שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קמט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קמט

סימן קמט

לידידי חביבי האב"ד דק"ק מעזיחעד הרב רבי יצחק נ"י

מה דפשיטא ליה לרו"מ לחייב את ר' יעקב ממ"ש בש"ע (סי' ע"ט ס"א) דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי:

לדידי מבעיא טובא, משום דלענ"ד נראה באם העדים אומרים רק ראינו שנתן לו מעות בפרעון חוב, ולא ראינו ההלואה, בזה לא אמרינן כיון דאומרים דפרע, ממילא מוכח דלוה, והוי כאלו אומרים דלוה ופרע, דכיון דלא נודע עדות דהלואה רק מכח מעשה הפרעון, א"כ אם נאמר דמאמינים לו דלא פרע ומסלקי עדותן שוב ליכא עדים על ההלואה, ודוקא כשעדים מעידים לוה ופרע, בזה אמרינן דעל עדות הפרעון הוא נאמן לגבי עצמו, ומסלקין עדותן דפרע, ועדותן שלוה לא נסתלק דהא בלא עדות דפרעון יש עדים דלוה, כן נראה לענ"ד:

והנה במוציא כת"י בנאמנות כבי תרי, והוא טען מזוייף ואח"כ נתקיים ומביא עדים שפרע, לכאורה הי' נראה דלא מקרי הוחזק כפרן, כיון דלא הי' יכול לומר פרוע, דהא יש בו נאמנות, להסוברים דבנאמנות כבי תרי, אף ביש לו מגו בגוף הנאמנות לא מהני, [עי' סמ"ע סי' ע"א ס"ק ה'] ודוקא היכא דהי' יכול לטעון פרוע דהי' נאמן בזה, בהא אמרי' מדלא טען הכי ואמר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי:

ויש ללמוד כן מדברי הנ"י פ"ק דבב"מ (דף ס"ב) דמי שיש לו מלוה אצל חבירו רשאי לתפוס מחבירו כנגדו ואינו כן בפקדון, דדלמא ההיא פקדון אתניס ולית לי' גבי חבריה כלום, ומיהו אי טעין הנפקד להד"ם רשאי המפקיד לתפוס משכנגדו, ואין לחוש דלמא אתניס, דהא אמרינן בעובדא דההוא רעי' דשכנגדו נשבע ונוטל, ואמאי ניחוש דלמא נאנסה, אלא ש"מ דכל האומר לא לויתי כאומר ל"פ מדלא פטר נפשיה בקושטא, עכ"ל, משמע דהטעם רק מדהו"מ למפטר נפשיה, אבל היכא דלא מצי פטר נפשי' משבועה לא אמרינן כאומר ל"פ:

ואין להביא ראיה לסתור מדינא דטוען על שטר להד"מ ונתקיימו החתומים דהוחזק כפרן (עי' סי' פ"ב ועי' סמ"ע) דאפילו עידי פרעון לא מהני, הרי אף בשטר אמרינן כל האומר לא לויתי כאומר ל"פ דמי, דשאני התם דהו"מ למפטר נפשיה בקושטא לומר פרעתי, דהי' נאמן במגו דלהד"ם, דהא קיימא לן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ובתוס' כתובות (דף י"ז ד"ה נאמנים וכו') במגו דפרוע וכו' ולכאורה קשה דלמא מיירי דהלוה טען להד"ם ואח"כ נתקיים השטר, דאם היו העדים אומרים פרוע הי' הדין כאומר ל"פ וחייב לשלם, ובפרט דלשיטת תוס' מוקמי' הברייתא בסמוך פלוגתא דר"מ ורבנן באומר לא לויתי. ולפי הנ"ל ניחא דמ"מ קושייתם לנכון על הברייתא דס"ל לר"מ דאין נאמנים, דכיון דמודים שהוא כת"י הוי נתקיים, ואינו נאמן במגו דמזוייף, דמגו דמזוייף לא הוי מגו, כמ"ש תוס' שם, בזה יקשה דמ"מ להימני' במגו דפרוע, והי' הלוה פטור אף דטען להד"ם, מ"מ לפ"מ דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, לא הי' בזה הדין דכאומר ל"פ דמי, כיון דלא הי' אפשר למפטר נפשי' בקושטא, דהא לא מאמינים לו בטענת פרוע כיון דמודה בשטר שכ' א"צ לקיימו, ואי דהי' יכול לטעון מזוייף ופרעתי ולא לא לויתי, י"ל דס"ל לתוס' כדעת הנ"י סוף ב"ב דגם מזוייף הוי כאומר לא לויתי עיי"ש, ולזה הוכרחו לתירוצם כיון דמקויים הוי מגו במקום עדים. וזהו מספיק אף לר"מ, כיון דסבירא ליה דלא מהימני במגו דמזוייף, ממילא השטר נתקיים, ושוב לגבי מגו דפרוע הוי מגו במקום עדים, אמנם לקושטא דמלתא נ"ל יותר בפשוטו, דכל האומר לא לויתי אינו דוקא מכח הוכחה דהי' לו למפטר נפשיה בפרעתי, אלא כיון דאמר לא לויתי ממילא הוי הודאה על הפרעון, דא"א לפרעון בלא הלואה, והא דכתב הנ"י הנ"ל דהו"ל למפטר עצמו בנאנסה, היינו דוקא לענין דנימא דהאומר להד"מ כאומר לא נאנסה דזהו אינו הודאה, דממילא גם בלא פקדון אפשר דנאנס החפץ שבא מעצמו לרשותו שלא בדרך פקדון אלא דטענתו דלהד"מ, היינו דמעולם לא נעשה שומר, ואפילו בפשיעה הי' פטור דלא קבל שמירה, מש"ה לא הוי הודאה רק מכח הוכחה מדלא פטר נפשי' בקושטא, מוכח דלא נאנסה קאמר, ומה דסיים הנ"י דומיא דאמרינן כל האומר לא לויתי', היינו הכא דהוי הוכחה דלא נאנסה ממה דלא טען כן הוי כמו לא לויתי, דאף בלא הוכחה אמרינן כן, והכי משמע קצת מדנקט דומיא ולא נקט בדרך הוכחה, דזהו ממש כההיא דאמרינן בשבועות, ואמאי לא הביא הנ"י זה לראיה גמור', ולמאי צריכים לראי' מההיא דההוא רעיא, אע"כ דאינו במודה ממש, דבלהד"ם לא נכלל כ"כ דלא נאנסה:

ומ"מ זהו יש לדחות, דמה דלא הביא זה לראיה גמורה מההיא דשבועות, י"ל דלמא הכא ליכא הוכחה כלל מדלא פטר נפשיה בקושטא דנאנסה, כיון דהי' צריך לישבע דנאנסה ולא רצה לישבע אפילו באמת, לזה הוכיח מההוא רעי', ומוכח דאמרינן דמ"מ הי' לו למפטר נפשיה בקושטא ולישבע באמת, דגם כה"ג דומה לההיא דשבועות, וצ"ע לדינא. ובעיקר דברי הנ"י הנ"ל יש לעיין דלמאי צריכים הסברא דכל האומר להד"מ כאומר לא נאנסה ולא בפשוטו, כיון דאמר להד"ם ולא נשבע שנאנסה ממילא צריך לשלם כ"ז דלא נשבע נאנסה, ולכאורה י"ל דנפקא מינה לענין אם הנפקד חשוד, לשיטת הרמב"ם דשומר חשוד דטוען נאנסה פטור, ולזה מביא ראיה מההוא רעיא, דהתם גם כן גזלן ופטור בנאנסה בלא שבועה ואדרבא בזה מיושב היטב, דלכאורה ליכא ראיה משם, דדלמא התם ליכא חשש שמא נאנסה, דלו יהא דנאנסה הא כיון דהוא חשוד וא"י לישבע נאנסה ממילא צריך לשלם, משא"כ בעלמא דאינו חשוד יש לומר דאי"י לתפוס דשמא נאנסה, ולפי הנזכר לעיל ניחא, דהא כל עיקר מה דצריכי' לראי' היינו רק להסוברים בחשוד שטוען נאנסה פטור, וא"כ הראיה נכונה:

ומ"מ אין זה סתירה למה שעמדנו לעיל, במה דאין הנ"י מביא ראיה מההיא דשבועות, משום דהי' מקום לחלק דהכא אין ראיה מדלא טען נאנסה דיתחייב שבועה, די"ל דמיירי שטען להד"ם קודם שנודע דהוא חשוד, ואח"כ נודע שהוא חשוד דנימא דנאנסה ופטור בלא שבועה, כיון דעתה חשוד, ומה דטען להד"ם לא הוי כאומר לא נאנסה, דבעידנא דאמר להד"ם הי' מצטרך לישבע על נאנסה, לזה מביא ראיה מההוא רעי' דמיירי בכה"ג, יותר לא הרשני הזמן כיום:

ידידו עקיבא

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף