עץ הדר/כב
|
< הקודם · הבא > |
אלא דבאמת מעיקרא דמלתא ליתא, דלמ"ד גדי אסרה תורה ולא חלב מבואר בתוס' (שם ק"ח ב' ד"ה אמאי), דאע"ג דגדי אסרה תורה ולא חלב מ"מ מדרבנן החלב עצמו אסור כשאר איסורין דמאי שנא משאר איסורים ויאסור כל חלב שביורה אלא ודאי כיון שהחלב הנפלט מן הבשר לא נעשה נבלה אלא מטעם בשר המעורב בו אין לו דין חלב טמא, ע"כ הר' דאפי' איסור דרבנן ליכא על החלב משום איסור דבב"ח למ"ד גדי אסרה תורה ול"ח, ולא אסירא חלב כ"א מטעם תערובות של פליטת: הגדי שיש בו. והטעם פשוט דלא הוצרכו חכמים לאסור מטעם בב"ח, כיון שהוא בלא"ה אסור מטעם בלוע, וכד' ש"ך (ריש ה' בב"ח) דלא כב"ח, א"כ גם בדרבנן הוי רק איסור שצד אחד נאסר וצד אחד נתערב, ושייך לומר עליו תערובות, ומשו"ה בטל אפי' למ"ד דלא דריש דרך בישול על ענין נתינת טעם כמו שהי' דעת אביי לכה"פ קודם דקיבל מרבא לפ"ד התוס' (בע"א שם ד"ה מבשר בחלב).
א"כ הדרא קושיא לדוכתא דאפי' אה נאמר דבכה"ג יש כאן רק איסור דרבנן באותם שבטלים במאתים, מ"מ הרי לנו מכלאים דרבנן דגם איסורי דרבנן הבאים ע"י תערובות אין בהם דין בישול, וממילא אפי' אם נאמר דקי"ל כר' יאשיה דאין כאן איסור תורה כ"א בזורע חיטה שעורה וחרצן במפולת יד, וכד' התוס' (מנחות ט"ו ד"ה יאסרו) א"כ כל הענין של ביטול מאתים דכלאי הכרם הוא רק דרבנן, יהי' ג"כ קשה, ולד' הרמב"ם דס"ל דדוקא לענין זרעים אמרי' דלא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף. הא ירקות ותבואה אסורים מה"ת כדפי' הכ"מ (בפ"ה מה' כלאים ה"ג), וכמו שכתב רדב"ז בביאורו לרמב"ם (הלכה וי"ו) וע"פ דברי התוס' דמנחות (שם ד"ה והתירו) הוי בתבואה איסור תורה ולא בירקות אבל לד' הרמב"ם הוא ג"כ בירק ומפורש הוא במשנה שיעור מאתים בירק בכרם (במשנה ו' פ"ה.) א"כ בלא"ה ליכא למימר משום קנבוס ולוף עכ"פ הענין תימה דלמה יהי' מחולק דין כלאי הכרם משאר איסורים של תערובות דאין להם ביטול, משום שנעשה האיסור על כל חידוש הצורה שע"י ההרכבה ואין לה שייכות לביטול.
ונראה לע"ד שזו היא כונת הש"ס בסוגיא (דחולין קט"ז א', ובפסחים כ"ה א') דפריך ולפרוק מה לכלאי הכרם שכן לא הית' להם שעת הכושר, אר"א בר אהבה זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה, מתיב ר' ישעי' ב"ר זעירא המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור, הוסיף אין לא הוסיף לא אמר אביי תרי קראי כתיבי, כתיב פן תקדש המלאה וכתיב הזרע, הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא, שהסוגיא תמוהה מאד, וקשיא טובא לע"ד, מה שמקשה על הא דאמר כלאי הכרם עיקרן אסור מהא דמעביר עציץ נקוב בכרם דבעינן דוקא הוסיף מאתים, ש"מ דאין העיקר נאסר, וכמו שפי' רש"י בפסחים (שם ד"ה לא הוסיף) דאין הזריעה נאסרת, ומאי הוכחה היא זו, שהרי י"ל דלעולם נאסרת הזריעה, אבל מתי נאסרת דוקא כשיש בה כשיעור הדרוש לאיסור, דהיינו שיעור מאתים, אבל בפחות מזה אינה נאסרת. אמנם הדברים מאירים לפי מה שכתבתי בע"ה, דבאמת יש להסתפק באיסור שנאסר משני עניני היתר ע"י תערובות מה הוא ענינם, אם התורה אסרה את הצורה החדשה שקנו אלו הענינים מחדש ע"י עירובם ולזה נאסר, או שהתורה שאמרה שכ"א מותר בפ"ע היא אמרה שאחד אוסר את חבירו ע"י מה שיניקתו נבלעת בו, ונפ"מ דאם נאמר באופן האחרון, יש גם לאיסורים שע"י תערובות ג"כ דין ביטול, שהרי בעצם ענינם הם דומין לשאר או"ה שנתערבו, אמנם כ"ז שאין לנו הוכחה מוכרחת ודאי צריכים אנחנו לומר דחידוש הצורה אסרה תורה, ואין כאן ענין לביטול כלל, דדבר זר הוא לומר שדוקא הבלוע מדבר שבפ"ע מותר יאסור את חבירו, וכן חבירו אותו ע"י עירובו. אבל אם נמצא גילוי מה"ת שהענין שייך לתערובות אז מוכרחים אנו לחדש, ונוכל לומר שהאיסור הזה אינו מצד חידוש הצורה שבו כ"א מצד יניקת התערובות של כ"א בחברו ושייך בו ענין ביטול. והנה אם נאמר דכלאי הכרם נאסר דוקא גידולן ולא העיקר, הרי יש כאן עיקר הענין בתערובות של איסור והיתר העיקר עם הגידולין, וגם יש ע"ז הוכחה שלא נתנה תורה בזה האיסור מצד חידוש הצורה, שאם הי' מצד חידוש הצורה הי' ראוי שע"י פעולת הכלאים יאסר גם העיקר כמו בב"ח דהכל נאסר, ואין דרך לעזוב מקצת כשמתחדש צורה, שמדה זו אינה נוהגת רק בהתפשטות מעשי כמו בליעה, ע"כ יותר נח לנו לומר שזה הוא ענין תערובות וממילא שייך בו ביטול, ע"כ כיון שאמר ש"מ כלאי הכרם עיקרן נאסר, א"כ אין כאן ענין תערובות ועומד הוא ממש בשורה אחת עם בב"ח, ע"כ אין כאן מקום לשיעור, וע"ז פריך מהמעביר עציץ נקוב דהוסיף מאתים דוקא אסור ואי הוי עיקרן נאסר הי' ראוי לדמותו לבב"ח בלא טעם של דרך בישול אסרה תורה, ולכלאי בגדים דלא שייך בהו ביטול, וע"ז משני דילפי' מקרא שיש כאן שני ענינים זרוע מעיקרו בהשרשה, זרוע מעיקרו אין שם ענין תערובות, ואסור לעולם מצד חידוש הצורה שאסרה תורה, ע"כ לא שייך בו שיעור כ"א ענין הצורה של האיסור, שהיא ההשרשה, זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא, דבזרוע ובא יש בו ענין של תערובות מהגדולין והיניקה שכל אחד יונק מחבירו, והתורה רצתה לאוסרם, ובזה יש דין של תערובות שאסרה תורה מה שאין אחד מבליע בחבירו ע"י יניקתו ומשו"ה הוא אוסרו, ולכן שייך בו שיעור, ורש"י (בד"ה המעביר) כתב ובספרי יליף לה מתרומה שעולה באחד ומאה, וכלאים שכפל את איסוריו שאסורין בהנאה כפל את עלייתו ע"כ, י"ל דנסיב לה הכא להודיע שיסוד ביטול מאתים אינו משום שזאת היא הצורה של האיסור בתור פעולה כמו ענין של בישול וחבור שתי תכיפות בכלאים, כ"א מצד ביטול אתאן עלה דוגמת הבישול של תרומה דהוי איסור בהיתר, וה"ה כאן. עכ"פ למדנו שיש באיסור שע"י תערובות חידוש צורה ומסתבר דה"ה בהרכבה באופנים שנאסרו שהיא דומה לזרוע מעיקרו שהרי גם בזרוע מעיקרו הוא בכרם שנמצא כבר כמו שפירש"י (בפסחים ובחולין שם) א"כ התיעוב שע"י ההרכבה הוא דומה ודאי לבב"ח שיש בו חידוש צורה. ואשכחנא פתרי בזה לדברי הלבוש במה שקשה טובא מהא דע"ז (מ"ז) דמוקמינן בסתמא דגמ' איבעי' דר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה, דקא מיבעי' לי' אליבא דרבנן ובאילן שנטעו ולבסוף עבדו ומבעי' לן אי מאיס לגבוה, וכ' תוס' (שם ד"ה מי) דעיקר הבעי' היא מדרבנן ולכתחלה, וא"כ איך אמר הלבוש דמאיס לגבוה דמצוה הוי כמו בקרבן דאורייתא, וכמו שתמה ע"ז בב"א (שם). אבל לפ"ד אתי שפיר דחילוק גדול יש בין נעבד להרכבה, דנעבד אם הי' בכלל כל שתיעבתי לא הי' אפשר לדמותו כ"א למעשה שבת דנעשה בו איסור, אבל לא נתחדשה צורתו ע"י האיסור עד שנאמר שהוא אוכל את האיסור, א"כ אינו נכנס לכלל כל שתיעבתי, ונמצא שכל החידוש שלהדיוט מותר, עומד על יסודו הראוי לו, אלא דקי"ל דיש נעבד במחובר אצל גבוה, כמבואר בד' מ"ו ב' שם}}, א"כ אין לנו אלא חידושו גבי גבוה דוקא דומיא דנעבד דבע"ח דמצינו איסור מה"ת גבי גבוה דקרבן, ובכלל כל שתיעבתי גם הוא אינו, דאין בו חידוש צורה ע"י תיעוב העבירה והוי דומיא דחורש בשו"ח ומעשה שבת, דהיינו שעושה בהם תיעוב וזה מותר להדיוט, ע"כ כיון שהגבוה הוא יוצא מן הכלל אין לנו לדמות אליו מצוה, דאין למדים קל מחמור להחמיר עליו כ"א להסתפק אם יש בזה עכ"פ מעלה דרבנן ולכתחילה, וכד' התוס' (דע"ז שם). אבל בתיעוב דהרכבה כיון שיש חידוש צורה הוי בכלל כל שתיעבתי שהי' ראוי לאסרו, אלא דמדאסרה תורה לגבוה כלאי בהמה אנו למדים דמותר להדיוט וה"ה לכלאים דהרכבה, א"כ בזה החידוש הוא אצל הדיוט מה שיצא מכלל כל שתיעבתי, ובכה"ג ודאי מסתבר דדי לנו לומר שמה שאמרה באמת צריך תורה לאסור לגבוה, שאינו לעצמו, כ"א ללמד בא על אחרים להתיר להדיוט, לאפוקי כל שתיעבתי די לנו שנתיר הדיוט גמור. אבל לענין מצוה מוקמינן ליה באתריה להיות נכלל בכלל כל שתיעבתי ולהיות אסור למצוה כמו לקרבן.
עכ"פ ממה שכתבנו הננו רואים שאע"פ שטעמו של הלבוש ז"ל אינו כ"כ מוסכם לפי שיטות הפוסקים, ובעיקר דינא אין זה נוגע כ"כ, דטעמים היותר פשוטים מספיקים לחוש לפסול מורכב, מ"מ אין דבריו מופרכים ע"פ שיטה שאפשר שבררה הוא ז"ל לו לעצמו כדרכו בקודש וראוי לנו למיחש לסבא לקיים מה שיצא מפה קדוש, גם מטעמיה.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |