רבינו בחיי/שמות/ד: הבדלים בין גרסאות בדף

'''ולא ישמעו בקלי''' ואם תאמר והלא הבטיחו הקב״‎ה ושמעו לקולך אלא על הזקנים אמר לו הקב״‎ה ושמעו לקולך ולא על שאר העם.

'''מזה בידך''' מה זה קרי.

'''והאמינו לקל האת האחרון''' כי מי יכול לרפוא נגע צרעת רק הקב״‎ה ויראו כאן שתרפא.

'''והיו לדם ביבשת''' ולא יחזרו לקדמותם ובזאת ידעו כי מאת הקב״‎ה הוא כי כל דבר שנעשה ע״‎י כשוף חוזר לקדמותו, והללו יהיו דם.

'''בי אדני.''' באל״‎ף דל״‎ת.

'''לא איש דברים אנכי.''' מקרא חסר הוא, והכי קאמר: בי ה', כבר ''' מתמול שלשום מאז דברך אל עבדך''' דברתי לך לא איש דברים אנכי. ואם באת לפרש דברים ככתבם היאך תפרשנו, לא איש דברים אנכי מתמול שלשום, הרי אם לא היה איש דברים מאתמול כ״‎ש משלשום והיה לו לכתוב למפרע לא איש דברים אנכי מאז דברך אל עבדך ולא משלשום ולא מאתמול.

'''גם מאז דברך אל עבדך.''' שלא תאמר מיום שדברת אלי למדתי לדבר בצחות.

'''כי כבד פה.''' לפי שברחתי ממצרים בקטנתי ועכשיו בן שמונים שנה אנכי וכבר שכחתי לשון מצרי אבל אהרן לא זז משם ויודע לשונם.

'''מי שם פה לאדם''' כשאני בורא את האדם אני הוא השם לו פה ולשון כ״‎ש שיש בי כח לתקן כובד פיך וכובד לשונך לדבר צחות.

'''אלם''' כנגד מי שם פה. פקח הטילו הכתוב בין חרש לעור לפי שהוא נופל על שניהם כמד״‎א (ישעיה מב,כ) ״‎פקוח אזנים ולא ישמע״‎, (ישעיה מב,ז) ״‎לפקוח עינים עורות״‎.

'''או עור''' פרש״‎י מי עשאן עורים כשברחת ולא ראו. חז״‎ק: שהרי כתוב לעיל ״‎וישמע פרעה״‎ פירש״‎י מסרו לקוסטינר להרגו ולא שלטה בו החרב.

'''עם פיך''' שירפא את פיך לדבר צחות וכשראה משה שלא הועילו דבריו ואמתלאותיו הכתובות למעלה גלה הדבר שאין רצונו לעשות השליחות שלא ליטול הגדולה לפני אחיו ואמר שלח נא ביד מי שתרצה לשלוח חוץ ממני עד ויחר אף ה׳‎ במשה וגו׳‎ עד כי דבר ידבר הוא, בשמחה יקבל לעשות שליחותי ולדבר בשמי מה שלא עשית אתה.

'''ויאמר בי אדני''' באל״‎ף דל״‎ת.

'''וראך ושמח בלבו''' שזכית לנבואה ולא יקנא בך, מיד ''' וילך משה''' וגו'.

'''וישב אל יתר חתנו''' מן המדבר להביא לו צאנו שלא היה יודע מתי ישוב.

'''ויאמר ה׳‎ אל משה במדין''' אחרי שאמר לו במדבר חזר ואמר לו במדין.

'''כי מתו כל האנשים''' וגו׳‎ פרש״‎י מי הם דתן ואבירם חיים היו וכו׳‎ כלומר סומים היו אין לומר, שהרי כתוב בפרשת קרח ״‎העיני האנשים ההם תנקר״‎. אין להם בנים - אין לומר, שהרי כתוב ״‎ונשיהם ובניהם וטפם״‎, מצורעים היו - אין לומר, שהרי במחנה ישראל היו כדכתיב ״‎העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם״‎, על כרחך עניים היו. ולפי הפשט כל האנשים קרובי המצרי שהרגת.

'''ויקח משה את אשתו ואת בניו.''' על ידי שהיו הבנים קטנים ועדיין צריכים לאמם הושיב הוא האם תחלה ואח״‎כ הילדים בחיקה. אבל גבי יעקב שהיו הבנים גדולים כתיב את בניו תחלה ואח״‎כ את נשיו.

'''וישב ארצה מצרים.''' הוא לבדו שהרי מיד שפגש הקב״‎ה במשה נמול אליעזר והניחם משה שם והלך לו משה משם עד מצרים וכשנתרפא אליעזר ממילתו שבה צפורה ושני בניה אל אביה.

'''את מטה האלקים.''' עדיין לא נקרא המטה על שמו של משה לפי שעד אותו זמן לא עשה בו נס.

'''ראה כל המפתים''' וגו', חז״‎ק: הרי מהשלושה אותות הכתובות לעיל לא מצינו שנעשה לפני פרעה רק אחד, יהי לתנין.

'''ואני אחזק את לבו.''' אין לומר שהקב״‎ה מחזיק ומקשה הלבבות לבלתי שוב אליו אם ירצו לשוב, אלא הכי קאמר אני אחזק את לבו שלא ימות מתוך מורא ולא ירך לבבו מתוך פחד עד שישתלמו כל המכות וכן תפרש ואני אקשה את לב פרעה וראיה לדבר כי אתה שלחתי את ידי ואך אותך וגו'.

'''בני בכרי ישראל''' כל האומות בני הם, אבל ישראל חביבים לפני יותר מכולם והם הבכור, שהם עלו במחשבה להבראות קודם שום אומה. ד״‎א ''' בני בכרי ישראל''' , מאתי היה הדבר שקנה יעקב את הבכורה מעשו אחיו ונתנה לו ועד שלא נבחר אהרן לכהונה היתה עבודה בבכורות לפיכך אמר שלח את בני ויעבדני לפי שהוא בכור.

'''ואם מאן אתה לשלח הנה אנכי הרג את בנך בכרך''' מדה כנגד מדה כאן פרש״‎י היא מכה אחרונה וכו׳‎ וזהו שנאמר באיוב וכו'. הכי גרסינן. ולא גרסינן וזהו שאמר איוב, דהא איוב לא אמרו אלא אליהוא.

'''ויהי בדרך במלון''' פסוק זה ראוי להיות דבוק אל ויקח משה את אשתו ואת בניו כמו שלם ישלם שדינו להיות דבוק אל חמשה בקר ישלם תחת השור, אלא ע״‎י שמסר לו את דבריו בשעת המסע הפסיק בינתיים.

'''ויפגשהו''' לשון ״‎אפגשם כדוב שכול״‎ (הושע ג,י״‎ח).

'''ויבקש המיתו''' רשב״‎ג אומר: לתנוק, שנאמר כי חתן דמים אתה לי. צא וראה איזהו קרוי חתן או משה או התינוק הוי אומר התנוק. ד״‎א ''' ויבקש המיתו''' למשה, שהרי היה לו למול את בנו ולהניחו עם אמו וללכת לבדו בחפזון בשלחותו של מקום. והוא הלך לאט לרגל אשתו ובניו שהוליך עמו.

'''ויבקש המיתו''' פרש״‎י ומפני מה נענש לפי שנתעסק במלון תחלה. וא״‎ת היה לו למשה רבינו להזדרז במילה תחלה שהרי יש בה כרת ובהליכת מצרים לא היו רק עשה. אלא יש לומר אין הכרת מוטל על האב אלא על הערל עצמו כדכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו׳‎ ולפיכך נתרשל בה ונתעסק במלון תחלה ועל ידי שנתרשל בה ויבקש המיתו.

'''ותקח צפרה''' וגו'. על ידי החלשות שנפל על משה לא יכול למולו עד שנגלה הדבר לאשתו והיא מלתהו.

'''צר''' אזמל חריף כמו חרבות צורים. ד״‎א ''' צר''' לשון אבן כמו כשמיר חזק מצור. שהרי בדרך היתה ובפתע לקחה מה שמצאה.

'''ותגע לרגליו''' של הילד זו המילה, כמו לא עשה את רגליו. וצריך לסרס את המקרא ותקח צפורה צר ותגע הצר לרגליו של ילד ותכרות את ערלת בנה. ד״‎א השליכה המילה לרגליו של מלאך להיות במקום קרבן והועיל וכן מצינו בגדעון ומנוח שהקריבו קרבן לפני המלאך. ד״‎א ''' לרגליו''' של משה כי בדם המצוה יסתלק לו הנגף כמו שמצינו במצרים שדם הפסח לא היה נותן המשחית לבא.

'''ותאמר''' אל משה.

'''כי חתן דמים אתה לי''' בשבילי. מה שבקש המלאך להרגך הוא בשביל שנתחתנת בי שאנכי מדינית ואתה עברי ואין אני ראויה לך.

'''וירף ממנו.''' המלאך, אחר שנמול ''' אז''' הבינה שעל המילה היה ו''' אמרה חתן דמים למולת''' מה שהיה משה חתן של דמים היינו למולות בשביל מילת בנו ולכך לא אמרה למולות אלא לאחר וירף ממנו. ד״‎א ''' ותאמר''' על בנה כי חתן דמים אתה לי היא קרא לבנה חתן [דמים] ביום מילתו על שם המצוה, וכן הפי׳‎ אתה בני, ''' חתן''' של ''' דמים אתה לי''' שהרי המלאך שופך את דמי בעלי. ''' חתן דמים למולת.''' מה שקראתי לבני חתן דמים היינו בשביל המולות וכל זמן שהיה בבית חמיו לא נענש לפי שלא היה בידו ספק לעשות בשביל חמיו שהיה מעכב כדאיתא בהגוזל שבקש המלאך להמיתו במלון בשביל בנו בכורו שעדיין לא מל ודבר זה גרם לבן בנו להיות עובד עבודת כוכבים. ולפיכך הקדים המלאך להרוג את משה מיד ותקח צפורה צור לפי שעל ידה היה העכוב. מ״‎מ סברת רוב העולם נוטה שעל בנה הקטן שבשני בניה אמרה כי חתן דמים אתה לי, אבל אין משיבים על האגדה. ואם תאמר הרי לעיל גבי ולכהן מדין פרש״‎י שפירש מעבודת כוכבים. אלא נ״‎ל לאו דווקא מעבודת כוכבים אלא שלא יהא נמול ויהא כגר תושב.

'''כי חתן דמים אתה לי''' לפי שפרש״‎י דמים כמו שופך דמים כמו צא איש הדמים וצריך לסרס המקרא כי דמים חתן אתה לי כלומר הורג חתני אתה לי.

'''ויפגשהו וישק לו''' הה״‎ד חסד ואמת נפגשו חסד זה אהרן דכתיב תומיך ואוריך לאיש חסידך אמת זה משה כדכתיב בכל ביתי נאמן הוא צדק ושלום נשקו צדק זה משה כדכתיב צדקת ה׳‎ עשה ושלום זה אהרן כדכתיב בשלום ובמישור הלך אתי.

'''ויגד משה לאהרן''' הגיד לו כל אשר קרהו ושהביא אשתו במלון ראשון. ואמר לו אהרן על הראשונים אנו מצטערים. ויש לנו לומר אחרי דברי רבותינו שמשם שלח לה שתשוב לבית אביה.

['''זקני ישראל''' המיוחדים לישיבה].

'''ויעש האתת''' מהנחש ומידו ומהמים.