שדי חמד/כללים/כ/נח
|
< הקודם · הבא > |
כלל ח"ן) כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד. במה שכתבו התוס' דבאיסור שבדה מלבו מהני גם לרבא כמו שכתבתי באות ז"ן חדש הגאון מוהרש"ל בשו"ת נודע ביהודה תניינא בחיו"ד סוף סי' ט' דיש לחלק בין כשהדבר אינו מתייחס אלא להבודה לכשמתייחס גם לאחרים כמו בהקדש וכיוצא וז"ל מה שנראה לענ"ד לחלק בין שבועה למקדיש דגבי שבועה כתבו התוס' דהוא בדה את האיסור בכה"ג לא אמרינן אי עביד לא מהני הואיל ואיסור שבועה אינו מתייחס אלא על הנשבע ולא על שאר אדם בזה לא אמרינן אי עביד לא מהני כיון שהוא בדה את האיסור לאסור איסור על נפשו מה שהי' מותר לו אבל בהקדש כיון דמעשיו מהני בהקדישו לאסור איסור על כל העולם ונקרא שם איסור ההקדש על כל אדם וממילא שייך ביה אי עביד לא מהני דכל שהאיסור מתיחס על זולתו לא שייך לומר שהוא בדה האיסור דהרי ע"י הקדישו של זה חל על אדם אחר איסור הקדש בע"כ שלא ברצונו וכיון דלגבי אחרים לא שייך לומר בדה האיסור שוב אין לחלק בין המקדיש לאדם אחר. ועוד יש לחלק דאיסור שבועה שהוא בלאו דלא יחל דברו זה הלאו אינו במציאת שיבא ממילא ואם לא ישבע אדם מעולם לא ימצא מקום ללאו הזה משא"כ בקדשים יש במציאות איסור קדשים שיחול ממילא כגון בכור שקדוש מרחם וקדושתו בא מאליו וכיון שאיסור הקדישות שייך ממילא בלי פעולת אדם שוב אם נעשה דבר הקדש ע"י סיבת המקדיש נתפס עליו האיסור ונכנס בגדר ההקדשות ושייך בי' אי עביד לא מהני ויש עוד כמה סברות לחלק בין איסור שבועה להקדש עכ"ל והנה הרשב"א בחידושיו לקידושין ד' ס"ז ע"א הביא דבריו הגאון ישועות יעקב באהע"ז סי' א' סק"ז כתב דבקידושין דחזינא דגלי קרא דחילולין עושה ולא ממזרות אמרי' בכל מידי דקידושין אי עביד מהני עי"ש ועיין להריטב"א שם ולכאורה נראה דחולק על סברת התוס' דהא קידושין נמי הוא בודה האיסור וטעמא דגלי קרא חילולין עושה ולא ממזרות הא לאו הכי הוה אמינא דלא מהני ודוחק לומר דמהתם הוא דילפינן דבבודה האיסור מהני אך למ"ש מוהרש"ל הנ"ל ניחא דבקידושין דאהנו מעשיו לאוסרה על כל העולם אית לן למימר אי עביד לא מהני אי לאו דגלי קרא וק"ל ואין סברא לחלק דלא דמי להקדש דאוסר עליו ועל כל העולם מה שאין כן בקידושין דאינו אוסר על עצמו וק"ל ואין להקשות נילף מינה דגם באיסור המתייחס לאחרים אי עביד מהני דהא על כרחין לומר לדעת הרשב"א דלא ילפינן מקידושין לעלמא יהיה מאיזה טעם שיהיה וק"ל ועיין להרב פתחי תשובה ביו"ד סי' יו"ד בנחלת צבי שכתב לענין שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד דלא שייך לומר אי עביד מהני מפני שהוא בודה האיסור לפי שהאיסור מתייחס גם לזולתו וכמ"ש בשו"ת נו"ב וכו':
אמנם לפום ריהטא לידידי חזי דאיכא למישדי נרגא במאי דחדית לן הרב מוהרש"ל הנ"ל דהנה מה שהוצרכו התוס' לומר דבבדה האיסור מעצמו גם לרבא אי עביד מהני הוא מפני קושיתם דלימא דאיכא בינייהו מי שנשבע שלא לגרש אשתו ועבר וגרשה דלאביי מהני ולא לרבא ובדברי התוס' לא הוזכר כי אם נשבע שלא לגרש אמנם בשיטה מקובצת לתמורה הוסיף בקושית התוס' וז"ל אי נמי נשבע שלא יעשה סאה זו תרומה ועשאה תרומה דלאביי הויא תרומה ולרבא לא הויא תרומה עכ"ל ותירוץ התוס' (לחלק בין איסור קדום לבודה מלכו) הוא על שני הדינים שהקשו ועל שניהם אמרו כיון שהוא בדה האיסור מהני והרי תרומה דומה להקדש דאהנו מעשיו לכולי עלמא ובכל זאת אמרינן דאי עביד מהני ואין לומר דהתם לא אהנו מעשיו לאסרה לאחרים שבלאו הכי היתה אסורה לכל שהיא טבל ואדרבא מעשיו גרמו היתר לכהנים כיון שהיא עתה תרומה דזה אינו שהרי אם לא היה עושה סאה זו תרומה היתה מתוקנת ונעשית חולין במה שהיה תורם סאה אחרת ומה שנעשית סאה זו תרומה הוא הגורם בזה ואוסרה לכל העולם וכתבו התוס' בזה (לפי הנסחא שבשטה מקובצת הנ"ל) דאי עביד מהני אלמא דאף בדבר המתיחס גם לזולתו אמרינן דבבדה האיסור מלבו אי עביד מהני גם לרבא:
והרב חתן סופר הביא דברי הרב מוהרש"ל (הנ"ל בריש אות זו) וכתב על דבריו וז"ל ובמחכ"ת דבריו דחוקים אבל נראה לענ"ד פשוט דלא שייך היתר דמהני מפני שבדה אלא כשעובר עבירה זו שמיחל דיבורו כגון נשבע שלא לגרש ומגרש אבל בשוחט בחוץ עבירה זו שעובר הוא דיבור התורה שלא ישחוט קדשים בחוץ והסברא כך כיון שהוחזק לקדשים מה שהוא עושה אח"כ עובר בציווי הבורא כשאר דיני תורה אבל זה נ"ל דעכ"פ שייך בו סברת הרא"ש דקילא משאר איסור' תורה מפני שאפשר לבטלנו ולשאול עליו והנה מזה הטעם איכא קולא טפי בטעם של תשוב' הרא"ש מבטעם התוס' עכ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |