שדי חמד/כללים/כ/נז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים נז

כלל ז"ן) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד. בתמורה (דף ו' ע"א) דאמרינן והשתא דשנינן כל האי שינויי אביי ורבא במאי פליגי הקשו התוס' דנימא דפליגי בנשבע שלא לגרש אשתו ועבר וגרשה לאביי מגורשת ולרבא אינה מגורשת כיון דעבר אמימרא דרחמנא ותירצו כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדה את האיסור בכי האי גוונא לא אמר רבא דלא מהני והרבנים עפרא דארעא במהדורא בתרא על דברי ארעא דרבנן במערכת הה' אות ז"ן ס"ק י"ט ויעיר אזן שם אות כ"ט בדין התרת נדר של איסור אי מהני בדיעבד שקלו וטרו על פי דברי התוס' הללו גם רב אחד בשו"ת זכרון צבי מנחם סי' כ"ג (בד"ה מה שכתב) על מה שכתב הרב חות דעת דדמי לנשבע שלא לשחוט דשמעת מינה שסובר דבנשבע שלא לשחוט אי עביד לא מהני תמה מדברי התוס' הללו דבשבועה אי עביד מהני ושקיל וטרי בדברי התוס' שנראה שסותרים למה שכתבו בד"ה מתיבי עי"ש הנה הרבנים הנז"ל נקטי דברי התוס' כפשטן דבכל דבר שנשבע עליו אם עבר מהני מהטעם שהוא בדה את האסור וכן תופסים שלמים וכן רבים בדעת התוס' ויש סוברים דלא כתבו כן התוס' אלא לגבי נשבע שלא לגרש אבל בנשבע שלא למכור וכיוצא גם להתוס' אי עביד לא מהני ואיה"ש יתבאר להלן ועל כל פנים דעת רובא דרובא קמאי ובתראי להבין דברי התוס' כפשטן כנז"ל:

והנה היה פשוט בעיני להבין מדבריהם דאף אם נשבע על דעת רבים בענין שאין לו התרה כלל ועבר וגרשה מהני גם לרבא מטעם שהוא בדה האיסור ולא שהתורה אסרה עליו כן הוא לדעתי העניה משמעות דברי התוס' אמנם ראיתי להרב אהל יעקב במערכה זו אות ג' (בד"ה וסימנים) שהביא תשובת הרא"ש בכלל ז' סי' ד' דקהל שעשו תקנה בחרם וחזרו ועשו, תקנה אחרת המנגדת תקנה הראשונות ולא התירו את החרם אם מה שעשו בתקנה השניה עשוי או בטל מכח החרם שבתקנה הראשונות והשיב דאף דלא יפה עשו במה שלא התירו החרם ונתנו מכשול להקהל מכל מקום מה שעשו על פי תקנה השניה עשוי ולא דמי למאי דקים לן כרבא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דהתם פליגי במצות שאי אפשר לבטלן ולא עבדינן באונס שגרש ותורם מהרעה על היפה וכאלה רבות אבל התקנה שאפשר לשנותה ולבטלה וגם אפשר לבטל החרם בהא מודה רבא דמהני מאי דעבד והרי חכם עוקר הנדר מעיקרו וכשיתירו החרם כאילו לא היה מעולם הרי התקנה השניה קיימת וכן נזיר ששתה יין ונטמא למתים ושוב נשאל אינו לוקה כאילו לא נדר מעולם אלו תורף דברי הרא"ש שרמז באהל יעקב וכתב הרב שלזה כיונו התוס' במה שחלקו בין איסור הכתוב בתורה לאיסור שבדה מלבו וכן כתב בספרו באר המים בסי' קל"ה דכונת התוס' במה שכתבו דבשבועה שהוא בדה האיסור מהני היינו משום דאיתיה בתקנתא על ידי שאלת חכם וכן כתב הרב חכמת אדם בקונטרס בינת אדם בשער בית הנשים סי' ל"א (בד"ה נחזיר) דהתוס' בחילוק זה כונתם לדברי הרא"ש לחלק בין אי אפשר לבטלה לאפשר לבטלה גם מדברי הגאון מליבוויץ בשו"ת צמח צדק בחלק יו"ד סי' קצ"ו נראה דמה שכתב הרא"ש לחלק בין אי אפשר לבטלה לאפשר לבטלה היינו הך שכתבו התוס' לחלק בין איסור שאסרה תורה עליו לאיסור שהוא הביאו על עצמו שאחר שכתב לחלק בדין נדרי אונסים בין איסור עצמיי לאיסור שהביאו על עצמו כתב (בד"ה והנה) דחילוק זה מבואר בתוס' בפ"ק דתמורה דאף רבא דסבר אי עביד לא מהני מודה בנשבע דמהני והש"ך ביו"ד סי' ר"ל סק"ד הביא שהרא"ש בכלל ז' סי' ד' סובר בפשיטות כדעת התוס' ואם כן לדעת התוס' והרא"ש יש ללמוד במכל שכן הדין שכתבתי דבאיסור שהביא על עצמו יש להחשיב ענין כזה אונס היכא שאומדנא הוא דאדעתא דהכי לא נדר עכ"ל ריהטא דלישניה משמע שסובר דכונת הרא"ש גם כן לחלק בין איסור הבא מאליו לאיסור שבדה מעצמו כדברי התוס' הנ"ל וקצת נראה כן מדברי הגאון תפארת יוסף בשו"ת חלק א"ח סי' י"ד (בד"ה ובהכי) במה שכתב ליישב שתי תשובות הרא"ש על פי מה שהסביר בטעם חילוק התוס' בין איסור עצמו לבדה מלבו עי"ש:

ולי ההדיוט אין נראה כן שהרי הרא"ש תלה הדבר באי אפשר לבטל ואפשר לבטל ומשמע דאם נשבע בענין שאי אפשר לבטלה הרי הוא דומה לאיסור שבתורה ואי עביד לא מהני ואילו מדברי התוס' דתלו טעמא משום שבדה האיסור משמע דגם אם נשבע על דעת רבים וכיוצא שאין לו התרה אי עביד מהני. אחר זמן ראיתי שכן כתב הגאון נודע ביהודה בתניינא בחלק אהע"ז סי' קכ"ט בהיתר ג' (בסוף ד"ה ובזה) וז"ל לדינא שוים התוס' והרא"ש אלא שחלוקים בטעמם ויש אפילו נפקא מיניה לדינא בנייהו בנשבע על דעת רבים שאין לו התרה והיינו בדבר שאין בו שייכות לדבר מצוה שודאי אין לו התרה דלדעת התוס' אפילו הכי אי עביד מהני שעל כל פנים הוא בדה מלבו ולדעת הרא"ש בזה אי עביד לא מהני כיון שאי אפשר לו לבטל השבועה עכ"ל והרב מלאכת שלמה חכים בדף ס"ג ע"ג הביא סברת ר"י בר פרץ שהביאו הפוסקים ביו"ד סי' ר"ל דאם נשבע שלא למכור ומכר אין במעשיו כלום דקים לן כרבא דאי עביד לא מהני וכתב שהתוס' בתמורה הנ"ל חולקים על הר"י בר פרץ והעתיק כל דברי התוס' וסיים וכן גם כן הרא"ש בכלל ז' סי' ד' פליג על הר"י בר פרץ עכ"ל נראה שדקדק שלא לכתוב (אחר דברי התוס') וכן כתב הרא"ש וכו' דהוה משמע שגם הרא"ש כתב כדברי התוס' ואינו כן לכן כתב שגם הרא"ש חולק על הר"י בר פרץ אבל התוס' והרא"ש ודאי אינם שוים בסברתם ויש לעיין בענין זה בס' ידי אליהו תיקון קט"ו וחזון נחום על סדר קדשים ד' קכ"ד וכנסת הגדולה ח"מ סי' ר"ח שציינם הרב יד מלאכי בכללי הדינים אות ש' ובס' קצות החושן סי' ר"ח שציין הרב מלא הרועים במערכה זו אות ח' בני יהודה ד' ח' ע"ד שציין הרב עפרא דארעא במהדורא ב' ס"ק י"ט על דברי הארעא דרבנן במערכת הה' אות ז"ן ובשו"ת בית אפרים בחלק יו"ד סי' ד"ן שציין הרב פתחי תשובה בריש סי' רל"ט במי שנשבע שלא ישבע שלא יאכל בשר ועבר ונשבע אם חלה שבועתו שניה או לא משום כל מלתא דאמר רחמנא וכו' פני יוסף (להגאון מוהרי"ל מייזליש) בסי' ק"ס שהזכיר בשו"ת תפארת יוסף (להגאון הנ"ל) סי' י"ז בחיו"ד אשר הרב השואל מפלפל בדבריו שבפנ"י על פי סברת מוהרי"ט והמחבר מבאר כונתו שבפנ"י וגם הסביר היטב דברי המוהרי"ט ואין מצוים אצלי לעיין בדב"ק אולי דברו בסברת התוס' והרא"ש בזה גם הרב מוהר"י אלפאנדארי בשו"ת פרת יוסף בחלק אהע"ז סי' ח' ד' ב"ן ע"ד (בסוף ד"ה עוד) הביא דברי התוס' והרא"ש וכתב דקיימי בחדא שיטתא דבנדרים ושבועות אי עביד מהני אלא שחלוקים בטעמם וכו' עי"ש הרי שכתב דטעמים חלוקים הם ולא נחית לבאר דאיכא בינייהו נשבע על דעת רבים דלא עסיק בהכי וכל עצמו לא בא אלא לומר דהתוס' והרא"ש לא סברי כהר"י בר פרץ (וכן ראיתי עתה בספר חתן סופר שבדף קמ"ה אות י"ז הביא דברי הרא"ש וכתב דלפי דבריו בנדר על דעת רבים דליתיה בהתרה אמרינן אי עביד לא מהני ובאות י"ח כתב אבל התוספות בתמורה ד' ו' העלו כלל חדש דבכל נדר ושבועה כיון שבדה מלבו לא אמרינן אי עביד לא מהני ואם כן אפילו בנדר על דעת רבים גם כן מהני כיון שבדה מלבו ויש קולא בצד זה בסברת התוס' מסברת הרא"ש וכו' וביאר דאיכא צד קולא בטעמו של הרא"ש מבטעם התוס' עי"ש ולקמן באות ח"ן בד"ה והרב חתן סופר):

ומלבד שפשט דברי התוס' מורים כמו שכתבתי מצאתי בתשו' רבינו עקיב"א בריש סי' קכ"ט שכתב שדוחק לומר שכונת התוס' גם כן לסברת הרא"ש דבבודה איסור מלבו כיון דאפשר לבטלה משום הכי אי עביד מהני דאם כן עדיין תשאר קושיתם אמאי לא אמרו בש"ס דאיכא בינייהו בנשבע על דעת רבים ואפילו להסוברים דעל דעת רבים היינו שמפרש על דעת פ' ופ' הא מכל מקום אין בידו בלי הסכמתם ומיקרי אי אפשר לבטל וכו' עי"ש הרי שמכריח שלדברי התוס' גם בנשבע על דעת רבים שאי אפשר לבטל מכל מקום כיון שהוא בדה האיסור אי עביד מהני ולהרא"ש דתלי באפשר לבטל ואי אפשר משמע דאף שהוא בדה האיסור אם הוא בענין שאי אפשר לבטל אי עביד לא מהני (ועיין עוד בתשו' רעק"א בסי' צ"ה בד"ה ובזה נ"ל לכאורה שכתב להוכיח כשיטת התוס' דבאיסור שבדה מלבו אי עביד מהני ושוב דחה זה):

גם מדברי הגאון חתם סופר ביו"ד סי' ו' מתבאר שלדברי התוס' דתלו בבדה האיסור מלבו אף אם נשבע על דעת רבים אי עביד מהני שהביא דברי רבינו מוהרימ"ט בסי' ס"ט בקהל שעשו תקנה ועשאוה בפני הערכאות ורצה השואל לבטל אותה משום שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכו' והשיב דמשום כל מלתא דאמר רחמנא וכו' לא שייך הכא כיון דאין האיסור נתקן בזה ואיסורא דעבדו עבדו ואם באנו לבטלה מטעם שתקנה שניה מנגדת להראשונה ולא התירו החרם הראשון הרי כתבו התוס' דבאיסור שבדה מלבו מהני וכי תימא תקנת צבור אף שבדו מלבם חמיר ואלים טפי גם זה אינו דכתב הרא"ש דקילי הואיל ויכולים לבטלם וכתב בביאור הענין שסובר (רבינו המוהרי"ט) בכונת התוס' דהא דאי עביד לא מהני חידוש הוא ולא אמרו רבא אלא משום דאיכא כתובים מיותרים בכמה מצות דמאי דעביד מהני ומדאצריך כל הני קראי שמעת מינה בעלמא לא מהני ואם כן אין לך בו אלא חידושו כגון הני מצות שצוה הקב"ה אבל שבדה הוא מנא לן דלא מהני וכו' ושוב אתי הרא"ש וחייש בצבור דאלימי טפי הוי איסור שבדו מלבם באיסור קדום לכן אתי עלה מטעם שאפשר לבטלו פירוש שניתר על פי עצמם מכאן ולהבא ועל פי חכם למפרע אם כן קיל טפי כדאמרינן שאני נזיר דאי בעי מיתשיל עליה והכא נמי קיל וצריך לומר דהתוס' לא ר"ל קולא זו ביחיד דמכל מקום משכחת בנשבע על דעת רבים דאין לו התרה על כן כתבו שאפילו יהיה כן מכל מקום הוא בדה מלבו והרא"ש איירי בצבור שבדו מלבם אלים טפי לכן אתי עלה מטעם דאפשר לבטל ובצבור אפילו על דעת המקום ועל דעת הקהל יש להם התרה הרי שכתב דלדברי התוס' אף בנשבע על דעת רבים דאין לו התרה אי עביד מהני משום שהוא בדה האיסור וחדית לן דגם הרא"ש מודה בזה ולא הוצרך לטעם דאפשר לבטלה אלא בתקנת הקהל דאלים דאף דאינהו בדו האיסור חשיב כאיסור תורה לולא הטעם שיש בידם לבטל וזה שלא כמו שכתבתי להבין מדברי הרא"ש דאם נשבע בענין שאין לו התרה אי עביד לא מהני דלפי דברי הרב חת"ס בכי האי גוונא גבי יחיד מודה הרא"ש לסברת התוס' דמשום שבדה האיסור מלבו אי עביד מהני על כל פנים במה שכתבתי שנראה דלטעם התוס' אף אם נשבע בענין שאין לו התרה אי עביד מהני הנה בזה הוא תנא דמסייען דלא כמו שנראה מדברי הרב אהל יעקב דכל שאי אפשר לבטלה גם לסברת התוס' אי עביד לא מהני:

הן אמת שראיתי להרב מים רבים בחלק א"ח סי' ל' ד' כ"ב ע"ב שכתב בשם הרב בני חיי (כדברי הרב אהל יעקב) שדעת הרא"ש היא דעת התוס' וזה תלוי בזה דבבדה הוא האיסור אמרינן ביה דמהני והוא משום שבידו לבטלה ע"י חכם שעוקר הנדר דאי לא תימא הכי דברי התוס' הם כהלכתא בלא טעמא ואף שאין לשון התוס' ולשון הרא"ש שוים מה בכך אין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד והתוס' כתבו עיקר החילוק בלא טעם וסמכו על המבין והרא"ש כיוון לחילוק התוס' וטעמו ונימוקו עמו ע"כ תורף דברי הרב בני חיי והוא תנא דמסייע להרב אהל יעקב. אמנם הרב המחבר כתב שאין הדבר כן אלא התוס' קפדי אם האיסור הוא קדום או בדוי דדייקי בלישניה דרבא כל מלתא דאמר רחמנא דוקא ולא שהוא בדה האיסור אבל הרא"ש תלה טעמו לפי שיש בידו לשנותו ולדידיה הכל תלוי באפשר לבטלו ולא קפיד אם הוא בדה האיסור או לא ואיכא בנייהו דרך משל אם קהל אחד הסכימו הסכמה אחת וקמו בניהם תחתיהם ודור אחר ועברו על ההסכמת דלהתוס' לא מהני כי אלו לא בדו את האיסור אלא ממילא בא להם ואיסור קדום הוא מאבותיהם ולהרא"ש מהני כיון שיש ביד הבנים לבטל הסכמותיהם ולהחליפה על ידי בית דין אחר שגדול בחכמה ובמנין אי נמי כשהב"ד וטובי העיר התקינו תקנה אחת על הקהל ויחיד אחד עבר על התקנה אליבא דתוס' לא מהני מאחר שזה היחיד לא בדה את האיסור אלא אתיא עליה ממילא מגזרת ב"ד וכל בית דין בעירם הוא כב"ד הגדול לגזור ולאסור את המותר ולא גריעא גזרתם מגזרת רז"ל שכל דבריהם אינן אלא גזרה וגזרת צבור הוי דכוותה וכל שכן היכא דאיכא חרם ואליבא דהרא"ש מהני הואיל ויש בידו לבטלו ע"י שאלה ואם כן נראה דלא דמו אהדדי חילוק התוס' עם חילוק הרא"ש עכ"ד הרי שדחה דברי הרב בני חיי ותופס בפשיטות דטעמים חלוקים הם לא ראי זה כראי זה וחידוש הוא שנעלמו מהרב אהל יעקב דברי הרבנים הנ"ל:

ויש להעיר על הרב מים רבים דמיהדר לאשכוחי נפקותא דדינא בין סברת התוס' לסברת הרא"ש ולימא מר דנפקא מינה ליחיד שנשבע לגרש דלסברת התוס' אף אם נשבע באופן שאין לו התרה אי עביד מהני כיון שהוא בדה האיסור ולפי דברי הרא"ש דתלי באפשר לבטלה או לא אם נשבע באופן שאי אפשר לו לבטלה אי עביד לא מהני ואין לומר דמפרש דברי הרא"ש כמו שכתב הרב חת"ס דמודה הרא"ש ביחיד שנשבע לדברי התוס' דמשום שהוא בדה האיסור אף אם נשבע בענין שאין לו התרה אי עביד מהני דמלבד דאין זה במשמעות דבריו ועוד אם באנו לומר כן אף אנו נאמר דלא פליגי התוס' והרא"ש כלל דגם התוס' מודו דאף באיסור הקדום אם הוא בענין שאפשר לבטלו אי עביד מהני דדוקא דומיא דלא יוכל לשלחה דהוא איסור קדום שאין בידו לבטלו הוא דאי עביד לא מהני וכמו שנראה באמת שכן כונת הרב חת"ס דלא פליגי הרא"ש והתוס' ואם כן גם הנפקותא שכתב הרב ליתא כמבואר:

ומדברי הרב פרי חדש ביו"ד בקונטריס אחרון סי' א' ס"ק צ"ח מתבאר דקאי בשיטת הרב בני חיי שכתב וז"ל ולא דמי למאי דאמרינן לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בלא תאכל ואמרינן בתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני שהרי כתבו התוס' שם דכולא סוגיא דהתם מיירי באיסורין שאסרה תורה לא באיסורין הבדנים דומיא דנדרים וחרמות וכיוצא וכן כתב הרא"ש בכלל ז' דהא דאמר רבא אי עביד לא מהני היינו במצות שאי אפשר לבטלן וכו' אבל התקנה וחרם וכיוצא שאפשר לבטלן מודה רבא דאי עביד מהני וכן פסק המחבר בח"מ סי' ר"ח וכן עיקר דלא כהסמ"ע והגהה לקמן סי' ר"ל דליתא עכ"ל פשוט דבריו מורים דק"י בשיטת הרב בני חיי הנז"ל דגם התוס' כונתם למה שכתב הרא"ש דטעמא דאי עביד לא מהני הוא משום דאי אפשר לבטלן וכו':

וראיתי להרב טל אורות בתשו' לאהע"ז בסי' א' על מה שנשאל במי שנשבע שלא לקדש אשה אחת ועבר וקדשה ע"י שליח אם קידושיו קידושין והביא לזה סוגיא דתמורה דמלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וגם דברי התוס' דלא אמרינן דלא מהני אלא כגון לא יוכל לשלחה וכו' וסיים ואם כן בנשבע שלא לקדש הוא הוליד האיסור ולכולי עלמא מהני אלא שהוא עברין וראיתי להרא"ש בתשו' כלל ז' סי' ד' שכתב וז"ל קהלה שהסכימו לעשות תקנה בחרם וחזרו ונמלכו לעשות תקנה אחרת לפי צורך הקהל וכו' ולא דמי למחלוקת אביי ורבא בכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דקי"ל כרבא יע"ש א"כ בנדון דידן ראוי היה לומר דלא מהני דתקנה לא דמי לביטול החרם ובהא מודה רבא דמהני מאי דעבד ועוד חכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כאילו לא היה חרם מעולם ותקנה השנייה קיימת עכ"ל הרי דהרא"ש מסכים לדברי התוס' דכיון שהאיסור אינו מן הדין אלא הוא בדה איסרא מלבו ועוד נתן טעם אחר לשבח כיון שבידו לבטל האיסור דאיתיה בשאלה אע"ג דעדיין לא נשאל עליה המעשה קיים עוד הוסיף טעם אחר שאפילו אחר שעבר האיסור התקנה השאלה למפרע דמי לחכם שעוקר הנדר מעיקרו הוא הדין חרם ושבועה מוקדם מעיקרו ומאחר שכן אהנו מעשיו לכולי עלמא בין לאביי בין לרבא בין נשאל בין לא נשאל עכ"ל משמעות דבריו הנה שהרא"ש הביא טעם התוס' לחלק בין איסור שאסרה תורה לאיסור שבדה מלבו והוסיף עוד טעם לפי שישנו בשאלה וכו' ולפי שאנכי הדל לא ראיתי בדברי הרא"ש שהזכיר טעם התוס' כלל הנני להעתיק תשובת הרא"ש כולה כמות שהיא בדפוס אשר לפני וז"ל. שאלה. קהל שעשו תקנה והטילו חרם עלי' שכל מי שהוא סופר בית דין שיכתוב שטרות של העיר כולה בכתב ידו וכל שטר שלא יהי' כולו מכתב ידו שלא יגבה בו ואחר כך מת סופר בית דין ומנו אחר ותקנו ששנים ברורים שיבררו יכתבו השטרות חוץ משיטה אחרונה שיכתוב אותה סופר בית דין ונמצא זו התקנה נגד החרם של התקנה הראשונה ולא התירו חרם הראשון היוכלו לגבות בשטרות שיעשה הסופר החדש וגם כתיבת שני הברורים כיון שהסכימו ביניהם שלא יגבו בשום שטר שלא יהא עשוי כתקנה הראשונה ולא בטלוה. תשובה. קהל שהסכימו לעשות תקנה בחרם ושוב נמלכו לעשות תקנה אחרת לפי צורך הקהל ומגדר מילתא הרשות בידם ומלבד שיתירו החרם שעשו ואם עשו תקנה אחרת ולא הזכירו להתיר החרם לא יפה עשו שעשו מכשול לקהל שעברו על החרם ומכל מקום לא נפסלו השטרות שנעשו על פי תקנת הקהל והקהל יש להם כח לשנות התקנה אלא שהיה להם להתיר החרם לא נזכרו להתירה שבזה גרמו מכשול ומכל מקום התקנה השנייה קיימת ולא דמי להא דפליגי אביי ורבא בפרק קמא דתמורה (ד' ע") אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי ורבא אמר לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וקיי"ל הלכתא כרבא וא"כ בנדון זה (שעברו) על החרם ראוי היה דלא מהני התקנא השנייה לא דמי דהתם פליגי במצות שאי אפשר לבטלן ולא עבדינן ככל הנהו דמייתי התם אונס שגירש ותורם מן הרעה על היפה וממין על שאינו מינו וכאלה רבות דמייתי גמרא התם אבל התקנה שאפשר לשנותה ולבטלה וגם אפשר לבטל החרם בהא מודה רבא דמהני מאי דעבד ועוד חכם עוקר את הנדר מעיקרו וכשיתירו את החרם כאלו לא היה חרם מעולם הרי התקנה השניה קיימת וכן נזיר ששתה יין ונטמא למתים ואח"כ נשאל על נזרו אינו לוקה כאלו לא נדר מעולם עכ"ל ואם בספר תשו' הרא"ש שהיה ביד הרב כתוב כדברים האלה לא ידענא היכן כתיב טעם התוס' (לחלק בין איסורין שאסרה תורה לאיסור שבודה האדם מלבו) שלא הוזכר בדבריו אלא לחלק בין אי אפשר לבטלה לאפשר לבטלן:

ומתבאר יפה ממה שהבאתי מדברי הרב פרי חדש בקונטריס שביו"ד סי' א' ס"ק ל"ח דנקיט כדעת התוס' דבאיסור שבדה מלבו אי עביד מהני ויתכן שזו היא דעתו במה שכתב בא"ח סי' תקפ"ט סעיף ז' גבי מודר הנאה מחבירו דאסור לומר לו תקע והוציאני וכתב בשם הר"ן דאם אמר כל השומע קולי יתקע ויוציאני הוי שלוחו ואסור וסיים הרב פר"ח ואם תקע ועשה שליחותו מסתברא דיוצא בו אף שעובר על לא יחל שנהנה מחבירו עכ"ל (ונראה ודאי דאף באמר לא בפירוש תקע והוציאני דעת הרב דיצא בדיעבד) ואמאי לא נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולפי מה שכתב ביו"ד הנ"ל דנקיטינן כדעת התוס' דבאיסור שבדה מלבו אי עביד מהני ניחא דנדרים איסור שבדה מלבו הוא ועוד אפשר לומר בטעם דין זה (דאם תקע בשליחותו יצא) משום דלא יתוקן האיסור דאיסורא דעבד במה שעשה הלה שליחותו עבד ובכי הא אמרינן אי עביד מהני כדכייל לן הרב מוהרימ"ט אלא דלקמן באות ט"ן (בד"ה וממה שהרב) כתבתי שנראה מדברי הרב פרי חדש בס' מים חיים דלא שמיע ליה כלליה דרב מוהרימ"ט עי"ש ולכן צריך לומר שטעמו משום דקים לן כסברת התוס' דבבדה האיסור מלבו מהני וכן דעת הרבה מרבני האחרונים דנקיטינן כדעת התוספות והרב נודע ביהודה בתניינא באהע"ז סי' קכ"ט (בסוף היתר הראשון בד"ה ובזה מתורץ). הכריח שגם הרמב"ם סובר כדעת התוס' דאיסור שבדה מלבו גם לרבא אי עביד מהני ותמה על הסמ"ע וב"ח וש"ך שחששו כלל לדברי ההגהות מרדכי נגד התוס' והרא"ש והרמב"ם שסוברים דבשבועה אי עביד מהני ולכן העיקר כטו"ז ומוהרשד"ם והפר"ח שהחליטו כדעת התוס' עכ"ל ומכל מקום סיים דלא מלאו לבו להקל נגד מה שהב"ח וש"ך מסתפקים לדינא בפרט שהסמ"ע החליט כדעת ההגהות מרדכי עי"ש:

וראיתי להרב פרי מגדים במשבצות בסוף סי' הנ"ל שכתב וז"ל ועפר"ח אם אמר לחבירו תקע והוציאני יצא דיעבד אע"פ שעבר על בל יחל יע"ש ואף למ"ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני י"ל היכא שלא יצויר הא כה"ג שבדה האיסור מעצמו כגון דאיתא בח"מ ר"ח וכדומה לזה ועוד הא ישנו בשאלה וכמו השוחט בשבת שחיטתו כשרה דומה קצת לזה ואין להאריך עכ"ל ודבריו סתומים וחתומים ונראה לבאר דב"ק שכונתו ליישב מה שנרגש (מהא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני) על פי הכללים שנאמרו בענין זה והם כללא דכיילו לן רבותינו התוספות וכללא דהרא"ש וכללא דהרב מוהרימ"ט וכבר ידוע דרכו בקודש למינקט נפשיה בקיצרי ברמז הרומז על הראש דבתחלה כתב ליישב על פי כלל התוס' דדוקא במלתא דאמר רחמנא אי עביד לא מהני אבל באיסור שבדה מלבו אי עביד מהני וזהו שכתב יש לומר היכא שלא יצוייר כלומר בדבר שלא היה באפשרות לינצל ממנו שבעל כרחו חל עליו איסור שאסרה תורה מה שאין כן כשבדה האיסור מעצמו כההיא דבח"מ סי' ר"ח בנשבע שלא למכור דאי עביד מהני וכן נמי במודר הנאה מחבירו אי עביד מהני ועוד מתרץ על פי מה שכתב הרא"ש דלא אמרינן אי עביד לא מהני אלא במצות שבתורה שאי אפשר לבטלן אבל שבועה שאפשר לבטלה על ידי שאלת חכם אי עביד מהני ומה שכתב וכמו השוחט בשבת וכו' נראה שכונתו לרמוז כלליה דרב מוהרימ"ט דדוקא כשיתוקן האיסור במה שנאמר לא מהני הוא דאמרינן דלא מהני אבל אם לא יתוקן אי עביד מהני ומטעם זה השוחט בשבת שחיטתו כשרה משום דאף אם נאמר דלא מהני אינו מתקן איסור נטילת נשמה שעשה כבר וכן הוא במודר הנאה ותקע לו בשליחותו כבר נעשה האיסור ואין בידו לתקנו ולכן אי עביד מהני כן נראה לדעתי הקצרה ביאור דבריו ואם אמת כפי השערתי נראין דבריו כסותרין למה שכתב באשל אברהם סי' ע"א ריש אות ה' דבאיסור דרבנן נמי אי עביד לא מהני אלא דבדרבנן בעינן שיהא האיסור מעצמו מה שאין כן בדבר תורה אף בבדה האיסור עיין סמ"ע סי' ר"ח אות ג' עכ"ל:

ומה שכתב ואפילו למ"ד כ"מ דאמ"ר ל"ת אי עביד לא מהני הלא מאז הייתי סובר שאין לשונו מדוקדק וצריך להיות למאי דקיימא לן (במקום למאן דאמר) שוב מצאתי שדעתו היא שלא נתבררה הלכה זו אי נקיטינן בהא נמי כרבא כבכוליה תלמודא או בהא הלכתא כאביי עיין באשל אברהם סי' ע"א אות ה' והבאתי דברו לקמן באות ס' ושם כתבתי דאפשר דלא אמר כן אלא אליבא דהרמב"ם אבל מודה דדעת שאר פוסקים היא דהלכה כרבא ושוב הבאתי דבריו שבמשבצות סי' ע"ד עי"ש:

ובסתירת דברי תשובות הרא"ש בענין זה עיין להרבנים טורי זהב בסי' רכ"ח ס"ק מ"ד ושפתי כהן שם ס"ק צ"ו ופתחי תשובה ס"ק ל"א וכתב סופר בחלק יו"ד סי' א' (בד"ה הנה הפר"ח) ומסיק שם דהעיקר כונת הרא"ש כמו שבאר מר אביו בחתם סופר חלק יו"ד סי' ו' בסופו שדבריו בזה דברי אלקי"ם חיים:

ובעיקר סברת התוס' דבשבועה אי עביד מהני הנה ידוע מה שהביאו הפוסקים בח"מ סי' ר"ח דעת הרר"י בר פרץ בהגהות מרדכי בשבועות סי' תשפ"ד דאם נשבע שלא למכור ומכר אין במעשיו כלום דגם בזה אמרינן אי עביד לא מהני וכתב הסמ"ע בס"ק ג' שסובר הרר"י בר פרץ דמה שכתבו התוס' דבאיסור שבדה מלבו אי עביד מהני שינוייא הוא ואשינויי לא סמכינן וסיים דברי המרדכי נראין לי שרירין וקיימין לדינא וכן משמע מתשו' מוהרי"ו וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' ר"ל בלי חולק (היפך ממה שפסק בח"מ שם דהנשבע שלא למכור ומכר המקח קיים) והרב ש"ך שם בסוף סק"ב כתב הב"ח פסק דהוי ספיקא דדינא והמע"ה וכן פסקתי בש"ך יו"ד סי' ר"ל וכן נראה בתשו' מוהראנ"ח וכו' עי"ש (סיום לשונו במה שכתב וזה פשוט לכ"ע לפי מ"ש התוס' בתמורה ובהגהות מרדכי דשבועות כתב ר' פרץ ע"כ לא זכיתי להבין שנראה היפך ממה שכתב שהוא ספיקא דדינא ואיך כותב דפשוט לכ"ע וגם שנראה שהתוספות והגמרא שוים בדין ולפי האמת הם חולקים וגם מה שכתב בתחלה כלל העולה דברי המרדכי שרירין וקיימין לדינא ואחר כך כתב בשם הב"ח דהוא ספיקא דדינא ושכן פסק בעצמו בש"ך יו"ד סי' ר"ל איני יודע אם כונתו לחזור ממה שכתב ביו"ד לפי מה שהכריח כאן שדברי המרדכי קיימין או בהיפך ותופס עיקר כמו שכתב ביו"ד ועיין להרב חכמת אדם בקונטריס בית הנשים סי' ל"א [בד"ה אך ובד"ה נחזור לעניינינו] מה שכתב בכונת הרב ש"ך וצריך להתיישב היטב בל"ן וזאת לזכרון ומכל מקום דעת הרב בית חדש נראה דנוטה יותר לסברת התוס' מעיקר הדין אלא דלמעשה כתב דמידי פלוגתא לא נפיק וכו' וסיים דלא כמו שכתב מוהרז"ך לדחות דברי התוס' בדברים שאין בהם ממש) והרב ט"ז כתב שם דהעיקר כמו שפסק הרמ"א דאם נשבע שלא למכור ומכר המקח קיים משום דאין האיסור בגוף המכירה (כמו בדאמרו רבנן לא ליזבין דלא הוי זבינא משום דגוף המכר באיסור) בפרט שכן דעת הב"י וכאן הוא עיקר דיני מכירה ולא ביו"ד וכו' עי"ש (ובשו"ת זכר יהודה להגאון מוהרי"ל בטלן בסי' ו' בד"ה ועוד נחקור אחר שהביא סברת התוס' דבאיסור שבדה אי עביד מהני ושכן נפסק בח"מ סי' ר"ח כתב וכן הסכים הש"ך וט"ז אבל דעת הסמ"ע לאסור עי"ש ולי הדל אי אפשר להחליט שכן הסכמת הרב ש"ך בזה):

והרב פרי חדש ביו"ד בקונטריס אחרון סי' א' ס"ק ל"ח הביא דעת התוס' והרא"ש דבשבועה לא אמרינן אי עביד לא מהני וסיים וכן פסק המחבר בח"מ סי' ר"ח וההגהה לשם וכן עיקר דלא כהסמ"ע שם וההגהה לקמן סי' ר"ל דליתא עכ"ל והרב אהל יעקב בד' ז"ן ע"ב אחר שכתב דבמידי דרבנן אי עביד מהני כתב ואין להביא ראיה דאף בדרבנן אי עביד לא מהני ממ"ש המרדכי בהגהה בסוף פ"ג דשבועות בשם הר"י בר פרץ עי"ש וכן נראה דעת הסמ"ע בסי' ר"ח והט"ז שם וכן פסק הרב שע"א בסוסי' קי"ג דלא איריא שהרי הם נמשכו אחר סברת הר"י בר פרץ והרי התוס' והרא"ש חלקו עליו ובודאי נקיטינן כוותייהו וכן פסק השה"ג בסוף משילין וכן פסק הש"ך בח"מ סי' ר"ח וכן פסק הפר"ח בקו"א יו"ד סי' א' וכן פסק הרב מוהרשד"ם ביו"ד סוף סי' קמ"ב ואף דבסי' קט"ו כתב דגם בדרבנן אי עביד לא מהני לא כתב כן אלא לדעת הר"י בר פרץ עכ"ל הנה מה שכתב בשם הרב ש"ך כבר כתבתי לשונו למעלה דאין הכרע שסובר כדעת התוס' בפשיטות ונראה שדעתו נוטה לדברי הרב ב"ח דהוי ספקא דדינא וכמו שפסק ביו"ד סי' ר"ל שהביא בעצמו ומה שכתב דהרבנים סמ"ע וט"ז ושע"א שסוברים שגם בדרבנן אי עביד לא מהני כתבו כן לפי שנמשכו אחר סברת הר"י בר פרץ והרי אין הלכה כמותו וכו' הנה כבר כתבתי דברי הרב ט"ז שחולק על הסמ"ע (במה שפוסק כדעת הר"י בר פרץ דבשבועה אי עביד לא מהני) וכתב דהעיקר כמו שפסק הרמ"א בח"מ סי' ר"ח דאם נשבע שלא למכור ומכר המקח קיים הרי דלא תלי הא בהא וגם מצד הסברא נראה דאינו מוכרח לתלות זה בזה אלא שהרב אהל יעקב כתב כן לפי מה שנראה לו שמה שכתבו התוס' דבאיסור שבדה מלבו אי עביד מהני הוא משום דדייקי לישנא בכל מלתא דאמר רחמנא ומשמע ליה דהוא למעט מלתא דלא אמר רחמנא אלא שהאדם בדה מלבו ומזה משמע ליה למעט מידי דרבנן דהא נמי לא אמר רחמנא הוא אבל כבר רמזתי למעלה באות ה"ן (בד"ה ואדרבא) דיש מקומות שבלשון רחמנא נכלל גם מידי דרבנן לכן נראה לדעתי הקצרה שלא מפני דקדוק הלשון כתבו כן התוס' אלא מסברא דנפשם ואינו מוכרח לומר שהסוברים דבדרבנן נמי אי עביד לא מהני סוברים בשבועה שהאדם בודה האיסור מלבו דאי עביד לא מהני:

ועל כל פנים סברת הר"י בר פרץ אינה דחויה דהסמ"ע פסק כמותו והרבנים ב"ח וש"ך נקטי דהוא ספקא דדינא ומרן חיד"א בס' שיורי ברכה יו"ד סי' קי"ט אות ו' (בד"ה ועוד אחר שהזכיר דברי התוס' דתמורה) כתב וז"ל והגם דר"י בר פרץ פליג עלה ומוהר"י ווייל סי' קנ"ו ומוהרשד"ם ויתר אחרונים סמכו עלה כמ"ש בפרח מטה אהרן סי' ס"ח וכו' עי"ש הרי מעיד בגדלו דהאחרונים סמכו על דברי הר"י ב"ר פרץ ושגם הרב מוהרשד"ם סובר כן וזה שלא כדברי הרב אהל יעקב דהרב מוהרשד"ם פוסק כהתוס' והרא"ש הן אמת דהמעיין בדברי הרב מוהרשד"ם בסוף סי' קמ"ב יראה לעינים כמו שכתב הרב אהל יעקב שאחר שהביא סברת הריב"פ דאם נשבע שלא למכור ומכר אין במעשיו כלום והקשה עליו מדברי הרמב"ם במוכר בשבת שמעשיו קיימים וכו' וסיים זה כתבתי קודם ראיתי דברי התוס' ושוב הביא קושית התוס' דאמאי לא משני דאיכא בין אביי לרבא בנשבע שלא לגרש וגרש דלאביי מהני ולרבא לא מהני וקושיא דידי נמי הוי בקידושין אלא ודאי כמו שכתבו התוס' דלא פליגי אביי ורבא באיסור שאסרה תורה אלא באיסור שבדה מעצמו (כן כתוב בס' שבידי והוא דפוס חדש אבל נראה ודאי שהוא טעות הדפוס וצריך להיות דלא פליגי אביי ורבא אלא באיסור שאסרה תורה ולא באיסור שבדה מעצמו) ובדברים אלו סיים דברי תשובתו ומתבאר כמו שייחס אליו הרב אהל יעקב ומרן חיד"א לא הראה מקום דברי הרב מוהרשד"ם שתופס כסברת הריב"פ ואיך שיהיה מלבד הרב מוהרשד"ם גם כן יש פוסקים אחרים שחששו לסברתו. והרב פרי מגדים באשל אברהם סי' ע"א סק"ה כתב דיש חילוק בעיקר הכלל דכל מלתא דאמר רחמנא וכו' בין איסור דרבנן לדאוריתא דבדרבנן דוקא אם הוא איסור מעצמו ובשל תורה אף בבדה האיסור עיין סמ"ע סי' ר"ח עכ"ל הרי מוכח דנקיט כסברת הסמ"ע שפוסק דגם באיסור שבדה מלבו אי עביד לא מהני והרב משנה למלך בפרק ח' מהלכות מלוה דין א' (סמוך לד"ה ודע שאף שכתבנו לעיל) תמה על מרן הב"י בח"מ סי' ר"ח שדחה דברי הרר"י ב"ר פרץ על פי מה שכתבו הפוסקים דמקח שנעשה באיסור המקח קיים דיש לומר דלא דמי למקח הנעשה באיסור וכו' עי"ש שכתב שמצא להרב מוהרש"ך בח"א סי' קנ"ז שתפס על מרן הב"י בזה גם הרב מטה אהרן במערכת הבית ד' מ"ב האריך לתמוה על מרן הב"י במה שדחה סברת הרר"י ב"ר פרץ דיש לומר דרבית שאני וכו' עי"ש:

ובשו"ת פרת יוסף להרב מוהר"י אלפאנדארי בחלק אהע"ז סי' ז' הובאה תשובת הרב אליהו יוסף שלטון בדין מגרש שלא מדעתה ורצונה שאינו רשאי מכח תקנת רגמ"ה וכתב הרב מוהר"י מינן שאם עבר וגרשה הגט בטל וכתב הרב יד אהרן בשם הרב החבי"ב דהוא משום כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרב המחבר בסי' ח' ד' ב"ן ע"ד כתב על זה דיסוד דברי מוהר"י מינץ הם מדברי ההגהות מרדכי בשם הר"י בר פרץ דבנדרים שבועות חרמים אם עבר עליהם אין במעשיו כלום וכו' והמעין בכנה"ג ח"מ סי' ר"ח ובמטה שמעון שם יראה דרובא דרבוואתא לית להו סברת הר"י בר פרץ וכמעט שסברתו דחויה מהפוסקים והביא דברי התוס' והרא"ש דבשבועה אי עביד מהני וכו' עי"ש צר לי כי אין בידי ס' כנה"ג ח"מ ח"ב ולא ס' מט"ש ואולי במטה שמעון הזכיר דברי הרב פרח מטה אהרן שכתב שחששו לסברת הר"י בר פרץ והרב פרת יוסף לא ראה דברי רבינו המשנה למלך והרב מטה אהרן הנז"ל ולא מה שהעיד מרן חיד"א הנז"ל ואולי הובא בס' מטה שמעון ומדברי הרב דברי אמת בקונטריס י"א סי' ג' נראה קצת שמחלוקת שקולה היא בין התוס' והר"ש עם המרדכי ומוהר"י ווייל עי"ש (ועיין להרב חקרי לב הבאתי דבריו לקמן באות ס"ג בד"ה והרב חכמת אדם):

ולפי מה שכתבתי דיש איזה פוסקים שתופסים כסברת הר"י בר פרץ דאמרינן בעובר על החרם דאי עביד לא מהני לא נפלאת היא מה שפירש הרב כנסת הגדול' בדברי הרב מוהר"ם מינץ שכתב דהעובר על חרגמ"ה וגרש בעל כרחה אין הגט כלום שהוא מטעם כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והגאון נודע ביהודה בתניינא חלק אהע"ז סי' קכ"ט (בד"ה ומעתה אחר אשר העמדנו) תמה עליו שהרי דעת התוס' והרא"ש דבנשבע שלא לגרש לא אמרינן אי עביד לא מהני עי"ש וכיון שיש פוסקים כהר"י ב"ר פרץ כנז"ל לא נפלאת לומר שגם מוהר"ם מינץ סובר כן אלא שהגאון נו"ב הכריח דגם המרדכי מודה בגט ומה שכתב מוהרמ"מ דאין הגט כלום הוא לענין חיובי הבעל לאשתו וכו' או משום שהעדים נפסלים וכו' עי"ש ובשדי חמד ח"א בחלק אסיפת דינים במערכת גירושין סי' ב' אות ב' (דף ר"ס בד"ה שו"ר בג"פ) ובחכמת אדם בקונטריס שער בית הנשים סי' ל"א (בד"ה ואין להביא ראיה):

וראה זה חדש אשר ראיתי להרב מים רבים שדקדק מדברי התוס' שלא כמו שהבינו כל הפוסקים הנז"ל בדעתם דבאיסור שבדה מלבו סברי התוס' לקושטא דמלתא דאי עבוד מהני שאם כן בתירוצם היה להם לומר כיון שאין האיסור כמו לא יוכל שלחה אלא הוא בדה את האיסור מודה רבא דמהני והם לא כתבו כן אלא כיון שאין האיסור וכו' לא אמר רבא דמהני לכן כתב דכונת התוס' היא דלא מצי הש"ס למימר דבהא פליג אביי ורבא בנשבע שלא לגרש וגרש דלאביי מהני ולרבא לא מהני דכיון שהוא בדה את האיסור אינו נכלל זה באמרם כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דאין זה מלתא דאמר רחמנא ולכן אף שיוכל להיות הדין כן דאם נשבע שלא לגרש וגרש לאביי מהני ולרבא לא מהני מכל מקום לא נוכל לומר שזה הוא פירוש מאמרם כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד וכו' דאין זו מלתא דאמר רחמנא אלא הוא בדה האיסור מלבו וכל כוונתם היא רק לומר שלא יתכן לפרש שמחלוקותם היא בזה לפי שאינו סובל דבריהם פירוש זה אבל לדינא מודו התוס' לסברת הר"י ב"ר פרץ דהנשבע בכיוצא לזה ועבר פליגי בה אביי ורבא ואם כן למאי דנקיטינן כרבא דינא הוא דלא מהני ומוכרחים אנו לומר כן כי היכי דלא תיקשי עליה לפי שיטתו דבנשבע נמי אי עביד לא מהני אמאי לא אמרו בש"ס דבהא פליגי והיינו משום דאין זה מלתא דאמר רחמנא כיון שהוא בדה האיסור אלו תורף דב"ק בחלק א"ח ד' כ"ג ע"ד. ובעמוד ג' כתב ליישב מה שהביאו הפוסקים מבבא קמא דף ע' ע"ב גבי טבח ומכר בשבת וכן מבבא מציעא ד' ס"ה ע"א גבי גלימא דרביתא ומה שהרי"ף והפוסקים למדו הדין דמקח שנעשה בשבת הוא קיים מהירושלמי ולא למדוהו מש"ס דילן כמו שהקשה הרב שלטי הגבורים בסוף פרק משילין וכו' עי"ש דב"ק:

הרי לך שיטה חדשה בדברי התוספות שיתכן שגם הם סוברים כהרר"י ב"ר פרץ דבשבועה גם כן אי עביד לא מהני אלא שיש לפקפק בדברי הרב בפירוש זה דהתינח אם היה נזכר בדברי רבא עצמו כל מלתא דאמר רחמנא הוה מצינן למימר דלא נוכל לפרש בכונתו שרוצה לומר דאם נשבע שלא לגרש ועבר לא מהני דהא קאמר כל מלתא דאמר רחמנא ואין זו מלתא דאמר רחמנא אבל כיון שלא נזכר בדברי רבא כלל לשון זה אלא אביי הוא דאמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולאביי שייך שפיר לישנא דכל מלתא דאמר רחמנא וכו' לומר דאף במלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וכל שכן בדבר דלאו מלתא דאמר רחמנא הוא אלא שהוא בדה האיסור דמהני וכיון דבדברי אביי נכללו תרווייהו בין דאמר רחמנא בין דבר שבדה מלבו ורבא לא נקיט בלישניה למימר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני רק אמר בסתם לא מהני (דהכי אמרינן בש"ס ורבא אמר לא מהני והא דלקי וכו') שפיר היה אפשר לומר דמאי דאמר לא מהני סובב הולך על שני הדברים שלסברת אביי מהני דאיהו סבר בתרוייהו דלא מהני ומשום הכי לא אמרינן ורבא אמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כי היכי דלא לישתמע בדעתיה דרבא דדוקא במידי דאמר רחמנא לא תעביד הוא דסבר דלא מהני ואם כן אם באמת סוברים התוס' לדעת רבא דאם נשבע שלא לגרש אי עביד לא מהני שפיר הוה מצי הש"ס לשנויי דאיכא בנייהו נשבע שלא לגרש אלא ודאי משמע שכונת התוס' לומר דלקושטא דמלתא סובר רבא דבדבר שבדה מלבו אי עביד מהני ושפיר נקטי הפוסקים בדעת התוס' שסוברים כן באמת דגם רבא מודה בדבר שבדה מלבו דאי עביד מהני:

ומכל מקום יתכן שהרר"י ב"ר פרץ הבין בדברי התוס' כמו שפירש הרב מים רבים וגם מה שדקדק מדלא כתבו התוס' בלשון מודה רבא דמהני אלא כתבו לא אמר רבא לא מהני הוא דקדוק נכון ושוב דקדקתי וראיתי שזו היא כונת הסמ"ע גם כן שהרי כתב וז"ל ועד כאן לא כתבו התוס' חילוק בין איסור לאיסור אלא דמהאי טעמא לא רצה התלמוד לאוקומי פלוגתייהו דאביי ורבא בהכי חדא דלישנא דאמרי כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד הכי משמע דמיירי במילי דאוריתא באיסור שלא בדה ועוד שאפשר דגם לדינא מודה רבא היכא שהוא בדה האיסור משום הכי מיהדר תלמודא לאשכוחי בנייא אחריתי אבל לפי המסקנא דבכתובות דאפילו באיסור דרבנו לא מהני מסתברא דלא גרע איסור תורה אף שהוא בדה אותו מאיסור דרבנן והוא קדום עכ"ל ונראין הדברים שכונתו למאי דאמר מר הרב מים רבים הנ"ל:

ובזה מתיישב אצלי מה שהיה קשה לי שלא הוזכר דבר זה בפסקי התוספות דמי שנשבע שלא לגרש וגרש לרבא נמי מהני לפי דעת הפוסקים שכן היא דעת התוס' באמת אבל לדברי הרב ניחא דהתוס' לא כתבו כן לדינא אלא לומר שאין לנו לפרש בדבריהם שבדבר זה הוא שנחלקו אבל לענין הדין לא כתבו התוס' דגם לרבא מהני בדבר שהוא בדה מלבו ונוכל לומר דהתוס' סוברים כדעת הר"י ב"ר פרץ דאם נשבע שלא למכור וכיוצא ועבר על שבועתו אין במעשיו כלום גם ראיתי להרב מעין גנים (הוא ס' עצי לבונה ח"ב) בחלק ח"מ סי' ר"ח (בד"ה ולפי זה) שכתב שדוקא בנשבע שלא לגרש הוא שכתבו התוס' דמשום שהוא בדה האיסור אי עביד מהני משום דבגירושין אי אפשר לומר דאי עביד לא מהני שלא יהיו חלין הגירושין כלל דזה לא יתכן מדאיתקש גירושין למיתה כמו שכתבו התוס' בדף ה' בד"ה מתיבי וקושית התוס' בדף ו' ד"ה והשתא וכו' היא דנימא דלרבא לא מהני כלומר דאף שודאי חלו הגירושין מכל מקום יהא חייב להחזירה כמו באונס שגרש ולזה תירצו דבאיסור שבדה מלבו לא אמרינן אי עביד לא מהני לענין גירושין שיצטרך להחזירה דכיון דעל כל פנים חלו הגירושין משום דאיתקש גט למיתה ולענין זה צריכים אנו לומר אי עביד מהני מהניא סברא דבדה מלבו לומר גם לענין חזרה אי עביד מהני אבל בנשבע שלא למכור ומכר גם התוס' מודים לדעת הרר"י ב"פ דאי עביד לא מהני אלו תורף דב"ק. ובחתם סופר יו"ד סי' ו' (בד"ה אך סוף דברי) כתב והקצה"ח בדה מלבו ובמחכ"ת דבריו אינם וכו' ולפי שס' קצוה"ח אין מצוי אצלי לא הייתי יודע מה הם דבריו אך עתה ראיתי בס' חתן סופר ד' קמ"ה אות כ' שהביא דברי הרב קצות החשן בסי' ר"ח סק"א והן כדברי הרב מעין גנים הנ"ל דהתוס' לא כתבו לחלק כן אלא בגט עי"ש ואם כן אין לנו לדחות לגמרי סברת הר"י בר פרץ מכח דברי התוס' הללו וממה שהביא הרב טל אורות (בתשובותיו) בד' י"ג ע"א בשם הרב מוהראנ"ח בח"א מתבאר דאף שלדעתו כל הפוסקים חולקים על סברת הרר"י ב"ר פרץ מכל מקום חושש לדעתו להחמיר עי"ש:

ודע דעל פי שיטת הגהות מרדכי הנ"ל דבנשבע שלא ימכור וכו' אמרינן אי עביד לא מהני נסתפק ידידי הגאון מנחת משה אבד"ק קאמינקא יצ"ו בחלק יו"ד סי' כ"ו מה יהיה הדין באם שחטו היום שור אחד ושוב נשבע השוחט שלא ישחוט בנו באותו היום ועבר ושחטו מה דינו דמצד איסור אותו ואת בנו מותר כמבואר בסי' ט"ז ולא שייך בו אי עביד לא מהני דמדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי כמ"ש הפר"ח והפרמ"ג אמנם מצד השבועה שייך אי עביד לא מהני לדעת ההגמ"ר והוי נבילה ואף דמושבע מהר סיני ואין שבועה חלה על המצות מקום הספק הוא כיון דספיקא הוא אם חוששין לזרע האב ולחומרא אמרינן דחוששין אבל בנדון דידן יש להסתפק ולומר להיפך לחומרא דילמא אין חוששין וחלה השבועה ולא מהני השחיטה לדעת ההגמ"ר דבשבועה נמי אמרינן אי עביד לא מהני והביא סוגיא דחולין ד' פ"ה בפלוגתא אי חוששין לזרע האב דמוכח דתליא בפלוגתא דלחלק אי צריך קרא וסוגיא דתמורה ד' ה' דמוכח דפלוגתא דאי עביד מהני תליא בלחלק אי צריך קרא והאריך בפלפול נחמד דאם נאמר מצד חומרא אין חוששין לזרע האב אין חשש גם משום אי עביד לא מהני ושלדינא יש ספק ספיקא להיתרא שמא הלכה חוששין לזרע האב ולא חלה השבועה ושמא הלכה כהתוס' דבשבועה שהוא איסור שבדה מלבו אי עביד מהני וכו' אלו תורף דב"ק עיש"ב:

ועל סתירת דברי הרמ"א דביו"ד סי' ר"ל פסק כההגהות מרדכי דאם נשבע שלא למכור אי עבר לא מהני ובח"מ סי' ר"ח פסק דמהני עיין במסגרת השלחן (שסביב הש"ע) בסי' ר"ח והגאון חתם סופר בחלק אהע"ז ח"ב סוף סי' ס"ג מחלק דביו"ד מיירי בנשבע שלא למכור חפץ ידוע בזה אם עבר ומכר לא מהני דהוי כנשבע על הככר ואכלה כולה דאין נשאל עליה ובח"מ מיירי בנשבע שלא למכור שום דבר ומכר איזה דבר ועוד יש לו חפצים רבים ויכול לישאל על שבועתו עי"ש טעמו ונימוקו וכן כתב בשו"ת תפארת יוסף בחלק א"ח סי' י"ד (בד"ה אולם) בדף י"ג ע"א וע"ב ליישב סתירת דברי הרמ"א ומדקדק בלשונו ועיין שם בסוף הסי' ועיין עוד בחתם סופר חלק יו"ד סי' ו' (בד"ה אבל מ"מ) ובחלק ח"מ סי' ק"ד (בד"ה ונקל ליישב) ומר נכדו בש"ות חתן סופר ד' קמ"ה אות כ' הביא דבריו וכתב באות כ"א ליישב סתירת הרמ"א אפילו להמרדכי דסבירא ליה לא מהני דיש נפקא מינה באיזה קנין הוא מקנה אם מקנה על ידי קנין מעות או סודר או אגב דהקנין מצד המקנה והוא נשבע שלא למכור אז נתבטל מעשה שלו אבל כשעשה הלוקח קנין מצדו כגון משיכה נהי דלא מהני הקנאת המוכר אבל על כל פנים לא יגרע מה שמכר לו מאילו הפקיר חפצו ומהני משיכת הקונה מתורת קניה בהפקר וזה אתי שפיר אפילו לדעת המרדכי אבל כבר כתבנו דדעת האחרונים כהתוספות והביא מה שכתב מר זקנו רעק"א בסי' צ"ה (שציינתי לעיל בד"ה ומלבד) עי"ש ובאות כ"ג כתב לדקדק מה שכתבו התוס' לשון בדה מלבו ולא כתבו בדה מעצמו ועל פי דקדוק זה מצא להסביר חילוק זה (דבבדה מלבו מהני):

ובשו"ת מים רבים בא"ח סי' ל' ד' כ"ב סוף ע"ג ובדף כ"ג ע"א כתב דהרב כנסת הגדולה בח"מ סי' ר"ח דחה מה שכתבו הב"ח והש"ך בדעת הרמ"א שהוא ספיקא דדינא שאם דעת הרב לומר דאין להוציא מיד המוחזק אדרבא כאן בח"מ היה לו לכתוב סברת י"א לומר שיכול המחזק להשען עליה וביו"ד להביא סברת המרדכי והנכון שדעת הרב שאם רוצה הקונה או המקבל לזכות במכר או במתנה אעפ"י שאינו בורר הדין עמו ומוציאין מיד הנותן וביו"ד דלענין איסור שבועה קעסיק כתב סברת ההגהות לומר שאף שמצד הדין קונה יראת ה' על פניו יחלוף ולא יעשה הקונה בענין שהמוכר יעבור על שבועתו אלו תוכן דבריו ולבסוף העלה דברי הרמ"א בצ"ע והרב המחבר (שם בד"ה ויצא לנו) מיישב דברי הרמ"א וכתב דביו"ד מיירי בנשבע על דבר פרטי שלא למכרו ועבר ומכר בזה אין מכירתו מכירה וכו' וכמו שמחלק הרב חתם סופר ולא מטעמיה עי"ש ועיין בשו"ת כתב סופר יו"ד סי' א' שהאריך בעניינים אלו ולא יכלתי להתיישב בדב"ק ואתה תחזה:

ובמה שכתב הרא"ש (שהבאתי בריש אות זו) דבשבועות וחרמין שאפשר לבטלן על ידי התרת חכם גם רבא מודה דאי עביד מהני ראיתי בס' לב שומע לידידי הרה"ג חיים הכהן אבד"ק טראבלוס יצ"ו במערכה זו אות ח' שכתב בשם ספר משמרות כהונה להרב מוהר"א הכהן בחידושיו לתמורה שכתב דעד כאן לא קאמר הרא"ש אלא בחרם שאפשר לבטלו על ידי חרטה מה שאין כן בהקדש שצריך פתח וחרטה ושמא לא ימצא פתח והוא בכלל אי אפשר לבטלו ובזה מיישב מה שמקשים על הרא"ש מדפרכינן בתמורה לרבא דאמר לא מהני מחרמי כהנים והלא אפשר לבטלם על ידי התרה כל זמן שהן בבית הבעלים וכו' עי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף