שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/עד: הבדלים בין גרסאות בדף

 

'''שאלה''' רחל אלמנה אשכנז' מעיר סופיאה שלחה לה גיסה פ' ממקו' שהוא שם מאישקופיא למקום שהיא עומדת שמצא לה מנוח אדם נכבד ואמוד בנכסים ויתומיה יקח עמה כי יזון ויפרנס אותה כי היה ספק ויכולת בידו לזה ושאין רצונו באשה בעלת ממון רק בבחורה בת טובים אף היא השיבה אמריה לגיסה שיעשה הוא מה שיראה טוב בעיניו ושהיא תחזור ותכתוב לו והנה גיסה הנז' לא המתין תשובה אחרת ושדכה עם איש זקן תושב קראטוב' בעל מומים נכה מן הרגל גם מן היד ועני מאד גם לו ב' בנים כפי דבריה רעים לא טובים שיאבדו איזה דבר שיש לה והאיש ההוא אחר השדוכין נתן ביד גיסה של האשה זהוב אחד ישלח לאשה תקנה ממנו מה שתרצה והיא שמה לדרך פעמיה ובאה באניא ושם הגידו לה טובו של האיש הנז' וידע' כל הנז' למעלה אז צעקה האשה בקול מר ואמר' לגיסה למה הטעיתני בכמה דברים מוטב אמות ולא אראה פני אדם כזה ועתה האיש אומר שבמקומו ובמקום האשה שחוששין לסבלונות כמו בקושטאנדינה כי בסופיאה היה מקום דירת האשה קהל אשכנז נהגו כן ושואל' הדין שכיון שהיא לא החליטה הענין לגיסה אלא הגידה לו שתחזור ותכתוב נמצא שאינו עדיין שליח שלה ב' שכיון שאפילו אותם הדברים שכתבה היו בטעות שהיא לא ידעה את האיש כלל וגיסה הטעה אות' הוה ליה כהרי את מקודשת ע"מ שאני עשיר והוא עני שאינה מקודשת ג' שהיא אומר' שגיסה לא קבל הזהוב בעדי' וגם היא ג"כ לא קבלה מיד גיסה בעדים ולכן שואלת אם היא מותרת להנשא למי שתרצה או לא:

'''גם''' שכפי האמת סבלונות אינם קדושין שהרי לא אמרו בגמ' בפ' האיש מקדש אלא רב הונא אמר חוששין לסבלונות דלשון זה משמע דאינו אלא חששא בעלמא וכן נראה ממקומות אין צורך להאריך בהם מ"מ כתב הר"י בעל ת"ה ז"ל בשם תשובת רבינו שמחה ז"ל וז"ל הך סברא דשלוח סבלונות חששא ברורה היא כחזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב כמו חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול כו' ועל כן מן האחרונים במקום שנוהגים לחוש לסבלונות מחמירים כאלו הוי ספקא דאוריית' כאשר יחזה המעיין במקומות הוזכרו דין זה בספרי המחברים ונדון זה ודאי נר' באמת שמקום האיש ומקום האשה בשניהם נוהגים חשש סבלונות על כן צריך להיות היטב מאיזה טעם נוכל להתיר אשה זו שתנשא למי שתרצה ושאין לחוש מסבלונות אלו ואני אומר שלע"ד אשה זו מותרת להנשא למי שתרצה כי אין חשש במעשה זה כלל והטעם כמו שאומ' שהרי ידוע מחלוקת פירש"י ופירוש ר"ח ז"ל שלדעת רש"י הוי חשש הסבלונות שמא לשם קדושין שלחם ונמשך מזה הפירוש דדוקא ששלח הסבלונות בעדים שאין קידושין אלא בעדים ואי ליכ' עדים אפי' שניהם מודים אינם קדושין כלל וכן לשון הטור א"ה ופירש"י שאם שדכה תחלה ואח"כ שלח לה סבלונו' בעדים אנו חוששין שמא שלחם לשם קדושין וצריכה גט ע"כ:

'''הרי''' שלדעת רש"י ז"ל צריך שישלח הסבלונות בעדים ואם לא לאו כלום הוא וכ"כ הר"ן ז"ל פסקן של דברים דהיכא דשדיך ואח"כ נתן סבלונות סתם בפני עדים כו' אבל נתנן בפירוש לשם סבלונות א"נ אפי' נתנם סתם ושלח בעדים אין חוששין להם לפירש"י ע"כ והריב"ש ז"ל כתב דלפירש"י צריך שיהיו עדים רואים שתקבל האשה הסבלונות בידיה או שנתנו לתוך חיקה כדרך שאר קדושין ואע"ג דת"ה ז"ל כתב בשם רבינו שמחה דאפי' לפרש"י ז"ל לא בעי עדים בשולח סבלונות אי הוי באתרא דרוב' מקדשי הא ודאי בעינן כי האי היה אפשר לומר דלא שבקינן כל הני רבוותא ונהגו בתראי מקמי דרבינו שמחה ז"ל דנראה דהוי יחידאה בהאי פירוש לרש"י ז"ל וכ"ש שכבר יישב פי' מהרר"י ת"ה ז"ל שכתב דודאי דבעי עדי' בשעה שהמשלח שלח סבלונות אבל בשעה שנותנים סבלונות לאשה סב' ר"ש דלא בעי עדים וא"כ בנ"ד דלא הוו עדי' לא בשעת שנתן האי' השולח הסבלונו' לשליח ולא בשעה שנתן השלי' לאשה א"כ אין לחוש כלל לדעת רש"י ומעתה נשאר עלינו סברת ר"ח שהרי כתב הריב"ה בשם הרא"ש אביו שטוב לחוש לשני הפי' להחמיר ולפי סברת רבינו חננאל ז"ל שאין הסבלונות אלא הוראה שקודם לזה קדשה והלכו להם העדים למ"ה וא"כ לפי סברא זו אין צריך עדים לסבלונות לא בשעה שנותן המסבל לשליח ולא בשעה שנותן השליח לאשה מ"מ אני אומר שיש להתיר אשה זו מטעם אחר אפי' לדעת ר"ח והטעם שכבר ידוע שנפל מחלוקת בין הרמ"בם ז"ל והראב"ד שלדעת הראב"ד בין שליח שהאשה עושה ובין שליח שהאיש עושה לקדש לו אשה צריך שיהיה בעדים ולדעת הרמב"ם דוקא באשה שעושה שליח לקבל קדושיה מודה הרמב"ם שצריך שיהיה בעדים ואע"ג דהרא"ש מפקפק גם בזה לא שבקינן ודאי הראב"ד והרמב"ם ושאר הפוסקים לפקפוק הרא"ש והרש"בא ז"ל מסכים לדעת הרמב"ם והר"ן תפס סברת הראב"ד ותמה מאוד על הרש"בא מ"מ לפי דעת כל אלו הגדולים קמאי ובתראי דעת כלם הוא שיהיה צריך עדים לשליחות האשה וכיון דבנ"ד לא עשתה האשה שליח לגיסה לקבל קדושיה אין לחוש אפי' לדעת ר"ח שהרי כת' הרשב"א בתשובה שאפילו לדברי רבינו חננאל והנמשכים לדעתו אין חוששין אלא א"כ שדך תחלה וכ"כ הר"ן אחר שכתב שיטת רש"י כתב וז"ל אבל בהלכות כתוב אמר רבה חוששין לסבלונות פי' היכא דלא ידענא אי קדיש אי לא קדיש כלומר שאין חוששין לסבלונות עצמן שהן קדושין אלא שמא קדמו להם קדושין וכגון ששדך וכן פר"ח ז"ל והרי אשה זאת לא ראתה פני האיש הזה ולא הוא פניה שאי' במעון ואשה בכרמל ולא היה כאן שדוכין אלא בין גיסה של אשה לאיש והוא הוא שקבל הזהובלשלוח לה ובשלמא אם האיש הזה היה יכול לקבל קדושיה כגון שהיה שליח שלה לכך בעדים היינו יכולים לומר שמא קודם שנתן לו הזהוב כבר קדש אבל עתה שאין איש זה גיסה של אשה זו יכו' לקדשה וגם האיש לא ראה את האשה אין לחוש ולומר שמא קודם שנתן לאיש הזה גיסה של אשה הזהו' קדש האיש לאשה וכ"ש שאפילו שליח לא שויתה לשדכה עד שיכתוב לה פעם אחרת שאעפ"י שאמרה שיעשה הוא הטוב מ"מ אמרה לו שהיא תחזור ותכתוב לו משמע שלא החליט' לו הכח ומ"ש לו שיעשה הטוב בעיניו היינו לדבר ולשאת ולתת אמנם כאשר ירצה לגמור היה צריך לכתוב פעם אחרת ואם קבלה הסבלונות כי ראתה שאין בזה הפסד כלל שאם לא תמצא הוא חן בעיניה כל אח' ילך לדרכו עוד טעם אחר מצורף לזה שאפי' את"ל שנתנה לו רשות מספיק לעשות הטוב בעיניו אפ"ה מצי אשה זו למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כ"ש שתאמר סמכתי על דבריך שאמרת שמצאת לי מנוח והוא להפך שהוא דאבון נפש עשיר והוא עני והוא בעל מומים שאפי' לפרנס עצמו לא יספיק ואפי' שאמרו אשה בכל דהו ניחא לה מ"מ אנן סהדי דבכה"ג לא ניחא לה והרי כתב הר"ן על ההיא דאמרינן בפ' מרובה מעשה באח' שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיב' עלי איני מחזירתו קפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנים כשבא דבר לפני חכמים אמרו לא נשבעה זו אלא להגון לה וקשה דהא קי"ל דברים שבלב אינם דברים וכתב דכל כי האי גונא כיון שהענין מוכיח מתוכו לאו דברי' שבלב נינהו אלא הרי הוא כאלו נאמר בפירוש כו' עד וכן נמי אותה אשה שנשבעה בידוע שלא היה דעתה לכל הקופץ תחלה ואפי' מנוול ומוכה שחין אלא להגון נתכוונה ע"כ הרי שהיא אמרה נשבעה סתם כל מי שיבא כו' ועם כל זה אמרינן בידוע שלא היה דעתה אלא להגון לה כ"ש וק"ו בנ"ד שיש לנו לומר כן כיון שהוא כתב לה שהיה כו"כ כנז' בשאל' ובנ"ד כן עשאתו שליח וכיון שהוא הטע' אותה פשיט' שאין בשליחותו ממש כלל ועיקר כיון שיש בו כל כך מומין דאמרינן בכתובות פ' המדיר האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא רבן גמליאל אומר ב"ד אמורים במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא ואמרינן אלו הן מומין גדולים נסתמה עינו נקטעה ידו נשברה רגלו ע"כ ואיש זה יש ידו עקומה מכל וכל כאלו נקטעה וחגר א"כ הם מומין גדולים ואע"ג דהלכה כחכמים דאין כופין אותו להוציא בין שהיו לו קודם שסבר' וקבלה ובין שנולדו לו היינו דכיון שקדשה אין כופין להוציא אבל כדי לבטל השליחות ודאי ופשיט' לע"ד שהדבר ברור ששליחות כזה אין בו ממשות כלל שכל שליח שמשנה כל שהוא שליחותו בטל כדאמרינן פ' האיש מקדש אמר רבה אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחו' משתו' נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ויחזיר אונאה אמר רבא הא דאמרי' פחות משתו' נקנ' מקח לא אמרן אלא היכא דלא שויא שליח אבל היכא דשויא שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכתב הר"ן וז"ל ואיכא למידק היכי אמר רב' הכא אליבא דרב נחמן דבשליח אפי' בטעו' פחות משתות בטל מקח והא איהו דאמר בפ' אלמנה נזונת משמיה דרב נחמן דשליח כדיינין כלומר שעד שתות קיים ותירץ ר"ת בשליח ב"ד אבל בשליח בעל הבית אפילו בכל שהוא חוזר דאמר ליה לתקוני שדרתיך כו' וא"כ שבנ"ד שינה השליח כ"כ שליחותו בטל לגמרי ואין כאן שליחות כיון שנודע ששקר דבר כל מעשיו בטלים כימה שקבלה היא אדעתא שחשבה שהוא היה שליח ועכשיו אמר לה הדב' דלא הוי שליח א"כ נר' בעיני שהדבר פשוט מאוד שאין לחוש למעשה זה כלל ואשה זו מותרת להנשא למי שתרצ' הנלע"ד כתבתי וחתמתי: