באר יצחק/אורח חיים/א: הבדלים בין גרסאות בדף

'''{{עוגן1|אך}}''' עדיין צ"ע בדברי הר"ן בחידושי' לגיטין הנ"ל דהקשה מתחלה דאיך תורמין להאכיל והא הוי תורם שלא ברשות. ותי' משום דהקנו התבואה להאפטרופס והפקר ב"ד הפקר ואח"ז הביא להא דמוכרין בהמות להאכיל כו' וכתב דמשום שזכין שלא בפניו נגעו בה, והובא לעיל, וקשה אמאי לא כתב ג"כ בהא דתורמין להאכיל דמשום זכין שלא בפניו אמרו זה וכמש"כ התה"ד בחלה דיכולים להפריש בלא רשות הבע"ב משום זכות דזכין שלא בפניו משום דהא אסור בשני להו בידים ולא יהי' להם מה לאכול וזה וודאי ם. וכמש"כ הר"ן אח"ז תיכף בהא דמוכרין בהמה כו' דמה"ת זכין כנ"ל.  

'''{{עוגן1|אמנם}}''' כיון שכבר כתבנו להוכיח דהר"ן בקדושין ס"ל אם בבד א האב אחר זה דיינינן שפיר לזכות ואף דמוציאין את בתו מרשותו ודוחק לומר דהתם מיירי בקדושי כסף שאז אא כסברא שכתבתי דכיון דמזכין את הכסף עבור אא הוי זה הוצאות ממון כ"כ, דהא כתבו סתמא דנתקדשה, ויכול להיות אף בקדושי שטר, א"כ בקדושי שטר דאינו שוה פרוטה לא שייך בזה לומר שמזכין את הקדושין לאב, ועיין באה"ע סימן ל"ז בב"ש סק"ז, ובע"כ מוכח דאף היכא שמוציאין את החפץ מרשותו ואין מכניסין שום דבר בחליפין לרשותו אפ"ה שייך בזה דין זכיי', א"כ תקשה עדיין דברי הר"ן אמאי לא כתב מתחלה על הא דתורמין דבתורת זכות אתינן עלי' וכמש"כ הר"ן תיכף על הא דמוכרין כנ"ל וצ"ע לכאורה.

'''{{עוגן1|וכן}}''' יש להוכיח מכתובות {{ממ|דף מ"ה}} דאיתא מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסי' ומפרנסין כו' ודבר אחר וזהו אא דיהבינן אא ולא ניחא לי' דתינוול, ואנן סהדי אא לי' א"כ אא מיירי בשוטה ואפ"ה מוציאין ממון מרשות הנותן אא זכות א"כ מוכח מזה שני ענינים או כשיטת הרמב"ם דזבין לשוטה, וב' דאף זכין מאדם אי התה"ד הנ"ל:

'''{{עוגן1|וראיתי}}''' להקצה"ח ב[[קצות החושן/חושן משפט/שנח|סימן שנ"ח]] שכתב להוכיח מכתובות הנ"ל דמתנה שלא מדעת הוי מתנה וכמש"כ הש"ך בסימן הנ"ל דמותר ליטול של חבירו שלא מדעתו היכא שידוע שנתרצה דאל"כ איך נוטלין תכשיט שלא מדעתו עכ"ל, ויש לדחות זה משום די"ל דאף היכא דיש אומדנא דמסכים להמתנה כשיוודע להבעה"ב עכ"ז ניחוש דלמא ימחה אחר שיוודע ולא יסכים דאף דאין זה רק חשש מיעוטא עכ"ז הא ברוב דאיכא לברורי קיי"ל דמבררינן, א"כ יכול להיו' שימחה ויתברר שיהא אסור גזל וכמו שאמרו בקדושין דף מ"ו דחיישינן שמא יבוא אבי' וימחה, ועוד דהא יש בזה הוצאות ממון דקיי"ל אין הולכין אחר הרוב דמשום סמוך מיעוטא לחזקה נגעו בה כמש"כ בר"פ המניח, משא"כ התם בכתובות דב"ד יורדין לנכסי' ונותנין תכשיט, והא אמרי בסוטה {{ממ|דף כ"ה}} במה דהקשו דכי עבדינן מילתא דילמא לא יסכים הבעל אח"ז, ותירצו דמשום דמסתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד הב"ד ולא חיישינן כלל לזה דכיון דב"ד עושין משום זכותו וטובתו אז אין כאן שום חשש כלל ואף מיעוטא ליכא כלל, וה"ה בתכשיט דב"ד נותנין וודאי דמסכים ולכן מותר ליטול שלא מדעתו ע"י ב"ד, וברוב גמור הולכין גם בממון אחר הרוב כמש"כ התוס' בסנהדרין {{ממ|דף ג' ע"ב}} אבל שלא ע"י ב"ד אפשר דאסור. נחזור לענינינו דנ"ד דנעשה הזכות ע"י ב"ד וודאי דיחול המכירה כמו בסוטה הנ"ל ובכתובות הנ"ל דענין הנעשה ע"י ב"ד הוי זכות אלים ומהני מעשיהם, א"כ ה"ה בנ"ד חל המכירה בתורת זכות, והא דאמרו בכתובות דף י"א) בגר קטן דמטבילין אותו ע"ד הב"ד, והקשו דאיך יהבינן לה קנס, הא דילמא כי גדלה ממחא ונפקא כו', ואמאי לא תירצו דשאני התם דנעשה בב"ד, וסתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד ב"ד, יש לומר דשאני התם דלא הוי זכות גמור, משום דבהפקרא ניחא לי' כמו שאמרו התם, ולכן כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב לכן שפיר חיישינן למיעוטא דילמא ימחה כשיגדיל, אבל היכא דהוי זכות גמור בלא שום חובה כלל, וודאי דמוכח מסוטה הנ"ל דיותר אלים זכות הנעשה בב"ד מזכות הנעשה שלא ע"י ב"ד, ונדחה שפיר ראיות הקצה"ח הנ"ל:

'''{{עוגן1|ועוד}}''' יש להעיר בנ"ד לפי מה דמבואר בח"מ {{ממ|סימן שנ"ט סעיף ב'}} דדבר העומד להמכר מותר ליטול שלא בידיעתו אם מזכין להם התשלומין, ומבואר במחנה אפרים הלכות גזילה {{ממ|סימן ה'}} דדבר העומד להמכר דמותר ליטול ע"מ לשלם, והא שכתב הרא"ש בב"ק {{ממ|דף ס'}} דדווקא בזוכה התשלומין ע"י אחר היינו דווקא באינו רוצה לשלם אלא בסחורה, אבל ברוצה לשלם במעות אז אמרינן אף בלא זיכוי ע"י אחר דהוי זכות, עכ"ל, וכן איתא בב"מ {{ממ|דף ק"ט}} גבי מצא תפילין שם דמיהן ומניחן ואינו חושש לחשש תפילין גזולין, וכן בשארי אבידות שהתחילו לרקוב מוכרן בב"ד כמבואר שם ובח"מ {{ממ|סימן רס"ז}} אלמא דכיון דהוי דבר העומד להמכר אמרינן דאנן סהדי דוודאי יתרצה לזה כיון דנעשה בב"ד, א"כ כש"כ בחמץ דוודאי הי' עומד להמכר דאל"כ יפסיד כולו ומהאי טעמא אמרו חז"ל דנפקד מחוייב למכור בשעה חמישית כפי שיכול כדי להציל להבעלים את חמצם, א"כ וודאי דהמכירה הוי זכות וגם התשלומין הם בעין בנ"ד, דהא החמץ הוא ת"י הבעלים עד שיסלק כל הנ"ח וכפי הנהוג במכירות חמץ, וודאי דדומה זה לדבר העומד להמכר הנ"ל.  

'''{{עוגן1|וגם}}''' מצינו בש"ך ח"מ {{ממ|סימן שנ"ח}} דכתב דמתנה שלא מדעת הוי מתנה ומחלק בין יאוש שלא מדעת למתנה שלא מדעת, ועיין באה"ע {{ממ|סימן כ"ח סעיף י"ז בב"ש ס"ק מ"ד}} שכתב בשם רש"י והר"ן שכתבו בסוגיא דקדושין {{ממ|דף נ"ב}} על הא דאמרו התם דאף בבא בעה"ב ואמר למה לא נתת דבר שהוא טוב דמשום כסופא אמר זה, דכתבו דזה קאי על למפרע, ומשמע דס"ל לדינא כן, דאלו לא הי' כסופא אז הי' חלין הקדושין למפרע, ואף דהוי מתנה שלא מדעת בע"כ מוכח דס"ל כסברת הש"ך הנ"ל לחלק בין יאוש שלא מדעת למתנה שלא מדעת, והב"ש הוכיח שם דבע"כ מיירי הסוגיא בסרסור שיש לו חלק, דאל"כ איך שייך כלל לומר דקאי על למפרע, הא קיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש עכ"ל, ודבריו תמוהים בזה דהא שם רבא הוא דקאמר זה, ורבא הא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש ולכן דברי הב"ש אינם מובנים, ובלא"ה אין מקום לקושיית הב"ש הנ"ל לפי שיטת הש"ך הנ"ל שכתב לחלק בין יאוש למתנה שלא מדעת וכמש"כ, אך לפמש"כ הר"ן גבי נערה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דאם נתרצה אבי' לאח"ז מועיל הקדושין משעה ראשונה משום מצוה דרמיא עלי' דאב, וא"כ מוכת דדווקא במקום מצוה אמרינן דמועיל משעה ראשונה ולא היכא דלא הוי מצוה דרמיא עלי', א"כ התם בקדושין {{ממ|דף ב"ב}} הא לא הוי מצוה דרמיא עלי' דאב. א"כ לא מהני מתנה שלא מדעת, ובע"כ מוכח כשיטת הב"ש שכתב דמיירי בסרסור שיש צו חלק, דאל"כ איך כתב הר"ן לדינא דחל למפרע אלו לא הי' כסופא, הא חזינן שיטת הר"ן נופח דמתנה שלא מדעת לא הוי מתנה אם לא הוי מצוה דרמי עלי' כנ"ל, ויש לדחות זה ההוכחה שכתבתי משום די"ל דנפ"מ במה דהוי זכות אז אף דשתק בעת שנודע לו מ"מ חל הזכיי', ודווקא בצווח בעת שנודע לו הזכי' בזה אאו דיכול למחות, וכמבואר בב"ב קל"ח, אבל בהא דמתנה שלא מדעת אף לשיטת הש"ך הנ"ל עכ"ז בעינן שיאמר בפיו דמסכים על המתנה או שיאמר כלך אצל יפות, אבל שחיקה לחוד לא מהני, א"כ י"ל דדוקא במקום דאיכא מצה דרמי עלי' דאב אז מועיל שתיקה לחוד, משא"כ היכא דליכא מצוה דרמי' עלי' דאב בעינן הסכם בפיו עכ"פ, ולכן י"ל עדיין דהר"ן ס"ל כשיטת הש"ך הנ"ל, ולכן כתב הר"ן לדינא דדוקא משום כסופא אינו חל למפרע, אבל אלו לא הי' כסופא הי' חל הקדושין למפרע, ואין צריך לדחוק דמיירי בסרסור כמש"כ הב"ש, רק הר"ן ס"ל כשיטת הש"ך הנ"ל דמתנה שלא מדעת הוי מתנה, א"כ בנ"ד דהסכימו הבעלי' על המכירה וודאי דלשיטת הש"ך הנ"ל חל המכירה אף דהי' שלא מדעת וכמש"כ דהר"ן ורש"י ס"ל כשיטתו.

'''{{עוגן1|וכבר}}''' נתבאר לעיל בשם הר"ן דכתב דלכן אפטרופוס מוכר בהמה ונכסיהם, משום דכיון דהוא לתועלת היתומים משום זכין שלא בפניו נגעו בי', ואף דאין להוכיח מזה לנ"ד די"ל דשאני אפטרופוס דנתנו לו חז"ל כח לכל המצות לקנות עבור היתומים כמבואר בגיטין {{ממ|דף נ"ב}} ובח"מ {{ממ|סי' ר"צ סעיף ט"ו}} דעושין לקטנים לולב וס"ת כו' ובמצות עשה לא שייך כלל זכיי' ודווקא בל"ת דאסור למספי להו בידים כמו בטבל שייך לומר זכות, וכמש"כ לעיל ולא במ"ע ומה"ט הקשו התוס' בפשיטות בפסחים {{ממ|דף פ"ח ע"ח}} ד"ה שה לבית אבות כו' דאיך מאכיל פסח שלא למנויו לקטנים כו' ולא שייך לומר בזה זכין שלא בפניו, ומה דאפטרופוס מפריש מדעתו הוי בתורת זכות להקטנים וזכין לקטן מה"ת, משום דבמ"ע לא שייך לומר זכין שלא בפניו, דכיון דהמה פטורין, ולאו בני מיעבד מצוה נינהו, ודוקא באיסורין דכיון דאסור למספי להו בידים בזה שפיר כתבתי לעיל דהוי זכות, ואין זכין לקטן מה"ת שפיר תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא במ"ע, ובע"כ מוכח דזהו דנתנו רשות למכור נכסיהן ולקנות עבורם תפילין ולולב וס"ת אינו אלא מדרבנן, דהפקירו ב"ד ממונם וזוכה הלוקח בנכסיהם בתורת הפקר ב"ד, כמש"כ התוס' גבי הא דתורמין להאכיל כו', א"כ י"ל דה"ה במצות בדיקת חמץ דנתנו רשות לאפטרופוס למכור נכסיהם ג"כ זהו מדרבנן, דהקנו חז"ל את חמצם להאפטרופוס כדי שיהא יכול למכור, וכמש"כ התוס' על הא דתורמין ומעשרין להאכיל, וכמש"כ הר"ן בגיטין והובא לעיל, ולכן אין להוכח מזה לנ"ד דשייך זכיי' במכירת חמץ, משום די"ל דשאני אפוטרופוס דהקנו לו חז"ל את חמצם, אבל יש להקשות דאיך יהי' יכול להיות אפטרופוס למכור חמץ של היתומים ולקבל עבורם כסף, הא כיון דהבעל המעות הוא לאו בר שליחות א"כ איך יכולים לזכות בקנין כסף שמקבלים עבור החמץ של יתומים, וכמש"כ התוס' בב"מ הנ"ל, והא לא שייך בזה ערבות כמש"כ לעיל, וגם הא קטן שערב לאחרים פטור כמבואר בסי' קל"ב, ואף לפמש"כ דחז"ל הקנו את החמץ להאפטרופוס כדי שיהא יכול למכור, א"כ הו"ל האפטרופוס בע"ד על החמץ והו"ל חמצו ממש, או י"ל בזה דהאפטרופוס יכול לזכות מעות מן הבע"ד אף שאינו בר שליחות משום דאיהו עדיף משליח, כדמצינו ברא"ש פ"ק דב"מ שם בשם הר"ח דאפטרופוס התופס עבור היתומי' אף במקום שחב לאחרים קנה דעדיף משליח, וכמו שפסק המחבר {{ממ|בסי' ק"ה סעיף א'}} בח"מ, וכן מצינו בח"מ {{ממ|סי' קכ"ו סעיף כ'}} גבי מעמד שלשתן דאפטרופוס עדיף משליח, [ועיין בש"ך שם ס"ק פ"א ובח"מ סימן ר"ב ס"ד דמצינו בכל הני דאפטרופוס עדיף משליח], אבל עדיין תקשה דאיך שייך קנין משיכה במוכר נכסי יתומים, דהא משמע מכל האחרונים דסתמו דגם חמץ של יתומים יכול האפטרופס למכור בחדרים שלהם, ואז יהי' אג"ק וחצרו כמו בכל מכירת חמץ, דהא אם יהי' הרבה חמץ אצל היתומים אז לא אפשר במשיכה בשעה מועטת, ובע"כ עבדי' העצה כמו בכל מכירת חמץ, וקשה דמי נתן להאפטרופוס רשות למכור את החדרים ומקומות של היתומים, והא בגוף מכירת החדרים ומקומות ליכא מצוה למכור, ואף דחז"ל נתנו כח ורשות לכל אפטרופוס לקנות לכל מצות בעולם עבורם, עכ"ז הא מכירת החדרים לא הוי שום מצוה רק הוא מכשירי מצוה, משום דבלעדי זאת לא יקויים מצות בדיקת חמץ וגם יעברו על בל יראה, ואף דנימא דהקנו חז"ל את החמץ לאפטרופוס כדי שיהא יכול למכור כנ"ל, עכ"ז קשה הא לא הקנו לו אלא את גוף החמץ אבל לא החדרים, ולרוב פוסקים הא בעינן משיכה לנכרי, משום דהא פסקו בח"מ {{ממ|סימן קצ"ח}} הלכה כריו"ח, ובפרט באיסור בל יראה דהוי מה"ת וודאי בעינן לקנין משיכה, והא אם הוא קטן שיגדיל בתוך הפסח יעבור בתוך הפסח על בל יראה, והא אינו מוכר בקרקעות עד שיגדיל, ודוקא בחמץ שעבר עלי' הפסח דעיקרו אינו אלא מדרבנן בזה סתמו להקל בקנין כסף לבד, אבל לא באיסור בל יראה ולמכור לכתחילה בקנין כסף לבד, ואיך שייך קנין משיכה היינו קניית החדרים ומקומות דהא בזה אין רשות לחז"ל להקנותן, ובע"כ מוכח דכיון דבלעדי החדרים ומקומות לא יהי' יכולים להציל אותם מן איסור בל יראה, ואף דלא הוי רק מכשירי מצוה, אפ"ה הוי כגוף המצוה, ושפיר הקנו חז"ל גם את החדרים ומקומות להאפטרופוס כדי שיהא יכול למכור או להשכיר, או לשיטת הסוברים דזכין לקטן מהתורה הוי זה ג"כ לזכות במה שמשכירין את החדרי', משום דהוא לצורך העוסק הנ"ל, דגם זה בכלל צרכי מצוה דנתנו חז"ל רשות לאפטרופס לעשות עבור היתומים, כיון דבלעדי זה לא יוכלו לקיים המצוה, א"כ בנידון דידן דכיון דבלתי שכירת החדרים לא הי' אפשר להציל להבעלים מן בל יראה, ומחשש הפסד וחיוב בדיקת חמץ דחייבו חז"ל הוי ג"כ בכלל המצוה, ושייך שפיר בזה ג"כ זכות וזכין שלא בפניו, וגם לומר אדם מסכים ע"ד ב"ד דעשו ברשותו לטובתו [ועיין בפ"י בגיטין דף נ"ב שכתב דאפטרופוס דעושה לטובת היתומים זהו מה"ת וגזה"כ עיי"ש ובנקודת הכסף סימן ש"ה, אבל מכל הראשונים שם לא משמע כן] ולכן יש להקל בנ"ד.

'''{{עוגן1|שוב}}''' ראיתי דלפמש"כ התוס' קדושין {{ממ|[[תוספות/קידושין/יד/ב#הואיל|דף י"ד ע"ב]]}} בד"ה הואיל וחל קנינו ככסף כו' בשם ר"ת דקנין שטר לא שייך בנכרי וכ"כ התוס' בב"ב {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/נד/ב#|דף נ"ד ע"ב]]}} ובבכורות {{ממ|דף י"ג}} ד"ה מה אחוזה, וכן כתב המחבר בח"מ {{ממ|סימן קצ"ד}} דנכרי אינה קונה אלא בשטר עם נתינת הכסף, משמע אבל שטר לחוד אינו קונה, א"כ לפ"ז יש לדון אם הזכוי נעשה במה שמכרו הב"ד לנכרי לבד, דאין כאן שם קנין כלל לפמש"כ לעיל בשם התוס' דב"מ דאם בעל הממון אינו בר שליחות דלא מצי זכי הכסף עבור ישראל, ודוקא בכל מכירת חמץ דהב"ד נעשו שלוחים י"ל דסמכינן להקל על שיטת הפוסקים ביו"ד {{ממ|סימן קס"ט בש"ך [[ש"ך/יורה דעה/קסט#טז|ס"ק ט"ז]]}} ובב"י שם דבשווי' שליח מצי לזכות, או משום ערבות, אבל היכא דאינו רק בתורת זכות כמו בנ"ד יש להחמיר ע"פ שיטת התוס' דב"מ הנ"ל א"כ אין כאן קנין כסף כלל רק שטר ושטר לבד לא מהני בנכרי לקנות המקומות שיהא יכול לקנות אגבן להחמץ, ואף דמלשון הרמב"ם {{ממ|בפ"א ה' זכיי' ה' י"ד}} שכתב הרמב"ם דעכו"ם אינו קונה קרקע מישראל אלא בשטר. ומשמע דבשטר לחוד קנה מ"מ מכל הפוסקים הנ"ל מוכח דלא ס"ל כן, וגם משמע דמפרשי דכוונת הרמב"ם היא ג"כ בשטר עם כסף, כדמוכח {{ממ|בסי' קצ"ד}} במה שהביאו לשון הרמב"ם שם, וע"כ דעתו מכרעת שימכרו דוקא לישראל אחר בתורת זכות, ואז יחול קנין כסף ג"כ ובשטר, וממילא קנה להחמץ בתורת חצר ואג"ק, ואח"ז ימכור אותו הישראל את החמץ לנכרי כמו כל מכירת חמץ שמוכר חמצו ואז דעתי מסכמת להקל ומ"מ הא מצינו בש"מ לב"מ שכתב בשם הריטב"א וש"פ שם {{ממ|ד' ע"א}} דס"ל דנכרי יכול לזכות ממונו לישראל ע"י ישראל, והובא באו"ת {{ממ|סימן קכ"ו ס"ק כ"ז}} ע"ש וכן הוא דעת המחבר שם {{ממ|סעיף כ"ב}} ואף שהש"ך שם {{ממ|ס"ק צ"ט}} הקשה על המחבר בזה, עכ"ז סיים שם בצ"ע, וכבר כתבתי לעיל דגם הרמב"ם {{ממ|פ"ה ה' מלוה ה"ז}} ס"ל דיכול לזכות כה"ג, ע"כ כיון דחמץ שעבר עלי' הפסח אינו אלא דרבנן יש להקל בדיעבד אף במכרו לנכרי לבד משום דיש קנין כסף לשיטתם כנ"ל: