שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קנ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קנ

סימן קנ

לגיסי ידידי הרב רבי שמעון הלוי נ"י אב"ד דק"ק ראגאזני

ע"ד הענין שאיש אחד משם לעת זקנותו רצה לפנות מעסקיו, מסר לחתנו סך מסויים בחנותו, וגם מכר לו החנות וכל הסחורות נגד שט"ח, וחתנו התחייב ליתן דמי מזונות לו כל ימי חייו בלי תשלומין, ואחר שנפטר הוא, וחתנו רוצה לנכות מהשט"ח מה שהוצרך חמיו בימי חליו מזונות קלים שעולים יותר מדמי מזונות כשהוא בריא, ערך מ' ר"ט, וגיסי הרב ני' כתב דאינו יכול לנכות כיון דנתחייב לתת לו מזונות חייב גם כן במזונות כאלו, כמה שכתב השבות יעקב (חלק ראשון סי' ק"נ):

הנה מפשטות לישנא דהרמ"א חוה"מ (סי' ס' סעי' ג') חלה הניזון אינו חייב ברפואתו רק בדמי מזונות כשהי' בריא, מדלא כתב סתם אינו חייב ברפואתו, והא פשיטא דחייב במזונות, משמע שבא למעט דאינו חייב רק מזונות בריא, ולא מזונות חולה, אף דבאמת גם בהיפוך אם מזונות חולה מועטים, צריך ליתן כשיעור מזונות בריא כדאיתא בירושלמי ר"פ הנושא, חלתה כמי שנשאת, וכן פסק בהגהת ש"ע אה"ע (סי' קי"ד ס"ה) מ"מ מלשון הרמ"א הנ"ל, דאינו חייב רק" משמע דבא למעט שאינו חייב רק מזונות בריא, ולומר שכוונת הרמ"א רק דאינו חייב ברפואתה רק כשיעור מה שמרויח במזונות ע"י שהוא חולה, היכא דמזונות חולה מועטים דכשיעור מזונות בריא חייב ברפואתו הא גם אם א"צ לרפואות, מ"מ צריך להוסיף וליתן כדי מזונות בריא, דהא הירושלמי מדמי לה לנשאת, אע"כ דכוונת הרמ"א כנ"ל:

והכי מוכח ממקור הדין בריטב"א בראייתו מהירושלמי הנ"ל, דאינו חייב ברפואתו והיינו ע"כ או דס"ל דבכלל דברי הירושלמי ג"כ דאינו חייב במזונות חולה המרובי' ממזונות בריא, או דס"ל דממילא הא בהא תליא, דכמו שצריך להוסיף במזונות בריא, ה"נ א"צ להוסיף ממזונות בריא דאל"כ לקתה מדת הדין, וכיון דאינו חייב במזונות חולה, אם הם מרובים מוכח דאינו חייב ברפואה, דמה שצריכה מזונות קלים לא גרע מרפואה:

והכי מוכח נמי ממה דס"ל להרא"ש דאלו היה חייב ברפואתה הי' מקרי אין קצובים, דהלקוחות מסקי אדעתייהו שתחלה, ועדיין נימא דמסקי אדעתייהו שתחלה והמזונות הקלים יעלו הרבה, וראיתי להב"ח בתשובה (סי' מ"ו) שפסק בנתחייב לזון חתנו ובתו דאינו חייב לזונה בימי לידתה במזונות הקלים, והביא ראיה מדברי הריטב"א שלמד מהירושלמי, דחלה הניזון דאינו חייב ברפואתו, אבל חייב דמי מזונות שהיתה צריכה כשהיתה בריאה, עכ"ל, הרי מפורש שלמד בכוונת הריטב"א שהוא דין דברי הרמ"א הנ"ל דא"צ להוסיף מזונות הקלים יותר ממזונות בריא, אח"כ ראיתי בתשובת שבות יעקב שהביא גיסי הרב ני' שהביא לדברי הבית חדש וחלק עליו, אבל לא כתב איך לסתור ראיית הבית חדש מהריטב"א:

ומ"ש גיסי נ"י ראיה מלשון הרמב"ם (פי"ב) מהא דהבעל חייב ברפואה שאין לה קצבה מה"ת כיון דמזונות דאורייתא גם רפואה בכלל, אלא שהתקנה הי' רק לחייב גם ברפואה שיש לה קצבה, ובאלמנה דלא תקנו חיוב רפואה חייבים היתומים רק ברפואה שאין לה קצבה דהוי בכלל מזונות, ולמד מזה גיסי דהרמב"ם סבירא לי' במחייב לזון לאחד דחייב ג"כ ברפואה שאין לה קצבה כשיטת תוס':

איני רואה שום משמעות, דיש לומר דבלישנא דתנאי ב"ד נכלל מזונות ברפואה שאין לה קצבה, ומש"ה חייבים היתומים ברפואה שאין לה קצבה דלא תקנו ביחוד חיוב רפואה, ובבעל לאשתו תקנו חיוב רפואה, ונכלל בו בין אין לו קצבה ובין שיש לו קצבה והכל מדרבנן:

ומ"ש גיסי הרב נ"י דמסתבר דהחילוק דבבת אשתו שנתן קצבה לשנים אין רפואה בכלל מזונות, דלא אסיק אדעתי' שתחלה עקיבא תוך זמן זה, אבל במחייב לזון כל ימיו, דודאי יארע שיחלה לפעמים. חייב ברפואה:

אינו במשמע, דהרי הרא"ש חלק בין בת אשתו למזונות אלמנה דהוא תנאי בית דין, ולא חילק כיון דאלמנה יש לה מזונות לעולם, משמע להדיא דבמתחייב לזון בת אשתו לעולם דאינו חייב ברפואתה:

תו כתב גיסי לדון דהרי בשותפים קיי"ל בש"ע חוה"מ (סי' קע"ז) דרפואה שאין לה קצבה נתרפא משל אמצע, דהוא בכלל מזונות, והרא"ש עצמו הביא כן להלכה בפרק מי שמת, אף דשם ליכא תנאי ב"ד, ע"כ צ"ל כמ"ש בדרישה דשותפים שאני, והיינו דבשותפים לאו משום דמתחייב לזון חבירו אתינן עלה אלא זוזי דידיה וטרחתו הם שיספיקו לו מזונו ואדעתא דהכי נשתתפו שיקח כל אחד מזונו מהשותפות מש"ה רפואה בכלל, משא"כ בנתחייב אמרינן דלא אסיק אדעתיה שיחלה, ואדעתא דהכי לא נתחייב, גם בשותף י"ל דאף אי אסיק אדעתיה היה מתחייב עצמו, דהרי הי' אפשר גם כן שיחלה הוא, והחיוב ג"כ לטובתו כמו לטובת שותפו, א"כ בנ"ד נמי הוי כשותפים, כיון דהניח סך מסויים בחנותו דחתנו, וגם מכר לו החנות והסחורות ועסק ג"כ אחרי המכירה בעסקי מו'"מ עם חתנו הכל כמקדם והוי חיוב המזונות כמו גבי שותפים דבדידהו גם רפואה בכלל עכ"ד:

לענ"ד לא נ"ל כן, דאינו ענין שותפות דהא הריוח אינו לאמצע, וההתעסקות לא בשביל שניהן רק הוא עוסק הכל לטובת חתנו, וחתנו התחייב כנגדו לזונו, וא"כ הוי כנתחייב לזון דעלמא, וגם ל"ש בזה סברת גיסי, דהוא גם כן לטובתו, דהא הוא לא נתחייב לזון את חתנו, ואם חתנו חלה מתרפא מדידיה:

לזה נלענ"ד בנ"ד יכול חתנו לנכות מחובו אותן מ' ר"ט שהמזונות קלים עודפים על מזונות בריא, זולת אם התנאי היה לזונו על שולחנו כמ"ש בתשובת ב"ח. דבכה"ג בודאי צריך ליתן בימי חליו מזונות הקלים, הן מרובים ממזונות בריא הן שמועטין ממזונות בריא נותן לו מזונות חולה:

וע"ד העשרה ר"ט, בודאי אין בכחו לחייב את בניו בזה, ומדין מצוה לקיים דברי המת ליכא, כיון דלא השליש לכך, ומ"ש גיסי ני' כיון שקיבל עליו היורש הוא בכלל מצוה לקיים דברי המת כמ"ש הרמ"א בתשובה (סי' מ"ח):

יסודו דהרמ"א מדברי הריטב"א, והמעיין בב"י (סי' רנ"ב) שהביא תשובת הריטב"א הנ"ל ומשם בארה, דבתחילה כתב דעת תוס' דבעי השלישו ואח"כ כתב אבל הרא"ה כתב דלא בעי השלישו אלא כל שצוה ליורשים או למי שסיפק בידו וכו' עיי"ש, מבואר דהריטב"א עושה פלוגתא בזה בין תוס' להרא"ה, ולדע' תוס' בעי דוקא השלישו ודברי הש"כ (רסי' רנ"ב) דלא כ"כ תמוהי' לענ"ד, וגם אף להרא"ה זהו רק שהי' הצואה לבנו, [ואפשר גם בכותב כן לבנו ושלח לידו המכתב דהכתיבה כדיבור דמי לזה, אבל בלא צוה בפניו רק שמסר לו דבר מחותם שיקראנו אחר מותו מנין לנו ועל כל פנים למאי דקיימא לן כר"ת דבלאו השלישו אין בזה דין מצוה לקיים דברי המת]:

ואשר אמר חתני בשמי לגיסי נ"י שאינו ברור דמהני הקדישו של חמיו ס"ת לדבר טוב, לא הי' כוונתי למ"ש הרמ"א בתשוב' (סי' מ"ח ס"ג) דאף אם חל הנדר על אביהם אין היורשים מחוייבי' דלא גרע מחוב דרק מצוה איכא, [כי באמת דברי הרמ"א תמוהים לי, וכמו שכתבתי מכבר בגליון תשובת הרמ"א שם וז"ל במ"ש וכן מ"ש בתוס' פ"ק דערכין (דף ז') הוא תמוה, דאדרבא שם מבואר ההיפוך ממ"ש (דף ו' ע"ב ד"ה כי פליגי וכו') דנודר ומעריך שמא יחול מיד וגובה מיורשים, ובאמת לא זכיתי להבין דברי תוס' אלו, דהא פשיטא גם בנודר ומעריך הוי רק בע"ח כמו מזיק, ואם מת למ"ד דניזק אינו גובה מיורשים. דס"ל מע"פ אינו גובה מיורשים, גם נודר ומעריך הכי הוא אא"כ עמד בדין, כדאיתא להדיא ערכין (דף כ'), וצלע"ג, גם מ"ש הרמ"א שהיא משנה שלימה הנודר ומת אין הנודר חייב לשלם, הא אדרבא באותה משנה מבואר בסיפא דמיו של פלוני ומת הנודר חייבים היורשים לשלם, אלא דברישא באמר דמי עצמי עלי הטעם דאין דמים למתים, אלא למ"ד מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים מוקי שם בעמד בדין דוקא וא"כ לדידן דקיי"ל מלוה ע"פ גובה מיורשים מקרקעות מדינא דגמרא ה"נ לא בעי עמד בדין, וזהו השגת הראב"ד (פ"א מהלכות ערכין) ותוי"ט פ"ה כ"כ לתרץ דהרמב"ם מיירי במטלטלין, ולענ"ד זה אינו, דבמטלטלין גם עמד בדין לא מהני דמטלטלי דיתמי גם בשטר לא משתעבדי, ע"כ לשוני שם] אלא דכוונתי הי' למ""ש הרמ"א בשם המרדכי דמקדש לאחר מיתה לא מהני, דאין הקדש לאחר מיתה והארכתי בזה במקום אחר, בעזה"י:

וע"ד הסכסוך עם הגבאים לענ"ד, אף דהרמ"א פסק כהרא"ש דהגבאי יכול לשנות לדבר מצוה, מכל מקום הטעם כיון דאנשי העיר מינו אותו לגבאי יש לו כח כמו הסכמת בני העיר, וכן מבואר במהרי"ק, ואם כן זהו אם מינו אותו לבד לגבאי או שהסכימו כל הגבאים או רובם, אבל במינו איזה גבאי באיזו כח, יכול אחד מהם לשנות על דעתו לבד, וגם כפי הנראה העיקר הי' שהלוה לגבאי צדקה, כי זה תיקון העיר סמוך לבית הכנסת, אלא דאח"כ כשראה שלא ישיג מגבאי צדקה דשם החיוב על החברא קדישא, ובאיזו כח יכול להתפרע מהחברא קדישא מה שנתחייבו ג"צ:

וגם אני מסופק, דמה דהגבאים יכולים לשנות, היינו בגבאי שממונה סתם לגביית צדקות, אבל בגבאי המיוחד לח"ק, א"כ לא נתנו לו כח רק לענין הח"ק ואינו יכול לשנות למצוה אחרת, דלגבי מצוה אחרת אין לו שם גבאי, והועמד רק לתיקון עניני ח"ק, גם יש לדון אולי אח"כ בא לידו ממעות הכנסות מח"ק ונתפרע, ושכח מלכתוב הפרעון, כמ"ש הרא"ש בתשובה (ססי' ק"ג) והביא ראיה מהירושלמי, ועי' בתוס' יבמות (דף קט"ז ע"ב ד"ה אימר אשתלויי) והב"י (סי' ק"ז מחודש י"ז) כתב זה בשם רשב"א דחיישינן שמא פרע ולא מחק הכתב, וכתב הבית יוסף עלה עיין בתשובת הרא"ש (סי' צ"ח) דיכול לטעון על פנקסו, כנראה דרמז דדומה מסתירת דברי הרא"ש עם דברי הרשב"א, או דבא לחלק בין ענין פרעון כההיא דהרשב"א, בין ענין אחר דלא שייך פרעון כההיא דהרא"ש במ"ש הש"כ (ססי' ק"ז) וחידוש שלא הביא הב"י דברי תשובת הרא"ש (ססי' ק"ג) שהמה ממש כדברי הרשב"א ואם כן מוכרח חילוק הנ"ל.

אלא דבאמת לכאורה דברי הרא"ש (בכלל ק"ג) עצמם סותרים זה את זה לדבריו שם בכלל הנ"ל (סי' ב') אע"כ צריכין לחלק דבסי' ב' מיירי שדרכו לכתוב תיכף הכל ואינו שוהה בנתים, ואח"כ באידך תשובה מיירי בדרכו לשהות, ומזה ראיה להש"כ (סי' צ"א) בשם מהריב"ל ולזה אם אינו ברור שדרכו של האיש הזה הי' שלא לשהות כלום, בודאי חיישינן שמא נתפרע ושכח מלמחוק, ואם ברור שדרכו הי' שלא לשהות כלל עדיין צ"ע לדינא, ידידו גיסו דו"ש תמיד.

עקיבא במ"ו הרב רבי משה זצלה"ה

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף