קרן אורה/יבמות/ע/א
{{מרכזפרק הערל}}
תוס' בד"ה הערל פי' בקונטרס שמתו אחיו מחמת מילה ומסקו דזה לא חשיב ערלה שלא בזמנה אע"ג דאין צריך למול ודעת ר"ת ז"ל דמתו אחיו מחמת מילה הוי כערלה שלא בזמנה כמו שהביאו הרשב"א והריטב"א ז"ל בשמו והוא פי' לערל דמתניתין שלא מל מחמת פחד שראה אחרים שמתו מחמת מילה או שמת לו אח אחד מחמת מילה. ומה שהוצרך לזה הוא מהא דלקמן אמרינן אי כתב רחמנא בן נכר דאין לבו לשמים אבל ערל דלבו לשמים כו' אלמא דקרא לא מיירי במומר לערלות אבל הא גופא קשיא לי מנ"ל להש"ס דקרא לא מיירי במומר לערלות ואי משום דשמעינן לה מבן נכר הא בן נכר היינו דווקא מומר לעבוד' כוכבים כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. אבל מומר לד"א וודאי לא שמעינן דאסור בפסח. וגם עיקר הצריכותא לקמן צ"ע דמה ענין זה לזה איסור בן נכר הוא משום דנתנכרו מעשיו וערל איסורו מחמת מאיסת הערלה והיכי ס"ד למילף חד מחברי'. והיה נראה דקרא מיירי נמי במומר לערלות וס"ד למילף מומר לעבודת כוכבים מיניה. וכי היכי דזה שלא נכנס לברית אסור בפסח כמו כן זה שהפר ברית וכן איפכא ה"א דנילף ערל שלא נכנס לברית מבן נכר דפסולו ג"כ משום הפרת ברית קמ"ל דלא מצינן למילף מהדדי. דבן נכר אין לבו לשמים כיון דהוי מומר לעבודת כוכבים וכן בן נכר מערל לא ילפינן דערל לבו לשמים כיון דלא הוי מומר לעבודת כוכבים. אבל בן נכר אין לבו לשמים. אבל שפיר מיירי קרא במומר לערלות שלא מדאגת מיתה. וממילא שמעינן דאפי' אם אינו מכוין להמרה בזה מ"מ אסור הוא כל שלא נכנס לברית. ועיין בריש חולין דמשמע דליכא בערל אלא תרתי גווני או מתו אחיו מחמת מילה דאנוס הוא או מומר לערלות ואפי' אם הוא אינו מל מפחד מיתה ג"כ מומר הוא והיכי קרינן ליה לבו לשמים אלא וודאי כדפירשתי ובזבחים פי' ר"ת ז"ל דמיירי במומר לערלות ולבו לשמים פי' ג"כ מדאגת מיתה. ולענ"ד נראה כמו שכתבתי. והשתא דאתינן להכי דבכל גוונא מומר הוא אם לא שמתו אחיו מחמת מילה. א"כ יקשה למ"ד דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה. א"כ למה לי קרא דכל ערל לא יאכל בו. הא לדידיה מבן נכר ילפינן לה. וע"כ צ"ל דקרא אתי לערל שמתו אחיו מחמת מילה וש"מ דלא חשיבי' ערלות שלא בזמנה ודו"ק:
גמרא והא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני רבי'. והקשו התוס' ז"ל והא אמרינן בקדושין דעבד עברי גופו קנוי. ותי' דה"מ לענין שחרור אבל לענין מצות לא והא דמותר בשפחה כו'. משמע קצת מדבריהם ז"ל דאי הוי גופו קנוי הוי לו דין עבד גמור לענין מצות כדין עבד כנעני להיות מותר בשפחה ולהפטר ממצות שהעבד פטור בהן. ולענ"ד נראה דזה לא ס"ד דישראל יפטר מן המצות ע"י עבדות. וכבר נאמר כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים ולענין מצות אפילו אי הוי קני ליה לגופיה לא מהני. והא דבעינן למימר הכא דאיפטר מפסח אי קני ליה לגופיה היינו להמנאת עצמו אבל לא לפוטרו לגמרי ועבד כנעני הוא דפטור ממצות שהאשה פטורה מהן משום דעיקר חיובא דמצות בעבד מאשה ילפינן מגז"ש דלה לה ואי לאו גזרה שוה לא הוי מחייבינן ליה כלל אבל עבד עברי דמחויב הוא במצות. בשביל שנעשה עבד אין לפוטרו והכא לענין אכילת תרומה הוא דאיצטריך קרא למעוטי משום דאי גופו קנוי הוי קנין כספו של כהן ואוכל בתרומה והדק"ל כיון דבאמת יש לו קנין הגוף אמאי לא מיקרי קנין כספו. והרשב"א והריטב"א ז"ל כתבו כיון דיוצא בגרעון כסף שלא מדעת האדון לא מיקרי קנין הגוף לגמרי. נראה מדבריו דהוי גרסי בש"ס אלמא לא קני קנין גמור. ויש לו בו קצת קנין הגוף אבל לא לגמרי. אבל יש לדקדק דהא מצינו לעיל בעבדי צ"ב אפי' למ"ד הדין עמה אפ"ה אכלי בתרומה אע"ג דיוצאין מרשותו שלא מדעתו. וצ"ל דהכא שאני דע"ע יוצא בשש או ביובל מאליו והויא דומיא דקונה שדה בשעת היובל דלא מיקרי אלא קנין פירות. וכמו שכתבו לעיל בפ' אלמנה. ובאמת יש לדקדק למה לי קרא דתושב ושכיר דלא יאכלו בתרומה מהיכא תיתי דיאכלו כיון דאין לו בהם קנין הגוף. והיה נראה דלאו מטעם קנין כספו הוא דאיצטריך קרא אלא משום כל טהור בביתך יאכל. וה"א דגם זה מיקרי בן בית קמ"ל. ולפ"ז הא דאמרינן הכא והא קי"ל בתרומה דלא אכיל אלמא לא קני הוא לרווחא דמילתא. וכ"כ המהרש"א ז"ל דבעלמא קים לן דעבד עברי לא קני ליה רבי' אלא דלדבריו ז"ל יקשה קרא דתרומה למה לי ולפי הנ"ל ניחא. ועי' ילקוט פרשה קרח. ומה שדקדק מהרש"א ז"ל אימא איפכא דתושב ושכיר דתרומה לאפנויי בלא"ה לא הבנתי דא"כ יכתוב שקר ח"ו לא יאכל בו כיון דקני לגופי'. וכמו שהקשו התוס' ז"ל לקמן לענין פסח ובשלמא לענין פסח כתבו דמוקמינן לה בתושב גר ושכיר עובדי כוכבים. אבל לענין תרומה לא מצינו למימר הכי דהכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל בו:
והא דקאמר הש"ס לענין פסח אי נימא תושב ושכיר ממש משום דהוי ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח ג"כ יש לדקדק היכי ס"ד למימר הכי דאי לפוטרו לגמרי וכמ"ד עבדים רשות הא כבר כתבתי דבעבד עברי ליכא למימר הכי. וע"כ לענין שלא יוכל להמנות לעצמו ג"כ קשה הא אשה חשיבא קנין הגוף לענין תרומה ואפ"ה יכולה היא להמנות לעצמה דהא עיקר הטעם דעבד נמנה על של רבו משום דידו כיד רבו אבל עבד עברי וודאי יש לו יד לעצמו. וי"ל דאשה שאני דאינה קנויה לו לעבדות. אבל עבד עברי אי הוי קני ליה לגופי' ה"א דאין לו יד כעבד כנעני ודו"ק. ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל בהל' תרומות משמע שפי' דתושב ושכיר היינו שכיר בעלמא ולא עבד ע"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |