רשב"א/קידושין/יז/א: הבדלים בין גרסאות בדף

'''יכול אפילו חלה וכו'.''' ירושלמי {{ממ|ה"ב}} ומה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה, אחר שריבה הכתוב מיעט מוציא אני את זה שהוא ברשותו, ומרבה אני את זה שאינו ברשותו.

'''הא קא משמע לן מיבצר הוא דלא ליבצר ליה מהאי מנינא הא בציר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה.''' ומדקאמר לית לן בה, משמע דאפילו לכתחלה נמי מטפי ליה מחד ומבצר ליה מאידך. ואיכא דקשיא ליה אכתי למה ליה למימר חמש מכל מין ומין לימא כמה הוא נותן לו ט"ו סלעים. יש לומר דאגב אורחיה קא משמע לן טעמא דמלתא, משום דילפינן לה מחמש סלעים דבכור.

'''ונילף נתינה נתינה מערכין וכו' דתפשת מועט תפשת וכו'.''' ואיכא למידק אדרבה תפשת מרובה תפשת, מדאמר קרא {{ממ|דברים טו, יד}} אבר ברכך ה' תתן לו כדאמרינן לעיל. ויש לומר דלעיל דבעינן למילף מעולת ראיה דכל דהוא הוא, דאיכא למימר הכי דלא כתב רחמנא אשר ברכך משום שיעור של עולת ראיה, אבל בנתינת שלשים איכא כדי ברכה. ועוד יש לומר דכיון דנתינה דגבי ערכין לא בחמשים בלחוד היא, דהא איכא חמש, וכיון שכן, ליכא למימר לא נילף מנתינה דעבד, אלא נילף מנתינה דערכין ולא מפחות שבערכין אלא מערך גדול שבכולן, והיינו דלקמן דילפינן מנתינה דערכין בלבד אמרינן דמגדול שבכולן הוה לן למילף משום אשר ברכך.

'''מה צאן גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה.''' הקשו בתוס' למה לי הני פרטי, מאשר ברכך לא משמע אלא דבר שישנו בכלל ברכה. ויש לומר דאתתן לו דכתב בסיפיה דקרא סמוך, דמשמע כל דבר, משום הכי צריך למעוטי מצאן גרן ויקב. ואם תאמר אשר ברכך תתן לו נעשה כלל מוסף על הפרט ורבי כל מילי. יש לומר דכלל ופרט וכלל הוא הענק תעניק לו כלל מצאנך פרט אשר ברכך חזר וכלל, ומשום הכי דרשינן כעין הפרט מה הפרט דבר שישנו בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה. ואהנו הנך פרטי למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות, ואע"ג דאיתנהו קצת בכלל ברכה, ואי לאו הני פרטי לא הוה ממעטינן להו, כיון דאיתנהו בכלל ברכה קצת. ובמקצת נוסחאות יש למר לאתויי כספים ולמר לאתויי פרדות, דאי לאו יקב הוה ממעטינן תרוייהו מצאן וגרן, והשתא דכתיב יקב הוי ליה כעין מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, למר כספים דוקא דמשבחן בעיסקא, ולמר פרדות דוקא דמשבחן בגופייהו.