עץ הדר/כג
|
< הקודם · הבא > |
ומה שהשיג עליו הגאון בית אפרים ז"ל מהא דכיון דגלי רחמנא דשרי להדיוט, ש"מ דאין זה תועבה, א"כ אינה בכלל כל שתיעבתי דאם הי' בכלל כל שתיעבתי הי' ראוי לאסור למצוה אפי' נעשה מאליו, ולמה הי' לו להלבוש להקדים מה שהרכבת אילן אסורה לב"נ, וכיון דממילא מותר שוב גם ע"י מעשה ג"כ מותר למצוה כמו להדיוט ממש דאי אפשר לומר שיהי' בכלל כל שתיעבתי לחצאין, ואם גלתה תורה שאינו בכלל כש"ת מצד ההיתר להדיוט אינה כלל בכלל זה אפי' למצוה, ומה שאסור לגבוה זהו מטעם אחר לא מטעם כש"ת, הנה במה שכתבתי בביאור דברי הלבוש הכל מיושב, דס"ל דבעינן באמת בענין כש"ת ג"כ דוקא העברת האיסור, ובענין ממילא כבר שוה לו ג"כ הרא"מ כמש"כ. ובענין מה שהוציאה תורה הדיוט להיתירא יותר נח לומר דקדשים אהדרינהו קרא לאסור משום כש"ת, וכה"ג דכתב ר"ת (בתוס' חולין צ"ט א' ד"ה רבא) לענין טעם כעיקר דאהדרי' קרא לאיסורא קמא, כה"ג דפסולי המוקדשין דאמרי' (בכורות ט"ו) דמייתי (שם) בתוס' דהגוזז והעובד סופג את הארבעים, אע"ג דלית בהו מפורש כ"א לאו הבא מכלל עשה דתזבח ולא גיזה, אלא דאהדרי' קרא, וה"נ י"ל דאהדרי' קרא לומר קדשים הנני מהדר ומעמיד בכלל כש"ת, ומה שאני מוציאו אינו מוציא אלא חולין גמורים. ולכאורה כאן יש יותר סברא עוד לומר אהדרי' קרא מהתם, דהתם אמרה תורה שהם כצבי וכאיל, ואמרה דרך היתר ומ"מ אנו למדים דהאיסור הנשאר אהדרי' עי"ז, ק"ו כאן שבעיקר אמרה תורה איסור בקדשים אלא שמזה אנו למדים דחולין מותר, א"כ שפיר י"ל דקדשים לא אפיק קרא מכל שתיעבתי עד דלא אצטריך למיהדרינהו, וכיון שהדבר מסופק מצוה להיכן נדמה אותה לקדשים או להדיוט. אוקי על כללא דכש"ת שהוא מפורש בודאי, ואין ספק מוציא מדי ודאי. ובאמת חוץ מזה נראה מדברי הש"ס דסוגיין דאפשר לומר כל שתיעבתי למחצה, דעל מה דבעי למימר דכלאי זרעים ילפי' היתירא דידהו מדהצריכה תורה לאסור כלאי הכרם מכלל דכלאי זרעים שרי ופריך ודלמא כה"כ אסורים בין באכילה בין בהנאה, כלאי זרעים באכילה אסורים בהנאה שרו, והכא הרי אליבא דר"א נקטי' דל"ת ל"ת לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, א"כ כל מה שהוא בכלל כש"ת הרי הוא אסור בהנאה ג"כ דומיא דבב"ח, א"כ אם נאמר דכיון שגלתה תורה שאין זה בכלל כש"ת, ילפי' מזה אפילו על ענינים אחרים, כמו מחולין לקדשים, א"כ ק"ו שהי' ראוי ללמוד על אותו ענין עצמו, ולומר כיון שכש"ת איסור הנאה נמי משמע ומדהיתירה תורה בהנאה ע"כ אין זה בכלל שתיעבתי, א"כ ממילא מוכרח דבאכילה ג"כ שרי, ומדחזי' דהי' ניחא לגמר' לומר דיהי' היתר בהנאה בכלאי זרעים, ומ"מ יהי' בהם איסור אכילה מטעם כש"ת ש"מ שאפשר שהתורה תשייר איזה פרט אפילו באותו הדבר עצמו ולא להכניס כולה בכלל כש"ת, ולהכניס מקצתה כמו הנאה ואכילה שהם בגוף אחד, ק"ו שאפשר לנו לומר סברא זו בשני גופים כחולין וקדשים דבחולין הקילה תורה והוציאה מכלל כל שתועבתי מאיזה טעמא דלא קפיד רחמנא בזה אהדיוט, ובקדשים אוקי אדוכתא שיהי' בכלל זה וממילא כל מה שיש להסתפק בין חולין לקדשים כמו מצוה אוקי אחזקת קרא דכש"ת כל זמן שאין הכרח גמור מוציאו.
והנה כל החילוק שבין בית אפרים להלבוש אינו כ"א על שעת הדחק דלבוש ס"ל שהוא איסור תורה ול"מ גם בדיעבד וממילא לא מהני ע"ז שעה"ד דכדיעבד דמי. וביה אפרים רוצה לצדד דעכ"פ הדיעבד ובשעה"ד שכדיעבד דמי יהי' מקום להכשיר, אבל שלא בשעה"ד ליכא למ"ד, וכו"ע ס"ל דחיובא איכא להדר אחר אתרוג שאינו מורכב, ופשיטא שהוא קודם לכל הידורים אחרים, ובאמת לברך על המורכב, א"א כלל וראוי לכל ירא שמים לימנע עצמו מספק זה בכל כחו, שהרי כל עיקר יסודו של הלבוש הוא דנימא מאיס לגבוה במצוה כבר אמרו ג"כ הרשב"א בתשובה לענין ברכה של מצוה דקילה הרבה ממצות אתרוג והוא מה דפסקי' בשו"ע או"ח (סי' רצ"ז) דאותם הבשמים שמניחים הנכרים בקנקנים של יין אין לברך עליהם, ודנקיט הרשב"א בטעמו דאע"ג דלהדיוט מותר להריח בהם שאין הריח בא מצד היין האסור, מ"מ כיון שיש בו עירוב של איסור אסור משום הקריבהו נא לפחתך, דאימאיס לגבוה (כדר"ל בע"ז), והנה פסקינן כותי' בשו"ע להלכה, אע"ג דכתב (שם) רק שטוב להחמיר מ"מ משום חומר ל"ת פסקינן לאסור לברך, ומעתה מאחר שכך אנו חוששין משום איסור סתם יינם הקל, דהנכרי בעצמו אפשר שלא עבד בו שום עבירה כלל, רק כיון דפתיך בי' איסורא ק"ו נידון דידן שראוי לכה"פ למנוע מלברך, ואיך נברך על ענין שהי' יותר ראוי לו של יבוא לעולם ולא יתעביד בו איסורא. וק"ו שקשה לברך שהחיינו שבא רק על שמחה שלמה. ואם טעם קלוש של מצער בריה פוטרת משהחיינו בענין שחיטה (יו"ד סי' כ"ה ס"ב בהג"ה) איך לא יהי' מעכב כזה הצער של עבירת חוקי השם יתברך ומשפטיו ע"י קלקול חוקי הבריאה בנטיעת כלאים, וכמו שאמרו בתו"כ "את חוקותי תשמרו חקים שחקקתי בהם שמים וארץ. ואלה הם בהמתך ל"ת כלאים שדך ל"ת כלאים". ואיך תתן הדעת לברך שהחיינו לזמן הזה ליטול פרי שבאה לעולם ע"י ניאוץ כזה שאסרה תורה אפי' על ב"נ, ובכלל בענין ברכה הלא אפי' אין העבירה גורמת המצוה ג"כ א"ז מברך אלא מנאץ (כמבואר בתוס' ב"ק ס"ז ד"ה אמר עולא) דבהזכרת שם שמים יש להחמיר טפי שלא יהי' בדבר נדנוד עבירה.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |