר עליו לישנא אחרינא (לא הוא ר"א לישנא אחרינא) ההיא ר"י היא כלומר מחזיר היינו מחזיר לקוברו ולא תיקשי לרב להך ברייתא אתיא כר"י ורב כד' זקנים וכדמסיק. ומעתה שפיר נוכל לומר דפסק הרי"ף כר' יהודה אך עדיין קשיין שאר קושיות שהקשה הרא"ש. ונראה דגירסת הירושלמי עיקר וגרסי' בבבלי ר' יוסי היא וקי"ל ר' יוסי נימוקו עמו ואע"ג דארבע זקנים פליגי סמכינן אספרים חיצונים דליתא להך ברייתא דתניא שמחות פי"ב אראב"צ כך א"ל אבא בשעת מיתתו בתחלה קברני בבקעה ולסוף לקוט עצמותי ותנם בארזים ואל תלקטם בידך שלא יהו בזוים עליך וכן עשיתי לו נכנס יוחנן ליקט ופרס עליהם את הפרקסל ונכנסתי וקרעתי עליהם ופירסתי את הסדין ונתתי עליהם חפורים יבשים וכשם שעשה לאביו כך עשיתי לו ע"כ. הרי אי לאו שלא יהיה עצמות אביו בזויות עליו מותר לכהן ליטמא להם וראב"צ שהי' כהן כמפורש בבבלי טימא לעצמות אביו שהרי פרס הסדין עליהם והא ודאי מעשה רב הוא שהרי טימא עצמו ומעשה דבבלי לאו מעשה רב הוא שאינו אלא חומרא בעלמא בשב ואל תעשה ועוד לפי הגירסא שבבבלי דגרסי' בברייתא דד' זקנים ר' צדוק ודאי ברייתא דשמחות פליגי דהא דקאמר כשם שעשה לאביו כו' א"כ פסקו של הרי"ף נכון וברור הוא. וז"ל הרמב"ם פ"ב מה' אבל אין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכן המלקט עצמות אביו אינו מטמא להן אע"פ שהשדרה קיימת. וכ' הראב"ד הרב אינו פוסק כן ע"כ. לא ידעתי למה עזב צדיק דרכו לחלוק על הרי"ף שכל דבריו בנוי' על אדני הקבלה וכמ"ש הרמב"ם בעצמו בהקדמתו לפי המשנה. ואני תמה מהרא"ש שפסק ה' טומאה שאינו מטמא לאביו אלא כשהוא שלם ובפסקיו למס' מ"ק פ"ק הביא הא דראב"צ להלכה. גם הטור כ' סי' שע"ג דבעינן דוקא שיהא שלם ובסי' ת"ב כתב הא דראב"צ. והרמב"ם נשמר מזה וכתב שאינו מטמא לעצמות אביו וצ"ע כללו של דבר פסק הרי"ף נראה ברור להלכה. הא ר' יוסי ור' יהודה ראב"י ר' צדוק וראב"צ כולהו פליגי על ארבעה זקנים והנך הן מארי הש"ס טפי מנהון. ומקום הניחו לי לקיים דברי חכמים בפרט בפי' דברי הבבלי בנזיר. רי"א כשם כו' כך מיטמא על אבר מן החי מאביו. וא"ת לר"י לה יטמא ל"ל וי"ל אף ר"י לא קאמר שמטמא לאבר מן המת אבל בחייו לא ומעשה דיוסי בן. פכסס אתיא ככ"ע:

אבל אם היו צריכון לו כו'. כ' הרא"ש ריש הלכות טומאה פי' אם היו צריכין לו אפי' יותר מחילופי חילופיהן ואם היו מכירין אותו דקרי ותני לא יספיק בזה אלא מיטמאין עד השיעור שהוא שיתא אלפא גברא. ואם היה כבודו לכן דהוה מתני לאחרים לא בדא דלית ליה שיעורא והכל מיטמאין לו. והנשיא כבודו לכן. לשון בעיא הוא כלומר והנשיא אע"ג דלא מתני ומהו שיטמאו לו כל הכהנים ע"כ. מדבריו נראה הא דקאמר הש"ס שצריכין אמת קאי ול"נ דאמתעסק קאי וכמ"ש בקונט'. ובבבלי פ"ב דכתובות גרסי' מבטלין ת"ת להוצאת המת בד"א בשאין עמו כל צרכו אבל בשיש עמו כל צרכו אין מבטלין וכמה כדי צרכו רב אמר תריסר אלפי גברא ר' יוחנן אמר ששים ריבוא כנתינתה כך נטילתה וה"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. וכ' רש"י ותו' ממילא שמעינן מאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה ע"ש. וקשה מנ"ל הא דלמא ה"ק וה"מ דסגי בהך שיעורא אפי' למאן דקרי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא ונראה מדאר"י כנתינתה כו' ש"מ הא דקאמר כמה כדי צרכו בקרי ותני איירי אבל בדלא קרי ותני לא מיבעיא ליה כמה כדי צרכו דודאי לא בעינן יותר מצרכי קבורה. וז"ל הרמב"ם פי"ד מה' אבל מבטלין ת"ת להוצאת המת בד"א בשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין ובת"ח עד ששים ריבוא מבטלין ואם היה למד לאחרים אין לו שיעור אלא הכל מבטלין לפום ריהטא קשה למה הקיל בת"ת בקום ועשה לומר דמבטלין עד ס' ריבוא למאן דקרי ותני הא איכא אמוראי טובא התם דפליגי ואחרי העיון בדבריו נראה שהחמיר בדבר שכ' דלא מיקרי קרי ותני אלא ת"ח והוא כל ששואלין אותו דבר הלכה בכ"מ אבל אינש אחרינא לא. ודייק ליה דמתני דומיא דקרי ותני מה קרי ותני הרבה עד שאומר הלכה בכ"מ אף מתני איירי במופלג בחכמה והא דמוקי להא דקרי ותני בת"ח היינו מדאר"י כנתינתה כך נטילתה ואי בקרי סתם וכי משום דקרי נשיוייה נטילתו לנתינת התורה אבל אי איירי בת"ח ניחא שהוא בקי בכל התורה אפי' מסכת כלה. ואני תמה שלא הרגישו הפוסקים בדבריו. דא"כ היה להם להשמיט דין זה דהא אין ת"ח בזמן הזה ועי' סי' ש"מ ש"ך ס"ק י"ו. וביותר קשה מ"ש הריטב"א ומביאו הש"ך סי' שס"א האידנא אין לך אדם מישראל דלא קרא או שנה ע"ש והא ודאי פליג אהרמב"ם ואיך נדחה דבריו מפני דברי הריטב"א גם לא הביא דברי הרמב"ם ונראה שלא עיין יפה. ונראה גדולה מזו הא דקאמר ומתני לית ליה שיעורא היינו מי שהוא רב גדול ומופלג בדורו ובחכמה יותר משאר העם דדינו כרבן של כל ישראל שכולן חייבין בכבודו כמ"ש הש"ע י"ד סי' רמ"ד ס"י והיינו דקאמר בסוגיין בשאין כדי כבודו אבל אם היה כבודו לכן כלומר בחייו היו הכל חייבין בכבודו אף הכל חייבין להתעסק עמו במותו. ולפ"ז פי' הראשון בקונט' עיקר. ומ"ש הרא"ש ואם היו מכירין אותו דקרי ותני כו' עד השיעור המפורש פ"ב דכתובות שהוא שיתא אלפי גברא ע"כ תימא הך שיעורא אינו שם אלא תריסר אלפי גברי ושית אלפי שיפורא וגי' הב"י כדברי הרא"ש שית אלפי שיפורא. וגם זה ליתא דרב הוא דקאמר התם הכי ור' יוחנן פליג ואמר דבעינן ששים ריבוא וכ"כ הרמב"ם והטור וצ"ע:

והנשיא כבודו לכן. כתב הרא"ש לשון בעיא הוא כלומר הנשיא כבודו לכן ואפי' דלא מתני ומהו שיטמאו לו כל הכהנים ואמרי' פסחים פ' אלו דברים דחייבין כל ישראל והכהנים ליטמא לו והיינו דאמרינן פ' הנושא אותו היום שמת ר' בטלה הכהונה ע"כ. ומשמע דחדא קאמר מיבעי ליה נשיא דלא מתני אם הוה כבודו בכך דלית ליה שיעור' מיטמאין לו כל הכהנים או לא. וכתב הב"י ולפ"ז אין חילוק בין מת מצוה ולמת בין קרוביו לעולם הכהנים מטמאין לו (דומיא דנשיא וכדמסיק) עד שיהא שם כפי השיעור וא"כ כל מאן דמתני מיטמאין לו כל הכהנים ויש לתמוה שלא ראיתי נוהגים כן ועוד דא"כ מאי רבותיה דאכריז ביום שמת ר' בטלה הכהונה הא כל דמתני דינא הכי ועוד האי מיבעיא ליה בסמוך תלמיד מהו שיטמא לרב ע"ש. והלח"מ כ' כ"ג מה' אבל. דהרא"ש ה"ק תרי בעיי נינהו נשיא דלא מתני והוא מת מצוה מי הוה כבודו לכך ולית ליה שיעורא ומיטמאין לו כל הכהנים והדר מיבעי' ליה את"ל במת מצוה הוי כבודו לכך אם אינו מת מצוה מהו דאל"כ למה כפל הש"ס הדברים ע"ש. והא דכ' דתרי בעיי נינהו ודאי שכן הוא דהא ברכות פ"ג לא הוזכר שם הך בעי' דכבודו לכך אלא תאמר סתמא מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא. אלא דעדיין קשיא אי הוה מיבעי' ליה באת"ל ה"ל לאתויי גם בעיא קמייתא בברכות. לכך נראה דה"פ והנשיא כבודו לכן ומיטמאין לו הכל דאיבעי' לן מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא ופשיט דמיטמאין. ש"מ דהנשיא כבודו לכך. וכן הדין שהכהנים מיטמאין לכל מאן דמתני מיהו בעינן שיהא ת"ח ומופלג בדורו וכמ"ש בסמוך בד"ה אבל כו'. ומעתה ליתא לכל הקושיות שהקשה הב"י ובעיא דבסמוך תלמיד לרב מהו שיטמא היינו בשאינו ת"ח. ונראה שזו הוא דעת ר"ח כהן שכתבו תו' פ' הנושא בשמו שאמר אלו הייתי כשנפטר ר"א הייתי מטמא לו דאמרי' יום שמת ר' בטלה כהונה. וכ' הב"י שם ויש לתמוה הא ר"א לא היה נשיא ושמא הי' סובר דגדול הדור כנשיא ע"ש. ולפמ"ש ודאי כן הוא דמתני היינו גודל הדור ור"א ת"ח וגדול בדורו היה. וכל מ"ש האחרונים דבזמן הזה אין ת"ח לא שייך בר"א דכולהו איתנהו ביה. ועי' במהרי"ו סי' קס"ג. והא דמקשים אר"ח כהן דמביא ראיה שהכהנים מטמאין לנשיא מהא דאמרי' בסמוך אכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום כמ"ש תו' כתובות פ' הנושא ולא מייתי ראיה מש"ס דפסחים פ' אלו דברים דאמרי' דמיא נשיא ומטמאין ליה כל ישראל והכהנים נראה דלק"מ התם איכא לפרושי נשיא היינו מלך כדכתיב אשר נשיא יחטא וטעמא רבה אית ביה דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך אבל מהא דר' ינאי דייק שפיר ועמ"ש בסמוך בד"ה תני כו':

אכריז ר' ינאי אין כהונה היום. כ' הראב"ד פ"ה מה"נ והכהנים בזמן הזה טמאי מתים הן ועוד אין עליהן חיוב טומאה והמחייבם עליו להביא ראיה ע"כ. וקשה הרי כל הסוגיא מפורשת דאסורים לטמא דהא ר' בזמן הזה היה וכן כל הנך דבסמוך. אך לדברי האומר שהיה אפר פרה בימי האמוראים ניחא מיהו נראה דאף הראב"ד לא קאמר אלא שאין עליהם חיוב מלקות אבל איסורא דרבנן מיהו איכא ולכך כתב הרי"ף ה' טומאה דמדרבנן מיהת טומאת כהנים נוהגת בזמן הזה ודלא כמ"ש המל"מ הל' אבל פ"ג ע"ש. מיהו ר"מ להראב"ד האידנא מותרים הכהנים לטמא לכל מצוה בטומאה דאורייתא דהא טומאתם דרבנן היא:

אם בחייהן כו'. כ' הרא"פ אם בחייהן של נשיא אינו מטמא לו אם עומד במקום טומאה אסור לילך אצלו לכבודו אע"פ שאז עיקר כבודו אפ"ה אסור כ"ש לאחר מותו שלא ניחוש לכבודו להטמא לו וזו היא אחותו לא עדיפא היא מהנשיא עצמו כמת מצוה וכל העולם חייבין בכבודן וחשו להם חכמים יותר מבחייהם ואחותו כבודו היא. ע"כ. וא"נ דמאי ק"ו הוא זה קרובים יוכיחו שבחייהם אין מטמאין לכבודם ולאחר מיתתן מיטמאין להם ואף הנשיא מיקרי כדכתיב אביהן של ישראל כדכתיב אבי אבי רכב ישראל. גם מ"ש שעשאו להנשיא כמת מצוה אינו כן אלא משום שהוקש כבודם לכבוד המקום ועדיפי מכיבוד אב ואם. הלכך אין לזוז מפי' שבקונט'. ונ"מ טובא לדינא. וראיתי להרב בשדה יהושע שכתב שני פירושים בשם הרמב"ן ומהרש"ס והשיב עליהם ובסוף כתב כעין פירושינו אלא שדחק הרבה בדברי ר' נסא ע"ש ואין צורך אלא כמ"ש:

מהו שיטמא לכבוד רבו. כתב הרא"ש איבעי לן בירושלמי אי כהן מטמא לכבוד רבו ולא איפשיטא הלכך לא יטמא. וקשה לפי שיטת הפוסקים דמבטלין ת"ת למאן דמתני להוצאתו לכבודו ולית ליה שיעורא ואפילו נאמר שמועה זו לא נאמרה לענין טומאה וכמ"ש בסמוך בד"ה והנשיא כו' ולקמן מסיק מותר לטמא אפי' בטומאה דאורייתא לתלמוד תורה והשתא ק"ו דמטמא לכבודו וכעין ק"ו זה מפורש בבבלי מגילה דף ג'. ואפשר לומר הירושלמי סובר דאין מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת אפי' לית ליה שיעורא והבבלי סובר דאין מיטמאין לתלמוד תורה אלא בטומאה דרבנן כמו שכתב הרא"ש פרק ב' דכתובות אם כן ליכא למפשט בעיין:

ר' יוסי נטמאו לו תלמודיו. כך הגי' פ"ג דברכות וא"ת הא אמרי' בסמוך ר' יוסי אסר ליה ואיך עברו תלמידיו אדברי רבן וי"ל דאסר ליה סבר שרוצה לטמא מפני שהוא חמיו הלכך התיר רבי חמא לטמאות מפני שהוא רבו וכמ"ש בקונטרס. אלא דקשיא לי לפ"ז שפיר איפשטא האי בעיא דלטמא כהן לכבוד רבו דהא אף ר' יוסי מודה לר' חמא. וזה דלא כהרא"ש שכתבתי בסמוך וצ"ע:

למה אכלתם בשר כו'. וא"ת הא כשהיו אוננין עדיין לא נטמאו א"כ מאי קאמר ר' מנא למה נטמאתם ויש לומר לאחר הקבורה אמר ר' מנא שטעו באחת ודלא כש"י ומכאן נראה ראיה למ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות אבל נשיא שמת הכל מיטמאין וכן אוננין עליו. וכ"מ ירוש' חגיגה פ"ב ה"ג ע"ש:

ר"י הוה יתיב ומתני כו'. כ' בש"י קפשיט דספק הוא אם מטמא שר"י לא אמר מידי משמע שהרשות בידו ומתיר ור"נ לא עבר תחת הכפה וכן ר' כהן פירש משמע שאוסרין וריב"א כעס ולא ידעינן אם מפני שמתיר והוה ספיקא ולא מיטמא. ומהרש"ס אמר שר"י מתיר לכתחלה ותימא למה לא אמר להם ליטמא ללמוד להם הלכה למעשה ע"ש. וכ"פ הרא"פ. וכמה רחוקים דבריו מן האמת מ"ש שהרשות בידו ותמה על מהרש"ס. נעלם ממנו דברי הרא"ש פ"ב דכתובות שכתב והאי דירושלמי ס"פ בתרא דכלאים ה"פ אין מדקדקין במת בבה"מ כהן שיושב בבה"מ וטומאה מאהלת עליו אין מצריכין לצאת דסבר דמותר לטמאות לת"ת ומייתי עלה עובדא דר' יוסי ובגמרא דילן פליגא דלא שריא אלא בח"ל ובבית הפרס אבל טומא' דאורייתא לא ע"כ. הרי מפורש כמ"ש מהרש"ס. ומדר"נ אין שום ראיה דלא איירי כלל בהולך ללמוד ולא מייתי הכא אלא משום דר' כהן שלא עבר וביטל מלימודו ונסתפק מאיזה טעם כעס. דמדר' יוסי שמעינן הלכה ואין מורין כן ואי הוה כעס ריב"א משום ביטל ת"ת צ"ל דפליג אדר' יוסי וכל זה ברור דלירושלמי הלכתא מטמאין לת"ת אפי' בטומאה דאורייתא ולבבלי דוקא בטומאה דרבנן כמ"ש הרא"ש שם:

תני מיטמא הוא כהן ויוצא לח"ל כו'. בבבלי ע"ז פ"ק ד' יג גרסי' כהן מטמא בח"ל לדון ולערער עמהם כשם שמטמא בבה"ק ס"ד טומאה דאורייתא היא אלא בבית הפרס דרבנן ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה. וכ' תו' דוקא ללמוד תורה ולישא אשה דמצות חשובות הן אבל שאר מצות לא ובשאלתות כ' הנך דקילין וכ"ש שאר מצות ע"כ. וקשה הא בסוגין מפורש דה"ה לשאר מצות גם רישא דברייתא דבבלי מפורשת בהיפך דקתני לדון ולערער עמהם. ונראה דקשיא לתו' למה הפסיק באמצע הברייתא ותני כשם כו' וכך היא שנויה בתוספתא שם. גם למה לו לשנות שנית ומטמא גבי ללמוד תורה. לכך מפרשינן הא דתני ומטמא ללמוד תורה היינו אפ' טומאה דאורייתא כדמוכח בסוגיין וכמ"ש בסמוך בשם הרא"ש ונראה שזו היא דעת ר"ח הכהן שכתבתי לעיל בד"ה והנשיא כו' דכבוד תורה חמור מת"ת ותו' כתבו כתובות פ' הנושא אדברי ר"ח הכהן ואין נראה לרבינו שכמדומה לרבי' דהתם מיירי בטומאת הפרס דרבנן אבל דאורייתא לא ע"כ נראה דלא קאי אירושלמי דכולא סוגיא איירי בטומאה דאורייתא דאף לת"ת מטמאין בטומאה דאורייתא כמ"ש לעיל בד"ה ר"י כו' בשם הרא"ש ע"ש. אלא קאי אהבבלי דסובר אף לת"ת ולישא אשה שהן מצות חשובות לא התירו אלא טומאה דרבנן. וכן היא דעת הרא"ש שם דהבבלי אוסר בטומאה דאורייתא והא דהפסיק באמצע הברייתא כדי לסיים בה פלוגתא דר"י. נמצינו למדין לדעת תו' דע"ז ור"ח כהן מותר לטמאות אפי' בטומאה דאורייתא לת"ת ולישא אשה ולתו' דכתובות ולהרא"ש לא התירו אלא בטומאה דרבנן וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה' אבל. ועמ"ש לעיל בתו' בד"ה אכריז כו':

אבל אמרו לא יצא כהן ח"ל כו'. הרמב"ם השמיט דין זה. ונראה טעמו שגם בבבלי פ"ק דע"ז השמיטו סיום זה מברייתא ונראה שאף משום ספק יוצא ועדיין הדבר צ"ע:

מהו שיטמא כהן לנשיאת כפים. פי' רש"י והרא"פ כהן שהיה בבהכ"נ ששם מת והגיע זמן נשיאת כפים. אם מותר לישא כפיו ולהשהות שם או צריך לצאת ע"כ לא ידעתי מי הכניסם לפרש פי' דחוק זה ואי משום הא דקאמר בסמוך כל כהן שעומד בבה"כ ואינו נושא כפיו עובר בעשה משמע להו דאין כאן עשה אלא לעומד שם. ואינו כן דודאי לעולם יש מ"ע לנושא כפיו אלא שאם אינו בבה"כ אינו עובר וכ"מ דברי הרמב"ם. ופי' בקונ' נכון וא"ת הא כהן מטמא לכל המצות וי"ל דוקא בטומאה דרבנן וכי קמיבעי' בטומאה דאורייתא א"נ דוקא נשיאת כפים קמיבעי' לי' דהיא מצות הכהנים ובטומאה מחלל כהונתו ודאי איכא לספוקי אי דחי אי לא א"נ מיבעי' אי אמרי' דוקא הנך מצות דחמירי כדעת תו' או הנך קילי וכ"ש אחרינא כדעת השאלתות כמ"ש בסמוך מיהו הך תירוצא ליתא דהא תני נמי עיבור החדש כו' מאי קאמרת שאני הני דמצוה דרבים נינהו הא נשיאת כפים נמי מצוה דרבים היא:

וסבר מימר שמצות עשה כו'. עיי' בקונט'. וא"ת מ"מ כיון דמצוה דרבים היא יש לנו לדחות עשה דטומאה דה"ל עשה דיחיד וכיון דעשה ליכא אף ל"ת ליכא דעשה דוחה ל"ת וי"ל דלאו עשה דרבים היא שתדחה עשה אחריתי אלא היכא דרבי' זוכין במצוה כי הא דר"א שחרר עבדו אבל הכא אע"ג דרבים נהנים בה שמתברכים מ"מ אינן מצווין עליה. ועיין ברא"ש פ"ג דמ"ק גבי אבילות די"ט האחרון שדעת הר"י דכה"ג מצוה דרבים היא ובה"ג חולק:

איתוניה ואנא מלקי ליה כ' המג"א א"ח סי' קנו שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלו מיניה. עירובין דף נא ופסחים דף קיב. ובמס' כלה איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק וב"ה ברכות דף כז ע"ש בתר"י וצ"ע ע"כ. ונראה ההיא דפסחים ל"ק אלא לפירש"י אבל לפי' רשב"ם ניחא דהכי אמרינן שם הרוצה שיחנק יתלה באילן גדול ופירש"י אם בקשת לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך אמור בשם אדם גדול. אבל הרשב"ם פי' אם תרצה לומר דבר שישמע לבריות ויקבלו ממך למוד בפני רב ואמור שמועותיו בשמו ע"כ. גם לפירש"י י"ל דלא איירי בדבר הלכה אלא בשמועות והגדות. והאי דעירובין ל"ק דרבה א"ל ברייתא בשם ר' יוסי כי היכי דליקבלו מיניה ויסמוך עליו ור' יוסי נימוקו עמו. י"ל אחר שסמך עליו גילה לר' יוסף דלאו ר' יוסי אמרה אלא סתמא תניא. א"נ דוקא הלכה שאומר מעצמו ותלאה ברבו הוא דאיכא איסורא אבל בשנאמרה סתמא ותלאה באחד החכמים ליכא איסורא אך קשה ליה דגרסי' ברכות דף מג ע"ב ר"פ איקלע לבי ר"ה בריה דרב איקא אייתו לקמייהו שמן והדס שקל ר"פ ובריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן א"ל לא סבר מר הלכה כדברי המכריע א"ל הכי אמר רבא הלכה כב"ה ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד ופירש"י בד"ה ולא היא לא אמר רבא הלכה כב"ה אלא ר"פ איכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך ע"כ ובהא דר"פ תרתי איתנהו ביה שאמר דבר בשם רבו שלא אמרו גם דבר שאינו אמר. ונראה דמשום כך לא גרס הרי"ף סיומא דמילתא ולא היא לאשתמוטי הוא דעביד ופוסק כרבא כמ"ש תו' שם אבל לרש"י קשיא. וכד מעיינינן נראין דברי רש"י דגרסי' ברכות דף כז רב צלי של שבת בע"ש והוה מצלי ר' ירמיה בר אבא אחורי דרב כו' ופריך ור"י היכי עביד הכי והאר"י אמר רב לא יתפלל לא כנגד רבו ולא אחורי רבו ותניא ר' אלעזר אומר המתפלל אחורי רבו והנותן שלום לרבו כו' והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל ע"כ. ויש לדקדק דפריך תחלה מרב והדר פריך מברייתא אף די"ל שרוצה לפרוך תחלה מרב רבו מ"מ דוחק הוא לכך נראה דסובר רש"י שאינו רוצה לפרוך מהך ברייתא תחלה דר"א אמרה ויחידאה היא. גם הך מלתא דתני בה והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה כו' לית הלכתא כוותיה. ואף שנהג כן כדאמרינן יומא דף סו לא שהפליגן ר"א בדברים אלא שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם ולגרמיה הוא דעבד. ומה שפירשו תר"י והאומר דבר שלא שמע מפי רבו ר"ל שלא שמע ממנו ואומר אותו בשמו. לא פירשו כן אלא לפי גירסת הרי"ף שגורס תניא ר"א בן חסמא אומר המתפלל אחורי רבו כו' אבל לגירסת רש"י פירושו כמ"ש. נמצא כל דברי רש"י קיימין. ורש"י לשיטתו והרי"ף לשיטתו ולרש"י לקה לגבילה הואיל וטעה ולהרי"ף לקה על שאמר דבר שלא שמע:

אמר לון על נשיאת כפים שלא שאלתון כו'. וא"ת דלמא אכילה שאני אם ילכו לביתם יבטלו מלימודם בהליכתם ובחזירתם וי"ל על האכילה עצמו כעס שהיה להם להמתין מלאכול עד אחר גמר הלימוד ומצינו כיוצא בו בר"א שדרש ביו"ט וכעס על היוצאין לאכול כדמפורש בבבלי ביצה ריש פ"ב:

עוד היא צריכה לר"י. נראה דסובר רב שמואל דאין ספק דמצות כיבוד דאורייתא דוחה מצות טומאה דרבנן אבל הדבר הזה ספק אצלי דלא דמיא מצות כיבוד לשאר מצות דאפי' מצוה דרבנן אינה דוחה שגם האב חייב במצוה דרבנן והדבר צ"ת והרא"פ הגיה ללא צורך. גם הכא ובבבלי קידושין מפורש דלא כהגהתו:

הדא אמרה ואפי' בטומאה שהיא מדבר תורה. בבבלי ברכות ד' יט ע"ב מפרשינן לה בלאו דלא תסור ודוקא מצוה דרבנן אבל לא דאורייתא. ונראה דלא פליגי דלפי מסקנת הבבלי דוחה אף טומאה דאורייתא. דגרסינן שם ת"ש ולאחותו מה ת"ל לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה נגד ה' ומשני שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמר מיני' שב ואל תעשה שאני ופירש"י אבל מטמא למת מצוה והוא כבוד הבריות ודוחה דבר תורה. וכ' תו' בד"ה שב ואל תעשה שאני וא"ת וניליף מנזיר וכה"ג דקום עשה הוא שמטמאין למת מצוה כו' ונראה מנזיר לא גמרינן שכן ישנו בשאלה וכן מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל ע"כ שמעינן מזה דטומאת כהן ילפינן שפיר א"כ אף הא דאמר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת אטומאת כהנים קאי דדוחה אפי' טומאה דאורייתא וא"ת הא דמיבעיא לן לעיל מהו שיטמא כהן לכבוד רבו או לכבוד אביו ואמו תפשוט לן מהכא דדחי וכ"ת הכא שאני דכבוד הרבים הוא הא ממת מצוה גמרינן לה ומת מצוה כבוד דיחיד הוא וכ"ת אף מת מצוה כבוד הרבים הוא שהכל מתבזים כשבן אדם מונח בלא קבורה דא"כ קשיא מאי פריך הבבלי שם ממת מצוה אהא דאר"י אמר רב כלאים פושטן אפי' בשוק דלמא שאני כלאים שאינו אלא בזיון דאחד משא"כ מת מצוה דהוא בזיון דרבים וכ"ת דוקא מת מצוה שהוא בזיון הוא דהותר לכבוד הבריות אבל לטמא לרבו או לאביו שאינו אלא לכבודן ואי מימנעי ליכא בזיון לא דא"כ אף לילך בדרך הטמא לכבוד הרבים אינו אלא כבוד ולא בזיון ואפ"ה פשיט ממת מצוה דשרי וי"ל הכא איירי שהולך עם הרבים בבואו לדרך הטמא רוצה לפרוש מהם ודאי דאיכא בזיון משא"כ ברבו ובאביו. ונראה לכך תני בברייתא היו שני דרכים מתאימות אח' טהורה ורחוקה כו' שאז ניכר הבזיון לכל למה אינו הולך עמהן בדרך הקרוב אלא לבזותן ואין הכל יודעין שיש טומאה בדרך הקרובה:

אין שואלין הלכות בפני מטתו של מת. בקונט' פירשתי משום לועג לרש. ובש"י כ' דא"כ מאי איריא הלכה ומאי איריא בפני מטתו של מת אפי' מקרא ובבה"ק אסור כדתניא בבבלי ברכות פ"ג ע"ש. ונראה דהכא איירי שאין המת עמו במחיצה אחת אלא שהמקום גלוי והולכי' ללותו אסרינן לשאול הלכה אפי' חוץ לארבע אמות דשאילת הלכה אוושא מילתא טובא ואית בי' משום לועג לרש משא"כ במקרא ודוקא בפני המת אבל אם מחזיר פניו מותר לשאול והכי תניא ר"פ מי שמת ובאונן שאוכל בבית אחר או מחזיר פניו דנראה כלועג לרש והא דאמרי' כד הוה רחיק כו' היינו דמספקא להו אם אפי' בפניו דוקא תוך ד' אמות הוא דאסיר אבל חוץ לד' אמות שרי או דלמא כל בפניו אפי' חוץ לד"א אסור ושתי הסברות כתבן הטור י"ד סי' שד"מ וע"ש בב"י ולפמ"ש א"צ למה שדחק שם ופשטא דסוגיין משמע כהפוסקים כל שהוא חוץ לד"א שרי אפי' לשאול בהלכות וכן ראוי להורות:

והא ר' יוחנן שאל לר"י כו'. מכאן נראה ראיה למ"ש תו' תרי ר"ש בן יהוצדק הוו חדא קודם ר' יוחנן האי דהכא שהרי מת בימי ר' ינאי רבי' דר' יוחנן וחדא תלמידו דר"י כמפורש בבבלי סנהדרין פ' זה בורר:

הקדיש עולתו לבדק הבית. עיי' בקונט' והוא כפי' תוס' תמורה דף ל"ג ולפרש"י שם בעיא דר' יוחנן אם הקדש בדק הבית חל על קדשי מזבח או לא א"נ אי חל דאורייתא או דרבנן ע"ש. והרא"פ כ' הקדיש עולתו שהפריש עולה ואח"כ אמר זו לב"ה והפריש אחרת תחתיה אי תוספת דמיה כו' ע"ש ואין דבריו מחוורים דל"ל הפרשה אחרת גם שאר דבריו א"נ ומ"ש בקונט' עיקר. ומסוגיין ראיה למ"ש הב"י בשם הרמ"ה שאומרים לפני המת דברי תורה שהן לכבוד המת ומה שהוא מענין המת דאל"כ מה להש"ס להזכיר מה היתה שאלת ר' יוחנן לר' ינאי:

אמר כד הוה מסקין ליה לסדרא. עיי' בקונ'. ובש"י והרא"פ כ' לאחר שנשלם ההספד מכל וכל אז שאיל. הנה אין פירוש' זה עולה יפה ללישנא דש"ס דא"כ מאי מסקין ליה קאמר הש"ס גם קשה כיון דטעם איסורו מפני שנראה כלועג לרש אין חילוק בין קודם ההספד לאחר ההספד. מיהו בש"י לשיטתו אזיל דלית ליה טעמא דלועג לרש וכמ"ש בסמוך בד"ה אין כו' ופי' הטעם משום חשש שיתעצלו בהספד אבל הרא"פ שפי' הטעם משום לועג לרש לא ה"ל לפרש דלאחר ההספד שרי ודבריו סותרים זא"ז. ובברכות הגי' נימר כד הוה רחיק או כד הוה מסקין ליה לסידרא וגי' שלפנינו נראית יותר דבסמוך לא קאמר אלא חד שינוי' ומחלק בין רחוק לקרוב משמע דשם היה ברור לו דהמעשה היה קודם שהעלוהו לסידר'. ונראה שהביאוהו לבה"כ או לבה"מ שכך היה מנהגם כמ"ש בסוגיין לעיל בקונט' (וכן הוא מנהג בני איטליא כאשר ראיתי בחיבור') ומשבא לשם היו לומדים כדאמרי' לעיל ר' יוסי הוה יתיב ומתני כו'. ומעתה אין צורך לכל מה שהאריך בש"י בזה ע"ש:

הכתפים אסורים בנעילת הסנדל שמא יפסוק כו'. בבבלי סוטה דף מ' גרסי' רבנן אמרין מהכא אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן מאי לאו משום כבוד הציבור א"ר אשי לא התם שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו ויתיב למקטריה וחביריו מברכין ואמרי בן גרושה או בן חלוצה הוא לכך הלך וישב לו ע"כ. משמע במקום דליכא למיחש לכך כגון שבניו נושאין את כפיהם או שנראה לכל דמחמת הסנדל הוא שרי לעלות בסנדל ולא קאמר הטעם כדאמר הוא שמא יתעכב מן המצות וליכא למימר שהבבלי חולק שהרי כל הפוסקים מביאים דברי הירושלמי להלכה ואין לומר דהכא שאני שהרבה עומדים שם לזכות במצוה זו כדתנן נושאי המטה וחילופיהן כו' וכשמתעכב אזדא ליה מצותו משא"כ בכ"ג ימתינו עליו דא"כ מאי קאמר גזרה שמא יאמרו עליו שהוא בן גרושה כיון דממתינים עליו תו ליכא למיחש למידי:

שדה כרם ושדה זרע קוברו בשדה זרע כו'. באבל רבתי תניא בין שדה זרע לשדה אילן קוברו בשדה זרע בין שדה אילן לשדה כרם קוברו בשדה אילן. והטי"ד סי' שס"ד כ' בין שדה זרע לשדה אילן מפנה לשדה אילן. וכ' הב"י אינו יודע למה השמיט רבינו בין שדה אילן לשדה כרם ואולי לא היה בנסחתו. ושמא מפני שבירושלמי היא שנויה במחלוקת נסתפק לו ולכן לא פסק בה ע"כ. ותימא על הטור דפסק דלא כמאן שהרי באבל רבתי מפורש בין זרע לאילן קוברו בשדה זרע גם הירושלמי צ"ל דסובר כן דאי מ"ד דסובר כטור א"כ מאי מספקא ליה בין שדה כרם לאילן פשיטא דקוברו בשדה אילן דהא פשיטא ליה בזרע וכרם קוברו בזרע ואי בזרע ואילן קוברו באילן כ"ש בכרם ואילן דקוברו באילן. ותימא על הב"י שלא הרגיש בכל זה. גם מ"ש שנסתפק מפני המחלוקת שבירושלמי ליתא וצ"ע. והרמב"ם כ' פ"ח מהט"מ שדה זרע ושדה כרם קוברו בשדה זרע שדה אילן ושדה כרם קוברו בשדה כרם מפני אהל הטומאה ע"כ השמיט הא דתני באבל רבתי בין זרע לאילן שקוברו בזרע. דמלתא דפשיטא הוא מכרם וזרע שקוברו בזרע כ"ש אילן דעדיף מזרע כדמסיק. ופסק כמ"ד כרם ואילן קוברו בזרע. דסתמא דברייתא כוותיה אתיא דתני דין דזרע וכרם ולא תני דינא דאילן וזרע אלא ש"מ דכ"ש הוא וכמ"ש. א"נ סובר דהך חששא דהכשר בצורה אינה אלא גזרה דרבנן כמפורש בבבלי פ"ק דשבת דף יז וטומאת אהל ומאן דפליג אפשר שסובר ב"ש דאמרי הבוצר לגת הוכשר דאורייתא קאמרי וכוותייהו קיימא לן:

החליף רבי אימי בשם רשב"ל עובר משום לא תטמא את אדמתך. מהכא משמע שאין דין זה נוהג אלא בא"י ולא בח"ל. וקשה על הטור והש"ע י"ד שהביאו דין זה שאינו נוהג בזמנינו. והרמב"ם השמיט דבר זה. נראה שסובר שנוהג אף בח"ל ואין דרשא זו אלא אסמכתא בעלמא וכמדומה שראיתי לאחד מהראשונים שכתב בזה. ועמ"ש האחרונים שם בשם רש"ל:

בשעת דוכן שנינו. הרמב"ם השמיט דין זה. והמ"ל מביא דברי הירושלמי פ"ג מה' אבל. ונראה טעמו של הרמב"ם לפום מאי דקיי"ל חביבה מצוה בשעתה כמפורש ספ"ו דמנחות שהרי אברים ופדרים זמנן כל הלילה ודוחין שבת. ה"נ כאן חביבה מצות קבורת מת מצוה שהיא עכשיו ממצות דוכן שהיא לאחר זמן. והירושלמי אפשר דפליג וע' במנחות שם:

מודין חכמים לר"א כו'. עיין בקונטרס הגהתי ועוד אפשר להגיה בענין אחר. מודין חכמים לר"א בכהן הדיוט ונזיר שיטמא כהן הדיוט ואל יטמא נזיר ומודה ר"א לחכמים בכהן שהוא נזיר ונזיר שיטמא נזיר ואל יטמא כהן וה"פ נזיר יש בו שתי מעלות שמביא קרבן וקדושתו ע"י בני אדם וכהן הדיוט אין לו אלא מעלה אחת שקדושתו קדושת עולם לכך מודים חכמים שיטמא כהן הדיוט ואל יטמא נזיר אבל כה"ג אף הוא עלתה לו בשתים שקדושתו קדושת עולם ובאה לו קדושה יתירה דכה"ג ע"י בני אדם שבחרו בו. ומה שמודה ר"א הוא פשוט ועמש"ל בר"פ בד"ה כה"ג כו':

הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם. כ' התי"ט במשנתינו בשם בנו מהר"ש שהקשה אף בנזיר יש מי שקדושתו קדושת עולם כגון שהדירו אביו מרחם ותירץ הוא שאין האב יכול להדיר בנו עד שיגיע לחינוך ע"ש. והנה הקושיא מפורשת כאן ומבואר שאין תירוצו אמת אלא העיקר כדמשני הש"ס זו תורה כו'. ובס' א"מ והון עשיר הביאו ראיה דיש נזיר מרחם כדגרסי' לעיל פ"ד ה"ו תני בנזר מרחם כו' ע"ש. ואין דבריהם נכונים בזה חדא דקשה לשון הש"ס דלפירושם הל"ל נזיר מרחם ואנן בניזרי תנינן הא אין עליך לפרש אלא כדפרשתי בקונטרס שם ועוד לפירושם צ"ל שתנא דברייתא מפרש לשון המשנה ואין זה מדרך הברייתא. גם שאר דברי בעל הון עשיר א"נ ע"ש:

זו תורה כו'. עמש"ל פ"א ה"ד בתו' בד"ה יצאה כו' ועמ"ש הרמב"ם פ"ק מהט"מ ה"י:

אתיא דר"א כב"ש. וא"ת וכי לית להו לב"ה תדיר ומקודש מקודש עדיף או שוין דאייתי ראיה ועוד ברכת היין תדירה כו' כמפורש בבבלי פ' א"ד וי"ל סברי ב"ה אין זה מקודש מחבירו דמאי קדושתיה דברכת היום ששם שבת עליה שחובה לשבת היא באה אבל ברכת היין אף בחול היא באה אטו קדושת שבת לברכת היום אהני ולברכת היין לא אהני בתמיה וכ"ה זבחים דף צא. אך למאי דקיי"ל תדיר ומקודש שוין הן כמפורש מנחות פ' התכלת קשיא משנתינו מה השיבו חכמים לר"א הא נזיר מקודש הוא וכהן תדיר. והכי ה"ל למתני כה"ג ונזיר יטמא מי שירצה מהם וי"ל כהן קדושתו קדושת עולם א"כ קדושתו עדיפא וה"ל תדיר ומקודש מיהו קשה מאי דוחקיה לומר ר"א כב"ש האאפילו כב"ה מצי אתיא דע"כ לא קאמרי ב"ה התם תדיר עדיף משום דכי היכי דאהני קדושת שבת לקדושת היום מהני נמי לברכת היין אבל תדיר ומקודש י"ל מקודש עדיף וכ"ת ה"ק מדברי ב"ה אין הכרע אבל מדברי ב"ש מוכח דמקודש עדיף דאס"ד תדיר עדיף למה אמרו מברכין על היום ואח"כ על היין הא אף לב"ש אין הכרע דאיכא למימר אף ב"ש סברי תדיר ומקודש שוין והתם מברך על היום ואח"כ על היין שהיום גורם ליין שיבוא וכבר נתחייב בקדושת היום עד שלא יבא היין וכדקאמרי ב"ש התם טעמייהו. והכי מסתבר דאס"ד סברי ב"ש שקדושת היום מקודש טפי מהיין ומקודש עדיף למה לא אמרו נמי הך טעמא דמקודש כי היכי דאמרי הנך טעמא אחרינא. ומבבלי ברכות ר"פ אלו דברים נראה דפליג אסוגיין דקאמר שם והלכה כדברי ב"ה פשיטא דהא נפקא בת קול ומשני אבע"א קודם בת קול כו' ע"ש. ולפום סוגיין י"ל סד"א עד כאן לא פליגי ב"ה אלא משום דהתם איכא נמי תרתי שהיין גורם ותדיר כמפורש שם בבבלי בברייתא וכיון דקדושת היום מקודש א"כ התם תלתא והכא תרתי קמ"ל הלכה כב"ה דאין לקדושת היום קדושה טפי מהיין לב"ה ודלא כב"ש. אלא ודאי סובר דלדברי הכל אין קדושה באחד יותר מחבירו וצ"ע:

מ"ד יטמא נזיר עולם כו'. וקשה מנ"ל דפליגי דלמא מ"ד יטמא נזיר עולם איירי בנזיר שנזר נזירות הרבה לשלשים יום יותר מימי חייו דאית ביה תרתי שתגלחתו וקרבנותיו מרובין ומ"ד יטמא נזיר נזירות איירי בשלא נזר אלא לחמש שנים וכמ"ש בקונטרס וי"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף