שו"ת אמרי בינה/א/י
|
< הקודם · הבא > |
נדרשתי מכבוד ידיד נפשי ה"ה הרב הגאון הגדול חריף ובקי המפורסם כקש"ת מו"ה ישראל יהושוע שליט"א אבד"ק קוטנא יע"א בעה"מ ספר תפארת ישראל על ח"מ וז"ל: אגב אורחא אמרתי לכתוב בהא דכתב הרמב"ם (פ"א מכלאים) דאין איסור כלאי זרעים אלא בראוים לאכילה ולא בעשבים שראוים לרפואה והכ"מ תמה מהא דזונין דמאכל ליונים וכן קוצים שהוא מאכל גמלים וכתב דלאו דוקא כ' רבינו מאכל אדם ולא נתכוין רק לשלול עשבים המרים בלבד ותמוה לי מה בין רפואה למאכל בהמה אבל לענ"ד ברור דכלאי זרעים כהרכבת אילן ואילן סרק באילן סרק אין בו איסור הרכב' ואם הרכיב אילן סרק במאכל לוקה ה"נ בכלאי זרעים אם שניהם אינן למאכל אדם לא מתסר כלל ואם אחד ראוי והשני אינו ראוי אסור מדאורייתא אלא דבעינן עכ"פ שיהי' ניחא ליה בזריעה דבלא נ"ל לא מתסר כלל אפי' בשניהם ראוים ולזה כל היכא שדרך בני אדם לזרוע כגון למאכל עופות ולבהמה ולרפואה או לצביעה בעלמ' מתסר מדאוריי' בניחא ליה ובלא נ"ל אסור עכ"פ משום מראית העין ובהכי ניחא הא דחטים וזונין וכן המקיים קוצים בכרם ומקום הניח לי הרב הכ"מ ז"ל. עכ"ד במכתבו היקר אלי:
אנכי לא ידעתי מקור נאמן לזה לדמות מאכל בהמה ודברים שהם לרפואה בזרעים להרכבה דאילן סרק דשם לגבי הרכבה כתב הר"ש הטעם דמין באינו מינו כחד מין יחשב והרא"ש כתב הטעם כיון שאינו פרי וזה אתי שפיר לגבי הרכבה דילפינן משדך לא תזרע כלאים דומיא דבהמתך לא תרביע כלאים מה בהמתך דבר המסויים הוא וניכר לכל שמרביע מין על שאינו מינו אף שדך בעינן דבר המסויים דהיינו הרכבה ואילן סרק דאינו עושה פרי כלל אינו דומיא דבהמתך ובכל כלאי זרעים י"ל דבכלל לא תזרע הוא כשזורע שני מינין אף שהוא אינו מאכל אדם כלל רק לבהמה או לרפואה ובאמת יש להתבונן בדברי הר"ש הא מצינו מינים טובא באילני סרק למה לא יהי' אסור וראיתי בתשובת חתם סופר יו"ד (סי' רפ"ז) שעמד ע"ז והוכיח דיש כמה מיני אילני סרק וכנראה במוחש וכתב דמגופיה דקרא דמעשה בראשית דכתיב למינהו באילנות נפקא להו דשם כתיב עץ פרי עושה פרי ואהני כתוב למינהו ולא סרק דבר שאינו נושא פירות והעלה עפ"ז להתיר שני מיני עצי ריח אף שמשונים במינם ובריחם וראיתי בספר מור וקציעה (סי' תרמ"ז) שכ' ונ"ל בהדס אפי' ודאי מורכב אינו פסול אם אין בו שום שינוי מהדס גמור ועיי"ש (סי' תרמ"ט) וכנראה דסובר דלית ביה איסור דהרכבה ועיין תשובת שבות יעקב (סי' ל"ו) וח"צ (סי' קס"א) דמשמע מדבריהם קצת דלא נחתו לזה שלא יהי' כלל איסור בהרכבה בהדסים ואולי משום שיש בהם ענבים וזה פרים. ובש"ס סוכה (דל"ג) גבי ענבים מרובים מן העלים קאמר אם לקטן לאכילה. וכנראה דזה ג"כ כונת הרא"ש במ"ש שאינו פרי דבשביל זה כחד מינא יחשב דאינו נושא פירות [וראיתי בלבושי שרד בליקוטיו שכ' להתיר הרכבת עצי יער אף שעושין פירות דחשיבין כאילני סרק ולדבריו שם היה מותר להרכיב אילן יער ביער וזה תימא למאד הא כשעושין פירו' כתיב בהו למינהו במעשה בראשית ואין למדין מן מה דנ"מ לענין ברכות הנהנין דשם תליא בענין חשיבות לקבוע להן ברכה מבוררת אבל לענין הרכבה תליא אם אינו סרק ממש דזה מותר וכחד מין יחשב אבל כשנושא פירות ובני אדם אוכלים אותם אף אם לאחר תיקונם הרי זה בכלל עץ פרי עושה פרי ואסור בהו הרכבה במין אחר שאינו למינהו ובל"ס הא דמבואר בתורת כהנים ובירושלמי להתיר אילן סרק באילן סרק היינו כשאינו עושה פירות אף שנפרדים הם במינם וניכרים שזה מין בשאינו מינו מ"מ למיניהם תליא בעושה פרי אבל כשנושאים פירות הנאכלים נאמר בהו למינהו ואסור ההרכבה בהו ובמתני' דכלאים (פ"ו) לענין המדלה את הגפן דר"מ אומר לענין זה הכל אילן סרק חוץ מן הזית הכי נאמר ח"ו ששאר אילנות הנושאים פירות שאינן בהרכבה זה ודאי אינו ואף לענין המדלה את הגפן אמרו שם חכמים איזהו אילן סרק כל שאינו עושה פירות והכי נמי לענין הרכבה אם אינו עושה פירות הוי אילן סרק ולא כשנושא פירות אף אינם חשובים כ"כ כתיב בהו למינהו] וזה הכל לענין הרכבה אבל לענין כלאי זרעים מה לי אם הוא מאכל אדם או מאכל בהמה כיון דלא כתיב בהו פרי ומנא לן לומר באם זורע שני מיני זרעוני מאכל בהמה או לרפואה שאינם בכלל שדך לא תזרע כיון שהם זרעונים ולא כתיב בהו פרי ואם אחד הוא מאכל בהמה או לרפואה והשני הוא מאכל אדם יהי' בו איסור [ומ"ש מעכ"ת נ"י שוב שנית דיש לדמות זה לכלאי בגדים דלא אסרה רחמנא כלאי בגדים רק בלבישה וכלאים בציצית יוכיחו דאם חיבר חוט אחד של צמר אף שאין בו הנאה דלבישה כל הבגד נאסר לפי שלובש בכלאים וכמו כן בכלאי זרעים כשאחד מהן מאכל אדם וזורע לאכילה כשזורע במתכוין מין אחד שאינו ראוי לאכילה אסור מן התורה ולוקה. לא אדע שם אסר' התור' צמר ופשתים כשהן יחדיו נאסר כל הבגד אף מחוט א' דהחבור אסר' תורה ללבוש אבל לענין כלאי זרעים אם נאמר דמאכל בהמה ולרפואה אף משני מינים לא אסרה התורה בזריעה רק במאכל אדם מנין לנו להוסיף דאחד מאכל אדם יהי' אסור לזרוע עם מאכל בהמה כיון דכל שאינו מאכל אדם אינו בכלל שדך לא תזרע כלאים]. אלא ודאי דדעת הרמב"ם דרק עשבים שאינם ראוים כלל למאכל רק לרפואה אין בו משום כלאי זרעים.
והטעם כמו שכתב הלבוש הלכות כלאי זרעים וז"ל אינו אסור משום כלאי זרעים אלא הראוי למאכל בין לבהמה בין לאדם אבל עשבים המרים וכיוצא בו מן העיקרים שאינם ראוים למאכל כלל אלא לרפואה וכיוצא בו אין בו משום כלאי זרעים דסתם שדך לזרעים הראויות לאכילה עומד עכ"ל ונראה כיון דאין דרך לזרוע לא אסרה תורה והרמב"ם כנראה לא מצא מקום מבורר שיהי' מקום שדרך לזרוע לרפואה לכך כתב (פ"ח הח"י מכלאים) ברישא אע"פ שרוצה בקיומו לבהמה ולרפואה ה"ז לא קדש ובסיפא כתב המקיים קוצים כו' בזורע לבהמה ולא הזכיר לרפואה משם יש לדקדק דאף עם מאכל אדם כ"ש לרפואה אינו מן התורה כיון דאין דרך לזרוע ובאמת במקום שזורעין לשדה לבהמה הוי כלאים אף בשני מיני זרעים שהם למאכל בהמה ומ"ש מעכ"ת נ"י לדברי הכ"מ מה בין מאכל בהמה לרפואה כנראה דכונת הכ"מ דלרפואה אין רוב העם זורעים אף במקום אחד ועיין חידושי רמב"ן וחולין (דף ס') בהא דבעי רבינא הרכיב שני דשאים זה על גבי זה מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו דדוקא לענין הרכבה הוא דקבעי אבל לענין כלאי זרעים פשיטא דלית בהו שאינו אסור משום כלאי זרעים אלא מיני תבואה וקטניות וזרעוני גינה אבל לא בדשאים ובתשובת דבר שמואל (סי' רנ"ב) נשאל ע"ז דמאי פשיטותיה כיון שהכל נקרא דשא בלשון הכתוב והשיב שהוא מהכלל שבידינו במדת הק"ו דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכיון שהדשאים כולם נשאו ק"ו מן האילנות המחוייב לאותו הלמד מק"ו לא יהי' יותר חמור מן המלמד עצמו דהיינו האילנות וכשם שבאילנות לא נאסר זריעת זרעוניהם כלאים כדמייתי הר"ן מתוספתא אף אותם הדשאים שלא נאסרו מגזה"כ שדך לא תזרע א"א לאוסרם מדין הק"ו האילנות ולהוסיף בחומרתם יותר מן האילנות עכ"ל] ומבואר דהדשאים אינן בכלל שדך לא תזרע שאינן במאכל ואף שאין מין זרע שלא יהא או בכלל תבואה או זרעוני גינה או ירק והנך אסורין בכלאי זרעים והן בכלל דשא מ"מ בדשאים שאינם ראוין ועומדין למאכל דומין לזרעוני אילן וכמו בזרעוני אילן דמותר לזרוע זרע אילן עם זרע גינה כמבואר בירושלמי (פ"א דפאה) זורעין זרעים וזרע אילן כאחת וכמו שהביא הכ"מ (שם ה"ו) והטעם מבואר שם שאין דרך בני אדם להיות קורין אותם זרעים וכמו כן דשאים ובהרכבה אסורין וממילא במאכל בהמה אם נאמר דלא הוי כלאים כשזורע שני מינים יחד לא הוי כלאים אף אם זורע עם זרע אחד ממאכל אדם. לכן הוכיח הכ"מ קוצים במקום שזורעים הוי כלאים אם נמצא עוד מין אחד ממאכל בהמה שרוב בני אדם זורעין ושפיר הקשה למה כתב הרמב"ם הזרעים הראויים למאכל אדם הא כיון שמצינו דמאכל בהמה הוי כלאים בכרם חזינן דלא תליא במאכל אדם דוקא ומתרץ דבא לשלול רק עשבים המרים בלבד דבזה לא מצינו דרוב בני אדם באיזה מקום שיזרעו:
וכן הר"י קורקוס כתב דהא איכא שאינו ראוי למאכל אדם ויש בו כלאים כמו קוצים וזרע פשתן וזולתו הוא לא בא למעט אלא עשבים המרים מה שאינו ראוי אלא לרפואה ופירש ראוי למאכל אדם בין שראוי כמות שהוא או שהיוצא ממנו ראוי לזרעוני גינה עכ"ל. ובאמת מדברי הרמב"ם משמע שירק הפשתן ראוי למאכל אדם כמו החרדל וברדב"ז ביקר תפארת כתב מימינו לא ראינו מי שאכל ירק הפשתן ואפשר כשמשקין אותו מין הירק יהי' ראוי לאכילה ובאמת לא הבנתי דברי הרי"ק דזרע פשתן ראוי לאכול הזרע והגרעינין והוא מאכל אדם ומרבה החלב להאשה כמו שידענו ובמתני' דפאה (פ"ו) שני הוצני פשתן שכחה ובלי ספק דבר שלא נזרע למאכל אדם לא שייך ביה שכחה כמ"ש ג"כ מעכ"ת נ"י ואיירי שם שזרען לאכול הזרע עכ"פ הוי מאכל אדם רק קוצים הוי רק מאכל בהמה. וע"כ דתליא במה שדרך השדה בזריעה וז"ל ס' קרית ספר מבעל המבי"ט (פ"ח) עשב שאין דרך בני אדם לזורעו אע"פ שרוצה בקיומו לבהמה ולרפואה לא קדש עד שיקיים דבר שרוב העם מקיימים באותו מקום דאשר תזרע משמע מה שנהגו בני אדם לזרוע ורוצין בקיומו עכ"ל ומסתבר דהם קאו על כלאים שיהי' אסור מדאורייתא ומה שבני אדם מקיימין וזורעין שדות מהן כמו קוצים וכדומה הוי כלאים מן התורה וכמו שכ' הלבוש ומעכ"ת נ"י בכתב במכתבו השנית דבאינו ראוי לאכילה לא מתסר מן התורה ולרפואה שרי לגמרי ורק לבהמה ולצביעה הוי מדרבנן וגם הכ"מ מודה דלא מתסר מדאורייתא והלבוש יחידאי הוא לענ"ד משמע מדברי הרי"ק והכ"מ והמבי"ט דהוי כלאים מן התורה ולא תליא כלל במאכל אדם רק במה שדרך לזרוע מהן שדות וכן משמע מירושלמי ריש כלאים דקתני במתני' החטים והזונין אינם כלאים זה בזה הא עם השעורים הוי כלאים מטעם שכן מקיימים אותם ליונים ועי"ש בשנות אליהו הגרסא בירושלמי ומשמע ברור דעם שעורים הוי כלאים מה"ת ולוקה ומר"א דסובר בקוצים הואיל שכן מקיימין אותם לגמלים בערביא נאסר מינן בכ"מ שהוא מבואר ג"כ דהוא מה"ת דאל"כ לא הי' אוסר במקום שאין מקיימין ואין לנו טעם אחר לחלק בזה רק כמ"ש הלבוש והמבי"ט דתליא במה שדרך בני אדם לזרוע דאל"כ מ"ש הנאה דבהמתו מהנאה דלרפואה.
ומ"ש מעכ"ת נ"י ליישב דברי הכ"מ למ"ש בחידושיו ליו"ד ליישב הקושיא בהא דלא יסיק בחמץ תנור ריש פ' כל שעה הא הוי שלא כדרך הנאתן וחידש דהא דשלא כדרך הנאתו לאו למימרא דלחם שהוא ראוי לאכילה אינו ראוי להנאה דהדלקה דזה אינו אלא דלא אסר' התורה אלא הנאה כעין אכילה כהא דפ' לולב הגזול דלר"י מותר לעשות מפירות שביעית כביסה ולא לרפואה שאינו דומה לאכילה שהן מרים ואינן שוין לכל אדם וכ"כ באיסורין לא קפדינן על עצם הדבר שנהנה ממנו אם עומד לכך אלא על הנאה והנאה דהדלקה שוה לכל אדם והכל צריכין משא"כ רפואה כמו דאסור ביו"ט לבשל דברים מרים לרפואה ומאן דמתיר אינו אלא משום מתוך והא דאסור להריח והמריח מעל אף על גב דלדעת תוס' פסחים מעילה שרי שלא כדרך הנאתו מלבד למ"ש במ"א בקדשי מזבח אסור שלכדה"נ גם נראה דדוקא ביו"ט מקרי ריח אינו שוה לכל נפש דאינו הכרח כ"כ אבל עכ"פ כל אחד נהנה קצת מזה עכ"פ יש לחלק גם בכלאים כעין זה ותדע דהא איסטיס מבואר (פ"ז) דשביעית דהוא בכלל הצובעין ואינו מאכל אפ"ה אסור בכלאים כדמוכח (פ"ב) אלו דבריו והאריך עוד בזה לענין הרכבה באילן של ריח:
והנה אף כי מאד אני מחבב דברי קדשו מ"מ בזה לא אדע דבאמת מיני צבעונין בכלאים לא ראיתי רק איסטיס ומה דפשיטא לי' למעכ"ת דאינו ראוי למאכל אדם ז"א דספיחי סטיס ראוים לאכילה ע"י הדחק ונדברי הר"ש פ"א דפאה סטיס עצמו לא חשיב כלל ובתוס' שבת (דף ס"ח) מספקא להו דשמא סטיס הוי מאכל גמור ועיין תוי"ט פאה שם עכ"פ הוי מאכל אדם ע"י הדחק וכמו תלתן וצריך למעטן מחיוב פאה ואינו ראי' דצביעה יהי' דומה לשביעית דשם דרשינן למיני צבעונין דחל עליהן קדושת שביעית מהפסוק כמבואר בתו"כ וירושלמי (פ"ז דשביעית) תהי' לרבות הדלקה ולצביעה וקדושת שביעית חל על הצבעים ומבואר עוד שם בירושלמי בשמים מהו שיהא עליהן קדושת שביעית ועי"ש במפרש היינו להריח והרמב"ם לא הביא זאת ואפשר כיון דכ' (פ"ז) דבאילן סרק אף היוצא מן העלים ומן העקרים כפרי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית והוא מתוספתא ק"ו דבושם העומד להריח. אולם לענין כלאים אין לדמות מסברא מה דהתורה אמרה לא תזרע כלאים והיינו שני מינין נאמר דמאכלי בהמה ולצביעה יהי' בהן כלאים דאין חילוק בין מאכל אדם ולרפואה לא יהי' סוף סוף אם הוא דבר המתקיים וזורעין אותם בני אדם הוי כלאים וראיתי ברדב"ז (ח"ה סי' ש"א רנ"ג) שנשאל על מי שיש לו גינה קטנה בא"י וזורע בה מיני זרעים ואינו מכוין בהם לאכילה אלא למראית עין וכ' דלא תליא באכילה אלא בזריעה והרוצה לעשות כן יזרע מיני דשאים שאינם מאכל אדם אע"פ שכתב רבינו אבל עשבים המרים וכיוצא בהם שאינם ראוים אלא לרפואה לאו דוקא מרים אלא אע"ג שאינם מרים מותר כיון שאינם ראוים למאכל אדם ומה לי אם זרען לרפואה ומה לי אם זרען ליהנות בראייתן ואפשר דכ"ש הוא דאם זרען לרפואה סוף סוף למאכל אדם זרע להו מותר כ"ש אם זרען ליהנות מראיתן וזה ברור אצלי עכ"ל ובלי ספק מודה דמאכלי בהמה יש בהם כלאים מן התורה ושם אף דראוי למאכל בהמה מ"מ כיון שלא זרען למאכל בהמה רק להנות מראיתן אף דודאי דבר זה שוה לכל אדם ואף ברפואה בדבר שאינו מר מ"מ לא הוי כלאים וע"כ דתליא רק במה שדרך לזרוע זה אסרה התורה ואם זורע להנות מריחן צריך עיון אם יש לדמות לדברי הרדב"ז הנ"ז. ומ"ש בענין שלא כדרך הנאתו דלא קפדינן אם עומד לכך אלא על הנאה והנאה דהדלקה שוה לכל אדם. לא כן כתבו התוס' ב"ק (דף ק"א) בהא דערלה דצריך קרא לאסור צביעה כתבו משם ר"ת דצריך קרא לאסור צביעה והדלקה שלכדה"נ כגון צביעה דתאנים ורימונים ודברים דלאו אורחייהו והדלקה איצטריך לשמן שאין עומד להדלקה כלל ומבואר אף דעושה דבר הנאה ששוה לכל אדם אם עצם הדבר שנהנה ממנו אינו עומד לכך הוי שלא כדרך הנאתו וכן מהא דמשני בפסחים (דף כ"ו) שאני היכל דלתוכו עשוי ופי' רש"י דהנאת צל אין זה דרך הנאתו ובתו' שם דבצל אשירה לצל עשויה והוי דרך הנאה מבואר דהנאת צל שוה לכל אדם וכל העומדין שם נגד השמש צריכין להצל ובכ"ז תליא בעצם הדבר שנהנה ממנו אם עומד לכך וכן מוכח עוד מכמה מקומות אפס אדמה כי גם מעכ"ת נ"י עמד ע"ז וקיצר בדבריו לכן אקצר בזה:
ומ"ש מעכ"ת נ"י במכתבו השנית דלדברי הכ"מ בהרכיב אילן לא נאסר רק הרכבת אילן מאכל לא העומד להדלקה או לצביעה ואם מין אחד עומד לאכילה אסור ובכלאי זרעים נאסר כל מיני זרעים גם שאינן נאכלין כל שדרך לזרוע מהן שדה שלמה רק לרפואה שרי וצריך שיהיו ב' המינין ראוין ופשוט שאין נראה כן מדברי הרמב"ם דבהלכה ד' בכלאי זרעים כתב דאינו אסור עד שיהא ראוי למאכל אדם לא לבהמה ובהלכה ה' כתב דכלאי אילן הוא בכלל שדך לא תזרע משמע דשוין הן. לא אדע לכלכל הדברים האלה הא לא כתב הרמב"ם רק הראוין למאכל אדם ולדברי הכ"מ לא בא לשלול מאכל בהמה רק לרפוא' עשבי' המרים שאין דרך לזרוע מהן שדה ומ"ש בה"ה דכלאי אילן הן בכלל שדך לא תזרע שהוא דוקא בהרכבה ובודאי לדעתו אינם שוין דאף זורעין זרעים וזרע אילן כאחת ומ"ש מהא דלא הביא הרמב"ם הך בעי' דהרכיב שני מיני דשאים כבר עמד ע"ז בכ"מ ועיין מהרש"א חולין שם מה שכ' דעתו בדעת הרמב"ם ויש לעיין טובא בדבריו וגם יש לראות במ"ש הכ"מ דלכך לא כתב רבינו דאם הרכיב ירק בירק בא"י דלוקה דלא אצטריכא ליה שאם על זריעת שני מיני זרעים בא"י לוקה מכ"ש שלוקה על הרכבתן הא לדעתו אכתי אצטריך בדשאים המרים שאינן ראוין אף למאכל בהמה והם מרים דא"ח משום זורע כלאים ובהרכבה י"ל דאסור וכמו שהוא דעת הרמב"ן והר"ן אף מה שמותר בזריעה מ"מ בהרכבה אסור וזה לכ"ע דהא בזורע אילנות כ' הרמב"ם דאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד ועיין תוס' סנהדרין (דף ס') דכתבו דל"ה אסרינן הרכבה באילנות בישראל מדרש מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה דל"ה מפקינן קרא ממשמעותי' דכתיב לא תזרע אי לאו דאשכחן כבר למילהו במעשה בראשית ויש להבין כיון דכל מה דאסרינן בהרכבה דומיא דהרבעה הוא מדכתיב למינהו וא"כ גם השתא מנ"ל דמפקינן גם ממשמעותי' להתיר בזריעה וע"כ הטעם כמ"ש בירושלמי דאין דרך כל אדם לקרוא אותן זרעים ולדברי הכ"מ עכ"פ בהרכבה יש לומר דאסור אף בעשבים שאין בו איסור זריעה וכנראה בזה דדעת הרמב"ם לסמוך ע"ד הירושלמי (פ"א דכלאים) דכיון שלא נצטוו אינם בכלל את חוקותי וכמ"ש מעכ"ת נ"י וכן ראיתי בדברי רדב"ז בס' יקר תפארת שם שכ' דבחו"ל ירק בירק מותר ודבריו שם עדיין צ"ע דמ"מ בארץ ישראל למה לא הביא הרמב"ם ומ"ש דלא שייך גבי ירק בירק הרכבה והוא מיני זרעים ואינו נוהג אלא בא"י הא בש"ס דילן היא בעיא וי"ל דשייך הרכבה לאסור מה"ת אף בדבר שאינו חייב בזריעה וכמו באילנות וכנ"ל ולדברי מעכ"ת נ"י שסמך על הירושלמי אתי שפיר ועיין בביאורי הגר"א ז"ל (סי' רצ"ה ס"ק ב') שכתב ג"כ בדעת הרמב"ם ע"פ דברי הירושלמי הנז' וכ' דלענין מלקות לא נקיט הרמב"ם ירק בירק והא דתנן במתני' איסורא בעלמא מדרבנן אולם מה שסיים וכן דעת הטור שסתם וכתב בין ירק בירק אינו מובן הא הטור כ' שלא אסרה התורה אלא הרכבה בין אילן באילן בין אילן בירק בין ירק באילן בין ירק בירק משמע דכולן שוין ואסרה התורה:
ואשר כתב מעכ"ת נ"י בדברי הכ"מ (פ"ה ה"ג) שכ' בד' הרמב"ם לענין זרעים בכלאי הכרם דהנאכלין אסורים מדרבנן ושאין נאכלין גם מדרבנן שרי ולא נתברר אם גם בזה דעתו דלא קפדינן אם ראוי לאכילה ממש או להנאה חשובה כמו צביעה והדלקה ומ"מ קשה לי' שהרי פול המצרי חייב במעשרות ואפילו הכי אינו כלאים בכרם אף דהוא מאכל אדם גם בלוף שכ' הכ"מ דאינו אוכל קשה דהא חייב בשכחה ואינו נוהג אלא באוכל אדם ויש לדחוק ומ"מ מפול המצרי קשה לכן נראה עיקר כמ"ש הראב"ד אלו דבריו והנה ידידי נ"י שם למטרה לירות בדברי הכ"מ והכ"מ הביא דברי הר"ן חולין פ' ראשית הגז שכ' לאפוקי שאר זרעוני גינה שאינן נאכלין דומיא דקנבוס ולוף שאינן כלאים בכרם כדתניא בתוספתא עי"ש ולוף הוא מין בצלים כמבואר ברמב"ם פירוש המשניות ועוד הא בתוספתא שהביא הר"ן קתני פול המצרי ולפננו הגירסא שהן כלאים והרמב"ם (פ"ה) שכתב פול המצרי מין זרעים הם ואינו מקדש וציין הכ"מ בתוספתא (פרק ג') ושם קתני הקישואין והדלועין כו' ופול המצרי מיני זרעים ה"ה כלאים ואינו מובן הא קשואין ודלועין מיני ירק נינהו ולמה קרי להו מיני זרעים. ולא נוכל לומר דהוא ט"ס בתוספתא וצריך להיות אינם כלאים א"כ קאי גם על דלועין בכלל התירא וזה בלתי אפשר דהן ירקות ולדעת הכ"מ בדברי הרמב"ם הן אסורין מן התור' והגר"א ז"ל בביאוריו (סי' רצ"ו ס"ק ז') גרס בכולן שבתוספתא מיני זרעים הן ואינן כלאים בכרם ושיטתו שם דמה דמותר אף מדרבנן הוא שלא במפולת יד ומ"ש שם בסעיף א' והוא דברי הרמב"ם שאר הזרעים אסורים מדבריהם היינו במפולת יד ושלא במפולת יד מותר שאר מיני זרעים ועי"ש (ס"ק ל"ג) דהא דנקיט פול המצרי אע"ג דאמרינן בנדרים שהוא ירק או דגן וצריך ביאור אמאי אינן כלאים וגם הא הגר"א ז"ל כנראה מודה דמיני ירקות אסורים מן התורה ובתוספתא קתני הקישואין והדלועין והאבטיחים והא ודאי מיני ירקות הן אולם כנראה מ"ש הר"ן והכ"מ דשאר זרעוני גינה שאינן נאכלין דומיא דקנבוס ולוף שאינן כלאים היינו אף דהם נאכלין מ"מ הזרעים אינם ראויים למאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם כמבואר ברמב"ם (פ"א ה"ח) וזרע פשתן הוא בכלל זרעוני גינה וסובר הרמב"ם דזרעוני גינה שאינן נאכלין היינו הזרע זה אינו כלאים רק פשתן ולוף ושאר זרעוני גינה שאינן נאכלין מותר אף מדרבנן אף שהפרי נאכל רק זרעוני גינה הנאכלין הזרע זה אסור מדרבנן לדעת הכ"מ וכל הנך דקתני בתוספתא ופול המצרי אף דנאכלין מ"מ הזרע אינו מאכל לכך אינן כלאים בכרם:
ודעת הרדב"ז בס' יקר תפארת דמיני ירקות הקנבוס והלוף מה"ת ושאר ירקות הואיל דאית בהו שאסורים מה"ת כקנבוס ולוף גזרו מדרבנן אבל שאר זרעים דלית בהו איסור תורה לא גזרו בהו ומותרים לכתחלה. ולדבריו הא דכ' הרמב"ם (ה"ג) וכיוצא בהם מזרעי' שנגמרים עם תבואת הכרם היינו זרעי ירקות אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם היינו נמי זרעי ירקות הואיל דאית בהו שאסורים מה"ת כמו קנבוס ולוף ושאר זרעים כולם מותרים לכתחילה ולדעת הכ"מ תליא בין זרעים הנאכלין היינו הזרע עצמו ועיין בהרע"ב ותוי"ט כלאים (סוף פ"ה) ועי"ש בשנות אליהו דגרס במתני' וכל מיני זרעים כלאים בכרם וצ"ע להבין עם דבריו שבביאוריו ליו"ד ואפשר כונתו דכל מיני זרעים כלאים בכרם כשזרען במפולת יד אסור מדרבנן כל מיני זרעים כמו שדעתו בביאורי יו"ד ולדינא מי יכול להכריע בין הרמב"ם והראב"ד אף דאינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דבש"ע פוסק כשיטת הרמב"ם והרמ"א לא הגיה ולדברי הכ"מ לכל אחד הוא קולא וחומרא דבזרעים הנאכלין לדעת הרמב"ם אף אם דרכן לקיים אסור ובאין נאכלין מותר ולהרדב"ז אף בנאכלין מותרים לגמרי אף בדרכן לקיים ולדבריו כל הני דקתני במתני' האירוס הוא (נאנ"ע בל"א) והם מיני מרקח' שדרכן להשימן בתבשיל והשאר הם זרעים חשובים ומועילים ודאי מקיימים ולשיטת הראב"ד באין דרכן לקיים לעולם מותר אף בזרעים הנאכלים ולא הכריע בש"ע אף שהוא רק דרבנן וכשזורע בצד הגפן דעת הרמב"ן והריטב"א סוף פ"א דקידושין והר"ן פ' ראשית הגז [ובטו"ז ס"ק ב' הוא ט"ס שכ' והר"ן פ' כל גגות ושם לא נמצא רק בר"ן פ' ראשית הגז] שלא נאסר כלל אם לא נזרעו שני מינין בכרם ומין אחד מותר לזרוע בכרם אפי' בארץ וא"כ אם זורע בצד הכרם מין זרעוני גינה שאינן נאכלין או אם נאכלין ואין דרכן לקיים ודאי יש להקל ולצרף דעת הנך פוסקים. ולדעת הגר"א ז"ל שרי בכל מיני זרעים בכה"ג אם אינו במפולת יד רק מיני תבואה ומיני ירקות וכנראה דעתו דמיני ירקות הוא מן התורה וכדברי הכ"מ בדעת הרמב"ם ודלא כרדב"ז ובאמת ע"ד הר"ן והתוס' דסברי דכל מיני ירקות לבד קנבוס ולוף לא הוי רק מדרבנן יש לדקדק מהך תוספתא שם בצלף לב"ש דאמרי כלאים ומבואר בש"ס ברכות (דף ל"ו) דספוקי מספקא להו ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא ואם מין ירק הוא ג"כ לא הוי רק איסור דרבנן נימא לקולא וצריך לדחוק בזה. שוב ראיתי בצל"ח ברכות שם שעמד ע"ז מש"ס קידושין (דף ל"ח) ויש ליישב להמעיין:
גם ראיתי בתוס' חולין (דף ס') כי יש להם שיטה חדשה בכלאי זרעי' כי כנראה מכל הפוסקים ומכמה משניות הא דאמרו במנחות (דף ט"ז) לא אסרה התורה רק קנבוס ולוף הוא רק בכלאי הכרם אבל בכלאי זרעים כל שני מינים הנזרעים יחד חייב עליהם והתוס' שם כתבו שם בהא דבעי רבינא הרכיב שני דשאים א"נ בשאר כלאי זרעים ואליבא דרבנן איירי הכא דאמרי בהקומץ קנבוס ולוף אסרה התורה ושאר זרעים לא והדברים אינם מובנים מה ענין הרכבה לכלאי זרעים וכלאי הכרם ופירושם לא אדע:
אגב ראיתי שם בח"ס (סי' רפ"ז) שכתב דלר' יהודה דס"ל עיקר אילן ארעא שדך דכלאים הוא פירוש רק לכל הרכבת אילן לחוד ואין לכלאי זרעים שורש בתורה כלל וכתבתי על הגליון עיין מתניתין דכלאים (סוף פ"א) ושם בירושלמי דלר"י דאוסר ששה על ששה הוא ללקות מבואר דלר"י ג"כ כלאי זרעים דאורייתא.
ויש לחקור בדיני כלאים בכרם דהמקיים וניחא לי' הרי זה קידש אם רואה בשבת ויו"ט דאי אפשר לו לעקור אם קדש אם נשתהה הזרע עד שיגיע לעונה שמקדש אם נאסרו הזרעים או דילמא כיון דהוי אונס לא קידש ובמתני' פ"ז דכלאים האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו קוצר אפי' במועד ומוסיף לפועלים עד שליש וכ' שם הרע"ב אע"פ שאינו דבר האבוד התירו לו מפני מראית עין לקצור במועד אי נמי אם הוא ירא שמא יוסיף מאתים במועד אז הוי דבר האבוד וכך כתב שם הרא"ש בפירושו ועייין ש"ע (סי' רצ"ו ס"ח) וראיתי בתוס' רבינו הג' מרן עקיבא איגר ז"ל שהקשה דלמה נתיר לו שיקצור בשביל דבר האבוד הא אם לא נתיר לו לקצור הוי אנוס בדבר א"כ לא נתיר לו שיחלל המועד וממילא לא יהי' נאסר ג"כ כיון דהוא אנוס בדבר ולכאורה הי' נראה בפשיטות דאין אנו יכולים לאחוז החבל בתרי ראשין דאם נאמר דאסור לו לקצור והוי אנוס שוב ניחא ליה במה שמוסיף ודומה למ"ש התוס' פסחים (דף כ"ו) בהא דעלה עלי' זכר פסולה אף דודאי לא ניחא ליה להפסיד פרה שדמיה יקרים מ"מ כיון דאם נאמר שכשרה הוא מצד דהוי אנוס בדבר שוב ניחא ליה והכי נמי דכוותה כיון דנאמר דלא נאסר בהתוספות משום דאנוס הוא בדבר שאינו יכול לעקור שוב ניחא ליה בהתוספות בקיום הכלאים ולכך בהכרח אסרינן לי' וכיון דנאסר הוי דבר האבוד:
ברם זה אינו מלבד דהרא"ש בעצמו כנראה שחולק בזה על סברת התוס' כמבואר בשיטה מקובצת ב"מ (דף ל') וכתב כיון דשאר פרות ניחא ליה פוסל הפרה וחשיב ניחא לי' ועוד כתב שם משם הריטב"א כיון דהוא לפנינו ולא הקפיד לסלקו מעליה אנן סהדי דניחא לי' עי"ש מבואר דזה לא אמרינן כיון דאם תשרי לי' יהי' ניחא לי' ולאסור בשביל זה כיון דסוף סוף לא ניחא לי' רק היכא דיש גילוי דעת בלא"ה ובר מן דין אינו דומה לשם דשם המלאכה המבוררת הפוסלת בפרה נעשה רק דבעינן דניחא לי' ג"כ שפיר אין לנו להכשירה מסיבת דבר הפוסל ולסלק הניחותא והפוסל לא יוכל להיות סיבת הכשירה אבל בכלאים דליכא איסור כלל בקיומו רק אם ניחא לי' ומקיים מרצונו ושלא בהכרח ועיין תוס' ריש ב"ב הטעם משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאי' דומיא דזריעה דניחא לי' וא"כ כ"ז דאין הניחותא בהקיום בעצם מבלי אונס ליכא מעשה איסור כלל וממילא היכא דאי אפשר לו לעקור ולסלק שוב לא איכפת לן במאי דניחא ליה דהוי לא אפשר וקמכוין דלא אסור רק דוקא בלא אפשר רק בטורח אבל בלא אפשר כלל מותר כמו דמבואר תוס' פסחים (דף כ"ה) ומכ"ש בזה דבאונס לא אתעבד כלל מעשה איסור וכיון דאם לא נתיר לו לקצור במועד הוי כלא אפשר כלל ליכא איסורא בשביל דניחא ליה ולא הוי דומיא דזורע וכמו בזורע באונס דלא נאסר כן בזה ולא נאסר ע"י המחשבה לחוד ועיין כתובות (דף נ"א) דנראה דאף לאבוה דשמואל דסובר אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דחיישינן אף דתחילתה באונס שמא סופה ברצון אינה אסורה מטעם הרצון בלבד באם בלתי באפשרות לסלק המעשה איסור רק באם יכולה לפרוש ממנו בכח שני או שלישי ואינה פורשת ברצונה אבל אם אינה יכולה לפרוש ממנו אף דנתרצית במחשבה ונהנית מביאתו ואיתעבד האיסור תורה בכ"ז מותרת לבעלה דהוי כלא אפשר והכונה לבד אינה אוסרה עליו וכ"כ שם להדיא בספר בית יעקב מהגאון בעל ח"ד ז"ל ק"ו בכלאים דהתורה הקפידה על הזריעה והקיום ברצון הטוב כמו דגלי לן קרא דבעינן דומיא דזריעה מדעתו ורצונו דראוי לומר דלא נאסר ע"י המחשבה בלבד באם הוא אנוס בדבר שא"י לעקור וצריך לומר דבכ"ז התירו חכמים לו במועד לסלק אף שם איסור אבל בשבת ויו"ט דאי אפשר לעקור והוי אנוס י"ל דאף אם נתוסף מאתים וידע דניחא ליה דמ"מ לא נאסר וצ"ע בזה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |